מאת GNC-centric. המקור כאן.
הכותבת, הידועה בשם בנג’י, היא דיטרנזישיונרית לסבית דיספורית מקנדה שחיה כטרנס רוב שנות העשרה שלה. לאחרונה היא נחסמה מטוויטר ומדיום עקב חילול הקודש.
הקדמה
מורגן פייג’ הוא גבר טרנסית שיצר את הסדנה של פלנד פרנטהוד בטורונטו: להתגבר על תקרת הכותנה: שבירת מחסומים מיניים לנשים קוויריות טרנסיות ב-2012. מעולם לא שמעתי על כך עד שפגשתי פמיניסטיות ג’נדר קריטיקליות כאשר עזבתי את הקהילה הטרנסית שנים לאחר מכן. אני לא זוכרת שהנושא עלה במפגשי קבוצת הנוער, אבל ייתכן שאני טועה.
אני כותבת את הדברים האלה שנים אחרי החוויה שלי, אז אין כאן המון פרטים. אני לא נוקבת בשמות פרט למורגן פייג’, מנהיג קבוצת הנוער. הקבוצה הספציפית הזו (Trans Youth Toronto) אינה קיימת יותר, למרות שמועדון ה-519 בטורונטו מארח קבוצות אחרות של נוער טרנסי. מורגן פייג’ לא עובד שם יותר.
הערת המתרגמת: למרות שבנג’י מתייחסת למורגן פייג’ בלשון נקבה מפאת ההרגל, אנו נתייחס אליו בלשון זכר כי זה מה שהוא.
פגשתי את מורגן פייג’ בטורונטו ב-2012 בכנס של ברית הגאים-סטרייטים בבתי הספר התיכוניים של אזור טורונטו רבתי. למרות שמאז חזרתי בי מזהותי הטרנסית הזדהיתי אז כטרנס. לא הכרתי אף טרנסים בחיי האישיים, רק ברשת. מורגן היה נחמד מאוד וחברותי, והזמין אותי לקבוצת נוער שהוא ניהל במועדון ה-519 בטורונטו (מרכז הקהילה הלהט”בית). רוב הנוכחים בפגישות הקבוצה היו טרנסיות (מזכר לנקבה) וזכרים “לא בינאריים). הייתה מגבלת גיל (עד גילאי 21-25) אבל זו הייתה קבוצה קטנה יחסית, לרוב פחות מ-10 משתתפים, אז כאשר משתתפים עברו את הגיל הם נשארו. אני מניחה שאנשים אחרים שמעו על כך שמגבלת הגיל לא נאכפת כי יותר ויותר טרנסיות בוגרים (גילאי 30-40) התחילו להצטרף.
אני זוכרת יום אחד שבו שלושה טרנסיות זכרים מעל גיל 40 התחילו עם טרנס (ממין נקבה) בת עשרה, באופן מפורש ביותר. זה גרם לנו לאי נוחות כמובן, אבל כמעט אף אחד לא אמר כלום – רק שינו את הנושא או ניסו לגרום להם לנהל שיחה הרחק מאיתנו. הפעם היחידה שאני זוכרת שהתבקשתי לעזוב הייתה כשמורגן לא היה נוכח והקבוצה הונחתה על ידי מחליפה טרנס (ממין נקבה).
נושא שיחה נפוץ בקבוצה זו הלוגיסטיקה של סקס לפני ואחרי ניתוח תחתון, ופאן-פיקשן אירוטי. אני זוכרת שמורגן שאל את שלוש בנות העשרה בקבוצה, כולל אותי, אם נוח לנו לדבר על זה, אבל כמובן שלא יכולנו לומר לא אחרי שהנושא כבר עלה על ידי המבוגרים. ידוע לי על לפחות שלוש נערות טרנסים שנכנסו למערכות יחסים עם זכרים טרנסיות מבוגרים במהלך השתתפותן בקבוצה, וכל אותן מערכות יחסים נראו לי לא בריאות בעליל. מבחינתי, כשנערה טרנס מתחת לגיל 18 שיוצאת או שוכבת (לרוב באופן קינקי) עם זכרים טרנסיות מעל גיל 20 זה נראה לי כמו ניצול מיני חמור. גבולות בריאים בין בוגרים וקטינים היו זרים לקבוצה, כמו גם לשאר הקהילה הקווירית והטרנסית.
מורגן לא הציג את עצמו כדמות לחיקוי, אלא כמישהו החולק איתנו את חוויותיו כטרנס. הוא דיבר על התקופה בה עסק בזנות כנער, על הניתוח התחתון שעבר, על האמנות והכתיבה, ועל הקשר שלו עם הקהילה הקווירית. אני חושבת שרוב הנערות ראו בו דמות שבסה”כ נותנת לנו עצה ותמיכה, כי הוא ידע להגיד לנו אילו מרפאות או רופאים נותנים הורמונים ואמר לנו מה צריך להגיד להם כדי שהם יאשרו טיפול הורמונלי. הוא דיבר על מה צריך לצפות מניתוח תחתון. הוא הכיר אישית את הצד של זכרים טרנסיות , אבל הוא גם שכב עם לא מעט טרנסים נקבות ולכן סיפר לנו גם על הצד השני. באותה תקופה ראיתי בה את מטה הקסם שבעזרתו אוכל להשיג את כל המשאבים הרפואיים שרציתי כדי לבצע את המעבר הרפואי. זו הייתה קבוצת תמיכה לטרנסים ולכן ניתן להניח שזה נורמלי, ואולי זה באמת היה נורמלי לקבוצות מעין אלו, אבל במבט לאחור זה נראה לי די מדאיג.
כצפוי, רוב בני הנוער היו שם ללא ידיעת הוריהם (כמוני), אבל הייתה שם תמיכה בלתי מסוייגת בכך שיעברו את התהליך הרפואי למעבר מגדרי בהקדם האפשרי. היה שם נער לא בינארי שהתלונן שהוא צריך להתנהג בצורה יותר נשית כדי לקבל מהרופא מרשם לאסטרוגן. עבורנו בקבוצה הרופא היה מרושע כי הוא ניסה למנוע מהחבר שלנו לקבל את מה שהוא צריך. במבט לאחור, הדבר היחיד שהפך את הנער הזה ל”טרנס” היה סגנון הלבוש והלק שלו. הוא לא ניסה לעבור כנערה, אז אני מבינה למה הרופא היסס.
אחת החוויות הבלתי נשכחות הייתה כשהייתי בת 16 והבאתי את חברתי הלא-טרנסית בת ה-15. ישבנו יחד ודיברנו על דא ועל הא, כשמורגן הכריז שהוא יהיה השופט בתחרות פרסי הפורנו באותו לילה והזמין את חברתי ואותי להצטרף אליו בחינם. אמרנו לא – ידענו מייד שכנראה נראה אברי מין זכריים ושזה יחמיר את הדיספוריה שלי. עד אותו זמן ראיתי רק סרט פורנו אחד ומאז דיברתי רק עם שחקני פורנו ונערות מצלמה מהקהילה הקווירית/טרנסית אונליין. חשבתי בכנות שזה כיף ומעצים, אבל תודה לאל שתחושת הבטן שלי הייתה “לא”.
חייו האישיים של מורגן עלו בשיחות לעיתים קרובות. זה כשלעצמו לא היה בעייתי, אבל אני מאמינה שזה נרמל התנהגויות מזיקות עבורנו הצעירים. הוא דיבר על כך שבגילאי העשרה היה לו חבר בן 30, ואחת מהנערות הטרנס ציינה שיש לה חבר בוגר. מורגן דיבר על הסמים שצרך בגילאי העשרה – מריחואנה, קוקאין, פופרס וכו’. ואז אחרים דיברו על הסמים שהם לוקחים בבית הספר. הוא דיבר על התקופה שבה עבד בזנות ואחרים קיבלו את זה כחלק נורמלי מהחיים כטרנסית מזכר-לנקבה. יש הבדל בין לדבר בפתיחות על נושאים אלו כדי שבני נוער יוכלו לדון בהם בלי פחד או אשמה, ובין להציג אותם כהתנהגות טיפוסית של טרנסים.
בדרך כלל נושאים אלו עלו כי מישהו אחר, לא מורגן, העלה אותם. אני לא חושבת שהיו למורגן כוונות רעות, אבל רוב בני הנוער בקבוצה מעולם לא נחשפו לדברים האלה ובגלל מורגן הרושם הראשון שקיבלנו היה שאלו בחירות חיוביות ולרוב בלתי מזיקות.
כשהייתי בת 16 התחלתי לקבל ייעוץ בנוגע למצב בבית, בריאות הנפש שלי, חוסר ההצלחה בלימודים וזהותי הטרנסית. בפעם הראשונה בחיי פגשתי מישהי שבאמת רצתה לעזור לי עם החרדה החברתית המשתקת שלי. ציפיתי ללמוד מנגנוני התמודדות לא רק נגד החרדה אלא גם נגד הדיספוריה. היא אף פעם לא נתנה לי עצה ישירה להתמודדות עם הדיספוריה שלי. באחת מפגישותינו האחרונות הזכרתי שאולי אשתמש בכמה מהטכניקות של אנשים בעלי דיסמורפיה גופנית. היועצת, לסבית עם פרטנרית טרנס ממין נקבה, נשמעה מופתעת. בדומה לקבוצה של מורגן, היא לא ניסתה להתמודד עם הדיספוריה אלא רק ראתה בזה סימן שאני צריכה טיפול הורמונלי מהר ככל האפשר.
הייתי בין הבודדות בקבוצה שקיבלו עזרה לבעיותיי הנפשיות. זה נורא, בהתחשב בכך שכל כך הרבה מאיתנו דיברו בחופשיות על מחשבות אובדניות וגרימת נזק עצמי. זה היה נתון מראש שכל חברי הקבוצה התמודדו עם דיכאן וחרדה בתקופה מסויימת בחייהם. רבים מאיתנו גם חוו טראומה, ולרבים הייתה הפרעת קשב וריכוז או הפרעה על הרצף האוטיסטי. מסיבה כלשהי זה מעולם לא נדון ברצינות בניגוד לנושאים אחרים.
כפי שהזכרתי למעלה, מורגן פייג’ יצר את הסדנה של פלנד פרנטהוד בטורונטו: להתגבר על תקרת הכותנה: שבירת מחסומים מיניים לנשים קוויריות טרנסיות ב-2012. למרות שמעולם לא שמעתי על כך לפני שעזבתי את הקהילה הטרנסית, שנים לאחר מכן, אלו מאיתנו שהיו בקבוצת הנוער של מורגן הזדהינו כולנו כבני המין שבחרנו לעצמנו, שזו אבן היסוד של תנועת תקרת הכותנה: שמשיכה מינית היא בעצם משיכה מבוססת מגדר.
ההקשר היחיד שבו דיברו על לסביות היה “לסביות טרנסים”. רוב הזכרים הטרנסיות והלא בינאריים הרצו למעט הנקבות הטרנסים והלא בינאריות על ה”פריווילגיה הגברית/זכרית שלנו”, והסבירו לנו שהם חוו “טרנס-מיזוגניה” ולכן עלינו לדעת מתי לשתוק ולהקשיב. האמונות והגישות האלה היו חלק בלתי נפרד מהיחסים בין הנערות הטרנסים והמבוגרים הטרנסיות בקבוצה. אני זוכרת שפעם אחת דיברתי על כך שבמקום כלשהו לא “עברתי” כגבר, התייחסו אליי כאישה וקראו לי “דייקית”, אבל הם התעקשו שזו רק טרנספוביה ואין מצב שאני סובלת ממיזוגניה כי אני מזדהה עכשיו כזכר. הרעיון שאולי אני לסבית או שאולי חוויתי לסבופוביה מעולם לא עלה. האם זה לא הלך רוח אידיאלי לניצול? האם זו באמת הדינמיקה הנכונה לבנות עשרה שמנסות לדון בנושאים טרנסיים, משפחה, בית ספר ובעיות נפשיות?
לסיכום, אני מאמינה שמורגן התייחס אלינו כאל מבוגרים למרות שהיינו בסה”כ נערים בני עשרה. הוא הביע תמיכה בלתי מסוייגת בכל מי שרצה לעבור את התהליך הרפואי ללא קשר להיסטוריה שלו, לגילו, למצב בבית, לטראומה וכו’. בעיני הקבוצה רוב המטפלים היו “שומרי סף”, אז מורגן יעץ לנו למצוא רופאים שנוקטים בשיטת ההסכמה מדעת. זה אומר שרוב הנערים בקבוצה התחילו ליטול הורמונים בלי להתייעץ באף אחד לגבי מצבם הנפשי, לאחר שחתמו על מסמך שפטר את הרופאים מכל אחריות משפטית. באופן מוזר למדי, כמעט אף פעם לא דיברנו על סיבוכים לאחר הניתוח או על השלכות שליליות ארוכות טווח של טיפול הורמונלי. למרבה הצער התעלמות זו נפוצה בקהילה הטרנסית. מורגן דיבר על סקס, סמים, פורנו וקינק כאילו היו חלק נורמלי מחיינו כי אנחנו טרנס.
בכנות, חברותיי ואני חשבנו שנמצא מענה לדיספוריה שלנו, שנוכל להבין איך זהויות טרנסיות מצטלבות עם נטייה מינית וכן, גם איך להשיג הורמונים וניתוחים. ילדים ובני נוער דיספוריים ושאינם קונפורמים למגדר זקוקים לקבוצות תמיכה שיעזרו להם להתמודד עם בעיותיהם היומיומיות בלי שיתייגו אותם אוטומטית כטרנסים. במבט לאחור, הקבוצה הייתה קרקע פוריה לזכרים טרנסיות פוגענים ונרקיסיסטים, וטרנסים נקבות נמנעו מלהצביע על כך בשל ה”פריווילגיה הגברית” שלהן. בסופו של דבר, אני חושבת שחברי הקבוצה הפנימו את העדיפות שיש לטרנסיות זכרים ואת ההשתקה של טרנסים נקבות, וזהו אורח חשיבה שכיום רווח כמעט בכל הקהילה הלהט”בית.