לחיות באזור מלחמה: הטרגדיה של בתי בהילוך איטי

28 בפברואר 2022.

תרגום מאת נעמה עציץ. קישור למקור:

https://pitt.substack.com/p/living-in-a-war-zone-my-daughters?s=r

אני מדברת כהורה לאישה צעירה שהכריזה על זהות טרנסג’נדרית בגיל 17 (חודש לפני שמלאו לה 18) משום מקום. כל כך הרבה הורים מרגישים שהם לא יכולים להתבטא מחשש לפגיעה במערכת היחסים שלהם עם ילדם. אני מדברת כי, כפי שלצערי גיליתי במהלך 3 השנים האחרונות, התופעה הזו הרבה הרבה יותר גדולה מהסיפור המשפחתי שלי, ובוודאי שאנחנו צריכים לדבר על זה ולהעלות את המודעות למה שעושים לילדים שלנו. 

הבת שלנו בדיוק הגיעה לגיל 21 והיא נמצאת בבועה הטרנסג’נדרית כבר קצת יותר מ-3 שנים. 

היא מתנכרת אלינו בשנה האחרונה, אולם באורח פלא היא הגיעה אלינו בדיוק לפני שבוע. 

מסיבה זו, השבוע האחרון היה טעון רגשית מאוד עבור המשפחה שלנו. נגרם כל כך הרבה נזק, ותהליך הריפוי יהיה דרך ארוכה ומפותלת, אבל כרגע יש לי שביב של תקווה שבהחלט לא היה לי כשהתחלתי לכתוב מילים אלו, לפני מספר שבועות.

בתנו גדלה במשפחה אוהבת ותומכת. יש לה שלושה אחים למחצה גדולים, היום בני 31, 33 ו-36, ואח צעיר, היום בן 16. כולם גודלו על ידינו באותה דרך אוהבת שגידלנו את בתנו. יש לנו מערכת יחסים נהדרת עם כל האחים שלה. כשהיא גדלה היא לא הייתה “ילדה” במיוחד, היא לא אהבה בובות למשל, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחד כי אני עצמי שנאתי בובות בתור ילדה והייתי סוג של טומבוי בעצמי. בתי אהבה כדורגל וכדוריד והייתה לה חגורה חומה בטאקוונדו. היא התנסתה בהרבה פעילויות מחוץ ללימודים, למשל ריקוד, שירה, התעמלות, שחייה וטניס. היא נהגה לטייל איתי כל בוקר כשיצאתי עם הכלבים שלנו, וגם הלכה איתי לחדר כושר. היא נהנתה לעשות איתי קניות ולבחור בגדים בעצמה, נהגנו ללכת לשים לק על הציפורניים שלנו ביחד, נהגנו ללכת יחד להצגות וקונצרטים. הייתה לנו מערכת יחסים כל כך קרובה ואוהבת. בתי הייתה מאוד חכמה והצליחה מאוד בבית הספר.

הציקו לה בבית הספר וכתוצאה מההצקות וחוסר התמיכה מבית הספר, העברנו אותה לבית ספר אחר כשהייתה בת 13. זה הלך טוב בשנתיים הראשונות והייתה לה קבוצת חברות יציבה עם בנות ממש מקסימות. בסביבות הזמן שמלאו לה 15 היא החליפה קבוצות חברים. בקבוצה החדשה הייתה ילדה ש”לא הזדהתה כנערה” וזו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם אידיאולוגיית המגדר. הרגשתי שלחברים החדשים הייתה השפעה שלילית מאוד על הבת שלנו.

הבת שלנו התחילה לחוות בעיות נפשיות בתחילת 2016, זמן קצר לאחר שמלאו לה 15 ובערך באותה התקופה שבה היא החליפה חברים. הבעיות הנפשיות הללו נמשכו במשך שלוש שנים, בין הגילאים 15-17. 

ניסינו למצוא עזרה לבתנו הן במערכת הציבורית (הנקראת CAMHS- נ”ע: המרכז לבריאות הנפש) והן במערכת בריאות הנפש הפרטית. בתוך תקופה זו של 3 שנים “אספנו” אבחנות של חרדה, דיכאון, הפרעה דו-קוטבית ואופציה להפרעת אישיות גבולית ולקחנו את הבת שלנו ליותר מ-70 פגישות רפואיות הקשורות לבריאותה הנפשית. בכל פעם טופלנו היטב על ידי אנשי הרפואה שטיפלו בבתנו. תוארנו כהורים אוהבים ותומכים. 

הבת שלנו לא הגיבה טוב לתרופות נגד חרדה ודיכאון, הן גרמו לה להרגיש גרוע יותר. כאשר סירבנו להמשיך בטיפול תרופתי הן במסגרות הקליניות הציבוריות והן בפרטיות, אף פעם לא זכינו לביקורת או יחס רע מצד אנשי הרפואה שטיפלו בבתנו. ה CAMHS אמרו שהם לא יקבלו אותה יותר אם היא לא תעבור טיפול רפואי, אבל עד אז מצאנו פסיכיאטר פרטי והוא לא התעקש על מדיקליזציה. ה CAMHS לא ניסו לדווח עלינו לשירותי הרווחה או דיברו עלינו רעות בגלל שלא רצינו להמשיך בטיפול תרופתי לבת שלנו. 

התמקדנו בתזונה, פעילות גופנית, אהבה, תמיכה ופסיכותרפיה.

במהלך 2018 הבריאות הנפשית של בתנו הפכה גרועה הרבה יותר. גילינו שהיא חותכת את עצמה וגם שיש לה בולמוסי אכילה. היא תמיד הייתה מודעת מאוד למה שהיא אוכלת – בצורה בריאה – מכיוון שהייתה צמחונית במשך כמה שנים. בדיעבד אני מאמינה שבתקופת הזמן הזו היא התחילה להתמקד בטרנסג’נדריזם. בסופו של דבר, ביוני 2018 היא התאשפזה למשך 4 שבועות במחלקה לבריאות הנפש בבית חולים פרטי מקומי, היא הגיעה למצב שבו היא מסרבת לקום מהמיטה וללכת לבית הספר. כשהיא יצאה מבית החולים לאחר אותם 4 שבועות היא קיצצה את שערה.

החודשים הבאים היו טראומטיים ביותר עבור המשפחה שלנו. 

בתנו בקושי בקרה בבית הספר, היא הפכה לתוקפנית ומתעללת מילולית כלפינו וכלפי אחיה הצעיר. 

היא שיקרה, גנבה, נתקפה בבולמוסי אכילה ולא עשתה שום דבר שביקשנו ממנה. גיליתי שהיא מעשנת מריחואנה. אם רצינו לצאת כמשפחה עם אחיה הצעיר נגיד למשחק כדורגל, היא הייתה מצהירה שהיא חרדתית ואובדנית, כדי שאני לא אוכל ללכת. היא הפכה למניפולטיבית ביותר. הלחץ בו היינו היה עצום. הבן שלנו היה בן 13 באותה נקודת זמן והמצוקה שהוא חווה בעקבות התנהגותה הפוגענית הובילה אותו לסבול מאנורקסיה. אני זוכרת אותו מתכרבל בתנוחת עובר על הרצפה ומתייפח, מתחנן אליה שתפסיק את התנהגותה חסרת השליטה. אני מניחה שהבן שלנו ראה שצריכת האוכל שלו היא הדבר היחיד שהוא יכול לשלוט בו. היינו די מרוסקים כמשפחה. אני זוכר שישבתי במשרד רופא המשפחה שלה, מתייפחת ומתחננת לעזרה. זה באמת היה סיוט. אני אני חושבת שזה גם היה הזמן שבו היא התחילה להיות שקועה באתרי טרנס אינטרנטיים. מאוחר יותר מצאתי בהיסטוריית הדפדפן שלה באינטרנט מלא חיפושים של אתרים טרנסים.

ואז, באוקטובר 2018 היא הודיעה בכל הרשתות החברתיות שהיא למעשה זכר בשם ג’וש. 

היא טענה שהיא סיפרה לאנשים בבית הספר חודשים קודם לכן ושהיא משתמשת בשם הזה בבית הספר כבר זמן מה. היא אמרה לנו שכולם בבית הספר, כולל המורים, תומכים בה. בהתחשב בזה שהייתי בקשר עם בית הספר באופן קבוע בגלל בעיות בריאות הנפש שלה והעובדה שהיו לה היעדרויות רבות מבית הספר, נדהמתי לגלות שאיש מבית הספר לא פנה אלינו בנוגע להכרזה על הזהות הטרנסג’נדרית שלה.

באותו שבוע שבו היא הודיעה שהיא טרנסית, היה לה ביקור מתוכנן אצל הפסיכיאטר שלה. היא אמרה לפסיכיאטר שהיא אובדנית, אז הוא התעקש שניקח אותה לבית החולים הציבורי המקומי, לאשפוז במחלקה לבריאות הנפש של מתבגרים. הרשם הפסיכיאטרי שאישפז את הבת שלנו בבית החולים אמר שהוא חושב שיש לה הפרעת אישיות גבולית. לאחר אשפוז לילי שבעלי התלווה אליה, הלכתי למחרת לבקר אותה שם. כשביקשתי לראות את הבת שלנו, אמרו לי שיש לי בן. מעל מיטתה כבר הופיע שמה הגברי.

הייתי מודעת לכך ששתי בנות נוספות שהשתתפו בחוג הדרמה שלה אמרו שהן בנים, אז הייתי מאוד סקפטית בנוגע להכרזה שלה על היותה טרנס. היא מעולם לא הראתה סימנים של דיספוריה מגדרית. הספקנות שלי בוטלה על ידי צוות המחלקה לבריאות הנפש. כהורים שלא אישררו מיד את הכרזת ילדתם כטרנסג’נדר, עברנו השפלות ובריונות על ידי אנשי המקצוע הרפואיים במחלקה ההיא בבית החולים. כל החששות שהבענו טואטאו הצידה, ואנו הושתקנו על ידי צוות בית החולים מול בתנו, תוך היותנו מואשמים בצרות אופקים, חוסר קבלה וטרנספוביה. 

אמרו לנו גם שאנחנו חייבים לקבל את זה שיש לנו עכשיו בן או שהיא תתאבד. 

הם אמרו לנו “האם אתם מעדיפים בן חי או בת מתה?” 

הם אמרו שהם רוצים להכיר לה חבר צוות טרנסג’נדר. 

למחרת היה יום שבת ומבית החולים קראו לי לבוא לקחת את הבת שלנו לחופשה של יום. 

אני זוכר שחשבתי לעצמי שהם כנראה לא כל כך מודאגים מסכנת ההתאבדות של בתי אם הם שולחים אותה הביתה לחופש של 24 שעות.

בפגישה משפחתית בבית החולים לעגו לנו על כך ש”הלבשנו אותה כמו ילדה” כשהייתה קטנה. 

הם לא התעניינו אפילו בהיסטוריה המורכבת שלה, בת 3 השנים, בבריאות הנפש. 

אמרו לנו שהיא צריכה הפניה מיידית לאנדוקרינולוג לקבלת הורמונים. היא הייתה בת 17 ואנחנו סירבנו. אמרנו שאנחנו לא מסכימים ושאנחנו חוזרים לרופא המשפחה ולפסיכיאטר הפרטי שלה. הם היו צריכים את ההסכמה שלנו להפניה הזו. בפועל, בית החולים המשיך עם ההפניה (נ”ע: לטיפול ההורמונלי) ובכתב סיכום השחרור שלה הם כתבו שאנחנו כן הסכמנו להפניה להורמונים. 

רופא המשפחה שלנו המליץ ​​לנו לקחת אותה לפסיכיאטר פרטי בעיר הולדתנו שהתמחה במגדר. הצרה היחידה הייתה רשימת המתנה של שישה חודשים.

מאותה נקודת זמן (בהיותה מאושפזת בבית החולים) היחסים שלנו עם בתנו הידרדרו באופן משמעותי. 

היא יצאה מבית החולים לאחר 5 לילות ומיד גילחה את ראשה. האלימות שהיא הפנתה כלפינו הסלימה ודי יצאה משליטה. השקרים, בולמוסי האכילה וההתנהגות המניפולטיבית שלה נמשכו. היא הייתה באשפוז נוסף של 3 שבועות בבית חולים בנובמבר-דצמבר 2018 באותה מחלקה לבריאות הנפש של אותו בית חולים פרטי שבו הייתה 5 חודשים קודם לכן, אלא שהפעם הם העמידו פנים שהיא בן. 

לא חל שיפור בהתנהגותה. היא עזבה את בית החולים לחופש של יום בניגוד לרצונו של הפסיכיאטר המטפל שלה כדי להגיע לפגישה לאנדוקרינולוג שנקבעה בעקבות אשפוזה בבית החולים הציבורי באוקטובר – התור שלא הסכמנו לו. בשלב זה כבר מלאו לה 18.

כשעשיתי חיפוש בהיסטוריית הדפדפן של המחשב שלה הייתי המומה לחלוטין ממה שמצאתי. 

זה היה כמעט לא ייאמן. סרטוני יוטיוב של נערות צעירות המדברות בשבחי הטסטוסטרון, מציגות את השינויים בגופן ומעודדות זו את זו. מתרברבות בניתוחים ומשוויצות בצלקות של כריתות שד כפולות. זה היה מבעית.

הרגשתי כאילו נחתתי במרכזו של עולם זר, יקום מקביל. 

איך יכול להיות שמישהו מעודד את כל הצעירים האלה לעשות לעצמם כזה נזק? 

אני אומרת בכנות – מעולם לא הזדעזעתי ככה ממשהו בחיי. 

מצאתי הודעות ממבוגרים טרנסג’נדרים שמעודדים את הבת שלנו ואומרים לה להיפטר מהמשפחה הלא תומכת שלה. “תחתכי אותם…” היה משפט אחד שלעולם לא אשכח. זה היה ממבוגר טרנס אוסטרלי שמוצג בתקשורת שלנו כאיזשהו גיבור. כל מה שיכולתי לראות זה דגלים אדומים וגרומינג (נ”ע: סלנג לטיפוח צעירים על ידי מבוגרים שנועד למלא את תשוקות המבוגרים).

כמשפחה היינו על סף התפרקות, הלחץ היה פשוט בלתי נסבל. 

היינו נתונים להשתלחויות יומיומיות של התעללות מילולית ובתי כינתה אותנו במילים הנתעבות ביותר. 

היא אמרה לי שאני הורה מגעיל ופתטי, לבנה פריבילגית צרת אופקים, הטרוסקסואלית משעממת, טרנספובית. ההתנהגות הזו שלה פשוט נמשכה ונמשכה. זה היה כאילו מישהו השתיל לה תסריט לראש כי זה לא היה נשמע כמו הבת שלנו בכלל. הדברים שהיא אמרה היו פשוט מוזרים. היא הייתה עומדת עם הפנים שלה מאוד קרוב אלי ומשחררת את זעמה. אני זוכרת שיצאתי לילה אחד עם חברים וחזרתי הביתה ומצאתי את בעלי מתחבא בגינה, נמלט מהזעם שלה. שרדנו בצליעה את חג המולד והשנה החדשה ויצאנו לחופשה המשפחתית השנתית שלנו בינואר 2019. היא עשתה כל שביכולתה כדי לקלקל את החג. זה לא היה זמן טוב עבור כולנו.

בשנת 2019 היא הייתה אמורה להיות בשנה האחרונה ללימודים, אולם עקב היעדרות רוב שנת הלימודים הקודמת היא לא יכלה להמשיך בלימודים. הצענו לה לעשות קורס של שנה באוניברסיטה שיעניק לה את ההשלמה לתעודה שלה מבית הספר. היא נרשמה לקורס הזה וביום שבו הייתה אמורה להתחיל היא לא קמה מהמיטה ואמרה לי שנטלה כדורים. הזמנתי אמבולנס והיא נלקחה לבית החולים. 

אני חושבת שאני עצמי הייתי רק עור ועצמות באותה תקופה. ירדתי כל כך הרבה במשקל עם הלחץ המתמיד. אני באמת לא יודעת איך הצלחנו להחזיק מעמד. כשאני אומרת שזה היה כמו לחיות בתוך אזור מלחמה אני לא מגזימה.

כמה שבועות לאחר מכן, אחרי השטף היומי הרגיל של ההתנהגות האלימה שלה, אמרתי לה שאני לא מתכוונת לקבל יחס כזה יותר. אחיה זינק לעברה ואנחנו היינו חייבים לרסן אותו. היא יצאה מהבית והלכה אל משפחת הנצנצים שלה – לביתה של ילדה שלמדה איתה ושאמה העמידה פנים שהיא ילד. היא סיפרה שם לאמא שאביה איים עליה, אז האם לקחה אותה לתחנת המשטרה ומאוחר יותר באותו ערב המשטרה דפקה על דלתנו ולבעלי הוגש DVO (נ”ע: צו אלימות במשפחה). המשטרה אפילו לא טרחה לבוא לדבר איתנו או לברר את הצד שלנו במה שקרה או איך היא התנהגה כלפינו.

הבנו באותה נקודת זמן, שהיא לא יכולה לגור איתנו יותר. 

היה לנו חבר שהיה בבעלותו בית עם חדרים, אותם הוא השכיר לסטודנטים. למזלנו היה חדר אחד פנוי, אז העברנו אותה לשם ושילמנו 50% משכר הדירה. זה היה במרחק רק ​​כמה רחובות מהבית שלנו. 

היא התחילה מיד עם טסטוסטרון ונשרה מהאוניברסיטה. 

עדיין היה לי קשר איתה במהלך אותה שנה, שנת 2019.

ניסינו לערער על ה-DVO בבית המשפט, אולם לאחר שהדיון נדחה 3 פעמים ובינתיים כבר הצטברו כמה אלפי דולרים של חובות משפטיים, פשוט ויתרנו. זה היה מעיק מדי ובזבוז כסף מגוחך.

במאי 2019, לבקשת בתי, הלכתי לפגישה איתה לאנדוקרינולוג. באותו שלב לא ראיתי אותה מאז מרץ, כשהיא עזבה, ולא ידעתי שהיא התחילה בנטילת טסטוסטרון. מאוחר יותר גיליתי שהיא קיבלה טסטוסטרון בפגישה השנייה עם האנדוקרינולוג. היא פגשה את האנדוקרינולוג בדצמבר 2018 ואז קיבלה מרשם לטסטוסטרון במרץ 2019. בלי פסיכיאטריה, בלי פסיכולוגיה, בלי בדיקה של היסטוריית שלוש שנות בריאות הנפש שלה. 

מתבגרת עם הפרעות נפשיות קשות, מקבלת הורמונים שיעשו שינויים בלתי הפיכים בגופה.

אחותי, שהיא רופאה, הגיעה איתי לפגישה לאנדוקרינולוג. בפגישה היה “צוות רב-תחומי של 3 אנשים”, אנדוקרינולוגית ילדים, אחות ועובדת סוציאלית. הסברתי להן שאנחנו מחכים לפגישה עם פסיכיאטר פרטי שמתמחה במגדר. קבענו את התור אליו בדצמבר של השנה הקודמת – היה לו זמן המתנה של יותר מ-6 חודשים לפני שהיינו יכולות להגיע אליו, והתור היה רק ​​ביוני 2019, שהיה החודש שלאחר מכן. 

הצוות הרב-תחומי אמרו לי “אוי, אנחנו כל כך שמחות להכיר אותך” והן ישבו שם בפגישה ולא טרחו לציין שהן התחילו לתת לבת שלנו טסטוסטרון כבר במרץ. כבר אז חשדתי – קולה הלך והעמיק. 

כששאלתי אותן האם הן מודעות להיסטוריה הנפשית הנרחבת שלה הן השיבו שלא, זאת למרות שהיא הופנתה אליהם על ידי המחלקה לבריאות הנפש למתבגרים של אותו בית חולים ממש שבו האנדוקרינולוגית עבדה.

האנדוקרינולוגית אמרה “את לא רוצה שהבת שלך תהיה מאושרת”. 

בכנות? לא האמנתי למה ששמעתי. 

אחר כך הן אמרו שהן מפנות אותה לאנדוקרינולוג מבוגרים מכיוון שהיא עכשיו בת 18.

ליווינו אותה לפגישה אצל הפסיכיאטר מגדרי בחודש שלאחר מכן, והוא איבחן אותה עם פוסט טראומה מורכבת שלדבריו נגרמה מבריונות בילדות. הוא היה בהלם שהיא קיבלה טסטוסטרון, ואמר שהוא לא היה ממליץ על כך. לאחר מכן הוא אמר לנו שהוא סוגר את האפשרות של קבלת מטופלים מתחת לגיל 25 אז הוא לא יוכל לראות אותה שוב.

עד לנקודה זו הייתה לי כמעט שנה של מחקר תחת ידי. אני זוכרת שמצאתי את המחקר של ליסה ליטמן וצהלתי. 

אני זוכרת שמצאתי את המאמר הראשון של אביגיל שריר “כאשר בתך קוראת תיגר על הביולוגיה”. אני זוכרת שמצאתי את “הגל הרביעי עכשיו” ואת “הורים של ילדי ROGD” (נ”ע: “ילדים עם דיספוריה מגדרית מהירה”). אני זוכרת שיצרתי קשר (דרך ארה”ב) עם אמא אוסטרלית, שבסופו של דבר דיברתי איתה במשך שעות. אלוהים אדירים, אני לא הייתי לבד בספקנות שלי. 

ככל שחקרתי יותר, כך מצאתי יותר מאמרים ביקורתיים על נושא המגדר, והבנתי עד כמה השערורייה הרפואית הזו מזעזעת ונרחבת.

בספטמבר אותה שנה, 2019, ליוויתי את בתנו לפגישה אצל אנדוקרינולוגית מבוגרים. לקחתי איתי ערימה מהמאמרים האלה שקראתי וניסיתי לפתוח עם האנדוקרינולוגית דיון ולומר לה על כמה אנחנו מודאגים מהבריאות הנפשית של בתנו ועל כך שאנשים התחילו לדבר על ההדבקה החברתית הזו. האנדוקרינולוגית פטרה את דבריי ואמרה לי “הבת שלך מעל גיל 18, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה”. 

אני זוכרת שפשוט לא האמנתי. איך יכול להיות שאשת רפואה נותנת כל כך מעט יחס למטופלת החולה נפשית קשה שלה?

חייה של בתנו המשיכו להידרדר. היא סירבה לבלות איתנו את חג המולד באותה שנה. למעשה גיליתי שהיא הולכת לעלות על מטוס ולטוס למדינה אחרת באוסטרליה כדי לפגוש טרנס שפגשה באינטרנט. זר מוחלט. הצלחנו למנוע ממנה לעשות את זה.

שנת 2020 והיא עדיין לא עשתה כלום עם חייה. עודדתי אותה לפנות לעזרה בבריאות הנפש, ורשמתי אותה לבית חולים פרטי אחר עם מחלקה לבריאות הנפש. בית החולים הזה הומלץ על ידי חבר. היא נכנסה מרצון בפברואר 2020 למשך 6 שבועות. הפסיכיאטר שהיא טופלה תחתיו סירב לדון איתנו על ההזדהות הטרנסית שלה או להכיר בדאגותינו לגבי הזינוק העולמי בקרב נשים צעירות המציגות את עצמן כטרנסג’נדרים. זה היה בזבוז זמן מוחלט. 

היא שוחררה כשהקוביד הגיע לאוסטרליה, והצעתי לה ללכת ולשהות עם שתי אחיותיי שטיפלו באבינו הקשיש, שזה עתה שוחרר מבית החולים לאחר נפילה וחשבנו שהוא הולך לָמוּת. אחיותיי ראו ממקור ראשון את היקף הבעיות הנפשיות שלה. היא לא קמה מהמיטה לפני 16:00 כל יום. לא משנה מה הם עשו, היא סירבה לנסות לעזור לעצמה. לאחר 3 שבועות שהייה אצלם היא חזרה לדירת הסטודנטים ונשארה נעולה בחדרה, בלי לעשות כלום.

ביוני של אותה שנה לא הצלחתי ליצור איתה קשר כבר כמה ימים, אז הלכתי לחדר שלה ולבסוף היא פתחה את הדלת. אני מעולם לא ראיתי מישהו שחי בזוהמה כזו. לא היו סדינים על המיטה, היו שם ים של בגדים, מגבות ושאריות אוכל. הלב שלי פשוט נשבר. לקח לי יומיים והמון כביסה כדי לנקות את המקום.

בסופו של דבר הצלחנו שיקבלו אותה לתוכנית דרך בית החולים הפרטי שבו הייתה מוקדם יותר השנה, שהייתה שיעור שבועי בטיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT). זה היה 45 דקות נסיעה ובעלי היה אוסף אותה, מסיע אותה לשם ואז חוזר לאסוף אותה כעבור 3 שעות, כשהשיעור הסתיים. 

לאחר השבוע הראשון להשתתפותה בטיפול היא חזרה להשתמש בשם שלה. 

תוך מספר שבועות היא הפסיקה לקחת טסטוסטרון. יכולנו לראות בה שיפור עצום. 

היא באה פעם בשבוע לארוחת ערב. הבן שלנו סירב לראות אותה אז הוא נשאר בפנים ואנחנו אכלנו בחוץ בחדר האחורי שלנו וצפינו בסרט. היא התיידדה עם בחורה צרפתייה מקסימה שהתגוררה ביחידת הסטודנטים, והיא הייתה באה איתה ולוקחת את הכלבים שלנו לטיול. ואז, כאשר סבתה מצד אביה של החברה נפטרה בסוף אוגוסט 2020 והיא חזרה לצרפת, שמנו לב שבתנו התחילה שוב לקשור את שדיה.

אחר כך היא סיפרה לנו שהיא פגשה מנתח פלסטי מקומי בשביל לכרות לה את השדיים. 

חשנו מועקה פתאום, ותהינו אם היא יכולה להשתמש בכיסוי הבריאות הפרטי שלנו כדי לעשות זאת. 

התקשרנו לקופת החולים שלנו וגילינו שהם הוציאו הצעת מחיר לבית חולים פרטי מקומי שבוע קודם לניתוח. מיד הוצאנו את בתנו מקופת החולים הפרטית שלנו. כתבנו למנתח הפלסטי מכתב ארוך המפרט את ההיסטוריה של בריאות הנפש של בתנו ואת הדאגות הכבדות שלנו לא רק לגביה ולרווחה שלה, אלא גם למספר ההולך וגדל של צעירים שנקלעו למה שתפסנו כהידבקות חברתית. הבת שלנו למעשה נתנה לנו רשות לדבר עם המנתח עליה. שאלתי אותו האם הוא כרת את השדיים של נשים צעירות לפני עשר שנים. הוא ענה בבושה “לא”. הבהרנו מאוד שאנחנו לא תומכים בזה. הוא אמר שהיינו ההורים הראשונים שהתנגדו. אני יודעת ששתי הצעירות מחוג הדרמה של הבת שלנו עברו כריתת שדיים בעידוד הוריהן.

לאחר שדיברנו איתו, כתבנו לו מכתב שני ומסרתי לו אותו יחד עם עותק ספרה של אביגיל של שרייר “נזק בלתי הפיך”. כתבנו גם לבית החולים הפרטי שבו הוא פועל. יידענו אותם שהבת שלנו במצב לא טוב נפשית ואמרנו שאנחנו מקווים שיש להם נהלים שיבטיחו שהמטופלים מסוגלים לתת הסכמה. גילינו שהמנתח התקשר לבת שלנו לאחר מכן ואמר לה שהוא לא יבצע את הניתוח. הוא עדיין מפרסם את זה כניתוח מוביל באתר שלו. זה כל כך מתועב בעיניי שמנתחים מרוויחים ממצוקה של מתבגרים ובוגרים צעירים חולי נפש.

בערך באותו הזמן, הצלחתי לזמן קצר לגרום לבתנו ללכת לפסיכיאטר אחר וקיוויתי לנס, מתוך הידיעה שהוא ביקורתי למגדר. לאחר מספר פגישות איתו היא סירבה לראות אותו שוב. הוא כן איבחן אותה עם הפרעת קשב וריכוז וגם על הספקטרום האוטיסטי. אבחון הספקטרום האוטיסטי באמת היה הגיוני. בדיעבד, זה הוא דבר חיובי. 

אני יכולה במבט לאחור שהיא תמיד הייתה בשוליים של קבוצות החברים שלה ושהיא אף פעם לא ממש הרגישה שהיא משתלבת או שהיא כמו בנות אחרות. זה נעשה ברור יותר ככל שהיא עברה את שנות העשרה שלה, ובכל זאת, מכל אנשי מקצוע הבריאות שלקחתי אותה אליהם במשך 3 השנים האלה, אף אחד מעולם לא שקל את הספקטרום האוטיסטי.

למרבה הצער, הבת שלנו התנכרה אלינו יותר ויותר. 

ראינו איך היא נופלת בחזרה אל הבור הטרנסי, בדיוק כשקיווינו שהיא יוצאת ממנו. 

היא סירבה לראות אותנו בחג המולד 2020, ובינואר 2021 אמרה לנו שהיא לעולם לא רוצה לראות או לדבר איתנו שוב. היא עברה מדירת הסטודנטים וחסמה את כל המספרים שלנו.

כעת חלפו שלוש שנים מאז שהצהירה שהיא טרנסג’נדרית. היא בילתה את שלוש השנים הללו על קצבת נכות לבריאות הנפש, לא עובדת ולא לומדת. היא ניסתה ללמוד אך פרשה מכל קורס שהתחילה.

בשנים 2019 ו-2020 כתבתי אינספור מכתבים – לבית החולים שרשם לה הורמונים, להסתדרות הרפואית האוסטרלית, לשרי הבריאות הממלכתיים והפדרליים שלנו, לראש הממשלה שלנו, המועצה המייעצת של משרדי הבריאות האוסטרליים – אבל נדחיתי בכל פעם. התלוננו בפני נציבות התלונות על שירותי הבריאות שלנו, על כך שהבת שלנו חולה בנפשה וקיבלה טסטוסטרון. הם דחו את התלונה הזו. הגשנו תלונה נוספת על זיוף סיכום מסמך השחרור של בתנו על ידי בית החולים – שאמר שהסכמנו להפניה ההורמונלית כאשר לא הסכמנו. גם התלונה הזו נדחתה, בטענה שהם הוכיחו ש”הייתה הסכמה לכאורה”.

ביליתי עכשיו שלוש שנים בקריאה ובחקר של העלייה העצומה בקרב צעירים ברחבי העולם שמצהירים על זהות טרנסג’נדרית. אני מקדישה לפעמים שעות ביום למחקר, קריאה ואקטיביזם. הצלחתי לזהות את האבולוציה של האידיאולוגיה המגדרית ואת התפיסה המעורפלת של זהות מגדרית, שמקודמת במרץ רב על ידי התקשורת המיינסטרים והמדיה החברתית כדבר זוהר, אמיץ, מהמם ומגניב. באתי במגע עם כל כך הרבה הורים כמוני, כולם מודאגים מאוד מההדבקה החברתית שהילדים שלנו נסחפו אליה ומגודל הנזק שנגרם מהתערבויות בלתי הפיכות כמו הורמונים וניתוחים. קראתי יותר מדי סיפורים קורעי לב על חרטה, על צעירים עם גופות פגומים ומעוותים לצמיתות – גופות שלעולם לא יוכלו לחזור להיות כפי שהיו. 

הדפוס זהה, שוב ושוב. ילדים ומבוגרים צעירים שאינם בריאים נפשית, בין אם בטראומה מהיסטוריה של בריונות או תקיפה מינית, ילדים שסביר להניח שהם נמשכים לאותו המין, ילדים שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי, ילדים עם בעיות נוירולוגיות, ילדים שאינם “מתאימים” חברתית. 

ההזדהות שלהם כטרנס נותנת להם מייד מעמד ואמינות, והם הופכים למרכז תשומת הלב.

קשה לדמיין כל מצב רפואי אחר הכולל טיפול רציני משנה חיים, שבו האבחנה תלויה אך ורק באמינות ובדיווח העצמי של ילד או צעיר. היינו “אמורים” לקבל, ללא עוררין, את התפיסה המטורפת שהילדה שלנו הפכה בגיל 17 לילד בן לילה, ולכן הייתה צריכה לשנות את גופה כך שיתאים לאיזו זהות פנימית בלתי נראית. עבורנו הייתה זו בעיה ברורה של בריאות הנפש. לבת שלנו היו בעיות נפשיות חמורות במשך שלוש שנים לפני האבחנה העצמית שלה כטרנסג’נדר. היו דגלים אדומים רציניים שהתנופפו. הנושאים האלה, הדגלים האדומים האלה, כולם זכו להתעלמות מוחלטת על ידי אנשי הרפואה. מאז היו לה גם עוד שלוש שנים של בריאות נפשית לקויה מאוד ושבמהלכן, תוך אישרור הזהות הטרנסג’נדרית וטאטוא מוחלט מתחת לשטיח של כל המחלות הנלוות של בתנו – הרפואה לא הצליחה לטפל בה כראוי.

הורים מבינים הדבקה חברתית בקרב בני נוער. גם אנחנו היינו בני נוער פעם. הדבקות חברתיות תמיד היו קיימות. מה שהשתנה כעת היא ההשפעה שמגיעה מאלפי אלפים ברשתות החברתיות, והמידע השגוי באינטרנט. היה מקבץ של בנות בקבוצת הדרמה של הבת שלנו שהצהירו שהן טרנסג’נדריות. שלוש נשים צעירות, כולן באותו שיעור דרמה, הופכות פתאום לטרנסג’נדריות? אין ספק שזה לבדו צריך להרים דגלים אדומים אצל כל רופא הגון. אולם במקום לראות את ההדבקה החברתית הזו כפי שהיא באמת, מקצוע הרפואה איבד את נאמנותו לשבועת היפוקרטס וקיבל את האבחון העצמי של הצעירים הללו.

כולנו יודעים שגיל ההתבגרות היא תקופה פיזית ורגשית לא קלה עבור מתבגרים, אך זהו שלב שאנחנו צריכים לעבור בדרך לבגרות. גיל ההתבגרות זו לא מחלה וזה הוא לא דבר אופציונלי. זוהי הדרך היחידה אל האני הבוגר שלנו. לקטוע את זה אצל ילדים זה בלתי נתפס. לשים נער טראומטי ולא מאוזן נפשית על הורמוני מין של המין השני זה בלתי נתפס.

מה שהרגיז אותי מאוד הוא התפקיד שגיליתי שארגונים במימון ממשלתי כמו ACON & Trans hub באוסטרליה משחקים תפקיד בגרומינג של צעירים. מדובר בארגונים הדומים ל-Mermaids ו- Stonewall בבריטניה. ACON עודדה באופן פעיל את הבת שלנו לעבור כריתת שד כפולה ונתנה לה עצה שהיא, לדעתי, רשלנית. הם אמרו לבת שלנו ש”ניתוח עליון” אינו דומה לכריתת שד כפולה (המבוצעת לסרטן) ושהיא לא צריכה את “המשפחה הלא תומכת” שלה כי הם לא יתמכו בה. אנחנו יודעים שהם עודדו אותה באופן פעיל להישאר מנוכרת אלינו. הנרטיבים השליליים והמצב הקורבני שארגונים אלו מקדמים, מזיקים לבריאות הנפשית של ילדינו. הם משכנעים אותם שהם  יכולים ליצור לעצמם משפחה שהם בוחרים לעצמם ולהשליך את המשפחה האמיתית שלהם. המשפחה האמיתית שאוהבת אותם ללא תנאי אך רוצה למנוע מהם נזק.

כאמא, קראתי לבת שלי כל ערב במשך שנים רבות. לקחתי אותה להצגות, קונצרטים, מחזות זמר, חופשות מעבר לים ובין עירוניות. היא עסקה בספורט ולקחה חלק בפעילויות תרבות רבות. ובכל זאת תוייגתי כהורה מתעלל ולא תומך על ידי רופאים שבאמת אפילו לא מכירים אותי.ההשתתפות בקבוצות תמיכה להורים, הן באוסטרליה והן בעולם, היה דבר מכריע שעזר לי לעבור את האבל, ההלם והאימה של 3 השנים האחרונות. למרבה הצער, זה גם פקח את עיניי עד כמה הנזק נרחב וכמה משפחות נהרסו ונשברו על ידי אידיאולוגיית המגדר. ברגע שיודעים מה קורה בפועל, אי אפשר שוב לא לדעת. התקשורת המיינסטרימית מסרבת לדווח על שערורייה זו ורוב הפוליטיקאים מסרבים לעסוק בה. אנחנו באמת במלחמה כדי להציל את ילדינו מפגיעה. אנחנו צריכים לעצור את הפגיעה עכשיו. אנחנו בעיצומה של שערורייה רפואית עצומה.