10 בפברואר 2025, מאת Pear Joseph
קישור למקור: https://genspect.substack.com/p/not-being-affirmed-saved-my-life
הייתי בן חמש כשאמרתי לאמי שאני “ילדה כלואה בגוף של ילד”.
כמה מזיכרונותיי הראשונים היו שיחות עם מטפל על הסיבה שאני מרגיש כך. זה היה בערך בשנת 2000, הרבה לפני שהייתה קבלה רחבה לגברים שמתלבשים או מתנהגים בצורה לא תואמת מגדרית. כמובן, הסיבה היחידה שחשבתי שאני ילדה הייתה כי נמשכתי ל”דברים של בנות”. כל פריט לבוש שרציתי ללבוש היה “בגדי בנות”, וכל צעצוע שבחרתי היה “צעצוע של בנות”. במוחי הצעיר ההסבר היה פשוט: אני חייב להיות ילדה!
במבט לאחור, אני מרגיש בר מזל שנולדתי בסוף שנות ה-90, לפני שאידיאולוגיית המגדר הפכה להיות מערכת אמונות רווחת כמו היום. עם הזמן, גדלתי והבנתי שאני בן, במקום שיאשררו אותי ויעודדו אותי לעבור מעבר מגדרי כפי שהיה קורה לילד כמוני כיום.
כשהייתי בבית הספר היסודי, התחלתי לראות שבנים ובנות מעודדים להעדיף כחול וורוד, בהתאמה, לא משום שההעדפות הללו מולדות, אלא משום שלחברה יש ציפיות כאלו. ההבנה שכולם חיים את חייהם תוך שהם מציגים הצגה עבור אחרים – לובשים את מה שאומרים להם ללבוש ומתנהגים כפי שמצפים מהם – גרמה לי להרגיש מעט בודד, אך גם חופשי. בחרתי לא להשתתף בכך ולעשות את מה שהרגשתי שנכון עבורי. העברתי את שאר ילדותי וגיל ההתבגרות שלי כשאני בטוח בחלקים באישיותי שאחרים עשויים להחשיב כנשיים. למשל, היה לי שלב שבו הייתי מתאפר איפור מלא באופן קבוע, אבל מעולם לא חשבתי עוד שזה אומר שאני ילדה. הבנתי אז, כמו שאני מבין כעת, שאין דרך אחת “נכונה” להיות גבר. מגמות באות והולכות, וראיתי כיצד הבחירות האופנתיות שבגללן סבלתי מהתעללות בעבר הפכו אופנתיות רק כמה שנים לאחר מכן.
בפברואר השנה, ה-Free Press פרסם מאמר על המטפלת תמרה פיאצה שסיפרה איך אולצה לאשרר את טענותיהם של ילדים לגבי דיספוריה מגדרית.
בעת עבודתה במרפאת הבריאות המגדרית לילדים מרי ברידג’, היא ויותר מ-100 מטפלים נוספים עברו הכשרת חובה על “טיפול מאשרר מגדרית”, שבמהלכה לימדו אותם לאבחן דיספוריה מגדרית אצל מטופלים צעירים אם הם עונים על שישה מתוך שמונה הקריטריונים הבאים:
- רצון עז או התעקשות להיות מגדר אחר
- העדפה חזקה לביגוד המזוהה עם המגדר השני
- העדפה חזקה לצעצועים ולמשחקים המזוהים עם המגדר השני
- העדפה חזקה לחברים מהמין השני
- העדפה חזקה לתפקידים חוצי-מגדר במשחקי דמיון
- דחייה חזקה של צעצועים המזוהים עם המגדר שנקבע להם בלידה
- חוסר שביעות רצון חזק מהאנטומיה המינית שלהם
- רצון עז לתכונות המין המשניות של המגדר השני
המאמר הזה זעזע אותי, כמו גם חוסר התגובה שהוא קיבל מצד להט”בים ו”אקטיביסטים להט”בים”.
אני גבר, לא אישה טרנסג’נדרית, ובכל זאת, בילדותי עניתי על שישה מתוך שמונה הקריטריונים הללו. למעשה, אני משער שכ-90% מהגברים ההומוסקסואלים הבוגרים יאמרו שהמאפיינים הללו תיארו אותם בילדותם. ישנן עדויות לכך שתעשיות הרפואה והבריאות הנפשית עשויות לעודד ילדים הומוסקסואלים צעירים לעבור שינוי מגדרי, אך כמעט ולא מדברים על כך. הפחד מלהיות מתוייג כ”טרנספוב” על ידי מישהו ברשת הוא כה חזק עד שהוא משתיק אפילו את המבוגרים ההומוסקסואלים שיודעים שייתכן שהיו מאובחנים באופן שגוי על בסיס המאפיינים הללו.
טקטיקת ההפחדה הנפוצה ביותר נגד כל מי ששואל שאלות בנוגע לעלייה בקבלת המעבר המגדרי של קטינים היא הטענה שהילד יתאבד אם לא יורשה לו לבצע מעבר מגדרי.
הטענה הזו שנויה במחלוקת, ומניסיוני האישי, אני מאמין שהסיבה היחידה שלא ניסיתי לשים קץ לחיי הייתה שאמי סירבה לאשר את הדמיונות שלי שאני ילדה.
אילו הייתי עובר מעבר מגדרי חברתי כילד, נוטל חוסמי התבגרות מינית טרם גיל ההתבגרות, ועובר ניתוחים קבועים כנער, הייתי הורס את חיי. הייתי מבין את הטעות מאוחר יותר, אך נשאר עם שדיים, תופעות לוואי רבות מחוסמי ההתבגרות המינית, ואולי אפילו “נרתיק” כירורגי שהיה דורש הרחבה לכל החיים כדי למנוע את סגירתו.
יתרה מכך, לא הייתי במערכת יחסים אוהבת כפי שיש לי בארבע השנים האחרונות עם בן זוגי, גבר הומו שלא נמשך לנשים טרנסיות. במקום זה, הייתי תקוע במצב של מטופל לכל חיי ומתמודד עם נטל רגשי, פיזי וכלכלי מטיפולים הורמונליים ממושכים, ניתוחים וביקורים אצל רופאים. התרחיש הזה היה מוביל אותו לדיכאון עמוק ואפילו התאבדות.
במקור, המונח “טרנסג’נדר” שימש לתיאור אנשים עם דיספוריה מגדרית שבחרו לעבור שינוי רפואי כדי לחיות כמין השני. עם זאת, פעילים רדיקליים מהשמאל הרחיבו מאז את הגדרתו, והפכו אותו למונח מטריה מעורפל. תחת מטריה רחבה זו, קיימת רשימה אינסופית של מונחים עמומים נוספים כמו נון-בינארי, ג’נדר-פלואיד, וא-ג’נדר. תוויות אלו הן רק חלק קטן מהאמונות המורכבות הקשורות לאידיאולוגיית המגדר, שהתפשטה בשנים האחרונות דרך הרשתות החברתיות, האוניברסיטאות והפוליטיקה. אין זה מפתיע שכל כך הרבה ילדים וצעירים כיום מאמינים שהם טרנסג’נדרים או א-בינאריים, שכן נאמר להם שאם אינם עונים ב-100% על סטריאוטיפים מגדריים – גבריים או נשיים – אזי הם אינם באמת גבר או אישה.
למרות שקידומה נתפס כ”פרוגרסיבי”, אידיאולוגיית המגדר היא למעשה סקסיסטית והומופובית באופן מובהק. היא מחזקת סטריאוטיפים מגדריים ואף עלולה להפוך משיכה חד-מינית לבעיה רפואית, בכך שהיא מרמזת שאי התאמה לתפקידי מגדר מסורתיים עשויה להעיד על כך שאדם אינו באמת זכר או נקבה.
לדעתי, ישנן רק שתי דרכים שבהן ניתן לחשוב על מגדר:
· אפשרות 1 טוענת כי קיימים תפקידים והתנהגויות נוקשים שעל גברים ונשים לעמוד בהם: גברים חייבים להיות גבריים באופן סטריאוטיפי, ונשים חייבות להיות נשיות באופן סטריאוטיפי.
· אפשרות 2 מציעה כי קיימות אינספור דרכים להיות גבר או אישה, וכולן תקפות. גברים יכולים להתאפר ולהביע רגשות; נשים יכולות להסתפר קצר ולאמץ תכונות “גבריות”.
אם אתה תומך באפשרות הראשונה, השקפת עולמך היא, ככל הנראה, סקסיסטית ורגרסיבית. אך אם אתה תומך באפשרות השנייה – כפי שרוב השמאלנים טוענים שהם עושים – אזי המונח “א-בינארי” מיותר. זאת משום שאם קיימות אינספור דרכים לבטא מגדר, לא ניתן “לא להרגיש כמו גבר או אישה”, שכן לפי גישה זו, ביטוי מגדרי הוא בלתי מוגבל.
צפיתי בדאגה גוברת כיצד לסביות שאני מכיר שנים רבות החלו להזדהות כגברים טרנסג’נדרים, תוך שהן מציגות בגאווה את הצלקות מכריתת השדיים שלהן ברשתות החברתיות. גברים הטרוסקסואלים מגושמים וחנונים שהתקשו תמיד ביצירת קשרים רומנטיים, יוצאים כעת מהארון כ”טרנס לסביות”. גברים הומוסקסואלים מוחצנים, שבעבר נראו בטוחים במיניותם, מזדהים כיום כלא-בינאריים או מאמצים תוויות מגדריות חדשות, כאילו מתוך רצון להתרחק מהיותם מזוהים פשוט כהומואים נשיים.
בפוסטים שלהם על “יציאה מהארון” יש מכנה משותף בולט: הסיבות לכך שהם אינם מזדהים עם מינם הביולוגי לרוב מסתכמות בסטריאוטיפים רגרסיביים ובהעדפות לבוש. נשים הקדישו עשרות שנים למאבק בניסיון לנתק את מושג ה”נשיות” מסטריאוטיפים סקסיסטיים, ועם זאת, באופן אירוני, נשים “פרוגרסיביות” מסוימות כיום טוענות שאינן נשים משום שאינן תואמות את אותם סטריאוטיפים בדיוק.
כמו רבים הצופים בתופעה החברתית הזו, ניסיתי להיות מבין ומכבד, תוך שאני שואל את עצמי בשקט כיצד ייתכן שכל כך הרבה אנשים חשים כי “נולדו בגוף הלא נכון”. למרות שאני חושד שרבים מהם עלולים בעתיד להתחרט על ההחלטה לעבור מעבר מגדרי רפואי, אני מאמין שלמבוגרים צריכה להיות אוטונומיה על גופם. עם זאת, אני קובע גבול ברור כשמדובר בהשפעת האידיאולוגיה הזו על ילדים, שעלולים להינזק ממנה. ובינתיים, בכל פעם – ולעיתים נראה שזה קורה כל כמה חודשים – מופיע ברשת ילד טרנסג’נדר חדש שהופך לתופעה ויראלית, ואני חושב לעצמי: “זה יכול היה להיות אני.”