נאום מאת חברת המועצה של העיר לידס בבריטניה, שרה פילד. קישור למקור. הנאום הוא משנת 2020 והוא מהווה את אחת ההבהרות המקיפות והממצות ביותר של נזקי אידיאולוגיית המגדר. אם אינכן מבינות על מה כל הבלגן, שווה לקרוא את זה.
אחר צהריים טובים לכולם וברוכים הבאים.
ראשית, אני רוצה להודות לכל מי שנמצא כאן היום, לפאנל שלנו ול-Leeds Spinners שהזמינו אותי לשמש כיושבת הראש.
הפאנל המבריק שלנו, שמורכב מאקדמאיות, ידבר היום על הצהרת זכויות המבוססות על מין. אך לפני כן, אני רוצה לספר מעט על לידס ולמה אני כאן.
לפני כשלוש שנים, לא הרבה אחרי שנבחרתי לראשונה, פנתה אליי אישה מלידס וביקשה עצה. בתה בת השש הותקפה מילולית ולאחר מכן הותקפה פיזית על ידי נער בן 17, שהורשה להצטרף לקבוצת בנות מקומית כ”עוזר”, משום שטען שהוא מזדהה כבת. ומה עשתה הילדה? היא שאלה אותו אם הוא בן. ואז הועמדה ילדה בת שש זו לבדה מול כל הקבוצה ונדרשה להתנצל בפניו.
לא הצלחתי להבין איך דבר כזה קורה. אז התחלתי לחקור, וכך הגעתי לחשיבה ביקורתית למגדר ולפמיניזם רדיקלי.
ואלו הם הדברים שאני רוצה לומר:
כל אדם על פני כדור הארץ הוא ייחודי. לא אכפת לי מה הוא לובש, ולא אכפת לי את מי הוא אוהב או עם מי הוא מקיים יחסים, כל עוד מדובר במבוגרים ובהסכמה.
אין דבר כזה “לחיות כאישה”. אנחנו נשים. מה שהופך אותנו לנשים הוא הגוף הנשי שלנו. הוא המין שלנו. ומין ביולוגי ניתן לזיהוי בכל תא ותא בגוף שלנו – זו עובדה פיזית, חומרית וביולוגית. המין שלנו הוא זה שמקנה לנו מעמד חברתי. המין שלנו הוא שמותיר אותנו פגיעות במיוחד לאלימות גברית. המין שלנו הוא שמטיל עלינו את כל הנטל של עבודת הרבייה. הדיכוי המבני שנשים חוות נובע מהמעמד המיני שלהן. ולכן, לכל אישה צריכה להיות זכות חוקית לגישה למרחבים נפרדים לנשים בלבד.
זה פשוט לא מוסרי לסווג גברים כנשים על בסיס תחושותיהם הסובייקטיביות. לעשות זאת משמעו שהמושג “מין נקבי” מאבד כל משמעות חוקית והופך לקריקטורה מגדרית הרסנית ורגרסיבית.
אם אינך יכול להגדיר מהי אישה – אינך יכול להגן עליה.
מה שמביא אותי למועצת העיר לידס, שמנעה את קיומו של כנס בשנה שעברה בנושא תיקונים לחוק ההכרה מגדרית. כאשר בוטלה פגישת WPUK (Women’s place UK), קראתי את האימייל שנשלח על ידי חברת מועצה מטעם הלייבור, ואז את שלל התגובות – ואף לא אחת מהן ביקשה הבהרה או הציגה דעה שונה. זו הייתה קבלה עיוורת של נרטיב שנאה – והבנתי שעכשיו זו מצווה לבטל, להטיל אימה ולהשתיק נשים.
המפגש נועד לדיון ציבורי על חקיקה וייעוץ ממשלתי, לא כדי לומר לאנשים טרנסים מה טוב להם, אלא כדי לומר לפוליטיקאים מה טוב לנשים. רוב האנשים שמביעים דאגה בנוגע להזדהות עצמית הם לסביות שמאלניות ותיקות, פעילות באיגודים מקצועיים, בני ברית מהקהילה הלה”בית, מאמונות שונות או ללא אמונה כלל. ההאשמות שמפנים כלפינו – טרנספוביה, טרפיות, קנאות, פונדמנטליזם דתי, שנאת חינם – הן שטות מוחלטת. ואני פשוט סיימתי לשתוק.
אני גם דוחה באופן מוחלט כל טענה לפיה נשים ביקורתיות למגדר הן הומופוביות. רבות מהן לסביות, ואני עומדת לצד אחיותיי הלסביות, כפי שתמיד עשיתי במשך שנים של סולידריות עם קהילת הלה”ב. ואם כבר בפוליטיקת זהויות וקלישאות עסקינן, אז אזכיר גם את חברי ההומו המופלא, שהוא גם הסנדק של שני ילדיי.
מועצת העיר לידס הכניסה את מדיניות ההזדהות העצמית. כל אחד יכול לשנות את מינו – או את “סמן המגדר” כפי שהם מכנים זאת – בכל שירותי העירייה ומחלקותיה, באמצעות מילוי טופס מקוון קצר.
כשביקשתי לפי חוק חופש המידע (FOI) את הערכות ההשפעה על שוויון, נאמר לי שלא נערכו הערכות כאלה. כששאלתי כיצד הדבר ישפיע על מרחבים נפרדים לנשים, נאמר לי שאין בעירייה שירותים או מרחבים כאלה. כשביקשתי רשימה של בגדי נשים וגברים (מאחר שלבישת בגדי המין השני מוגדרת במדיניות כמאפיין מוגן), נאמר לי שאין רשימה כזו. כששאלתי מה ההגדרה של “אישה”, נאמר לי שאין הגדרה כזו.
כלומר: גברים בעיר הזו יכולים להיכנס לחדרי הלבשה, שירותים, מתקני שעשועים, קבוצות תמיכה או שירותים המיועדים לנשים, גם כאשר הנשים פגיעות, בטראומה, בעירום או ישנות, רק משום שגבר כלשהו אולי מרגיש שהוא משהו שאין לו הגדרה, אבל אולי זה כלל פעם לבישת חולצה שאישה אולי גם כן הייתה לובשת.
אבל הנשים נלחמו על המרחבים האלו – והם לא רכוש של העירייה שהיא רשאית לחלק.
זה אבסורדי. זה מסוכן. ומיליוני נשים ברחבי הארץ אומרות: נמאס לנו. אי אפשר “להזדהות” לתוך קבוצה מדוכאת, בדיוק כפי שאי אפשר “להזדהות” מחוץ לקבוצה, ונשים הן קבוצה מדוכאת באופן ייחודי: בריאות ורבייה, מילת נשים, אלימות, אונס, נישואי ילדות, מוות בלידה, דיכאון לאחר לידה, מניעת חינוך, שכר נמוך, אמצעי מניעה כימיים, סחר מיני, פונדקאות, פורנוגרפיה, זנות וחפצון.
פנו אליי נשים בכלא ולאחר שחרור שנמצאות במצוקה ובפחד, מאחר שהן מוחזקות עם גברים שמאיימים לאנוס אותן, שתוקפים אותן, שחושפים את “הפין הנשי” שלהם ומתפארים בכך שהם מרמים את המערכת ושופכים את ההורמונים שנרשמו להם לאסלה.
הנתונים שלנו יתעוותו ונאבד את הכלים שמאפשרים לנו להיאבק באי-השוויון שלשמו נוצרו מדדים ומכסות על בסיס מין.
ובל נשכח את המיזוגניה העמוקה שקיימת בצד האפל של לידס. אזור “הזנות המנוהלת” שלנו הוא ספינת הדגל של העיר – נשים כחושות, מכורות ובזנות. ביקרתי בהולבק פעמיים בחודשים האחרונים. בלילה ראיתי גברים יושבים ברכבם וצופים בפורנוגרפיה בגלוי, בזמן שנשים ניגשות אליהם כדי “להידפק ולהיזרק” בעבור חמישה ליש”ט. ב-2 אחה”צ עמדתי כמה דקות ליד רכב לשאוף אוויר צח ובמהלך עשר דקות, שלושה גברים ניגשו וביקשו את “שירותיי”. אנחנו מוציאים מאות אלפי ליש”ט כדי שגברים יוכלו לקנות את גופן המכור לסמים של הנשים הכי פגיעות בעיר. בהולבק גברים יודעים היטב מהי אישה.
שואלים אותי איך הייתי מרגישה אם הייתי נולדת בגוף הלא נכון. ואני עונה – אני מרגישה ככה כל יום. כל חיי. מספיק להיכנס לחנות, להדליק את הטלוויזיה, לפתוח מגזין, לגלוש באינטרנט, והתקשורת צועקת על נשים: “הכיני את גופך לביקיני“, “12 שבועות לגוף של מסיבת החג“, “קבלי את הגוף שאת חולמת עליו“, “הגוף שאת ראויה לו“. בוטוקס, ניתוחים, הסרת שיער, איפור קבוע, פוטושופ, “וגינה מעוצבת”. הבנו.
אני לא חושבת שכל הגברים הם אנסים. או אלימים. או סוטים. רחוק מזה – אני אוהבת את אבא שלי, את אחי, ואת בני בן התשע. אבל 98% ממקרי האלימות המינית מבוצעים על ידי גברים. ואין שום דרך לדעת מי מהגברים טוב ומי רע. לעולם לא תהיה. לכן אנחנו זקוקות למרחבים שלנו. לשירותים שלנו. לגבולות שלנו. לפרטיות, לכבוד ולביטחון שלנו. לכן עלינו לשמר את הנורמות החברתיות שמונעות מגברים להיכנס למרחב שלנו, ושומרות על הביטחון העצמי שלנו להתנגד לגברים כשזה קורה. גברים רעים יעשו הכל כדי להיכנס למרחבים של נשים. בכל מוסד יש מי שינצל כוח וגישה כדי לפגוע. אם הם עושים את זה בבתי ספר, במערכת הרווחה, בכנסיות ובמשפחות – על אחת כמה וכמה שיעשו זאת גם בכלא, בשירותים, במקלטים ובחדרי הלבשה. הם כבר עושים זאת.
כשמגינים על נשים מהמיעוט המשמעותי של גברים מסוכנים, הסיבות לסכנה אינן נעלמות כשמאפשרים לגברים להזדהות כנשים. מדיניות ההזדהות העצמית מסירה כל מנגנון פיקוח, הגנה או דרישה כלשהי מילוי מלבד טופס קצר באינטרנט.
אני מצרה על כל גבר שמרגיש כלוא וסובל מהגבריות. אבל זה תפקידם של גברים לפרק, לבחון ולמוטט את המבנים הללו. יש גברים שעושים את זה. יש טרנסקסואלים, קרוסדרסרים, ובני ברית הנלחמים נגד הסטריאוטיפים הגבריים שמזיקים לכולם. אבל זה לא התפקיד המוסרי של נשים להוביל את המאבק הזה. אם הפמיניזם שלך שם את התחושות של גברים לפני המציאות של נשים – אינך פמיניסטית. בעולם של דיכוי שיטתי ומבני, ובמגפה של אלימות גברית – אנחנו חייבות לעמוד על שלנו למען נשים ולמען המורשת של כל פמיניסטית שנאבקה לפנינו.
תודה רבה.