פורסם במקור בפייסבוק.
כשהשיח המגדרי הפך לחבית חומר נפץ, צריך מישהי שלא תפחד לומר את הפשטות שהעולם שכח: דיספוריה מגדרית היא הפרעה נפשית. לא זהות חדשה, לא מבנה אישיות, לא “אני בגוף הלא נכון” – אלא כאב עמוק שדורש עזרה, חמלה, ובעיקר – טיפול, לא ניתוח.
אנחנו חיים בתקופה שבה ילדים ונערים מבולבלים מקבלים הורמונים חוסמי התבגרות במקום אוזן קשבת. נערות בנות 14 עוברות כריתת שדיים כי ראו בטיקטוק שזה “טרנסי” להיות לא־בינארית. במקום לחקור מה מקור הסבל, החברה ממהרת לשנות גוף – ולקרוא לזה גאווה. זה לא ריפוי. זו נטישה.
להרגיש אישה זה לא להיות אישה. בדיוק כמו שלהרגיש עשיר לא משנה את מצבך הכלכלי, ולהרגיש גבוה לא מוסיף לך סנטימטרים. מין ביולוגי הוא לא תחושה. הוא מציאות פיזית שנקבעת עוד ברחם – בגנים, בהורמונים, באיברים. למחוק את המציאות הזו בשם רגש – זה פתח לשיגעון.
השפה משתבשת, הגבולות מיטשטשים, והמרחב הנשי שוב נלקח מנשים – הפעם על ידי גברים ביולוגיים שטוענים שהם “מרגישים אישה”. והחמור ביותר? החברה משתיקה כל מי שמעזה לשאול שאלות.
איך זה התחיל? אידיאולוגיית המגדר נולדה מתוך מחשבה רדיקלית באקדמיה של שנות ה־60 וה־70, שטענה שמגדר הוא כולו תוצר חברתי – תפקיד שנכפה עלינו מגיל צעיר. הרעיון נועד לשחרר נשים מהתבניות המסורתיות, אבל עם הזמן הוא עבר עיוות. במקום לשחרר – הוא התנתק מהמציאות. במקום לבחון את הקשר בין גוף לנפש – הוא הפך את הגוף לאויב. בשנות ה־2000 וה־2010, עם עליית האקטיביזם הפרוגרסיבי ברשתות החברתיות, הרעיונות האלה הפכו לאידיאולוגיה כמעט דתית – שבה כל שאלה היא חטא, וכל ספק הוא פשע.
ההקצנה כבר לא תיאוריה – היא פוגעת בפועל. בבריטניה, נערות שעברו שינוי מגדרי בגיל צעיר תבעו את המערכת הרפואית על כך שלא קיבלו אבחון ראוי לפני טיפול הורמונלי בלתי הפיך. בארה”ב, אישה שפוטרה ממוסד אקדמי רק כי טענה שיש הבדל בין גברים לנשים. בקנדה, גן ילדים שבו נאסר לומר “ילדים ובנות” – רק “ילדים” – כדי לא לפגוע ברגשות לא־בינאריים. בישראל, תכנים מגדריים חודרים לגני ילדים ולאקדמיה, בעוד שכל ניסיון לביקורת נתקל בהשתקה מיידית. כל אלה לא חריגים – הם רק קצה הקרחון.
אבל מעבר לאידיאולוגיה – יש בני אדם. ילדים ונערים שעברו ניתוחים בלתי הפיכים: כריתת שדיים, סירוס כימי, סיבוך ניתוחים גניטליים. הגוף קורס. המערכות החיסוניות נחלשות. מופיעות בעיות שתן, כאבים כרוניים, חוסר איזון הורמונלי – והנפש? הנפש נותרת מבולבלת עוד יותר. כשהם מבקשים עזרה – המערכת האמריקנית, זו שדחפה אותם לניתוחים, זורקת אותם מכל המדרגות. הם כבר לא “סמל לשחרור” אלא נטל, עדות חיה לטעות שאי אפשר לתקן.
והכי כואב – שהם לא מתקבלים גם בחברה הכללית. הם רוצים שיראו בהם נשים לכל דבר – אבל מרגישים שלא משנה כמה יתאמצו, כמה נשיים ייראו, גברים סטרייטים לא יבחרו בהם על פני אישה ביולוגית. הם נתקעים בגוף חצי נשי, חצי גברי, עם פנטזיה שאי אפשר לממש. הם חולמים להיות נשים – אבל אפילו כשהם נראים כמעט “כמו כולן” – הם נחשבים ל”נשים טרנסיות”. לא נשים. והפער הזה – בין איך שהם תופסים את עצמם לבין איך שהעולם רואה אותם – בלתי נסבל.
הם מגלים שההבטחה ש”יגשימו את עצמם” לא מתקיימת. במקום זה – בדידות, נידוי, כישלון זהותי ובריאותי. ורבים מהם – פשוט לא עומדים בזה. הם מסיימים את חייהם בהתאבדות.
לא, זו לא שנאה. זו קריאה לחמלה אמיתית – זו שלא זורקת ילדים אל הסכין, אלא שואלת: למה כואב לך? ומציעה דרך להבין, להכיל, ולחזור לעצמך.
זה הזמן להפסיק לפחד, ולהחזיר את האמת הפשוטה: לא כל תחושה היא זהות, ולא כל בלבול הוא סיבה לשנות את הגוף. לפעמים – דווקא כשאתה הכי בטוח שאתה מישהו אחר – אתה זקוק שמישהו יזכיר לך מי אתה באמת.