עניין של התנגדות

17 באפריל, 2023, תרגום מאת נעמה עציץ

מקור: https://pitt.substack.com/p/a-resistance-story

החרדה שנותרה לאחר שבתי נטשה את זהותה הטרנסית אחרי כמעט שנתיים היא מתמשכת, עיקשת ועקבית. זוהי זהות שנולדה על בסיס יחסים לא טובים עם בני גילה, בריונות, שקיעה באינטרנט וגרומינג (נ”ע: שידול לזהות הטרנסית) של אנשי מקצוע. האם כעת היא בטוחה מפני אלה? האם היא תימשך שוב פנימה? כיצד נוכל לגרום לכל זה להפסיק? איך הגענו לכאן?

השינה שלי הפכפכה. המחשבות שלי עסוקות כל הזמן במאמרים, מחקרים, תקנות, נתונים ושיחות ברשת. אני מחכה במתח לכך שארמון החול הזה, כלומר התעשייה המגדרית, יישטף בגאות והשפל הגדולים ביותר. מתי יאיר ירח מלא על החושך הזה? מתי יראו את הרוע הטהור שזה? ומתי מי שלא לגמרי מבין את הנזק שנגרם – יפסיק לתמוך בכך אופן עיוור בניסיון לא לפגוע בתחושת המוסריות שלו. זה לא הכל קשתות בענן ונצנצים. האם העטיפה המתוחכמת של אידיאולוגיית הטרנס היא לא נורה אדומה?

כהקדמה למאמר הזה, אשתף בקצת היסטוריה אישית בשביל ההקשר. 

נולדתי בברית המועצות וגדלתי בארה”ב של שנות ה-80. חייתי חיים של בין התרבויות – לא מספיק אמריקאית, לא מספיק סובייטית, אף פעם לא ממש שייכת. הייתי טום בוי והתביישתי בזה. אמי הייתה מאוד לא מרוצה מהמראה וההעדפות שלי, ודאגה להודיע לי על כך. רציתי לעסוק בספורט, אבל זה לא נחשב מתאים לבנות בעיני ההורים שלי. “למה לא בלט?”. צפיתי מהצד באחים שלי משחקים ספורט. היה נראה שהחיים של בנות הם לא הוגנים, מלאי שיפוט ומגבלות שהציבה החברה.

אני מכירה יותר מדי טוב את השפה והטקטיקות של מתעללים.

בגיל צעיר השכנים שלנו עשו לי גרומינג. הם היו האבא והבן גדול. הם דאגו לכל מה שרציתי ועמלו כדי לרכוש את אמוני. בסופו של דבר ראיתי בהם משפחה שנייה, ואז ההתנהגות שלהם החלה להשתנות. האב ניסה להחדיר את לשונו לתוך פי כשהוא בירך אותי בנשיקה. הבן ניסה לנעול אותי איתו בחדר, כשהוא משדל אותי להיכנס למיטה. לא הבנתי למה, אבל ידעתי שאני צריכה לצאת מהחדר הזה. המצאתי תירוץ ורצתי. היה אירוע שבו יצאתי לשחק בגשם והבן קרא לי אליו. הוא אונן בחנייה. שני המבוגרים הללו גרמו לי לפחד לדבר עם ההורים שלי. הייתי מבועתת, נבגדת ולא בטוחה עם מי לדבר. בסופו של דבר דיברתי עם אחי, שסיפר הכל להורים שלי. הבן הוגדר כסכיזופרן וטופל במוסד לבריאות הנפש למשך תקופה, ואז חזר הביתה. בלילות הוא היה יושב במרפסת שלו וצועק גסויות על אמי ועליי. הסיוטים נמשכים עד היום.

לאורך כל ילדותי אמי התעללה בי, רגשית ופיזית. בשנות העשרה שלי, במקום להפוך לאדם הלא מושך ולא רצוי שהיא ציפתה, קרה ההפך. גדלתי להיות יעד לתשומת לב גברית שהייתה מעבר ליכולתי להכיל. בסופו של דבר נקלעתי למערכת יחסים פוגענית כשאני צעירה ומפוחדת מכדי לחשוף את המתרחש בפני אמי. במהלך תקופה זו אמי נישאה בשנית והסתבכה בכת דתית שאבי החורג היה המנהיג שלה. עוצמת השיפוטיות והאכזריות שלה רק הפכו הפכפכות יותר. סחיטה רגשית הייתה שפת השליטה, גם בבית שלי וגם במערכת היחסים הרעילה. איום בהתאבדות היה דרך יעילה להבטיח ציות. זוהי טקטיקת פחד המשמשת כדרך להרתיע קורבנות מלהטיל ספק בכוונת המתעלל.

מתוך ניסיון להתמודד עם כל אלו פיתחתי אנורקסיה קיצונית, תגובה פיזית לכל הטראומה שחוויתי בתור ילדה. הגוף שלי מחה ואני אפשרתי לו לדעוך בניסיון להימלט מעול הנשיות. מה ששבר את לופ המערכת היחסים המתעללת והפרעת האכילה היה טיול קיץ אל ארץ הולדתי. כשהייתי בסביבה שונה זה הפך ברור שאני חולה. הצלחתי להרהר בתחושת אי הנוחות העמוקה שלי עם גופי ובהתעללויות שהובילו אותי לשנוא אותו. האני האמיתי שלי הופיע, העצמי בעלת כוח ההתנגדות, האתלטית והנועזת שיודעת מתי לברוח ומתי להילחם.

מה שלמדתי הוא שמתעללים מאבדים עניין כשאתה מתחיל להתנגד, כשאתה מתחיל לשאול שאלות. הם לא יכולים לעמוד מול האמת של מעשיהם, ולכן הם צריכים לעשות דה-הומניזציה לקורבנות שלהם. לא כל אחד הוא קורבן טוב. מערכת היחסים הפוגענית שלי הסתיימה כאשר האדם הזה מצא לו יעד חדש. כשחזרתי מהטיול, תפסתי את האגרוף של אמא שלי בזמן שהיא ניסתה להנחית אותו על פניי. אמרתי “לא עוד!”. שנה אחר כך נזרקתי מהבית שלה ומהכת. אחרי המשפט, השכן רק זרק לעברנו מילים. הוא מעולם לא התקרב שוב פיזית. מי שלא משחק לפי החוקים של המתעלל – הופך לאויב.

לאחר התיכון, ביקרתי בעיירה באזורנו שידועה בתרבות הקהילה הגאה והאמנות שלה. התאהבתי באנרגיה של המקום והתחלתי לגור בו חלק מהשנה. זה היה מקלט למנודים. שם, בין אנשים ממגוון תחומי חיים ותרבויות רבות, העברתי את השנים המעצבות של נעוריי. במקום הזה היה גלום חופש הביטוי, החופש לאהוב, וחופש פשוט להיות. שם פרחתי ונרפאתי מהעבר. מצאתי את השבט שלי. שם קיבלתי השראה לראות את העולם ולחוות את החיים במלואם. בהמשך טיילתי, פגשתי את בעלי, הקמנו משפחה והתיישבנו בעיירה בקרבת מקום. זה המקום בו גדלו שני ילדיי, חופשיים להיות מי שהם.

הסיפור שלי דומה לסיפורם של הורים אחרים לילדים המזדהים כטרנסים:

הילדה האמנותית, המוזרה, החביבה והמוכשרת שלי, שמעולם לא גילתה עניין בשום דבר גברי סטריאוטיפי, החליטה פתאום באביב 2021, שהיא רוצה שיראו אותה כילד. זה היה באמצע המגיפה והיא בילתה הרבה זמן באינטרנט בתקשורת עם ילדים אומנותיים ומוזרים חברתית אחרים, בפורומים אינטרנטיים שונים, כולל הפלטפורמה ‘דיסקורד’. בקיץ 2020 החלה בתי לחוות התבגרות מינית. השינויים היו מאוד לא נוחים עבורה, היא הייתה מרוחקת והיו לה מצבי רוח באופן קבוע. גם בבית הספר היה לה קשה, מכיוון שחבריה הוותיקים החלו לדחות אותה. הבריונות החלה במהלך חטיבת הביניים. בכל יום נהיה לה יותר ויותר קשה להתמקד בלימודים בשל שילוב לימודי אונליין. התבשל בתוכה כעס והיא לא הייתה מוכנה לשוחח איתנו על זה. המשפחה הכילה את המרירות שלה, בזמן שהיא הייתה צועקת על אחיה הצעיר ומתפרצת על אמה ואביה. היא נהגה להישאר ערה עד מאוחר בלילה באינטרנט ולדבר עם “חברים”, בעודה מתנתקת יותר ויותר מחבריה בחיים האמיתיים. לשמוע אותה מצחקקת עם בני נוער אחרים מנע מאיתנו לחטט בחייה האינטרנטיים. הכל נראה כל כך תמים. שמחנו לשמוע שהיא קצת מעורבת חברתית, במיוחד בתקופות הבידוד של המגיפה, אבל היא נעשתה ביקורתית מאוד כלפי ההורות שלנו. היא העליבה אותנו כל הזמן והשוותה את חייה לאלו של חבריה באינטרנט. היא נהגה לטרוק את הדלת באופן קבוע, ואנחנו הרגשנו שאנחנו לא מכירים את האדם הזה.

ביקשנו עזרה מקצועית ממי שהייתה רופאת הילדים שלה מזה 8 שנים. קיבלנו רשימה של מטפלים לפנות אליהם, אבל בשנת 2021 היה קשה מאוד למצוא מישהו פנוי. הבת שלנו התחילה לבקש לפגוש מטפל, פתאום היא הייתה להוטה לדבר. רופאת הילדים הציעה להיפגש איתה עד שנמצא מישהו. הן נהגו להיפגש ביחידות, ואז אני והרופאה היינו מדברות בפרטיות וחולקות תובנות לגבי רגשותיה של בתי. סמכתי על הרופאה הזו. היא הציעה לנו דברים רבים שבבית נראו לנו יותר מפריעים ומציקים מאשר מועילים, אבל הבנתי את זה רק בדיעבד. בזמן שאני הייתי נואשת, הבת שלי הייתה במצב גרוע בבית הספר, היא הייתה בדיכאון, אז כאשר הרופאה הציעה להקדיש לה מזמנה קיבלתי את זה כמחווה גדולה של אדיבות. איזו טעות זו הייתה.

בערך בזמן שבו בתי החלה בפגישות החודשיות אצל הרופאה הזו, היא החליטה לגזור את כל שיערה. היא שינתה לחלוטין את המראה שלה והחלה ללבוש בגדים מגושמים במידות גדולות, כולם בצבעים כהים, שנקנו במחלקת הגברים. את כל הבגדים והאביזרים הנשיים שלה היא הוציאה החוצה. המחסן היה עמוס בארגזים שמולאו בחיפזון, עולים על גדותיהם עם פאות צבעוניות, שרשראות, בגדים ותצלומים מבית הספר היסודי. כעת היא לבשה דמות חדשה.

וכמו כל ההורים לילדים עם ROGD (נ”ע: דיספוריה מגדרית מהירה), גם אני ביליתי באינטרנט בניסיון ללמוד כל מה שאני יכולה. כהורה, יכולתי להבין שמדובר בתגובה לגופה המתבגר ודחייה של זהות הילדות שלה. היא תמיד נאבקה עם בעיות חושיות, וההתפתחות המינית הייתה מעיקה ולא נוחה לה. בקהילה האינטרנטית שבה היא בילתה היו ילדים שהזדהו כטרנס, עליהם היא דיברה בעקביות. הייתי בטוחה שהיא קיבלה את הרעיון הזה באינטרנט, ובחרתי לאפשר לה לעבור את זה כשלב. חיכינו ועקבנו.

אבל הפגישות האלה פעם בחודש עם הרופאה לא היו מה שחשבתי שהן. הייתי צריכה להבחין בתמרורי האזהרה, כמו השינוי בהתנהגות של בתי עם הכניסה למשרדה של הרופאה. הישיבה בפיסוק רגליים, הקול העמוק ואימוץ ההתנהגות האפאטית. אחת האחיות כל הזמן שאלה אותה אם יש לה כינוי. האחות עצמה התנהגה בצורה מביכה לפני תחילת הפגישה עם הרופאה, כאילו היא לא בטוחה מה לומר. זה התחיל באביב 2021 ונועד להוות תחליף לטיפול מקצועי בפועל עד שיהיה לנו מטפל. בתחילת אוגוסט מצאנו מטפל. למרות זאת, הרופאה התעקשה להמשיך בפגישות. משהו היה נראה מוזר, פשוט לא יכולתי לשים עליו את האצבע.

לעולם לא אשכח את היום בו כל עולמי השתנה. רופאת הילדים ביקשה שנגיע לביקור נוסף על מנת שנוכל לדון בהיגיינה. זה היה רק ​​אחרי חג המולד. לאחר שרופאת הילדים דיברה עם בתי במשך כמה דקות, נקראתי לשוב אל החדר. כאשר נכנסתי, הודיעו לי בצורה זריזה ובוטה שהבת שלי היא לא ‘היא’ אלא ‘הוא’, ושעליי להתחיל לאשרר אותה ככזו. הבת שלי אובחנה עם דיספוריה מגדרית. בכל אותו הזמן, הבת שלי בכתה ללא שליטה. רופאת הילדים המשיכה והסבירה שהמוח של ילדים מסוימים פשוט לא תואם את גופם, שזה נורמלי לחלוטין והם עשויים לבצע מעבר מגדרי. היא הגישה לי בזריזות כרטיס ביקור של PFLAG (נ”ע: ארגון להטב”קי) ואמרה שאולי אוכל לעזור לשכנע את האבא לשתף פעולה. היא רמזה שהיא דיברה עם מטפל ואולי ניתן יהיה לפתור זאת בפגישה עם אותו איש מקצוע. כאשר אמרתי ששמתי לב לשינוי בהתנהגות של בתי בשנה האחרונה, מיד קיבלתי תגובה מתנשאת: “היא תמיד הרגישה ככה, היא פשוט אף פעם לא הייתה מסוגלת להגיד לך”.

עכשיו היא מכירה את הילדה שלי יותר טוב ממני?

היינו אמורים לקבוע פגישה נוספת בעוד חודש. לא קבענו.

לאחר הפגישה אצל רופאת הילדים, היו לי ולבתי כמה שיחות על הכל. היא התפרצה באמירות שהיא לא רוצה להיות אישה. דיברתי איתה על רעיון המעבר המגדרי ושאני לא מאמינה ששינוי הגוף שלך, אפילו מחוץ להקשר של טרנס, זה דבר בריא. היא פלטה כל מיני סיסמאות כעוסות, כמו:

• “אני מעדיפה למות מאשר להיות מי שאת רוצה שאהיה!”

• “חשבתי שתזרקי אותי ברגע שתגלי שאני באמת ילד!”

• “כשאני חושבת על להיות אישה, אני פשוט לא רוצה להיות כזו!”

• “אני רק בחור עם נרתיק, את לא מבינה!”

• “תמיד היו לי בעיות מגדר!”

מאיפה זה בא? היא אפילו לא רצתה לבלות עם בנים, שלא לדבר על להיות בן.

הבת שלי הבטיחה לי שהיא ערכה מחקר על איך לפתור את הבעיה הזו, שיש דרכים לתקן אותה. המעבר המגדרי היה משהו שהיא בבירור חשבה עליו במשך חודשים. כל החתיכות מכל השנה התחברו כעת. הרמזים הגיעו במשך חודשים, רומזים לי על פנטזיית המעבר המגדרי שלה ועל התפיסה החדשה שלה לגבי עצמה כגברית. פשוט לא לקחתי את זה ברצינות. זה הגיע מילדה שעד לאחרונה הייתה סטריאוטיפ נקבי בכל מובן. כל מה שאני התקשיתי להיות כילדה, ומבלי שעודדו אותי לכך. הדרך בה היא הציגה עצמה כגברית נראתה כמופע, זה הרגיש לא אותנטי, מאומץ וחסר הבנה.

היא הודתה שהיא נמשכת לבנות אותו המין, כפי שכבר חשדתי. עם זאת, היא לא נראתה מעוניינת במועדון הלהט”ב של התיכון. כנראה שקבוצת החברים שלה המציאה לה שם גברי חדש באופן טקסי. היה נראה שכל אחד בחר אות. אך יכולתי לחוש אי בהירות במהלך השיחה איתה על מגדר ומיניות. היא ביטאה בלבול בנושא המגדר. היא חששה מהמונח לסבית, היה ברור שהיא לא מרגישה בנוח עם התווית הזו. היא התנודדה בין צחוק לבכי כשדיברנו על נזילות מגדרית ושלל הזהויות המגדריות האחרות שחבריה אימצו להם. הרגשתי שהבסיס שלה במערכת האמונה הזו הוא שביר. זה היה כאילו היא טבלה את בהונותיה במים חמים, מסרבת לטבול לגמרי. לא היו שינויי שמות בבית הספר באופן רשמי והיא השתמשה בשירותים של הבנות, אבל היא הודתה שהיא מוכרת שם כילד טרנס. חלק מהמורים ורוב התלמידים השתמשו בשמה החדש.

אמרתי לה שאני לא מבינה את כל זה, אבל ביחד ננסה להבין את הדברים. אמרתי לה שאני אוהבת אותה לא משנה מה, ואני אלמד מה שצריך כדי לעזור. השלב הבא היה שהיא תדון בזה עם אביה, וזה יכול לקרות במהלך הטיפול אם היא מעדיפה. היא מעולם לא עשתה זאת, ומעולם לא ביקשה שנשנה רשמית את השם והכינויים שלה בבית. עם זאת, התנהגותה החלה להשתפר בבית.

החודש הבא היה טשטשת של דמעות ובהלה. למדתי היטב את משמעות ה”אישרור” ונחרדתי. קראתי על ארגון PFLAG והבנתי שלשלוח את ילדתי בת ה-14 לפגישה עם חבורה של מבוגרים כדי לדבר על מיניות ועל כל המגדרים השונים הייתה דבר בלתי הולם שעלול היה לבלבל אותה. השיחות שהיו לי עם אנשים שחשבתי שהם הגיוניים, לא היו כל כך טובות. המטפלת אליה הגענו נראתה המומה מדברי הרופאה ואמרה שהיא לא דיברה עם הרופאה וגם שהבת שלי לא העלתה את זה מעולם. אבל אולי גם זו הייתה תרמית? הכרנו כבר, ולכן הרגשתי שאני יכולה לחלוק את המחשבות והדאגות שלי איתה. בשיחת טלפון ארוכה, שוחחתי על כל הגורמים שהרגשתי שהובילו למסקנה הזו. חלקתי את הדעה האינסטינקטיבית שלי לגבי כך שאישרור הזהות הזו מרגיש לי שגוי. זה הרגיש כמו שקר עצום כלפי בתי, הילדה שלי, שבטחה בי כאדם שדואג לה ועומד לצידה. המעבר החברתי נשמע כמו משהו בעל השפעה עמוקה, מדרון חלקלק לקראת מדיקליזציה. זה היה נשמע כמו להשריש בראשה רעיון שהייתי בטוחה שהוא בר חלוף. כמה ימים לאחר מכן, המטפלת הזו הוסיפה אותי למייל שהיא שלחה  לארגון PFLAG, ובו היא קבעה:

“הלקוח שלי רוצה עזרה במעבר המגדרי שלו, בבקשה ספקו לו ייעוץ”.

עשיתי את המחקר שלי וידעתי היטב מה תהיה העצה שנקבל.

כמה שבועות לאחר מכן, לאחר שיחה ארוכה נוספת עם המטפלת הזו, הועברתי למרפאת מגדר. במייל הובעה דאגה ונכתב בו שאם אני לא אקבל את הזהות של בתי אני מסתכנת ב”לאבד את הילד שלי”, ושבתי “עדיין לא משתמשת בסמים” או “עדיין לא פוגעת בעצמה”. כל מה שנדרש היה מבט אחד בדף הבית של האתר כדי לזהות שהמרפאה מורכבת ברובה מאנדוקרינולוגים. לא התקשרתי אליהם.

אף אחד לא מקשיב לי? מה קורה?

פניתי לחברים לתמיכה, מה שקיבלתי היו עצות וסיסמאות סתמיות.

שמעתי דברים כמו:

• “אם זו האמת שלה את צריכה לתמוך בה!”

• “האם את מעדיפה בן חי או בת מתה?!”

• “זה לא כזה נורא לשנות את הכינויים והשם של הילדה שלך, זה לגמרי לא מזיק!”

• “אל תדאגי, הניתוחים מגיעים רק מאוחר יותר.”

• “פשוט לתת לילדים האלה להזדהות עם ‘מגדר’, זו המהפכה שלהם!”

• “אני לא מבינה ממה את כל כך מודאגת, אני לא חושבת שמדיקליזציה אפילו זמינה לבני נוער.”

אמא אחת שאלה אותי בשמחה לאחר שהסתכלה על המתבגרת שלי:

“אז היא הולכת לעבור מעבר מגדרי או מה?”

כל ההורים לבני נוער המזדהים כטרנסים חווים את החוויות הללו.

אלה רגעים שחודרים לך דרך הלב.

אמא אחרת סיפרה לי איזה מוניטין גרוע היה לרופאת הילדים ההיא. כנראה שהרופאה הזאת הייתה ידוע לשמצה בקהילה שלנו לגבי כך שהיא מטרגטת נערות מתבגרות החוות קושי ומכוונת אותן לנטילת תרופות. רופאת הילדים שיחקה בשקיקה את תפקיד המטפלת כדי לאבחן את הילדות הללו עם מחלות נפשיות. לאותה אמא הייתה תקרית עם בנותיה בנוגע להמלצות של רופאת הילדים הזו בנושאי חרדה והפרעות אכילה. היא הציעה לילדות תרופות שלא בידיעת האם. האמא הפסיקה להיעזר בשירותי הרופאה הזו. אבל אפילו האישה הזו, שהייתה מודעת לחלוטין להתנהלות הפסולה של רופאת הילדים, התעקשה שלמרות זאת, במקרה של הבת שלי זו עשויה להיות “האמת שלה”.

דיברתי עם אמא של החברה הכי טובה של בתי. היא סיפרה לי שבתה הסבירה לה את התהליכים בזירה הטרנסית. הבת שלי הייתה עכשיו טרנס והיו לה שמות וכינויים חדשים. השם הישן שלה הוא ‘שם מת’. היא גם אמרה שהבת שלי האמינה שהיא תתחיל בנטילת חוסמי גיל התבגרות בקרוב. האמא הזו העירה כלאחר יד שעלי לדון עם בתי על אפשרויות הטיפול ולעשות קצת מחקר. היא גם ציינה שבכיתה של בתה יש כמה שמזדהים כטרנס. חודשיים לאחר מכן, קיבלתי טלפון מאותה אמא שסיפרה לי שגם בתה מזדהה כעת כטרנס.

מכיוון שזה היה ברור שרואים אותי כמשוגעת עם כל השאלות שלי, השלב הבא עבורי היה למצוא מטפל לעצמי. הייתי צריכה מישהו שישמע אותי, שבאמת יקשיב ולא רק ינסה לשכנע. בשלב הזה הייתי במקום רע מאוד, השינה שלי הייתה גרועה, בכיתי כל הזמן, סיוטים ומחשבות אובדניות. הרגשתי שאני נחנקת. אמא מהאזור הציעה לי את שירותי הטיפול שלה. זה נמשך רק 2 מפגשים. במפגש הראשון קיבלתי ממנה עצות איך לקבל זהות טרנסית. זה עשוי להיות דבר חולף אבל זה עשוי גם להיות אמיתי, כך נאמר לי. כדי לכבד את בתנו, היה עלינו לשנות את השם והכינויים שלה בבית, זה ישפר את מערכת היחסים! הטיפול הזה לא עזר לי ואני גלשתי עוד יותר לתוך דיכאון וחוסר תקווה. לא יכולתי להסכים עם זה, זה פשוט לא היה הגיוני.

הפגישות הללו הסתיימו לאחר שגיליתי שלמטפלת הזו יש גם ילדה שמזדהה כטרנס. התברר שאת הנערה הזו אישררו, אך מצבה הנפשי התדרדר. הנערה האשימה את אמה המטפלת בטרנספוביה, בגלל ששאלה על הביינדר (נ”ע: משטיח חזה) שנשלח בחשאי לבית על ידי “חבר”. הנערה החליטה שלא בטוח לה בבית ועברה לגור עם אביה. לא נפגשנו שוב. אף אחד מאיתנו לא יזם מפגש. זה היה מוזר.

למזלי היה לי את בעלי, אבי, גיסתי ודודי כתמיכה פסיכולוגית. אבא שלי הרגיש רע מכל הסיפור והיה שם כדי להקשיב לי ולקרוא את המידע שמצאתי. בעלי ואני היינו באותו ראש לגבי אי-אישרור ושמירה על סקפטיות. הוא גם קיבל המלצות דומות מחבריו הגברים שאמרו לאשרר (בהנחיית בנות זוגם), אבל הוא לא יכול היה באמת לקבל את העצה הזו. גם הוא הקשיב לאינסטינקטים שלו. קראנו ספרים, כולל את הספר ‘נזק בלתי הפיך’ של אביגיל שרייר, ואת ‘טרנס – כאשר אידיאולוגיה פוגשת את המציאות’ של הלן ג’ויס. בילינו שעות בדיון על מאמרים, מחשבות ופחדים. שנינו דיברנו עם בני משפחה מעבר לים ובחנו רבות את האופן שבו מדינות אחרות מתמודדות עם התופעה הזו.

אני אסירת תודה על כך שבסוף 2021 התחיל קורס מזורז שעברתי בנושא ‘התאהבות בטרנס’. המידע הזמין באתרים Genspect, 4th Wave Now ו-Transgender Trend, עזר לי לצאת מהסבל שלי ולעמוד על הרגליים. מבחינה פסיכולוגית זה היה משמעותי מאוד לדעת שלא רק המשפחה שלנו עוברת את זה. בעולם בחוץ היו עצות, סיפורים, דעות, שיחות וסרטים דוקומנטריים נגישים שאפשרו להרהר בדברים. בעלי ואני השתתפנו בפגישה דרך Gender Dysphoria Support Network עם סטלה או’מאלי, יחד עם עוד כמה הורים לבני נוער המזדהים כטרנס. הסיפורים שלהם וגודל האבל שחוו ההורים הללו היה נורא וגרם לסיפור שלי להיראות כל כך טריוויאלי, אבל היה קשה להתעלם מעד כמה החוויות היו דומות מבחינת סוגי האישיות של האנשים המעורבים, הרטוריקה בה השתמשו והיחס שקיבלו ההורים. הבנתי שעניין הטרנס הזה הוא הרבה יותר גדול מאשר הבית שלי או הקהילה שלי. זו הייתה תופעה עולמית ובקנה מידה עולמי מדרגה ראשונה.

הפודקאסט Gender a Wider Lens עזר לי לפתור את חידת המצוקה האישית של המתבגרת שלי. בעזרת שעות של הקשבה בתשומת לב, הצלחתי לזהות את הגורמים שמובילים לאימוץ הזהות הטרנסית של בתי. המידע הטיפולי של Inspired Teen Therapy של סשה איאד, סייעו להתנהלות ההורית שלי ולהבנת כל ההשפעות והמגמות בחייה של המתבגרת שלי.

מצאתי מטפל לא מאשרר דרך The Gender Exploratory Therapy Association. זה היה חיוני למצוא מטפל לבתי שיאפשר לה להתמודד עם המצוקה שלה מבלי לחשוש מאישרור חסר מחשבה כברירת מחדל.

מדובר במסע שלא פשוט להסביר איך עברנו אותו כמשפחה. אני מרגישה שיש לנו מזל גדול שהבת שלנו עשתה הרבה עבודה עצמית בכוחות עצמה כדי לפתור את זה. הצעד הראשון שהיה עלינו לבצע היה לזרוע את זרעי החשיבה הביקורתית ולצלול עמוק לתוך ההתנהגויות והדינמיקה המשפחתית שלנו, כדי להבין איך כל זה קרה בבית שלנו וכיצד נוצרה המצוקה. השלב הבא היה להבין את הדינמיקה של אידיאולוגיית הטרנס ואת רשתות המלכודת העצומות שפרוסות במטרה ללכוד צעירים במצוקה. זה היה להכיר את העבריינים. גרמנו לה לבחון את ההתנהגויות שלה בנוגע לטכנולוגיה ולחשוב על ההשפעות הפסיכולוגיות שיש לה עליה. ניהלנו דיונים על משפיענים, אלגוריתמים, מדיה חברתית, אסטרטגיות שיווק ודפוסים. שמנו מגבלות על השימוש, וללא אכיפה אגרסיבית, אפשרנו לה לדעת שאנחנו משלמים את החשבונות עבור האינטרנט וגם שיש לנו זכות לדעת על מה היא מסתכלת. מעולם לא עברתי על החשבונות שלה ברשתות, לא יכולתי לשאת את הכאב של לדעת בדיוק לאילו דברים היא נחשפת. החלטתי ללמד אותה כמיטב יכולתי לחשוב בעצמה באופן ביקורתי על התוכן. המטרה העיקרית הייתה לשפר את התקשורת בינינו ובסופו של דבר לאפשר לה לדון בתכנים הללו כשהיא תהיה מוכנה, וכך היה. שעות של למידה סיפקו לי את המידע והרטוריקה המתאימה לרגעים בהם היא תהיה פתוחה לשמוע, אבל בעיקר ניסיתי להפוך את עצמי זמינה להקשבה. בהדרגה, קטעי הסיפור סופרו, הפאזל התחבר והתמונה לא הייתה יפה.

יכולתי בקלות למלא דפים עם כל הסיפורים של השנה האחרונה בחיי וכמה סוערת רגשית היא הייתה. עכשיו, כשהגעתי לצד השני של שביל המסע הזה, אני מרגישה הקלה ועם זאת חרדה, כועסת ונבגדת. ב-8 החודשים הראשונים של השנה בכיתי לפחות פעם ביום.

היו אפילו רגעים בהם בכיתי מעין אחת כשאני ברכב והבת שלי לא יכולה לראות. זה נטל רגשי כבד לדעת שהילדה שלי נסחפה לתנועה כל כך רעה וספוגת שנאה ממש בתוך הבית שלי, אצל הרופאה שלה ובבית הספר. המעטפת החיצונית של תנועת הטרנס היא מבריקה, צבעונית ומלאת הבטחות. זאב בבגדי גאווה. זה לא יותר מפרסומת לחיים אחרים, עתיד טוב יותר, לידה מחדש, בריחה. זוהי יצירה רפואית, מוצר שתעשיית המגדר מתדלקת בשיווק ישיר לצרכן, לבני נוער באינטרנט, בבית הספר ובקליניקות של אנשי הרפואה, אבל בחלק הפנימי של המוצר הזה יש אידיאולוגיה אפלה ומתעתעת ששורשיה בשנאה עצמית ובדיסמורפיה של הגוף. יש בה את הריקנות הרפואית הדורסנית של מדע שמוכר טיפולים. יש בה שכבות של סודיות והונאה. מבצעים בה גזלייטינג להורים ששואלים שאלות נכונות והגיוניות. מדובר בהתערבויות רפואיות קיצוניות שמשנות חיים, התערבויות שמבוגרים ממליצים עליהן לבני נוער במצב בעייתי. זהו מודל פוגעני ואין לו שום קשר לטיפול.

הזהות הטרנסית של בתי הייתה מופע של סטריאוטיפים. איך אדם יכול לטעון שהוא מכיר את חוויית החיים של קבוצת אנשים שונה משלו אם הוא לא חי אותה בעצמו? האם זהו לא ניכוס בצורה הגרועה ביותר? בחיים שלי לא שמעתי כל כך הרבה מילות שנאה מפיה כמו בשנה האחרונה. זהות זו התבססה על סטריאוטיפים סקסיסטיים להחריד (במקרה שלה לגבי גברים) שהיו לחלוטין נטולי הבנה. זה היה מבוסס על זלזול בכל מי שלא מסכים איתה, ובכל מי שמבצע מיגדור “לא נכון”. תנועה זו דורכת בשמחה על נשים וילדים כדי לנצח. אנחנו רק חיילים במשחק. הבעיה היא לא עצם הקונספט של טרנסיות, מבוגרים צריכים להיות רשאים לבחור את דרך החיים שלהם, אבל זה לא מעניינם של פעילים מבוגרים לייעץ לבני נוער כיצד לשנות את גופם, בייחוד את האיברים המיניים שלהם! זה באופן כללי לא עניינם של זרים מבוגרים לדון במין ומגדר עם ילדים, שכן זה פותח את הדלת למתעללים. זה לא עניינם של אנשי רפואה לטעון שבני נוער החווים מצוקה בגיל ההתבגרות הם בעייתיים ודורשים התערבויות רפואיות ופסיכולוגיות. ממתי גיל ההתבגרות הוא מחלה? יש הרבה אנשים שחיים כטרנסים ולא מתיימרים לדעת מה הכי נכון לילד במצוקה שהם לא מכירים. לדחוף משפחות אל תוך הוויכוח הזה זה כמו לבעוט בקן צרעות. ברגע שהמודעות למה שמתרחש תגדל – הורים ילחמו בחזרה. זה יהיה צונאמי. היזהרו מזעמן של האמהות.

מדי יום אני חווה תחושה של בגידה מוחלטת. בגידה מצד המוסדות המבטיחים לדאוג לטובת בני הנוער שלנו, מצד הפוליטיקאים שאוטמים את אוזניהם ומעדיפים להיות שותפים למדיניות פוגענית מאשר להודות בטעות כלשהי. הם לא מדברים בשמנו, הם מדברים בשם עצמם. זוהי בגידה מצד המערכת הרפואית ונטייתה להרוויח מסבל ולטרגט חולשה. אנשי מקצוע מבקשים להגביר את תחושת הערך העצמי והנאורות שלהם על ידי דחיפת אג’נדות שהם לא לגמרי מבינים. זוהי בגידה של החברה כולה על כך שהיא לא שמה את בטיחות הילדים כעדיפות עליונה. מי אנחנו כחברה אם איננו מסוגלים להגן על ילדינו? במקום זאת, אנו מקבלים בשקיקה עצות מאנשי מקצוע ללא קשר לשאלה האם העצה הזו מזיקה או לא. אנו מביישים את אלה שמבקשים הוכחה ולא הולכים בעיוורון אחר עצות כאלה. איך הפכו ילדינו לכבשים המוקרבים לאידיאולוגיה? מדוע אנחנו כל כך “בסדר” עם הרעיון של מתן הורמונים וניתוחים לבני נוער שהם שונים, במצוקה, ולעתים קרובות פשוט הומוסקסואלים?

מתי נעצור את מעגל ההתעללות הזה? כשנתחיל לשאול יותר שאלות, כאשר נתפוס את האגרוף שמאיים להשתיק אותנו. הגיע הזמן להגיד “לא עוד”. הגיע הזמן להקשיב יותר. הגיע הזמן לסיים את ההתעללות ולרפא את מי שנפגע. הגיע הזמן להתנגד.