מקבץ פוסטים קצרים אבל חשובים.
על ההתרפסות
אני חושבת שסוגיית זיהוי אנסים זכרים כנשים ממחישה לאן ההתרפסות יכולה להביא אותנו. נדהמתי לראות בשרשור על השחיין ששבר שיאי נשים הערות של מגיבות שהתקוממו שמגיבות אחרות מדברות עליו בזכר.
שאלתי את עצמי: למה? אני יכולה להתחבר לוגית ורגשית לטענה, שאם נמצא פה מולנו אדם עם דיספוריה קשה, והתייחסות אליו על פי מינו האמיתי גורמת לו למצוקה חמורה, אז נדבר אליו בלשון נקבה. עדיין מותר וראוי לנהל דיון בנושא “האם תפיסת המציאות שלנו חשובה פחות מרצונות של אדם אחר, שטוען שלמען רווחתו הנפשית עלינו לוותר על תפיסת המציאות”, אבל אני בהחלט יכולה להבין את מי שמחליטות: לא נפגע באדם הזה, מה אכפת לנו.
אבל אין פה שום אדם מסכן. יש פה אדם לא ישר, שחיין עילית, שהרס קריירות של נשים מוכשרות, והוא גם לא ייעלב כי הוא לא קורא עברית. למען איזו מטרה עלינו להעמיד פנים שאין לנו שום תחושה של מציאות אובייקטיבית ואנחנו מאמינות שהוא אישה “כי הוא אמר”? מדוע עלינו לקיים טקס מזויף של התכחשות קולקטיבית למציאות?כולן יודעות שזה גבר, וחלק מוכנות לקפוץ למענו על הבריקדות דווקא כי אנחנו חיות בחברה שבה הגבר מקבל את מה שהוא דורש.
פה, עם האנסים, יש הסלמה אפילו יותר חמורה. כל מהות המאבק הפמיניסטי מבוססת על ההכרה בהיררכיה חברתית שיש פערי כוחות ומאבק כוחות בין המינים, וסוגים מסוימים של פשעים ואלימות נגד נשים שימשו תמיד לצורך דיכוי והרתעה. אונס הוא פשע מגדרי מאוד, הוא לב המאבק, הוא בין הביטויים הקיצונים ביותר של חברה מיזוגנית. עכשיו, תומכי אידיאולוגיית המגדר שמו להם למטרה להפוך אונס לפשע “נייטרלי”, ש”כולם עושים”, ובסוף הם יצליחו, אם לא נעצור אותם.
כל הצעירות ששקועות עד הצוואר ב”פמיניזם” פרפורמטיבי טהור, וקוראות לעצמן “נכדות למכשפות שלא הצליחו לשרוף”, איך הפכתן להיות אסקופה נדרסת? הרי אם היום היו שורפים מכשפות, הייתן הראשונות להעביר את המצית.#NotOurCrimes, חפשו את התגית בטוויטר
בואו נחשוב על זה
המקור כאן.
בואו נחשוב על זה… אם אנחנו חייבים להסכים שאנשים הם טרנסג’נדרים רק בגלל שהם מאמינים שהם כאלו, אז המשמעות היא שאנחנו צריכים גם להסכים עם אנורקטיות שהן בעצם שמנות, ושהקולות של אנשים עם סכיזופרניה שומעים חייבים לקבל אישוש ולציית להם, ושאנשים עם דכאון באמת צריכים לוותר על חייהם האומללים.
בואו נחשוב על זה… אם מגדר הוא גמיש ומשתנה, ונמצא על ספקטרום, כאשר אנשים מפסיקים להגדיר את עצמם כטרנסג’נדרים וחוזרים לחיות במין המולד שלהם, מדוע פעילי אידיאולוגיית מגדר טוענים שהם מעולם לא היו טרנסג’נדרים מלכתחילה?
אם זה גמיש וזורם, למה זה תמיד זורם בכיוון אחד?
בואו נחשוב על זה… אם בית הספר מסתיר את זהות המגדר של הילד באמצעות הטעיית ההורים בנוגע לשם הילד, כינויי הגוף והאופן בו מופיע בבית הספר, האם בכך בית הספר לא גם דורש מכל התלמידים האחרים להטעות את ההורים שלהם?
בואו נחשוב על זה…. אם מין ביולוגי לא משנה, וזהות מגדר היא חזות הכל, למה אנשים שמזדהים כטרנסג’נדרים מרגישים דחף לעבור מדיקליזציה שמרחיקה אותם מהמין הביולוגי שלהם?
בואו נחשוב על זה… אם להיות טרנסג’נדר זה מולד, טבעי ונורמלי מבחינה התפתחותית לבני אדם, מדוע הוא מצריך בלוקרים לגיל ההתבגרות, הורמונים של המין השני, וניתוחים, שיוצרים פערי התפתחות, פגיעה בעצמות, מחלות לבביות, דיכאון ואובדנות מוגברים ופגיעה בפוריות?
בואו נחשוב על זה… אם אנשים בוחרים את זהות המגדר שלהם, וכל אחד אחר חייב לכבד את זה ולהתייחס אליהם ככאלה, האם אנשים יכולים לבחור את הזהות הגזעית שלהם? זהות הגיל שלהם? זהות הגובה שלהם? זהות העושר שלהם? זהות האזרחות שלהם? האם מי מהדברים האלו נשמע כמו רעיונות טובים לחברה מתפקדת?
בואו נחשוב על זה… אם לופרון ניתן במקור לאסירים גברים על מנת לסרס אותם כימית אבל הפסיקו את השימוש בגלל תופעות הלוואי שנחשבו לאכזריות מדי כעונש, ואז לופרון שימש כדי לטפל באנדומטריוזיס אבל עכשיו יש תביעה ייצוגית נגד הייצרנים בגלל תופעות הלוואי השליליות על נשים בוגרות כולל מיגרנות, כאבי פרקים, פגיעה בעצמות, ערפול מוחי ויצירת נכות המחייבת כסא גלגלים, מדוע שחברת התרופות תדחוף את הלופרון כשימוש כבלוקרים לילדים עם דיספוריה מגדרית??
לסבית בוץ’ בשירותי הנשים
מאת לורן בלק. המקור כאן.
אני רוצה לשתף משהו. היום היה הפעם הראשונה בחיי שבפאב בדבלין מישהי בשירותי הנשים פנתה אליי כי היא הייתה בטוחה שאני גבר. היא לא יכלה לראות את הפנים שלי, רק את השיער מאחור ומה שלבשתי. המילים שלה כלפי היו ‘סלח לי, זה שירותי נשים’. בתגובה הסתובבתי והגבתי ‘כמובן, זו הסיבה שאני נמצאת בהם’ בחיוך גדול. זה לא הפריע לי, לא נעלבתי מכך שעשו לי ‘מיסג’נדרינג’ או יותר נכון התייחסו באופן שגוי למין שלי. הייתי כל כך מרוצה, שאלתי אותה אם אני יכולה לתת לה חיבוק ולברך אותה על כך שהיא מגינה על מרחבים של נשים, בגלל שזה דורש אומץ.
קיבלתי איזה מאה התנצלויות אחר כך, אבל אמרתי לגברת שזה היה בסדר גמור, ושהיא לא עשתה משהו לא נכון. זו הייתה טעות כנה, לא נגרם כל נזק, ובאמת יש לי שיער קצר ונראות גברית סך הכל. רוב הלסביות הגבריות לא זוכות להטרדה בשירותים על ידי נשים. אנחנו נקראות תיגר על ידי נשים מודאגות שעשו טעות כנה והתנצלו באופן מיידי.
היכרויות ללסביות בלבד
המקור בפייסבוק.
עשיתי חיפוש עבור אפליקציות הכרויות ללסביות עבור נשים בלבד, לראות אם נותרו כאלה, אבל לא. יש אתרים שבכותרת שלהם נאמר לנשים בלבד או לאהבת נשים בלבד, אבל אז ממשיכות לומר להט”ב – מה שאומר שגברים שלא מכבדים את המיניות שלי, את תחושת המציאות האובייקטיבית ואת הגבולות שלי יהיו שם גם, ויקבלו תמיכה בכך.
הגעתי לאפליקציה שחטפה קצת אש בכך שהכריחה חברות לצרף תמונות כדי להוכיח שהן אכן נשים. האפליקציה אפילו הגיבה לביקורת שלילית על הצורך להוכיח שאת אישה בכך שבטיחותן של נשים דורשת שלא יהיו שם גברים. ואז גללתי למטה לראות שמנהלי האפליקציה מגיבים שכל הנשים ה-להטב”ק מוזמנות, רק גברים “סיס” לא.
רציתי לחבוט במשהו. אני מתחילה להרגיש הרבה יותר עוינות כלפי קהילת הLGBT ממה שחשבתי שאוכל אי פעם. אין לי שום יכולת ללכת לשום מרחב להט”בי בו אנשים עדין בקשר עם המציאות. אני שונאת שחוסמים אותי מקבוצות לסביות בפייסבוק ומקבוצות אחרות בגלל שאני לא משתחווה לבדייה או לאמונות הכת שלהם. שתיקה היא השתחוות ואני לא יכולה לעשות זאת. אבל אנשים כל כך מנותקים מהמציאות בשלב הזה, כל מה שאת אומרת שלא תואם את עקרונות המפלגה ישר מזוהה ומסירים אותך. לא ניתן לחדור דרך שטיפת המוח של הכת.
תמיד חשבתי שהסיכויים שלי למצוא את ה”אחת” הם קלושים, אבל עם האידיאולוגיה הזו שתוקפת את הקהילה הלסבית, אני חושבת שאפשר לומר שנועדתי להישאר רווקה לשארית חיי. (לא שאכפת לי כל כך, אבל מעציב אותי שאין ברירה אלא להימנע מהגרסה הזו של לסביות להט”ב. מאגר ההיכרויות שלנו כבר גם ככה מוגבל מאד). אני כל כך כועסת על קהילת הלהט”ב על כך שבגדה בי, בלסביות צעירות יותר, ובעצמם. אני רוצה ליצור מרחבים רק עבור אנשים מחוברים למציאות מהקהילה ההומו לסבית אבל אין דרך לסנן את המנותקים מהמציאות, או לפחות אני לא מצליחה לחשוב על דרכים להשאיר אותם בחוץ. אנחנו זקוקים להבחנות שלנו, בגלל שלהיקרא להט”ב כל פעם שאני רוצה לחקור את הלסביות שלי זה מכשול רציני. שום דבר הוא כבר לא לסבי כיום. המטריה הלהט”בית משתלטת על הל’ של הלסביות, אבל אני לא רוצה להיות חלק מהקהילה הפוגענית הזו. אני רק רוצה להיות לסבית, אבל הקהילה הלהט”בית לא מאפשרת לי.
הנאום של גרהאם לינהן בדבלין, נובמבר 2021
גרהאם לינהן הוא תסריטאי אירי ופעיל נגד אידיאולוגיית המגדר. המקור כאן.
לפעמים נראה שהמאבק חסר תקווה. כל כך הרבה כבר נלקח מאיתנו. הפרטיות, הבטיחות, הכבוד האנושי שמגיע עם מרחבים נפרדים על פי מין, נלקחו, גם עבור הנשים הפגיעות ביותר. נשים בכלא, או במרכזי הסיוע לנפגעות אונס, או מקלטי החירום, לא יכולות להיות בטוחות יותר שהן מוגנות. ההתרגשות מהתחרות, המשחק ההוגן של נשים בספורט, נלקחו על ידי גברים רמאים בקטגוריות הנשים: גונבים את המדליות שלהן, השיאים שלהן, הקריירות שלהן. החמור מכל זה האיום לילדים שלנו. טיפולים ניסיוניים מסוכנים, שמותירים אותם עקרים, מדוכאים ובצורך לטיפול מכאיב קבוע. הכל קורה מול עינינו, וכשהפוליטיקאים מפחדים מכדי לקרוא תיגר על המאמינים.
נשמע מוכר? אירלנד פעם נוספת מקריבה את הנשים והילדים שלה לדת, דת שנוצרה לא בוותיקן, שהוא המקור של כל כך הרבה חוסר צדק היסטורי, אלא בין כתלי האוניברסיטאות האמריקאיות ומשפטי הראווה האין סופיים שמתחפשים לשיח און ליין. המכבסות של מגדלנה* אולי נעלמו, אבל הכמרים שניהלו אותם והנזירות ששיתפו פעולה, עדין עמנו, והם משתמשים בכלים המוכרים של אמונה ואשמה.
כך שהיום אני רוצה לעודד אתכן לעשות דבר פשוט אחד. קחו את הכעס שאתן מרגישות על כל זה שנעשה במחשכים עד כה והשתמשו בו, תעלו אותו, תנו לזה לתת לכן את התקווה ואת האנרגיה שאתן זקוקות לה כדי להלחם בכך. תכעסו. תכעסו על הפוליטיקאים שאפשרו להזדהות עצמית לעבור במחשכים. תכעסו על מורה בית הספר שמפתה את ילדיך לאידיאולוגיה הזו, תכעסו על העיתונות שמעלימה עין.
נשים כועסות הן דבר מפחיד. תשאלו כל גבר נשוי, אני יודע כי הייתי נשוי. אתן אולי לא מבינות כמה כוח יש בזעם הזה. זו אחת הסיבות שאין כאן יותר גברים. הם מפחדים מכם כי אתן כועסות. זו הסיבה שהתקשורת לא מעזה לשים פמיניסטית ג’נדר קריטיקלית על המסך – בגלל שהכעס שלהן יגרום לכל טלוויזיה במדינה להתפוצץ. אתן רוצות לראות זיקוקים? תראו מה יקרה אם קולם או’גורמן (מנכ”ל אמנסטי אינטרנשיונל באירלנד – המתר’) יגיד להלן ג’ויס שטרנסיות הם נשים, שאדי איזארד הוא מאותו מין כמוה. חכו שיאמר זאת בפנים שלה. הם לא יעזו. הם יודעים שהם לא יעזבו את האולפן בחתיכה אחת. עכשיו, חלק מכן אולי מפוחדות מהכעס שלכן, אני מבין. הכעס שלי הכניס אותי להרבה צרות. והכמרים החדשים יכולים להיות די מפחידים.
הדרישה שלהם שתרגישו בושה בכך שאתן עומדות ומגינות על האנושיות שלכן עשויה להיות משכנעת, בעיקר כשהיא מצוטטת מילה במילה על ידי המאמינים בכל הרשתות החברתיות. אז אם אתן מוצאות את עצמכן מהססות או מפוחדות אל מול התנגדות, אתן רק צריכות לשאול את עצמכן כמה שאלות:
כמה עוד נשים צריכות להיאנס בכלא? אפילו לא אחת נוספת.
כמה עוד נערות צריכות צריכות לכרות את השדיים שלהן או לקחת הורמונים שיפגעו בבריאות שלהן? אפילו לא אחת נוספת.
כמה עוד נשים צריכות להיות מגורשות מהרשת, עם איום על הפרנסה שלהן על ידי גברים צעירים מיזוגניים עם שיער סגול? אפילו לא אחת נוספת.
כמה עוד איומים בפצצה שנשלחים לג’.ק’ רולינג עלינו לקבל? אפילו לא אחד נוסף.
כמה עוד נשים צריכות לאבד מקום על הבמה, או ברשימת המועמדים לפרס מסוים, לטובת קרוס דרסר אוטוגינפיל? אפילו לא אחת נוספת.
אל תתנו אף מילימטר. אל תתנו להם ולו מילימטר. אל תתנו להם זכות אחת בודדת שנלחמו עבורה לפני מאה שנים. זה לא מספיק להתנגד לכל זוועה חדשה, עלינו לחזור ולבטל את הזוועות שכבר בוצעו נגדכן. אם אתן רואות חדר הלבשה יוניסקס – התלוננו עליו. אם מישהו קורא לך סיס – אימרי לו ‘אני מוצאת את המילה הזו מעליבה’. אם את רואה גבר במרחב שמיועד לנשים, דברי, זמני את זעם האלים, שגרי את המבט הזה בעיניים שמקפיא את דמו של כל גבר.
בכלל שבסופו של דבר, זה הזעם שלך, שינצח את המאבק. אני כועס כל הזמן וזה לא גורם לכלום, בגלל שכל אחד פשוט חושב שהשתגעתי. אבל אם כל אישה כאן תתחיל לכעוס, ותעודד כל אישה שהיא מכירה לכעוס גם, אז האבסורד הזה, האופנה ההומופובית, מיזוגנית, לא הגיונית, לא קוהרנטית הזו, תיחלש ותמות, והגיע הזמן. תודה.
מכבסות מגדלנה היו מוסדות מטעם הכנסיה הקתולית שפעלו באירלנד במאות ה-18 עד ה-20. למוסדות האלה נשלחו “נשים חוטאות”, בעיקר נשים בזנות וכאלו שהרו מחוץ לנישואים. על פי ההערכה 30,000 נשים נשלחו למוסדות האלה עד שהפסיקו לפעול ב-1996. בשנים האחרונות התגלו סיפורים על התעללות קשה בנשים החוסות וב-1993 התגלו 155 שרידי גופות בקברים לא מסומנים בשטחי כמה מהמנזרים שבהם פעלו מכבסות. ב-2013 ממשלת אירלנד התנצלה באופן רשמי בפני הנשים ובני משפחותיהן ואף הציעה תכנית פיצויים.