18 בינואר, 2024
קישור למקור: https://www.pittparents.com/p/it-finally-broke-me
זרקתי את בני מהבית. אני לא גאה בזה. חודשים של כאב, אבל, בלבול וזעם הפכו אותי לחבית אבק שריפה שהתפוצצה אחר צהריים אחד.
בני נולד עם אוטיזם בתפקוד גבוה והפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות. הוא פיתח חרדה ודיכאון מוקדם מאוד בחייו. הוא התקשה כל חייו בלימודים וביצירת חברויות. הוא גם היה אגרסיבי, עצלן, עקשן, לא ממושמע ונקמן. כמעט כל יום קיבלתי טלפון מבית הספר לגבי בעיות של גניבה, אלימות, חוסר צייתנות והתקפי זעם. אימהות אחרות בבית הספר הפנו לי עורף ואיבדתי חברות רבות. בני מעולם לא הוזמן לשחק עם חברים ומעולם לא ערך מסיבות יום הולדת כי אף אחד לא היה מגיע. הוא הוזמן לשתי מסיבות יום הולדת בחייו. בשתי הפעמים הוא היה תלמיד חדש בבית הספר והילד שחגג יום הולדת הזמין את כל הכיתה. עם כל זאת בני היפה היה גם אנרגטי, מבריק, יצירתי, אינטליגנט ומצחיק להפליא, כמו ג’ים קארי בצעירותו. הוא גם היה אתלטי וזריז. אחותי חשבה שהוא יהיה ספורטאי מקצועי. למרות שהוא עשה לי לא מעט צרות, אהבתי מאוד את רוחו החופשית והספונטניות שלו.
כאם יחידנית היה לי קשה מאוד. פוטרתי מעבודתי כי לקחתי יותר מדיי ימי חופשה כדי לטפל בו. כשזה קרה כבר הייתי בנקודת שבירה בכל אופן – ניסיתי להשיג עבורו מסגרת לחופשות ואחרי שעות בית הספר. מסגרות סירבו לקבל אותו ולא יכולתי להרשות לעצמי מטפלות. משפחתי אסרה עליי להיכנס אליהם הביתה בשל התנהגותו וקרוביי קראו לי אמא רעה. הייתה לי אפס תמיכה.
בעשר השנים הבאות הקדשתי את כל כולי לחיפושים אחרי עזרה עבורו. חיסלתי את כל חסכונותיי באינספור פגישות עם רופאי ילדים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עו”סיות ויועצי בית ספר. נפגשנו עם תזונאית, מאמנת להפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות, כירופרקט, ורופא מתמחה בהפרעות שינה בין היתר. היו לנו 40 פגישות של נוירופידבק וקורסים בכישורים חברתיים. ניסינו אינספור תרופות וצירופי תרופות. התקשרתי לכל ארגוני הצדקה והתחננתי לעזרה. לרובם היו כוונות טובות אבל לא הרבה רעיונות.
כשהעיפו אותו מעוד בית ספר רגיל בגיל 15, סוף סוף מצאתי בית ספר מיוחד שמוכן לקבל אותו. הם הבטיחו לי הרים וגבעות. אבל בפועל, ידיהם היו מלאות בשאר התלמידים והם פשוט נתנו לבני לשבת ליד המחשב שלו כל היום ולצפות בסרטי יוטיוב. באותו הזמן כבר לא היה אכפת לי. ידעתי שמסגרת בית ספר היא לא בשבילו אבל קיוויתי שלפחות הוא ימצא את עצמו כשיסיים. בבית הספר הוא התחיל לחפש בגוגל נושאים שבהם הוא התעניין ומהר מאוד הוא צבר ידע על מערכת השמש, מיתולוגיה סינית וגידול דבורים. כן, גידול דבורים מכל הנושאים שבעולם. זהו בני המשונה, הספונטני. היו לנו שנתיים שלוות יחסית והתחלתי לישון בלילות לראשונה מזה יותר מעשור.
אבל אז הוא סיים את לימודיו ומגיפת הקורונה פרצה. שאר המדינה התמודדה עם אובדן מקומות עבודה, ענייני כספים, בידוד חברתי, תקועים בבית וללא חופשות. אנחנו כבר חיינו כך שנים על גבי שנים. הסגרים לא הזיזו לנו בכלל (בפעם האחרונה שלקחתי את בני לקולנוע הוא היה כל כך בהלם מכמות האנשים שהוא דחף מישהו הרחק ממנו. אותו אדם נפל לכביש וכמעט נדרס על ידי מכונית. בכך הסתיימו היציאות שלנו אחת ולתמיד).
אז, מה קרה אחר כך? ובכן, כפי שניחשתם, בני החליט להפוך לאישה. הוא גידל את שערו והתחיל לגלח את רגליו. גיליתי את זה לגמרי במקרה כששמתי את הכביסה בחדר שלו. אני עדיין זוכרת את חוסר האמון והאימה. אני עדיין מרגישה את הבחילה בגרוני כשאני חושבת עליו עם פין ושדיים. הוא לא היה מוכן לדון איתי בנושא הטרנס, רק אמר שאלו החיים שהוא בוחר בהם. הוא הלך לרופא “ווק”, קיבל הפניה לאנדוקרינולוג, עשה בדיקת דם וקיבל הורמונים. כל זה מהכסף שחסכתי למכונית הראשונה שלו. לא נשאלו שאלות ולא הוצע לו ייעוץ. אם היו מבקשים ממנו דוגמאות למקרים בעבר שבהם רצה להיות בת, הוא היה עונה בכנות שאין דוגמאות כאלה. אם הם היו מתשאלים אותו היו מגלים שהמוטיבציה שלו היא בעיקר חוסר רצון למצוא עבודה. הוא חושב שנשים לא חייבות לעבוד, ויכולות פשוט להישאר בבית ולא לעשות כלום (כמוני ככל הנראה!).