סיפורו של פרנק, טרנס לשעבר

מדוע הפכתי לטרנסג’נדר ואז בצעתי מעבר-חוזר

סיפורו של פרנק, טרנס לשעבר ששיתף את סיפורו האישי בערוץ היוטיוב שלו (תמלול מאת נעמה עציץ). הסרטון פורסם בתאריך 23.12.16, קישור למקור:

התחלתי להתלבש כילדה בגיל מאוד צעיר. כבר בגיל 5 או 6 נהגתי לקחת תוספות שיער של בובות ולחבר לי לשיער ואז הייתי הולך לשכנים והם כולם היו צוחקים עליי. זה פשוט היה משהו שרציתי לעשות.

כשקצת בגרתי לא ממש עשיתי משהו בנושא אבל מידי פעם יצא שכן. למשל אצל חבר שלי הייתה פאה, שמתי אותה עליי, עשיתי את עצמי כמו בת וננזפתי על כך. לא הייתה לי אפשרות לבטא את עצמי בדרך הזו כל כך. 

בהמשך, כשהייתי בחטיבה ובתיכון, נהגתי לפעמים להתלבש כאישה ולשים פאות, נהניתי לאפר את עצמי ולצלם סרטונים שלי מדי פעם, אבל זה עדיין היה צד שלי שדיכאתי. 

בהמשך, יצא לי לבלות הרבה עם חברה טרנסג’נדרית ונוכחתי לדעת שאני מזדהה עם הרבה דברים שהיא אומרת, למשל שהיא מרגישה נשית ולא רוצה לדכא את הרגשות האלה בה. 

אני לא מאשים אותה בכך שבחרתי לבצע את המעבר המגדרי, אבל אני מרגיש שקיבלתי מהסביבה אישור בנוגע למחשבות שהיו לי ולרעיון של להיות טרנסג’נדר, אז חשבתי שזה מה שאני צריך לעשות אם אני רוצה לתת ביטוי לחלק הזה בי ולהיות עצמי. חשבתי שכדי להצליח בזה אני צריך להפוך לטרנסג’נדר ולחיות את חיי כאישה.

זה הרגיש כמו ההחלטה הנכונה, כמו משהו שאני צריך לעשות, אז עשיתי.

אז חייתי במשך שנה כאישה. חברי קייל השיג לי פאה אותה חבשתי מעל חצי שנה והייתה מאוד לא נוחה אבל חשבתי שזה נראה חמוד.

בזמן הזה חוויתי את חיי כאישה וזה היה מאוד שונה, יש ללא ספק מרכיבים מאוד שונים בין להיות גבר או אישה, שיוצרים מחויבות לדברים מסוימים מבחינה חברתית או אישית. הרגשתי איך זה לחיות חיים כאישה, למדתי להעריך את זה והבנתי את סוגי הלחצים שמופעלים על נשים בחברה שלנו ואת הדברים איתם הן צריכות להתמודד. אני אסיר תודה שיכולתי לחוות את זה, זה הרגיש לי נחמד. גברים היו נחמדים אליי רוב הזמן. זה היה מצב בו הם מאוד התייחסו אליי או שלא היה להם אכפת ממני בכלל. הרבה אנשים היו בסך הכל נחמדים אליי והכרתי הרבה חברים, רבים מהם תמכו בתהליך שלי שבו ניסיתי להבין מי אני וקיבלו אותי. חברי קייל תמיד היה שם בשבילי, אמא שלי בהתחלה חששה אבל אז הפתיעה אותי ותמכה מאוד. כל חברי המשפחה מאוד תמכו בי ואמרו לי שהם אוהבים אותי, רוב האנשים בחיי באמת מאוד תמכו בי והעבירו לי את המסר שזה בסדר לעשות את מה שאני עושה. אני אסיר תודה על כך, זה שיקף לי כמה דברים יש לי להודות עליהם, אז מהבחינה הזו אני באמת מרגיש הודיה שיכולתי לחוות את זה.

אהבתי להתאפר והפכתי להיות מיומן בזה. זה היה כיף, נהגתי לקום, להתגלח ולשטוף את פניי ואז לשים עליי את שכבות האיפור. מאוד אהבתי את זה, אני חש הערכה לאומנות האיפור, אני חושב שזה דבר ממש מגניב, כייפי ויצירתי. זה משהו שכן הייתי רוצה לקחת איתי כבן ולהראות לאנשים איך לעשות דברים מגניבים ואמנותיים עם איפור. אני פשוט שיחררתי עכבות, אתם יודעים? אחד הדברים שלמדתי מלהיות אישה זה לא לשפוט את עצמי בנוגע לצדדים הנשיים והרכים שלי ובנוגע לצדדים שהחברה לא מצפה מגבר להיות. כשהייתי אישה יכולתי פשוט להתעלם מזה ולהחליט שאני עושה מה שאני רוצה ואני יכול להיות מי שאני.

למדתי שהאדם שאני הוא פשוט בסדר, בלי קשר לאיזה מגדר אהיה שייך, ברגע שאני משחרר מכל החרדות והלחץ, מכל הציפיות החברתיות והניסיון להיות מה שאני מרגיש שמצפים ממני להיות כדי להתאים חברתית.

החוויה של להיות טרנסג’נדר סייעה לי סוף סוף לקבל את עצמי, להפסיק לשפוט את עצמי, להפסיק לתפוס את עצמי כאאוטסיידר ולהבין שמי שאני זה ממש בסדר. אנשים שלא אוהבים אותי, זה בסדר, ואנשים שאוהבים אותי, הם אוהבים אותי בשל מי שאני. אני חושב שרוב האנשים, כאשר אתה מראה להם מי אתה באמת, הם בסדר עם זה, ואם הם לא זו בעיה שלהם. אני ממש שמח שלמדתי את הדבר הזה.

לקראת סוף התקופה שלי כטרנסג’נדר החלטתי לקחת הורמונים, חברה עודדה אותי לבצע את הפעולות שיקדמו אותי בנושא. אני מודה לה, כי היא באמת האמינה שאני רוצה בזה וגם אני חשבתי שאני באמת רוצה.

נטלתי הורמונים במשך חודש וחצי וזו הייתה אחת הסיבות שהרגשתי לא טוב במקום הזה. נטילת הורמונים כוללת איתה הרבה דברים. לקחתי שלושה סוגים של כדורים: 

• אסטרוגן
• פרוגסטרון, שנועד לעזור למנוע סרטן בעקבות נטילת האסטרוגן והרופא אמר לי שזה יעזור להפוך את הגוף שלי ליותר מעוצב
• ספירונולקטון, שזו תרופה שמאוד פוגעת באיברים לאורך זמן (נ”ע: כדור שמטרתו לדכא הורמונים זכריים)

כל בוקר הייתי מתעורר ולוקח את שלושת התרופות הללו. המחשבה שאצטרך להמשיך לקחת אותן עד סוף חיי הציקה לי, הרגשתי התנגדות ולא הייתי מאושר עם הידיעה הזו. הייתי בריא לגמרי אז חשבתי, למה שאעשה כאלה מאמצים כדי להזיק לעצמי? למה שאכפה על הגוף שלי משהו שכל כך לא טבעי לו רק בגלל שאיזה רופא אומר לי שזה מה שאני צריך? אני באופן אישי פשוט לא הרגשתי טוב לגבי זה.

העור שלי הפך רך יותר, הזקן גדל לאט יותר והיה לי קל יותר להתגלח. השינויים האלה בגוף שלי הם לא מה שהפריע לי, אלא זה שלא הייתה לי בעיה שהם לא יקרו. אף פעם לא הרגשתי שנולדתי לגוף הלא נכון, אף פעם לא יצא לי להסתכל על הגוף שלי ולחשוב שהוא לא בסדר, שאני שונא אותו או לא יכול להזדהות איתו. מעולם לא היו לי בעיות מהסוג הזה וזה היה אלמנט בטרנסג’דריזם שלא התחברתי אליו. 

סתם דוגמא, במקום בו עבדתי הכריחו אותנו להגיע מגולחים לעבודה וממש התחשק לי להישאר עם שפם, ויותר מאוחר שאלתי את עצמי למה בעצם רציתי להיות עם שפם בכלל. זה מצחיק, אני באמת לא שנאתי את עצמי, מעולם לא הייתה לי בעיה עם הביולוגיה שלי, מעולם לא שנאתי את הגוף הפיזי שאליו נולדתי, אז נטילת ההורמונים גרמה לי להרגיש אי נוחות, כאילו שאני הולך נגד הביולוגיה הטבעית שלי. 

בסופו של דבר, אחרי שיחות עם אנשים קרובים אליי ואחרי עימות עם שאלות קשות בתוכי, הבנתי שאין לי צורך לשנות את כל המגדר שלי, הזהות שלי, הביולוגיה שלי, לעשות ניתוחים שונים כמו ניתוח לגרוגרת, ניתוח מצח וכל זה. שאלתי את עצמי האם אני באמת צריך לעשות את כל אלה כדי להיות האני האותנטי שלי ולבטא את עצמי כפי שאני בחיים האלה, התשובה לא הייתה כן. 

זה הפריע לי המון זמן, הפריע לי עד כמה אני בעצם בספקות לגבי עצמי. זה לא ששנאתי להיות אישה או להראות כמו אישה, אני גם ככה מרגיש שאני משהו באמצע, שאני לא בהכרח נשי ולא בהכרח גברי אלא יותר סוג של מיקס, אבל הגעתי למצב שזה לא עוזב אותי ולא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. הייתי בשיעור בקולג’, בתור אישה, מנסה להקשיב לשיעור אבל חווה כל כך הרבה מתח ואי שקט, בקושי יכולתי לשבת, הייתי יוצא מהכיתה, יושב בחוץ ומנסה פשוט לקחת אוויר, להתבונן על עץ.. ניסיתי להבין מדוע אני מרגיש ככה, למה אני לא יכול להרגיש לגמרי נוח עם עצמי, ו.. אני לא יכול להסביר, פשוט הרגשתי שאני לא חייב לעשות את זה (נ”ע: להיות טרנסג’נדר), הרגשתי שאני עושה משהו שאני לא צריך לעשות. 

אני לא מרגיש שזה הגיע מאה אחוז ממני, אני לא חושב שאני לבדי הייתי מחליט לעשות את זה, זה היה משהו שהסביבה, הנסיבות וההשפעות שהיו עליי הביאו אותי לבצע את הצעד הזה. באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא יכול יותר ללכת בשביל הזה, זה פשוט לא היה מה שאני באמת רוצה. 

אנשים אמרו לי שאם אקח את ההורמונים אני ארגיש פחות ספקות ויותר בטוח בעצמי, אבל האמת היא שברגע שהתחלתי לקחת אותם, ההתלבטויות והספקות רק העמיקו יותר ויותר.       

אם אני לא שונא את עצמי ואני לא שונא את הייצוג הפיזי של הגוף שלי, אז מה בעצם מפריע לי? מה גורם לי לעשות לעצמי את כל זה?  

זה פשוט בגלל שלא קיבלתי את עצמי כגבר. 

לא קיבלתי את עצמי כגבר יחד עם כל מה שאני.

אני לא “בן” רגיל וזה בסדר. 

אני מצטער אבל אני לא משחק פוטבול וכל זה, וכן, אני אוהב להתאפר או להיות נשי לפעמים, לפעמים האישיות שלי לא זכרית וזה. ואתם יודעים, אני הומו, ואני יכול פשוט לקבל את כל זה עכשיו, אני יכול להפסיק לשנוא את החלקים האלה בעצמי, לחבק אותם ופשוט להיות בסדר. 

לכן אני לא מרגיש שאני טרנסג’נדר, לכן החלטתי לבצע מעבר-חוזר. 

אני לא יודע אם אתם מבחינים אבל הגבות שלי מתחילות לצמוח חזרה, לא התגלחתי כמה ימים..  נהגתי להתגלח כל יום ולכסות את סימני הזיפים וזה גרם לי לכל כך הרבה חרדה, שנאתי את זה אבל לא רציתי להוריד בלייזר, לא רציתי ניתוחים. ואני אהיה עכשיו כן, לא רציתי את ה-ניתוח, אתם יודעים על איזה ניתוח אני מדבר (נ”ע: ניתוח לשינוי איבר המין), ניסיתי להרגיש עם זה בסדר אבל בסופו של דבר לא באמת השתוקקתי לזה, לא רציתי את זה. שאלתי את עצמי, האם אני רוצה את הניתוח הגדול הזה? ו… לא. 

אני אומר את זה שוב ושוב, אבל אני פשוט לא שונא את הביולוגיה שלי, אם באמת הייתה לי בעיה אז הייתי מרגיש יותר בסדר עם כל הדברים האלה.

האם אני חושב שטרנסים אמיתיים קיימים? כן. החברה הטרנסג’נדרית והחברים שלה בטח באמת טרנסג’נדרים.

קראתי שיש אחוז גבוה של מתחרטים אחרי ניתוח SRS (נ”ע: ניתוח לשינוי מין) ואני חושב שהרבה מהאנשים שמבצעים מעבר מגדרי הם לא בהכרח אנשים שזקוקים להיות טרנסג’נדרים והם כנראה יכולים למצוא פתרונות מסוג אחר.

זה מה שאני מרגיש לגבי כל הנושא, ואני הייתי שם, אני ממש מבין למה אנשים בוחרים להיות טרנסג’נדרים.

אם אתם רוצים לבטא את עצמכם בדרך הזו זו זכותכם, שום דבר לא עוצר בעדכם.       

אני מרגיש שאני יכול להיות בן ועדיין לבטא את מי שאני. 

אני כל כך מאושר, ואני עדיין אותו האדם שתמיד הייתי.

הגעתי להשלמה עם הכל, חזרתי להיות בן ואני פשוט אתן לזה את הכל, אהיה אדם טוב, אהיה מי שנועדתי להיות. זה די מסכם את הכל.

תודה שהקשבתם, תודה למשפחה ולחברים שלי שהיו שם בשבילי, תודה לצופים שתומכים בי, אני מאוד מעריך את זה. אני לא יכול להסביר עד כמה אני בהודיה על נוכחות האנשים בחיי שליוו אותי בכל המסע הזה, אני שמח על החוויה הזו ועל כל מה שלמדתי ממנה. אני באמת מרגיש ציפייה לעתיד עכשיו, אני מחכה לראות מה עוד יביאו לי החיים.