לורה ב. – טרנס לשעבר

29 ינואר 2021, תרגום מאת נעמה עציץ

קישור למקור: https://www.detransvoices.org/detrans-story/

אני סטרייטית בתחילת שנות ה-20 לחיי. הזדהיתי כטרנס במשך 3 שנים. תהיתי אם אני טרנס במשך 5 שנים לפני שעברתי מגדר באופן רשמי. לקחתי טסטוסטרון במשך 7 חודשים ועברתי כריתת שד כפולה בגיל 20. אני מתחרטת על כל ההיבטים של המעבר המגדרי, והרהרתי רבות בנוגע לסיבות שזה קרה ואיך ההתפתחות שלי הביאה אותי לאן שאני היום.

כל חיי הייתי לא קונפורמית מבחינה מגדרית, ובאופן כללי לא התאמתי לנורמות חברתיות. כשהייתי צעירה, אמא שלי אמרה שאני מאוד “נייטרלית מבחינה מגדרית”. נהניתי מבגדים, פעילויות וצעצועים שקשורים לבנים ולבנות כאחד. ההורים שלי אפשרו לי חופש ביטוי, עם זאת, ככל שהתבגרתי, הפכתי יותר לטומבוי, העדפתי ללבוש בגדי בנים ושנאתי כל דבר נשי. לא הייתי מודעת להרבה נורמות חברתיות ומגדריות באותה תקופה, אבל ידעתי שאני שונאת כל דבר “של בנות”. הייתי מודעת לכך שאני שונה מבנות אחרות, אבל גם לא הרגשתי מחוברת גם לבנים. הרגשתי מאוד מבודדת ובודדה, אפילו בגיל 5-6. מאוחר יותר חשבתי שאולי זו הייתה הוכחה לכך שאני קווירית או טרנסית, אבל עכשיו אני יודעת שזה רק בגלל שאני אוטיסטית.

התפתחתי פיזית בגיל 9 ושנאתי שדיים וחזיות. פחדתי לקבל מחזור. כאשר קיבלתי את המחזור הראשון בגיל 11, נעשיתי מאוד מצוברחת, עצבנית ומדוכאת והיו לי בעיות התנהגות בבית. היה לי חוסר איזון הורמונלי שגרם להרבה מצבי רוח, יחד עם חוסר ויסות רגשי כללי של מתבגרים. זה הוביל את אבא שלי להתעלל בי רגשית ומילולית. היו לי בעיות הערכה עצמית מלכתחילה ואבא שלי הרס את ההערכה העצמית שלי במשך רוב חיי, באמצעות ההתעללות הרגשית שלו. בחטיבת הביניים לא הצלחתי מבחינה חברתית, התבודדתי כי לא יכולתי להתחבר לאחרים. בגיל 11 אובחנתי כאוטיסטית בקצה התפקוד הגבוה יותר של הספקטרום, אבל מעולם לא קיבלתי עזרה בנוגע לכך. בערך באותו הזמן אובחנתי גם עם דיכאון וחרדה, אבל במשך שנתיים לא ‘קניתי’ את זה שיש לי דיכאון כי ניסיתי ככל יכולתי להיות קשוחה ובלתי פגיעה. בסופו של דבר השלמתי עם זה שאני מדוכאת וחוויתי מודעות עצמית מוגברת והרבה בושה וכאב.

נהייתי פחות ופחות נשית. הדיכאון שלי החמיר מאוד, הייתי בודדה מאוד והיה לי ערך עצמי נמוך. אלה שניסיתי להתיידד איתם בחטיבת הביניים דחו אותי ובתיכון אפילו לא טרחתי לנסות להכיר חברים. התחלתי לחוות אובדנות, ואז התחלתי להיכנס לפלטפורמה טאמבלר ולפגוש אנשים עם תחומי עניין דומים, שעזרו לעצב את הזהות שלי. כשהייתי בת 15 התחלתי לעשן גראס, לשתות ולנסות כל סם שיכולתי. בסופו של דבר מצאתי קבוצת חברים שקיבלה את המוזרות שלי, הם היו ילדי תיאטרון ורובם היו קווירים או הומואים. ההורים שלי שאלו אותי אם אני לסבית בגלל איך שאני מתלבשת ומתנהגת, אמרתי להם שאין לי משיכה לבנות בכלל; תמיד אהבתי בנים.

כשהייתי בת 15, למדתי על זהויות מגדריות באינטרנט וחשבתי שאני ג’נדרקווירית, כלומר שהמגדר שלי כולל הכל, ושפיזית אני אישה אנדרוגנית. עם זאת, עלתה בי השאלה: האם אני טרנסג’נדרית? כי היה נראה לי שאני מתאימה להרבה מהקריטריונים. חלק מהסיבות שחשבתי שאולי אני טרנס היו בגלל שתמיד הייתה לי משיכה לדמויות גבריות, מפורסמים, שחקנים ומוזיקאים (נ”ע: מדברת על מה שהיא החשיבה אז כמשיכה מנטלית ולא מינית). תמיד שיחקתי בתור דמות גברית במשחקים או במשחקי הפנטזיה שהייתי משחקת עם החברים והמשפחה שלי כילדה. תמיד ראיתי את עצמי בפרספקטיבה של גיבור גברי או דמות ראשית, בין אם זה בסרט או כסולן של שיר. מעולם לא התייחסתי לדמויות הנשיות שמוצגות בשום מדיה. סגנון הלבוש שלי היה גברי, לבשתי בעיקר בגדי גברים והיה לי שיער קצר. מעולם לא הרגשתי בנוח עם נשיות מוחצנת והייתי מאוד אנדרוגנית. לא אהבתי את הגוף שלי, התרעמתי על השדיים שלי וחשקתי בשיער פנים גברי.

חשבתי שהיחסים שלי עם מיניות ועם דמויות גבריות בסרטים, בטלוויזיה, במשחקים ובתרבות הפופולרית – הם הוכחה לכך שאולי אני טרנס. במציאות פשוט הבעתי מיניות נשית נורמלית כלפי גברים, והתחברתי לדמויות גבריות כי דמויות נשיות נכתבו רע או לא נכתבו בכלל. המוזיקה שאהבתי הייתה יוצרה על ידי גברים, אז כמובן שהתחברתי לזמרים. לא התייחסתי לנשים בתקשורת כי מעולם לא ראיתי אישה שחושבת, נראית, נשמעת או מתנהגת כמוני. מעולם לא הייתי ליד מישהו שהיווה הוכחה לכך שבחורה כמוני יכולה להפוך לאישה מבוגרת מצליחה בהמשך החיים. אני לא זוכרת שום ייצוג תקשורתי של נשים כמוני, אלא אם כן עשו עליהן פרודיה. אם כן ראיתי נשים כמוני, הן היו לסביות גבריות שלא התחברתי אליהן כי הייתי סטרייטית. למרות שתמכתי מאוד בזכויות ה-LGB, הייתה לי השקפה מוגבלת בנוגע ללסביות ותמיד הייתי אובססיבית לגברים בגלל המיניות והפנטזיות הרומנטיות שלי, אז אף פעם לא מצאתי הרבה משותף ביני ובין לסביות או כל אשה אחרת, לצורך העניין. לא היו לי מודלים לחיקוי נשיים, אז כמובן שהתייחסתי לדמויות גבריות שהורשו להיות בני אדם מורכבים, ולא רק אידיאלים נשיים סקסיים או פסיביים.

כשהייתי בת 16 חוויתי אהבה נכזבת קשה כלפי חבר הומו. הוא הישלה אותי ואני הייתי הרוסה מהדחייה שלו. הוא לא אמר לי שהוא הומו כשהפכנו לחברים, אבל כשהוא סוף סוף הודה בזה, וכשהוא דחה אותי, הרגשתי שזה היה בגלל המין שלי והרגשתי נורא עם עצמי. חשבתי שאם יהיה לי גוף גברי הוא יאהב אותי. אחרי הכל, מעולם לא אהבתי את הגוף הנשי שלי וגם לא אף אחד אחר; אף אחד מעולם לא היה מאוהב בי, ואני לא חשתי קשר לנשיות בשום צורה. במציאות זה היה בגלל המין שלי, אבל זה לא היה קשור אליי, הוא היה נער הומו מבולבל. הדיספוריה המגדרית והמינית שלי התחילה ממש להחמיר ואני נזפתי בעצמי כל יום על היותי כל כך לא מתאימה, על כך שאני לא אישה ולא גבר כמו שצריך, מישהי שלא מצאה חן בעיני אף אחד ושאף אחד לא רצה. אפילו לא אני.

הזהות שלי הייתה מלאה לחלוטין בתיעוב עצמי ובדיכאון. התחלתי לחשוב שאני יכולה להיות טרנס אבל פחדתי לחשוב שהחיים שלי יהיו ככה. בגיל 18 התחלתי ללבוש ביינדר (נ”ע: משטיח חזה) שאהבתי כי השדיים הגדולים שלי היו מכוסים ונראיתי טוב יותר בבגדי הגברים שלי עם חזה שטוח. השתוקקתי להיות עם זקן ולהראות גברית, אבל ידעתי שזה לא הגיוני בתור נקבה. באותה שנה, כשהייתי בת 18, התאהבתי בחבר הומוסקסואל אחר שהשלה אותי אפילו יותר מהקודם. הוא היה ג’נדרקוויר ומבולבל לגבי המיניות שלו, מה שהוביל אותו לשחק איתי משחקי שיגוע שכל במשך יותר משנה. הייתי הרוסה אפילו יותר, כשהוא הבין סוף סוף שהוא לגמרי הומוסקסואל. הרגשתי אשמה ב-100% על כך ששוב לא אהבו אותי, רומנטית ומינית. חשבתי שאם רק יהיה לי גוף גברי הוא בטוח יאהב אותי, ואז אולי אוכל להיות מאושרת ולא אובדנית או מדוכאת. צפיתי גם בהרבה פורנו עם גברים הומוסקסואלים וחשבתי על עצמי ועל אהבתי הנכזבת. לעתים קרובות הייתי בוכה בגלל שהפנטזיות שלי – שהגוף שלי יהיה אהוב, רצוי ומוערך, ושתהיה לי היכולת לשמח את האהוב שלי מבחינה מינית ורגשית – לא היו המציאות. כל כך רציתי שיהיה לי איבר מין זכרי כדי שאוכל להיות מסופקת מינית ולספק את “אלה שאהבתי”, הלא הם הבנים ההומואים האלה.

זה היה נראה שגברים הומוסקסואלים יכולים לכופף את הכללים ולהיות נשיים או אנדרוגיניים, אבל הם עדיין מורשים להיות גבריים. הם יכולים להיות מטורפים, ראוותניים, חצופים, אמנותיים, רגישים וכו’, אבל עדיין יש להם גוף גברי וזכויות גבריות, לעומת נשים. נעשיתי מאוד קנאית וכעסתי על גברים הומוסקסואלים במהלך התקופה הזו. זה הרגיש שהחיים, האישיות, המיניות שלי וכו’ – היו הגיוניים לחלוטין כגבר הומוסקסואל ולא כאישה סטרייטית. ידעתי שאני יכול להיות מה שאני רוצה להיות, אבל ידעתי גם שזה לא הולך להיות מכובד או מוערך כמו אישה סטרייטית. התחלתי להזדהות בגלוי כטרנס ולהשתמש בכינוי “הם”. התקבלתי על ידי המשפחה והחברים שלי ללא עוררין. הם ידעו שאני פריקית ומבולגנת, אז הם לא חשבו שזה עניין גדול.

הייתי בטיפול כבר זמן מה אבל אף אחד לא באמת ידע מה לומר על הבעיות המגדריות שלי. המטפל שלי הציע לי למצוא מטפל אחר שידע יותר על הבעיות האלה, אז עשיתי בירורים אבל כולם היו חסרי תועלת. לאף אחד לא הייתה עצה לגבי מצבי; הם רק אמרו שהם תומכים בזהות שלי. רציתי מאוד עזרה עם הדיספוריה שלי והייתי מתוסכלת מהיעדר עזרה מקצועית. הייתי אובדנית והרגשתי שלעולם לא אהיה רצויה, נאהבת או מאושרת. אף אחד לא ייעץ לי. אז כשהייתי בת 19, הלכתי למרפאת הסכמה מדעת בשיקגו וקיבלתי טסטוסטרון. סיפרתי להם את האמת על האובדנות שלי ועל מחלות הנפש שלי, ולא הייתה להם בעיה לתת לי טסטוסטרון להזרקה שבועית אחרי שיחה של שעה. אמרתי לפסיכיאטרית שלי שאני רוצה לעבור ניתוח עליון (נ”ע: כריתת שדיים) והיא כתבה מכתב המלצה. למיטב ידיעתי, היא מעולם לא ביצעה אבחון  לדיספוריה המגדרית שלי, אבל איכשהו הוצמדה לי התווית הזו. הרופא הכללי שלי, אותו לא הכרתי היטב, כתב מכתב שני ללא שאלות. שלחתי את המכתבים למנתח במדינתי. כאשר מלאו לי 20, הגעתי לבית החולים בפעם השלישית בעקבות מחשבות אובדניות. כשיצאתי, נפגשתי עם המנתח והזמנתי את הניתוח העליון. ניסיתי להיות חיובית אבל זה הרגיש כמו תקוות שווא. רציתי לשנות את עצמי מבפנים ומבחוץ והחלטתי להפסיק להתעסק עם שטויות ופשוט להשתלט על הכל. המשמעות של זה הייתה פזיזות ותוקפנות.

הטסטוסטרון לא גרם לי להרגיש טוב יותר. הייתה לי קצת שמחה כשחשבתי לגדל זקן, אבל זה גרם לי להיות אפילו יותר מצוברחת ממה שכבר הייתי. הפכתי יותר פזיזה, כועסת ואימפולסיבית, התחלתי לשתות ולעשן הרבה גראס, לנהוג בשכרות, לבצע גניבות קטנות ולהיכנס למריבות. עברתי ניתוח עליון בקיץ. הייתי אובדנית באותו היום, אבל המנתח עשה את העבודה בכל מקרה, כי התעקשתי שזה לא קשור לפחד שלי מהניתוח. בכנות? זה לא היה קשור, אבל היום ברור לי שהרגשות שלי היו עוד יותר מעוותים ומציפים בגלל האופציה המדכאת לחיות כגבר טרנס “הומו”.

 הניתוח לא גרם לי להרגיש טוב יותר. נהניתי לא ללבוש ביינדר ולהיות עם חזה שטוח, אבל בהחלט לא הרגשתי יותר “אני” או “בסדר” או “שלמה” כמו שקיוויתי. הפסקתי את ההורמונים בגלל הכאב הרגשי שהם הגבירו בי. תכננתי לחזור אליהם כאשר אהיה יציבה אבל מעולם לא עשיתי זאת. לאחר מכן לא חשבתי הרבה על דיספוריה מגדרית; הייתי מרוכזת מדי באירועים טראומטיים אחרים שהתרחשו בסביבות אותו הזמן. איבדתי את כל קבוצת החברים שלי כי הם לא רצו להתמודד עם הבעיות שלי יותר. נשברתי רוחנית וחשתי צער ובושה עזים. כמה חודשים לאחר מכן התחלתי טיפול DBT (נ”ע: טיפול דיאלקטי התנהגותי) ותירגלנו קבלה רדיקלית.

עם הזמן למדתי מיומנויות מעשיות בטיפול וקיבלתי את עצמי יותר וגם את הפגמים שלי, אבל מצאתי את עצמי מאוד בודדה ללא חברים ומצאתי את עצמי שוב ב- Grindr (נ”ע: אתר היכרויות להומואים). יצאתי עם גבר דו-מיני בן 47 במשך 3 חודשים. למרות שזה היה מאוד לא בריא, הדבר המשמעותי הוא שבפעם הראשונה מישהו באמת רצה אותי בתור נקבה. מישהו באמת העריך קצת את הגוף שלי ולפחות העמיד פנים שאכפת לו ממני. כשהוא קרא לי ‘חברה שלו’ לא הרגשתי דיספוריה; הרגשתי שמחה. בסופו של דבר הוא נפרד ממני בגלל היותו הומו. אחרי שנפרדנו התחלתי להתחבר לעוד בחורים דו-מיניים שהעריכו את הגוף הנשי שלי. הרגשתי מאומתת על ידם והתחלתי לחוש קשר לגוף שלי. הפכתי יותר ויותר ביקורתית כלפי נושא המגדר באינטרנט, מה שתמיד הייתי אפילו בתוך הקהילה הטרנסית, אבל כעת מצאתי חומרים פמיניסטיים רדיקליים והבנתי כל כך הרבה דברים על עצמי ועל עולם המגדר. דיברתי וקראתי הרבה סיפורים של נשים שהיו טרנס והדהדו לי מאוד. הפמיניזם וניצוץ החיבור לנשיות שלי התאימו יחד, וכעבור כמה חודשים ביצעתי מעבר חוזר.

היום אני מקבלת ומודה בזה שהמעבר המגדרי היה רעיון נורא, אותו ביצעתי כשהייתי לא בוגרת, לא הגיונית וחסרת תקווה. אני לא מאשימה את עצמי בזה. אני לא מאשימה לחלוטין את אנשי המקצוע ש”טיפלו” בי, כי אני חושבת שלרובם היו כוונות טובות, אבל אני מאשימה אותם על חוסר יעילותם בנוגע לטיפול בדיספוריה שלי. הם לא ידעו מה הם עושים והם חתמו על מכתבים למנתח שלי בזמן שהם ידעו כמה אני אובדנית, על השנאה העצמית שהייתה לי על ושאר מחלות הנפש והבעיות הסביבתיות שהיו לי. בתור אדם אובדני ודפוק, זה היה קל מדי לקבל הורמונים ניסיוניים שמשנים את החיים. זה היה קל מדי לבצע כריתת שד כפולה ולהסיר איברים בריאים. אני לא עצובה. אני כועסת על מה שקרה לי ולרבים אחרים עקב “שיטת הטיפול” הזו של “אישרור הזהות”. מאז, אני שמה לב לגורמים הרבים הגורמים לדיספוריה שלי, אלו דברים שללא ספק היו צריכים להיות מטופלים באמצעות טיפול (נ”ע: מתכונת לטיפול רגשי), קבלה ושיקופים לאישור המציאות, על ידי המטפלים שלי.

הייתה לי פוסט טראומה בעקבות ההתעללות של אבי ובעיות ברורות של הערכה עצמית, בעיות רומנטיות, אוטיזם, דיכאון חמור וחרדה, הייתי אובדנית וחסרת תקווה. הייתי מודעת לנשיות שלי, השמעתי את עצמי והבעתי רצון לטפל בדיספוריה המגדרית בתוך חדר הטיפולים ולא באמצעות מעבר מגדרי, אבל במקום לעזור לי עם הבעיות הללו או להבין שהן עלולות להשפיע על הרגשות הדיספוריים המגדריים שלי, כמה וכמה מטפלים ופסיכיאטרים לא אמרו לי דבר בנוגע לקבלת הגוף שלי, לאהוב את הגוף שלי, לקבל את המיניות שלי, לאהוב את המיניות שלי, לא בקשו ממני להתבונן באפשרויות אחרות חוץ מלהיות טרנס והצורך לעבור מעבר מגדרי. אף אחד מהם לא ביקש ממני לשקול את הגורמים האחרים בחיי.

כרגע אין לי דיספוריה מינית או מגדרית, למרות שאני עדיין סובלת מדיכאון חמור ומתמודדת עם חרדה, אוטיזם ופוסט טראומה. ברגע שהשלמתי עם הסיבות האמיתיות לשנאה העצמית שלי ולאי הנוחות – הדיספוריה נעלמה. הסיבות האלה היו דיכאון כרוני, מחשבות אובדניות, רצון לברוח מחיי העצובים, אוטיזם והיותי לא מובנת ומבודדת באופן כרוני, הבלבול מגברים הומוסקסואלים ורגשותיי כלפיהם, וההטעיה שגרמה לי לחשוב שמעבר מגדרי, חברתי ורפואי, הן האפשרויות היחידות לטיפול בדיספוריה מגדרית. הן לא. פתרתי את הדיספוריה שלי באמצעות טיפול, ואני מכירה הרבה טרנסים לשעבר שמתמודדים עם זה מבלי לבצע מעבר מגדרי.

האם אני עדיין מאמינה שהחיים שלי יהיו קלים יותר ואולי הגיוניים יותר, אילו הייתי גבר הומוסקסואל? בהחלט כן, אבל זה עכשיו כל כך רחוק מהמציאות או הפנטזיה שלי שלא אכפת לי יותר. אני רק רוצה להיות הגרסה הכי טובה של עצמי שאפשרית לי במציאות.

אני במקום מאוד מוזר מבחינה פיזית, מבחינה חברתית אני עדיין בשולי החברה, אבל אני עכשיו מנסה לגרום לזה לעבוד ואני לא מתפשרת על שום דבר. אני לא מתגעגעת לשדיים שלי, כי בעצם יש לי את הגוף שהיה לי בתור ילדה קטנה לפני שהשדיים שלי צמחו. אני עדיין די נראית ומרגישה נקבה, ומבחינה קוגניטיבית אני מודעת לזה ומקבלת את זה. אני עדיין בודדה ואני עדיין לא יודעת איזה גבר סטרייט הולך להתעניין באישה האנדרוגנית האקסצנטרית הזו בלי השדיים, אבל אני הופכת הרבה יותר בטוחה בעצמי ועם הלבד שלי באופן כללי. אני מרגישה בריאה נפשית ורציונלית, אני כבר לא אובדנית. לרוב אני בסדר עם הנשיות שלי, אם כי בכל פעם שצומח לי מעט שיער פנים, אני מתקשה לגלח אותו ותוהה איך הייתי נראית עכשיו לו הייתי ממשיכה עם הטסטוסטרון. כל מה שאני יודעת זה שזה גיהנום להיות ילדה או אישה מדוכאת ומוזרה, אבל זה עוד יותר גרוע להיות ילדה או אישה מדוכאת ומוזרה שמנסה להיראות ולהיות גבר, בידיעה שזה באמת בלתי אפשרי. אני יודעת שעשיתי כמה החלטות טיפשיות מאוד עם המעבר המגדרי, אבל עשיתי כמיטב יכולתי לאותו הזמן ופשוט פעלתי לפי מה שנראה כטיפול היחיד שניתן לאנשים כמוני. הטיפול הזה רק אימת את התיעוב העצמי שלי בתור זהות, בלי שום טיפול אמיתי לבריאות הנפשית שלי.

בלי קשר, אני מנסה להשאיר בעבר את נושא המעבר המגדרי, הדיספוריה והטראומות. עכשיו יש לי בהווה חיים הרבה יותר בריאים ועתיד מבטיח כאישה אמיתית, גם אם מוזרה. ויש לי את הצלקות להוכיח זאת.

לורה ב’ היא בת 24 ומתגוררת בארצות הברית.