לא, חרטה על שינוי מין היא לא כמו חרטה על קעקוע

חובתו של רופא המעניק טיפול רפואי אינה שוות ערך לחובתו של אמן המעניק שירות חד פעמי.

מאת מישל אלווה, המקור כאן. תרגום מאת לירון לוי.

כשמדברים על חרטה, אנשים המתחרטים על שינוי מין מתמודדים לעתים קרובות עם הטענה שהם ידעו למה הם נכנסים, זו אשמתם שעשו “טעות”, ושלהתחרט על הורמונים או ניתוחים זה בדיוק כמו להתחרט על קעקוע או פירסינג.הדבר היחיד שמשותף לתהליך שינוי המין ולקעקועים/פירסינג הוא שהן שתי דרכים לשינוי הגוף לצמיתות, ושתיהן בדרך כלל דורשות מהאדם העובר את השינוי לחתום על טופס הסכמה המציין שהוא מבין את הסיכונים.

ההשוואה נכשלת כאשר לוקחים בחשבון שההורמונים והניתוחים מוצעים כצורות של טיפול רפואי לטיפול במצב רפואי (דיספוריה מגדרית). באותו הזמן, קעקועים ופירסינג הם אסתטיים בלבד והם הפיכים יחסית.

פירסינג נסגר, וניתן להסיר קעקועים, למרות שהדרכים להפיכת השינויים אינן מושלמות. לדוגמה, היו לי שני פירסינג בשפתיים (“נשיכות נחש”) כשבסופו של דבר הוצאתי את התכשיטים. (אכן רציתי את הפירסינג, אבל הגוף שלי לא, והשפתיים שלי כאבו כל הזמן.) אז החורים נסגרו, אבל יש חריצים קבועים מתחת לשפה שלי.

למעשה יש לי גם קעקוע שאני מתחרטת עליו. הקעקוע נמצא על הגב שלי, ועשיתי אותו כמה שבועות לאחר זריקת הטסטוסטרון הראשונה שלי. כתוב שם “done lying for a living” (סיימתי לשקר בשביל לחיות) שהן מילים משיר שאני אוהבת, ולמרבה האירוניה זה נועד לייצג את תחילת החיים ה”אותנטיים” שלי (כגבר). ברור למה אני מתחרטת על זה עכשיו.

יכולתי להסיר אותו, אבל מכיוון שאני אוהבת קעקועים (יש לי אחרים), סביר להניח שפשוט אכסה אותו בקעקוע אחר כשיהיה לי כסף. וזה על הגב שלי, אז אני בדרך כלל פשוט שוכחת שזה שם.

אבל כשאני משווה את הקעקוע הזה להורמונים/ניתוחים שעברתי, ה”חרטה” לגבי הקעקוע שלי וה”חרטה” לגבי השינויים הבלתי הפיכים שהורמונים/ניתוחים עשו בגוף שלי אפילו לא קרובה להיות אותו דבר.

אז למה אני לא מאשימה את אמן הקעקועים שלי כמו שאני מאשימה את הרופא שלי? זה צריך להיות ברור.

תפקידו של אמן הקעקועים שלי היה לשים דיו על הגוף שלי; התוצאה היא שיש לי קעקוע בסופו של דבר.

תפקידו של הרופא שלי היה לספק לי טיפול רפואי ו”קודם כל, אל תזיק”; התוצאה היא שהמצוקה שלי סביב המגדר שלי מוקלת עם הטיפול שמציעים לי.

אמן הקעקועים שלי עשה את העבודה שלו. הרופא שלי לא.

כבר אמרתי בעבר שהיה לי קל יותר לקבל הורמונים מאשר לקבל תרופות ל-ADHD. פעיל זכויות מגדר בולט אמר לי פעם שזה בגלל ש”היפראקטיביות היא לא מאפיין מוגן”. זה מבהיר את הטיעון: פעילים טרנסים מאמינים שזאת זכות אדם לקבל גישה להורמונים ולניתוחים ושכל צורה של סינון או הגבלה (למשל, הערכה פסיכולוגית) כדי להבטיח שהם לא יתחרטו על החלטתם מפריעה לאוטונומיה הגופנית שלהם.

אבל גישה לחומרים מבוקרים (למשל, הורמונים) אינה זכות אדם. לא מותר לנו לקבל מה כל מה שאנחנו רוצים, מתי שאנחנו רוצים, במיוחד כשהדברים שאנחנו רוצים מגיעים עם סיכונים בריאותיים קיצוניים ומעט מחקרים ארוכי טווח. זה אפילו יותר מעורפל כאשר כל ההיגיון שלך מבוסס על “כי אמרתי את זה” בלי שום דרך לקבוע מבחינה אמפירית אם מישהו באמת צריך הורמונים או לא (כלומר, אנחנו לא יכולים לעשות סריקת MRI כדי לקבוע מי הוא “באמת” טרנסג’נדר) . חולים המזדהים כטרנסים הם האנשים היחידים שיכולים למעשה לרשום לעצמם טיפול רפואי ולטעון לאפליה אם הרופא שלהם לא מציית.

לגבי הטענה ש”ידעת למה את נכנסת”. כן, כמובן שידעתי שהמנתח שלי הולך להסיר לי את השדיים ושלעולם לא יהיה לי אותם שוב. כאשר עברתי כריתת רחם, ידעתי שלעולם לא אוכל להיכנס להריון. הבעיה היא שאנשי המקצוע הרפואיים שארגנו את הניתוחים שלי היו דמויות סמכות שבטחתי בהן, והם גרמו לי להאמין שהניתוחים האלה הם הסיכוי הטוב ביותר שהיה לי להקל על מצוקה רגשית סביב המגדר שלי. הם טעו, ועכשיו אני חייבת לחיות עם ההשלכות – כלומר שהחזה השטוח שלי וחוסר הפוריות שלי גורמים לי למצוקה רגשית אפילו יותר גרועה מהדיספוריה.

קיומם של אנשים המתחרטים על שינוי מין מבהיר לחלוטין שכשאין שום צורה של הגנה יש פוטנציאל לגרום נזק רב לאנשים פגיעים שהתרשמו שהרופא שלהם מספק להם טיפול רפואי – לא שינוי גוף אסתטי.

ההשוואה בין שינוי מין רפואי לקעקועים/פירסינג מוחקת את כל הניואנס בכל הנוגע לנושא החרטה. היא מתעלמת מחובת הטיפול של הרופאים למטופליהם, שאינה דומה בכלל לחובתו של אמן המעניק שירות חד פעמי. היא מתעלמת מהפוטנציאל לסיכונים קשים ארוכי טווח בכל הנוגע להורמונים (שיש סיבה שהם חומר מבוקר). זה מתעלם מהעובדה ש”חרטה” על שינוי מין היא הרבה יותר קרובה לאבל מאשר החרטה על קעקוע או פירסינג שאתה לא אוהב יותר.

איבדתי את הקול, השדיים והפוריות שלי. לעולם לא אקבל את הדברים האלה בחזרה.

אולי אני לא אוהבת יותר את הקעקוע על הגב שלי, אבל הרגשות שיש לי כלפי הקעקוע שלי אפילו לא קרובים לכאב של טראומה רפואית.