איך ספקן הפך לטרנסג’נדר: סיפור אזהרה על דוגמטיות והדבקה נפשית
15.4.22
המקור כאן. תרגום ע”י נעמה עציץ.
עברה יותר משנה מאז שביצעתי את המעבר החוזר.
חייתי כאישה טרנסית כמעט ארבע שנים.
אני אדם ספקן ורציונלי.
לא הייתה לי היסטוריה של מחלות נפש או הפרעות התנהגות מלבד דיכאון בגיל ההתבגרות.
איך הגעתי לכאן?
אבחון עצמי
בשנת 2017, בגיל 23, נתקלתי בסיפורים של טרנסג’נדרים.
הם דיברו על המאבקים הפנימיים איתם התמודדו כל חייהם, איך הם לא היו מסוגלים להתחבר לאחרים, במיוחד אלה מאותו מין ביולוגי.
הם דיברו על איך המעבר – לבישת בגדים של המין השני, נטילת הורמונים, ניתוחים, שינוי הקולות והגינונים שלהם – הפיגו סוף סוף את הקונפליקט הפנימי שלהם.
אבן כבדה הוסרה מהם, הם הפכו למאושרים ביותר שהיו אי פעם בחייהם.
ואז מצאתי את ‘צירי זמן המעבר’ שלהם – מונטאז’ים של תמונות של השינויים לפני ואחרי שלהם; לפני הורמונים לעומת אחרי 2/3/4 שנים על הורמונים.
התוצאות שלהם היו מפתיעות ומסקרנות.
לא האמנתי שאנשים יכולים לשנות את הגוף והחיים שלהם בצורה כל כך דרסטית.
זה גרם לי להרגיש סקרנות, התרגשות וחרדה.
זה גרם לי להרגיש ‘נכון‘, באופן ראשוני, בסיסי ובלתי מוסבר.
נאבקתי בבעיות דימוי גוף מאז שנות העשרה שלי, והרעיון להפוך את גופי לנשי קסם לי מאוד.
יכולתי לנטוש לחלוטין את הצורך להיות גברי, ולהפוך למישהו אחר לגמרי.
או ליתר דיוק, כפי שהאמנתי בזמנו, להפוך לאדם שנועדתי להיות.
הפורומים האלה באינטרנט סיפקו לי את כל האישור שהייתי צריך – אנקדוטות אינסופיות של מעברים מוצלחים של אחרים, מאמרים מדעיים המאשרים את היתרונות, אישרור ותמיכה, משאבים למציאת מענה רפואי.
כל אלה היוו ראיות מוחצות לתמיכה בהחלטה זו.
זה העביר אותי אל שלב של התלבטויות הנמשך שנה; שקלול היתרונות בבחירה לעבור (אושר אמיתי) וההשלכות שלה (נטישת חיים נורמליים).
הפכתי מבולבל, התחלתי לנתח את הגוף שלי, לצלם סלפי כדי לראות עד כמה אני יכול לעבור כאישה.
אחרי שנה של ספקות לא התקרבתי לתשובה, אז החלטתי לעשות תקופת ניסיון של נטילת הורמונים למשך 3 חודשים ולראות איך אני מרגיש.
המעבר
קבלת הורמונים של המין השני היא משימה קלה להפליא ברוב המדינות.
קבעתי פגישה קצרה ב”הורות מתוכננת” (Planned Parenthood) וקיבלתי את המרשם הראשון שלי תוך מספר ימים, ללא שאלות.
התחלתי לקחת את ההורמונים במטרה לבחון איך אני מרגיש ולקבוע אם זו היא דרך הפעולה הטובה ביותר עבורי.
מה שלא הבנתי בזמנו הוא שרוב האנשים שמתחילים הורמונים חוצי-מין, לא יפסיקו לקחת אותם.
כמו במחלות נפש אחרות, זה הוא לופ כפוי.
התנהגויות המזינות את החולי, יחזקו את אחיזתו באדם.
עם זאת, זה לא כמו התמכרות, אסטרוגן אינו מייצר אופוריה חריפה כמו אופיואיד.
אנחנו עושים את זה יותר מתוך נוירוזה מאשר הרגל – אלה שנאבקים בפגיעה עצמית או בולימיה יבינו את המושג הזה טוב יותר מהרוב.
בגלל זה, לא הפסקתי לקחת את ההורמונים בתום 3 חודשים.
הרגשתי שמח מכדי להפסיק.
זה שינה את הגוף שלי, ואני שיניתי את הבגדים והגינונים שלי.
לא הייתי מכור לסם, התמכרתי להיותי אדם חדש.
האדם ש”תמיד רציתי להיות”.
החיים כטרנס
אחרי שנה של נטילת הורמונים והארכת השיער, נהיה לי נוח יותר להציג את עצמי כאישה.
בתום שנה וחצי, חייתי כאישה במשרה מלאה.
גרתי בעיר חדשה שבה לא הרבה אנשים הכירו אותי, אז היה לי קל להציג את עצמי בפני אנשים בזהות החדשה. שמחתי מאוד והתלהבתי לגמרי מהזהות החדשה שלי; הגוף החדש שלי.
המעבר היה כל מה שמכרו לי שהוא.
ההסתכלות במראה שימחה אותי, והרגשות והמצב הנפשי החדשים שלי הרגישו כל כך אמיתיים ותואמים את מי שרציתי להיות.
ידעתי שלעולם לא אחזור להיות האדם שהייתי לפני המעבר.
ברוב האינטראקציות הקצרות שלי עם אנשים, היה נראה שהם פשוט חושבים שאני עוד אישה.
אבל למרות האושר שלי, הפרנויה הייתה נוכחת תמיד.
חששתי שיעלו עליי.
שנאתי את הקול שלי.
לא יכולתי להרים את מבטי אל הציפורים או השמים מפחד שאנשים יראו את הגרוגרת שלי.
שנאתי להשתמש בשירותים ציבוריים.
תיעבתי מפגשים חברתיים.
לא יכולתי לצאת מהבית בלי להראות ייצוגי לחלוטין.
אבל המשכתי קדימה, כי באמת האמנתי שאני מרוצה מעצמי.
אבל האושר שלי היה מאוד פגיע.
הוא היה יכול להיהרס במבט במראה, או הסתכלות על תמונה שמישהו צילם אותי.
דיספוריית הגוף שלי הייתה חזקה יותר מאי פעם וזה גרם לי לתקופות של עצב עמוק.
חשבתי שניתוח קוסמטי יוכל לתקן את האומללות שלי, אבל זה כל כך נגד את הערכים האישיים שלי שהיה לי קשה לשקול זאת ברצינות.
ועם כל זאת, למרות תקופות האומללות, האמנתי שאני מרוצה ושתמיד אחיה כך.
ספקות וצלילות מתחילים לחזור
בגיל 27 הייתי כבר אחרי שלוש שנים של נטילת הורמונים.
במהלך אותה שנה התחלתי להטיל ספק ברעיון של נטילת הורמונים סינתטיים למשך שארית חיי.
לעמוד בתור של בית המרקחת מדי חודש עם אנשים חולים ולדעת שאני עצמי לא ממש חולה – היווה לעתים קרובות רגע קצר של צלילות.
בשלב זה יכולתי להרגיש בגרות נפשית בתוכי, והייתי בזוגיות עם ארוסתי למעלה מ-7 שנים.
המחשבה על כך שיום אחד נביא ילדים הפכה לנוכחת יותר.
ההשלכות של זה הכבידו על דעתי.
רציתי לחיות חיי משפחה ארוכים, אבל ההורמונים שלקחתי העמידו רצון זה בסיכון.
נפל עליי משהו שהרגיש לי כמו החלטה בלתי אפשרית: ביטול המעבר המגדרי והולדת ילדים – אל מול להיות אומלל לנצח אך לבחור באושר של המעבר המגדרי יחד עם סיכונים בריאותיים.
בסופו של דבר, החלטתי ששתי האפשרויות נוראיות וסירבתי לקבל אותן.
סירבתי לקבל את התפיסה שעלי להיות אומלל עד סוף חיי במידה ואחליט לחזור בי.
סירבתי לקבל את הרטוריקה הלהט”בית שמעבר מגדרי הוא הדרך היחידה לאושר.
במהלך תקופת הספק הזו, הבנתי שהמעבר המגדרי לקח ממני יותר ממה שהוא נתן לי.
הוא לקח ממני את היכולת לקיים יחסים חברתיים נורמליים, את החופש שלי מהעולם הרפואי ואת השלווה הנפשית שלי.
התחלתי גם לנתח את המחקר התומך כביכול בתאוריית המוח המגדרי – התפיסה שטרנסג’נדריזם נגרם על ידי מוח גברי השוכן בגוף נשי ולהיפך.
גיליתי שהמחקר אינו חד משמעי כפי שהקהילה הטרנסית מתארת אותו.
התחלתי להתמקד יותר בבריאות הגוף שלי מאשר במראה שלו.
חזרתי לתרגול הזן והמדיטציה שלי, הזכרתי לעצמי שהגוף שלי יזדקן ויתכלה ושאין לו שליטה משמעותית על מי שאני כאדם.
שנת המעבר האחרונה שלי והחודשים הבאים של המעבר החוזר היו מאתגרים ביותר.
חוויתי הרבה צמיחה אישית והשבתי לי את חיי ואת הצלילות הנפשית שלי.
נכון לעכשיו עברה יותר משנה מאז שביצעתי את המעבר חזרה למגדר המקורי שלי, ואני אסיר תודה על כך שמצאתי את דרכי חזרה אל המציאות.
תבונה ומבט לאחור
זו תהיה טעות לחשוב שניתן להתבונן אחורה ולמצוא שם צלילות מלאה.
עכשיו אני יכול לספר את הסיפור הזה בבהירות, אבל זה יוצר את הרושם השגוי שיכולה הייתה להיות לי בהירות בזמן אמת. במציאות הייתי שקוע עמוק בתוך מחלת נפש, ולא הייתה לי את היכולת להבין את מה שאני מבין היום.
אדם מדוכא אינו יכול להימלט מהדיכאון שלו באמצעות חשיבה אובייקטיבית-הגיונית בלבד.
לרוב נדרשת תקופה ארוכה של מאמץ וריפוי.
כך גם לגבי רעיונות מגדריים.
למרות שהקהילה הטרנסית יכולה לפעול כמו כת, אני לא מאמין שזה הגורם היחיד הדרוש להתפשטות הרעיונות המגדריים שלה. לא הייתי מאוד מעורב בקהילה הטרנסית.
האינטראקציה שלי אונליין הייתה מוגבלת מאוד לאחר שנת ההתלבטות הראשונה שלי.
המחשבות מזינות ומולידות את עצמן, כמו וירוס נפשי.
ההדבקה של רעיונות מגדריים דומה יותר לבולימיה ולרעיונות אובדניים מאשר לכת.
כאשר אוכלוסייה נחשפת להתנהגות בולימית או למחשבות אובדניות, התנהגויות אלו יכולות להוליד דפוס חיקוי ולהפוך מדבקות.
רעיונות מגדריים מתפשטים באותו אופן.
לא צריך כוח מרושע כדי להפיץ אותן, וגם לא צריך מדיה חברתית.
המוח האנושי מטבעו מאפשר להפרעות אלו להשיג אחיזה.
למרות שתקשורת, פוליטיקאים, רופאים ואנשי אקדמיה מקדמים את הרעיון המגדרי, לא ניתן להאשים אותם בפסיכו-פיזיולוגיה הבסיסית שמאפשרת זאת.
גם לא ניתן להאשים טרנסג’נדרים ברגשות שיש להם.
ההבנה החשובה ביותר שצברתי מהניסיון הזה היא להימנע מחשיבה דוגמטית.
אם הייתי יותר דוגמטי ועיקש באמונות שלי, יכול להיות שעדיין הייתי חי כטרנסית.
זה חל על כל הדעות הקדומות שלנו, בין אם הן פוליטיות או אישיות.
בדקו את האמונות שלכם לעתים קרובות וללא מעצורים.
מצאו את מקורן ובחנו את ערכן.
עברה יותר משנה מאז שביצעתי את המעבר החוזר.
חייתי כאישה טרנסית כמעט ארבע שנים.
אני אדם ספקן ורציונלי.
לא הייתה לי היסטוריה של מחלות נפש או הפרעות התנהגות מלבד דיכאון בגיל ההתבגרות.
איך הגעתי לכאן?
אבחון עצמי
בשנת 2017, בגיל 23, נתקלתי בסיפורים של טרנסג’נדרים.
הם דיברו על המאבקים הפנימיים ארוכי החיים שלהם, איך הם לא היו מסוגלים להתחבר לאחרים, במיוחד אלה מאותו מין ביולוגי.
הם דיברו על איך המעבר – לבישת בגדים של המין השני, נטילת הורמונים, ניתוחים, שינוי הקולות והגינונים שלהם – הפיגו סוף סוף את הקונפליקט הפנימי שלהם.
משקולת הוסרה מהם, הם הפכו למאושרים ביותר שהיו אי פעם בחייהם.
ואז מצאתי את ‘צירי זמן המעבר’ שלהם – מונטאז’ים של תמונות של השינויים לפני ואחרי שלהם; לפני הורמונים לעומת אחרי 2/3/4 שנים על הורמונים.
התוצאות שלהם היו מפתיעות ומסקרנות.
לא האמנתי שאנשים יכולים לשנות את הגוף והחיים שלהם בצורה כל כך דרסטית.
זה גרם לי להרגיש סקרנות, התרגשות וחרדה.
זה גרם לי להרגיש ‘נכון’, באופן ראשוני, בסיסי ובלתי מוסבר.
נאבקתי בבעיות דימוי גוף מאז שנות העשרה שלי, והרעיון להפוך את גופי לנשי הרגיש כל כך מושך.
יכולתי לנטוש לחלוטין את הצורך להיות גברי, ולהפוך למישהו אחר לגמרי.
או ליתר דיוק, כפי שהאמנתי בזמנו, להפוך לאדם שנועדתי להיות.
הפורומים האלה באינטרנט סיפקו לי את כל האישור שהייתי צריך – אנקדוטות אינסופיות של מעברים מוצלחים של אחרים, מאמרים מדעיים המאשרים את היתרונות, אישרור ותמיכה, משאבים למציאת מענה רפואי.
כל אלה היוו ראיות מוחצות לתמיכה בהחלטה זו.
זה העביר אותי אל שלב של התלבטויות הנמשך שנה; שקלול היתרונות בבחירה לעבור (אושר אמיתי) וההשלכות שלה (נטישת חיים נורמליים).
הפכתי מבולבל, התחלתי לנתח את הגוף שלי, לצלם סלפי כדי לראות עד כמה אני יכולה לעבור כאישה.
אחרי שנה של ספקות לא התקרבתי לתשובה, אז החלטתי לעשות תקופת ניסיון של נטילת הורמונים למשך 3 חודשים ולראות איך אני מרגיש.
המעבר
קבלת הורמונים חוצי-מין (נ”ע: של המין הביולוגי ההופכי) היא משימה קלה להפליא ברוב המדינות.
קבעתי פגישה קצרה ב”הורות מתוכננת” (Planned Parenthood) וקיבלתי את המרשם הראשון שלי תוך מספר ימים, ללא שאלות.
התחלתי לקחת את ההורמונים במטרה לבחון איך אני מרגיש ולקבוע אם זו היא דרך הפעולה הטובה ביותר עבורי.
מה שלא הבנתי בזמנו הוא שרוב האנשים שמתחילים הורמונים חוצי-מין, לא יפסיקו לקחת אותם.
כמו במחלות נפש אחרות, זה הוא לופ כפוי.
התנהגויות המזינות את החולי, יחזקו את אחיזתו באדם.
עם זאת, זה לא כמו התמכרות, אסטרוגן אינו מייצר אופוריה חריפה כמו אופיואיד.
אנחנו עושים את זה יותר מתוך נוירוזה מאשר הרגל – אלה שנאבקים בפגיעה עצמית או בולימיה יבינו את המושג הזה טוב יותר מהרוב.
בגלל זה, לא הפסקתי לקחת את ההורמונים בתום 3 חודשים.
הרגשתי שמח מכדי להפסיק.
זה שינה את הגוף שלי, ואני שיניתי את הבגדים והגינונים שלי.
לא הייתי מכור לסם, התמכרתי להיותי אדם חדש.
האדם ש”תמיד רציתי להיות”.
החיים כטרנס
אחרי שנה של נטילת הורמונים והארכת השיער, נהיה לי נוח יותר להציג את עצמי כאישה.
בתום שנה וחצי, חייתי כאישה במשרה מלאה.
גרתי בעיר חדשה שבה לא הרבה אנשים הכירו אותי, אז היה לי קל להציג את עצמי בפני אנשים בזהות החדשה. שמחתי מאוד והתלהבתי לגמרי מהזהות החדשה שלי; הגוף החדש שלי.
המעבר היה כל מה שמכרו לי שהוא.
ההסתכלות במראה שימחה אותי, והרגשות והמצב הנפשי החדשים שלי הרגישו כל כך אמיתיים ותואמים את מי שרציתי להיות.
ידעתי שלעולם לא אחזור להיות האדם שהייתי לפני המעבר.
ברוב האינטראקציות הקצרות שלי עם אנשים, היה נראה שהם פשוט חושבים שאני עוד אישה.
אבל למרות האושר שלי, הפרנויה הייתה נוכחת תמיד.
חששתי שיעלו עליי.
שנאתי את הקול שלי.
לא יכולתי להרים את מבטי אל הציפורים או השמים מפחד שאנשים יראו את הגרגרת שלי.
שנאתי להשתמש בשירותים ציבוריים.
תיעבתי מפגשים חברתיים.
לא יכולתי לצאת מהבית בלי להראות ייצוגי לחלוטין.
אבל המשכתי קדימה, כי באמת האמנתי שאני מרוצה מעצמי.
אבל האושר שלי היה מאוד פגיע.
הוא היה יכול להיהרס במבט על ההשתקפות שלי, או הסתכלות על תמונה שמישהו צילם אותי.
דיספוריית הגוף שלי הייתה חזקה יותר מאי פעם וזה שלח אותי לתקופות של עצב עמוק.
חשבתי שניתוח קוסמטי יוכל לתקן את האומללות שלי, אבל זה כל כך נגד את הערכים האישיים שלי שהיה לי קשה לשקול זאת ברצינות.
ועם כל זאת, למרות תקופות האומללות, האמנתי שאני מרוצה ושתמיד אחיה כך.
ספקות וצלילות מתחילות לחזור
בגיל 27 הייתי כבר אחרי שלוש שנים של נטילת הורמונים.
במהלך אותה שנה התחלתי להטיל ספק ברעיון של נטילת הורמונים סינתטיים למשך שארית חיי.
לעמוד בתור של בית המרקחת מדי חודש עם אנשים חולים ולדעת שאני עצמי לא ממש חולה – היווה לעתים קרובות רגע קצר של צלילות.
בשלב זה יכולתי להרגיש בגרות נפשית בתוכי, והייתי בזוגיות עם ארוסתי למעלה מ-7 שנים.
המחשבה על כך שיום אחד נביא ילדים הפכה לנוכחת יותר.
ההשלכות של זה הכבידו על דעתי.
רציתי לחיות חיי משפחה ארוכים, אבל ההורמונים שלקחתי העמידו רצון זה בסיכון.
נפל עליי משהו שהרגיש לי כמו החלטה בלתי אפשרית: ביטול המעבר המגדרי והולדת ילדים – אל מול להיות אומלל לנצח אך לבחור באושר של המעבר המגדרי יחד עם סיכונים בריאותיים.
בסופו של דבר, החלטתי ששתי האפשרויות נוראיות וסירבתי לקבל אותן.
סירבתי לקבל את התפיסה שעלי להיות אומלל עד סוף חיי במידה ואחליט לבצע מעבר-חוזר.
סירבתי לקבל את הרטוריקה הלהט”בית שמעבר מגדרי הוא הדרך היחידה לאושר.
במהלך תקופת הספק הזו, הבנתי שהמעבר המגדרי לקח ממני יותר ממה שהוא נתן לי.
הוא לקח ממני את היכולת לקיים יחסים חברתיים נורמליים, את החופש שלי מהעולם הרפואי ואת השלווה הנפשית שלי.
התחלתי גם לנתח את המחקר התומך כביכול בתאוריית המוח המגדרי – התפיסה שטרנסג’נדריזם נגרם על ידי מוח גברי השוכן בגוף נשי ולהיפך.
גיליתי שהמחקר אינו חד משמעי כפי שהקהילה הטרנסית מתארת אותו.
התחלתי להתמקד יותר בבריאות הגוף שלי מאשר במראה שלו.
חזרתי לתרגול הזן והמדיטציה שלי, הזכרתי לעצמי שהגוף שלי יזדקן ויתכלה ושאין לו שליטה משמעותית על מי שאני כאדם.
שנת המעבר האחרונה שלי והחודשים הבאים של המעבר החוזר היו מאתגרים ביותר.
חוויתי הרבה צמיחה אישית והשבתי לי את חיי ואת הצלילות הנפשית שלי.
נכון לעכשיו עברה יותר משנה מאז שביצעתי את המעבר חזרה למגדר המקורי שלי, ואני אסיר תודה על כך שמצאתי את דרכי חזרה אל המציאות.
תבונה ומבט לאחור
זו תהיה טעות לחשוב שניתן להתבונן אחורה ולמצוא שם צלילות מלאה.
עכשיו אני יכול לספר את הסיפור הזה בבהירות, אבל זה יוצר את הרושם השגוי שיכולה הייתה להיות לי בהירות בזמן אמת. במציאות הייתי שקוע עמוק בתוך מחלת נפש, ולא הייתה לי את היכולת להבין את מה שאני מבין היום.
אדם מדוכא אינו יכול להימלט מהדיכאון שלו באמצעות חשיבה אובייקטיבית-הגיונית בלבד.
לרוב נדרשת תקופה ארוכה של מאמץ וריפוי.
כך גם לגבי רעיונות מגדריים.
למרות שהקהילה הטרנסית יכולה לפעול כמו כת, אני לא מאמין שזה הגורם היחיד הדרוש להתפשטות הרעיונות המגדריים שלה. לא הייתי מאוד מעורב בקהילה הטרנסית.
האינטראקציה שלי אונליין הייתה מוגבלת מאוד לאחר שנת ההתלבטות הראשונה שלי.
המחשבות מזינות ומולידות את עצמן, כמו וירוס נפשי.
ההדבקה של רעיונות מגדריים דומה יותר לבולימיה ולרעיונות אובדניים מאשר לכת.
כאשר אוכלוסייה נחשפת להתנהגות בולימית או למחשבות אובדניות, התנהגויות אלו יכולות להוליד דפוס חיקוי ולהפוך מדבקות.
רעיונות מגדריים מתפשטים באותו אופן.
לא צריך כוח מרושע כדי להפיץ אותן, וגם לא צריך מדיה חברתית.
המוח האנושי מטבעו מאפשר להפרעות אלו להשיג אחיזה.
למרות שתקשורת, פוליטיקאים, רופאים ואנשי אקדמיה מקדמים את הרעיון המגדרי, לא ניתן להאשים אותם בפסיכו-פיזיולוגיה הבסיסית שמאפשרת זאת.
גם לא ניתן להאשים טרנסג’נדרים ברגשות שיש להם.
—
ההבנה החשובה ביותר שצברתי מהניסיון הזה היא להימנע מחשיבה דוגמטית.
אם הייתי יותר דוגמטי ועיקש באמונות שלי, יכול להיות שעדיין הייתי חי כטרנסית.
זה חל על כל הדעות הקדומות שלנו, בין אם הן פוליטיות או אישיות.
בדקו את האמונות שלכם לעתים קרובות וללא מעצורים.
מצאו את מקורן ובחנו את ערכן.
שחררו אחיזה מכל רעיון.
שחררו אחיזה מכל רעיון.