ממשל ביידן אומר שילדים טרנסג’נדרים זכאים לטיפול רפואי ‘מאשרר מגדר’, הבנות האלה לא מסכימות. “יש בי זעם עז על הנזק שנגרם לי”.
הכתבה מאת סוזי וייס, פורסמה בתאריך 19/4/22, קישור למקור. תרגום מאת נעמה עציץ.
כשקלואי התעוררה מכריתת שד כפולה, היא סימסה לאמה ששהתה בחדר ההמתנה: “בובה נעלמו.” (נ”ע: סלנג ל”ציצים” עם שגיאת כתיב מכוונת).
זה היה לפני קצת יותר משנתיים, היא הייתה אז בת 15. “שגיאת ההקלדה הייתה מכוונת”, היא אמרה לי לאחרונה, “חשבתי שזה היה מצחיק.”
“האם זה דבר טוב?” ענתה אימה ל-SMS.
“כן,” קלואי סימסה בחזרה.
“אני לא חושבת שהתשובה הזו הייתה טובה בהמשך,” היא אמרה לי.
קלואי, מתגוררת בסנטרל ואלי בקליפורניה, תמיד שנאה את גופה. היא בילתה זמן רב באתר טאמבלר ולמדה מילים כמו “פאנסקסואל” ו”ביג’נדר”. היא זוכרת איך כשהייתה בת 12 היא ישבה על מיטתה וחשבה, “אולי נועדתי לחיות בתור בן.”
עד שנת 2018, בגיל 14, קלואי כבר הייתה בדרך למה שהיא דמיינה ‘להיות בן’. היא קראה לעצמה ליאו, נטלה חוסמי גיל התבגרות, ואימה הזריקה לה זריקות טסטוסטרון שבועיות.
שנתיים לאחר מכן, בתחילת יוני 2020, היא הגיעה אל סכין המנתחים.
קלואי זכתה לקבל את מה שפעילים טרנסג’נדרים מכנים כ”טיפול מאשרר מגדר”, כלומר כל המבוגרים בחייה – רופאים, אחיות, עובדים סוציאליים, מורים, הורים – תמכו באופן פעיל בהחלטתה להפוך לאדם שהיא האמינה שהיא נועדה להיות. גם אם להיות אותו אדם אומר לעבור כריתת שדיים בתיכון, או ליטול חוסמי גיל התבגרות, או להזריק הורמונים חוצי מין, כמו טסטוסטרון.
בכך, קלואי הפכה להיות ה”פוסטר” של מדיניות הטרנסג’נדרים שהוכרזה לאחרונה על ידי ממשל ביידן.
טיפול מאשרר מגדר, הסבירה דוברת הבית הלבן ג’ן סאקי במסיבת עיתונאים שנערכה לאחרונה, הוא “הטיפול הטוב ביותר וכנראה מציל חיים”.
הנקודה הייתה: אם לא יתאפשר לילדים טרנסים לבצע מעבר מגדרי, ולא רק מבחינה חברתית אלא גם מבחינה רפואית, עם הורמונים של המין השני, חוסמי התבגרות וניתוחים – הם בהחלט עלולים להתאבד.
מדיניות ביידן הוצגה כהגיונית, אך היא לא עומדת בקנה אחד עם מדינות מתקדמות רבות אחרות ועם דעתם של כמה מהמומחים המובילים בתחום.
מדינות שבחרו בדרך “מאשררת מגדר”, כמו נורבגיה, שוודיה וצרפת – לוקחות כעת צעד אחורה, בהיעדר ראיות לכך שטיפול כזה אכן משפר את הבריאות הנפש אצל ילדים דיספוריים.
רופאים פורצי דרך, כמו אריקה אנדרסון מהמרפאה למגדר של ילדים ומתבגרים באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, טרנסית בעצמה שעזרה למאות בני נוער במעברים שלהם – מזהירים מפני הסכנות במדיניות זו.
המבקרים טוענים שאפילו הביטוי “מאשרר מגדר” הוא מטעה ומהווה הגדרה נימוסית למשהו שהוא למעשה יותר רשלנות רפואית.
באילו עוד מצבים אנו סומכים על ילדים שיאבחנו את עצמם ויקבלו החלטות רפואיות שהן לכל החיים?
אל קולות אלו מצטרפת הקבוצה ההולכת ומתרחבת של צעירים, קלואי בכללם, שהתחרטו עמוקות על ההחלטות שקיבלו ועל הטיפול מאשרר המגדר שסיפקו להם.
בלב הסיפור הזה נמצאים בני נוער שקולם כמעט ולא נשמע על ידי הממשלה והממסד הרפואי, שממשיכים לדחוף בעיוורון. “אני לא חושבת שטיפול מאשרר מגדר עוזר לילדים כמוני”, אומרת קלואי, “צריכה להיות יותר התייחסות לאפשרויות טיפול חלופיות בנוגע לטיפול בדיספוריה, במיוחד כאשר מדובר בילדים.”
“חשבתי שהטסטוסטרון יהפוך אותי מנמוכה ושמנמנה לרזה וגברית, אבל בצורה חיננית, לא שרירית”, אמרה הלנה קרשנר, בת 23. הלנה היא מסינסינטי והיא אחת מהדיטרנזישנריות, כפי שמכונים טרנסים שחזרו למגדרם המקורי, הבולטות במדינה. יש לה חשבון בפלטפורמה Substack עם אלפי מנויים.
כמתבגרת באוהיו, התאפשר להלנה לבצע מעבר מגדרי רק בהסכמת ההורים. (זה נכון ברוב המדינות. וושינגטון, אורגון וקליפורניה מאפשרים לקטינים יותר מרחב תנועה לבצע מעבר בעצמם). אבל היא הייתה בת 15, והוריה בהחלט לא היו בעניין. היא לבשה בגדי בנים, ביינדר חזה (נ”ע: מעין חזיה לוחצת שנועדה ליצור מראה של חזה שטוח) וגזרה את שערה קצר.
היועצת בבית הספר הממלכתי שלה הסכימה עם הלנה שהיא גבר. היא עזרה לה לסדר תקציב למעבר שלה והפנתה אותה לפסיכולוגית בית הספר, שהייתה אפילו יותר מעודדת. “אני זוכר שהפסיכולוגית אמרה, “אמא שלך טרנספובית”, וסיפרה לי על סיכוני התאבדות”. הם קיימו שלוש או ארבע פגישות לפני שהזמינו את אימה של הלנה לנהל שיחה עם שתיהן שלא עלתה יפה.
“היו לי המון בעיות לימודיות ועם הבריאות הנפשית שלי, אבל אף פעם לא ממש קיבלתי עזרה עם הדברים האלה”, אמרה. “ברגע שאמרתי שאני טרנסית – כולם נרתמו לעניין.”
אך הוריה של הלנה, אימה רופאה ואביה מהנדס, מעולם לא השתכנעו. ימים לאחר שמלאו לה 18, נסעה הלנה לבדה לסניף של “הורות מתוכננת” בשיקגו. שם היא פגשה עובדת סוציאלית ולאחר מכן אחות, שנתנה לה מרשם לטסטוסטרון כבר בביקור הראשון. האחות המליצה על מינון של 25 מיליגרם בשבוע.
“מה המינון הגבוה ביותר האפשרי?” שאלה הלנה, ויצאה מהמרפאה עם מרשם של 100 מיליגרם טסטוסטרון.
כל העניין לקח בערך שעה, היא מעולם לא ראתה רופא.
יומיים לאחר מכן, היא עברה לגור במעונות הקולג’ שלה (מטעמי פרטיות, היא חושפת רק את העובדה שהיא למדה בבית ספר קטן לאמנויות במרכז אוהיו). כשמשפחתה של הלנה עזרה לה במעבר הדירה, היא הקפידה להסתיר מהם את בקבוקוני הזכוכית והמחטים. היא החלה הזדהות בשם וינסנט, על שם דמות האנימה האהובה עליה והזריקה לעצמה טסטוסטרון מדי שבוע.
התרופה גרמה לה להרגיש עצבנית וכועסת, והגבירה לה מאוד את הדחף המיני, אותו היא כינתה “מציף”. היא החלה להכות את עצמה ופעם אחת אף חתכה את עצמה עם סכין מטבח משוננת, מה שהכניס אותה למחלקה פסיכיאטרית למשך שבוע. אחרי שנה וחצי עם טסטוסטרון, היא החלה להבין ש”המציאות שחוויתי לא עמדה בקנה אחד עם הפנטזיה שהייתה לי כנערה”.
שותפתה לחדר של הלנה, שגם הייתה טרנס, יצרה סרטון המתעד את חברותן. הסרטון התחיל ביום השני לקולג’ ונפרש על פני תקופה של כשנה וחצי. זה היה אמור להיות אופטימי, חגיגה של השחרור המשותף מכבלי גופות הילדות שלהן, אבל כשהלנה צפתה בזה היא ראתה איך הפכה לאדם מדוכדך (השותפה לדירה, כפי שהתברר בהמשך, גם כן בצעה מעבר מגדרי חוזר בסופו של דבר).
זה היה בתחילת 2018. לאט לאט, הלנה הבינה שהיא לא בן, “זו הייתה תחושה מרסקת ומפחידה”, אמרה.
היא הפסיקה עם הטסטוסטרון וקנתה פאה, איפור ובגדים חדשים (כששאלתי את הלנה אם החיים עם טרנס אחר השפיעו על ההחלטות שלהן להפוך לטרנס ואז לחזור בה – היא השיבה “בהחלט.” זה היה חיזוק התיאוריה לפיה העליה המטאורית של דיספוריה מגדרית בקרב בנות שהחלה בערך לפני עשור, היא אכן חלק מהשפעה חברתית מדבקת). הלנה גם התחילה לבלות פחות זמן באינטרנט. היא בילתה פחות זמן בטאמבלר ויותר בעולם האמיתי ובאינטראקציה עם אנשים אמיתיים, למשל עם עמיתיה לעבודה במאפייה.
השנה שאחרי הייתה “מבלבלת ומביכה”, היא אומרת. במהלך ארוחת הערב, כמה חודשים לאחר הצפייה בסרטון, היא סיפרה להוריה על ההחלטה לבצע מעבר-חוזר. הם אמרו שהם חושבים שזו החלטה נכונה ולא הוסיפו הרבה. כעת, היא מכנה את מערכת היחסים שלה איתם “לבבית”.
התומכים בטיפול מאשרר מגדר טוענים כי היתרונות שלו עולים דרמטית על הסיכונים.
יש נתונים מעטים בלבד המגבים טענה זו, זו עדיין תופעה חדשה שלא ידוע עליה הרבה.
האיגוד הרפואי האמריקאי תומך בנחרצות בטיפול מאשרר מגדר.
כנ”ל אוניברסיטאות, במיוחד הנחשבות שבהן.
אותו הדבר עם נשיא ארצות הברית.
לא ברור אם נותר מקום אקדמי או מקצועי לספקנים.
פעילים טרנסים טוענים כי מטופלי מגדר מודעים לסיכונים ושהילדים או הוריהם נתנו הסכמה מדעת.
“יש בסיפור יותר מזה”, מגיבה הלנה קרשנר, שמרגישה נבגדת על ידי הרופאים והמטפלים שלה. “העובדה שיש מבוגרים בדרגות גבוהות, כמו אנשים בממשל ביידן, שמפרסמים את הטענה שצעירים צריכים לעבור מעבר מגדרי רפואי היא ממש מסוכנת. אין בזה שום היגיון”.
מיה אליאס, שהחלה להזדהות כטרנס בגיל 12, מסכימה עם קרשנר. היא בילתה זמן רב בטאמבלר ובקבוצות טרנסים באינטרנט. “חשבתי שזה יפתור לי את כל הבעיות”, אמרה. היא ומשפחתה גרו ליד אוטווה, בירת קנדה. בגיל 15 היא קיבלה טסטוסטרון וחוסמי גיל התבגרות (נ”ע: בלוקרים). שנה לאחר מכן, היא הבינה שעשתה טעות אבל לא רצתה להודות בכך בפני המטפל שלה, שגם הוא טרנס, אז היא שיקרה ואמרה שהיא מרוצה מהגוף שלה, שכעת היה גברי בחלקו. למעשה, היא רק רצתה שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו.
“התביישתי,” היא אמרה, “זה היה כל החיים שלי.”
אותו סיפור עם פיניקס האדלסטון. כשהיא הכריזה על עצמה כטרנס בגיל 12, אמה תמכה. “היא טיפוס היפי, בת מאומצת לאמהות לסביות” אמרה פיניקס בהתייחסה לאמה, עורכת דין.
פיניקס התחילה לקרוא לעצמה גאווין ורוב חבריה לכיתה בבית הספר קיבלו אותה. הם חשבו שלהיות טרנסג’נדר זה כמו השלב הבא של להיות הומו. בית הספר שלה סירב לתת לה להשתמש בשירותים של הבנים, “‘רק אל תלך לשירותים'”, נזכרה שאמרה לה המנהלת. “אנשים פשוט נעשו יותר ויותר מגעילים אליי. זרקו לעברי בקבוקי זכוכית מחלונות מכונית וצעקו עלי ניבולי פה ודברים כאלה”, אמרה. כשהייתה בת 14, פיניקס ואמה עברו לפורטלנד, אורגון, שם המורים שאלו את כולם בכיתה מה הכינוי שלהם. היא מצאה מיד מטפל מגדרי וכבר הייתה על טסטוסטרון בשנה השנייה. “הייתי כל כך נרגשת,” היא אמרה.
בשנת 2018 היא עברה כריתת שדיים.
אבל אז זה נהיה מוזר. היא לא אהבה את הזקן המשונה שלה שצמח רק על סנטרה וצווארה, והיו לה בעיות מיניות: החלק הפנימי של דפנות הנרתיק שלה היה יבש, והיא דיממה בזמן קיום יחסי מין.
“הפכתי אמביוולנטית בנוגע למגדר”, אמרה.
היא תמיד ידעה שהיא רוצה להיראות אנדרוגינית (נ”ע: נשית וגברית בו זמנית), אבל אחרי שנים של שהייה במרחבים אינטרנטים המוקדשים לזהות מגדרית, היא מאסה בתוויות ובטרמינולוגיה, אין לה כינויים מועדפים. “אני מניחה, במבט לאחור, שאני לא אוהבת את החלק הרפואי במעבר”, אמרה.
באוגוסט 2021, לאחר שמונה שנים על טסטוסטרון, היא הפסיקה ליטול אותו.
ג’ולי, 27, שגם עברה מעבר מגדרי ולאחר מכן חזרה בה, משווה את המדיניות הקיימת לפרקטיקה של לובוטומיה (נ”ע: פרקטיקה שהייתה נהוגה בעבר בה ביצעו פגיעה מוחית מכוונת למטרת טיפול פסיכיאטרי).
“יש בי את הזעם העז הזה על הנזק שנגרם לי”, אמרה ג’ולי, שלא רצתה לחשוף את זהותה מחשש לתגובת נגד של פעילים.
היא כינתה את הטיפול שלה “אידיוטיות קולקטיבית” – שסחפה אליה את הוריה, המטפלים והרופאים שלה. “כפר שלם נפל בזה.”
ג’ולי, שגדלה בצפון-מזרח ארה”ב, הזדהתה כטרנס מגיל 13 עד 20. בהתחלה הוריה היו ספקנים, אבל אז “הם עלו על הסיפון והחלו להזדהות עם היותם הורים טרנסים”, אמרה. כשהייתה בת 14, לקחו אותה לקליניקה של ארלין איסטר-לב באולבני, שמקדמת באתר האינטרנט שלה “פסיכותרפיות מאשררות והוליסטיות לריפוי וצמיחה”. המרפאה גבתה 50 עד 70 דולר למפגש, שהוריה של ג’ולי שילמו מכיסם (המחיר קפץ מאז ל-150 דולר, אבל הביטוח מכסה עד 80 אחוז ממנו).
בקליניקה נפגשה ג’ולי עם סטודנט לתואר שני בעבודה סוציאלית שהיה גם טרנס. הוא כתב מכתב שהמליץ לתת לה זריקות טסטוסטרון, אותו שלח לאנדוקרינולוג שרשם את הזריקות, זה היה בבית חולים לילדים בסירקיוז.
ג’ולי התלבטה בין לבישת ביינדר (נ”ע: קושר-חזה שמטרתו ליצור מראה של חזה שטוח) לבין ניתוח לכריתת שדיים.
היא עברה את כריתת השדיים.
כשהתעוררה מהניתוח, ג’ולי אמרה, “לא הרגשתי שמחה או עצובה. הרגשתי רק קהה.” זה לא היה אמור להיות ככה. “שאלתי את הרופאה שלי לגבי חששות שיש לי בנוגע לבריאות הלב שלי והיא אמרה לי ‘תשמעי, חתמת על ויתור’, זה הפחיד אותי”, אמרה.
לאחר חמש שנים עם הורמונים, ג’ולי הפסיקה ליטול אותם.
ג’ולי לא נגד טרנסים, כך גם פיניקס, הלנה, קלואי וכל השאר.
הן מרגישות כאילו הן מיהרו ללכת במסלול הרפואי הזה, כאשר כל מה שהן באמת היו צריכות זה קצת זמן להתבגר.
המדינות האדומות (נ”ע: רפובליקניות) מביעות התנגדות לנושא.
מושל טקסס, גרג אבוט, הנחה בפברואר את מחלקת המדינה למשפחה ושירותי הגנה, לחקור הורים לילדים טרנסים שמקבלים טיפול מאשרר מגדר, בנוגע התעללות בילדים (בחודש מרץ שופט סיכל את זה).
חוק חדש באלבמה הפך את מתן מרשם חוסמי התבגרות או הורמונים לילדים לבלתי חוקי, העונש על הפרתו הוא עד 10 שנות מאסר. ארקנסו ואריזונה אימצו צעדים דומים.
עבור פוליטיקאים, נושא הטרנס הוא מזון למלחמה – כלומר מזומנים לקמפיין.
רוב האמריקאים הרגילים מנסים למצוא נקודת ביניים וליצור מרחב לילדים האלה, שכמו עוד הרבה ילדים אחרים, גם הם עוד לא לגמרי יודעים מי הם. אף אחד לא חושב שצריך להכריח ילדים שמרגישים לכודים בגוף הלא נכון לסבול, אך קיים חשש שמאחורי רבים מהסיפורים הללו, מסתתרים חוסר הקשבה של המבוגרים כלפי הילדים והתערבויות פוליטיות.
לפני ניתוח כריתת השדיים שלה קלואי פנתה למטפל, אחר כך למומחה מגדר, ואז למנתח, איתו ניהלה שתי פגישות ייעוץ. היא גם הלכה לשיעור הסברה שסיפקו שירותי הבריאות שלה באוקלנד בנושא ניתוח עליון, יחד עם ילדים נוספים והוריהם. השיעור התמקד בהסברים על איך להתמודד עם החתכים ולהחליף את התחבושות.
כמה חודשים לאחר שהסירו לה את השדיים, היא הייתה בכיתה כשהמורה סיפרה על הפסיכולוג הארי הארלו והניסוי שלו בקופי רזוס. הניסוי הראה שהקשר בין האם לגור היה הרבה יותר קריטי להתפתחות המוח של הגור ממה שהיה ידוע. “עלתה לי המחשבה שלעולם לא אוכל להניק את התינוק שלי”, היא אמרה.
היא הייתה אז בת 16.
היא אהבה בנים, אבל הרגישה כאילו הם אף פעם לא יקחו אותה ברצינות, היא הייתה נער-טרנס בגובה מטר וחצי. בקיץ 2020, היא התחילה להתחרט. “רציתי מאוד לצאת בלי חולצה ולהרגיש את החופש הזה”, אמרה. אבל היא הייתה מרותקת למיטתה, עדיין מחלימה. הפטמות המושתלות והצלקות היו רגישות לשמש.
היא התחילה לחוש קנאה בבנות שראתה באינטרנט. “התגעגעתי להיות יפה,” היא אמרה.
במאי 2021 היא הפסיקה את נטילת הטסטוסטרון.
המעבר המגדרי החוזר בשנת הלימודים האחרונה שלה היה קשה: היא התלבשה שוב כמו בת, אבל עדיין היו לה תווי פנים “גסים” וקול עמוק כתוצאה מהטסטוסטרון. “אנשים הסתכלו עליי ותלמידים אחרים היו מדברים בקול מאחורי הגב שלי”, אמרה קלואי. חבריה נטשו אותה. חברה אחרת אמרה לה ש”הצד ההומו של בית הספר שונא אותי”, כי היא בחרה לבצע מעבר מגדרי חוזר.
לאחרונה היא הכירה מישהו, נער מעיירה אחרת, דרך חבר משפחה. “אני באמת חושבת שהוא היה בשבילי מתנה מאלוהים”, אמרה. בתוכה היא משתוקקת לשדיים שלה חזרה.
“חיפשתי מקום להשתלב בו ותחושת סיפוק”, אומרת קלואי על אותן שנים של נטילת תרופות, פגישות ייעוץ, ניתוחים, החלמה וגילוי עצמי.
ומה עכשיו? “אני לא מאמינה בכלל בזהות מגדרית.”
למאמרים נוספים של סוזי ווייס באנגלית לחצו כאן: