פורסם ב-28.3.2022. תרגום מאת נעמה עציץ.
קישור למקור:
https://pitt.substack.com/p/behind-the-curtain-the-reality-of?s=r
שמעתי את זה נאמר שוב ושוב, עד בחילה: “כל עוד הם מאושרים בהיותם האני האמיתי שלהם…”
זה מה שאומרים חברים ומכרים בעלי כוונות טובות כשאני מטילה עליהם את הפצצה הטרנסית – שהבן שלי, פתאום, משום מקום, בגיל 24, הכריז שהוא אישה, ולא גבר.
זה היה לפני כמעט 3 שנים והחיים היו, ובכן… מסע היא הדרך הטובה ביותר לתאר את זה.
אני כותבת את הסיפור של המסע הזה רק מסיבה אחת: כדי שאחרים יוכלו להבין את העומק והרוחב של האופן שבו המעבר המגדרי משפיע על משפחה.
אני לא מעוניינת באהדה, אני רק רוצה את אותה החמלה שאתם מרעיפים על אלה שעוברים את המעבר המגדרי, או על הורים שאיבדו ילד.
הסיפור שלנו בעצם זהה לסיפורים של הורים אחרים בנוגע למעבר של ילדם, בין אם זה התחיל כשהילד היה בן 8, 18 או 28, בין אם הילד הוא זכר או נקבה. בין אם אישררתם מיד, או ששאלתם שאלות והייתם ביקורתיים לגבי ההחלטה. בין אם החזקתם להם את היד כשהם יצאו מניתוח כריתת השד הכפולה שלהם או שבכיתם כל היום ותהיתם ממרחק של 3,000 ק”מ אם הם שרדו את ניתוח הנישוי שלהם.
אני מכירה את הדברים ממקור ראשון כי אני מעורבת בקבוצות תמיכה להורים ושומעת את הסיפורים האלה.
אני שומעת הורים שעושים את האימון המנטלי והרגשי הנדרש במצבם, כדי לתמוך בילדיהם, תוך ניסיון להגן עליהם.
כהורה, אתה יוצא לא בסדר לא משנה מה אתה עושה.
אם תמכת במעבר רפואי וילדך מבצע מעבר מגדרי חוזר לאחר שנים, הוא יגיד, “למה לא אמרת משהו? למה לא עצרת אותי?” וכשאתה מביע דאגה לגבי מדיקליזציה, לגבי הסכנות והכניסה המהירה אל טיפול, אומרים לך שאתה טרנספובי, לא אוהב, מרושע, מתעלל רגשית ושונא, אחרי זה מגיעים חודשים או שנים של ניכור.
נאמר לנו על ידי אנשי מקצוע רפואיים, על ידי אתרי אינטרנט תומכי אישרור מגדרי ועל ידי החברה, שאם לא נתמוך לחלוטין בהחלטת ילדינו לעבור מגדר, אז הם יתאבדו.
תחשבו על זה רגע, זה ניווט בשדה מוקשים.
מה שאף אחד לא אומר לך זה שהבן שאנחנו אוהבים בכל ליבנו כמעט 25 שנה – כבר לא קיים.
ההתרחקות שלו מההיסטוריה והחיים המשפחתיים המשותפים שלנו – היא בחירה שלו.
הוא מחק את עצמו.
אנחנו לא יכולים לדבר עליו כפי שהיה בעבר, אלא אם כן אנחנו רוצים שיאשימו אותנו בדד-ניימינג ובמיסג’נדרינג (שימוש ב”שם המת” שהוא השם בלידה, ושימוש שגוי כביכול בכינויי מגדר). אנחנו לא יכולים להיזכר בחופשות משפחתיות, בספורט שהוא עסק בו, בדברים שהוא אמר או עשה. אבל לי היה בן, לא בת. אמירת שמו ומינו החדשים היא עלבון כלפינו.
זה מרגיש כמו אגרוף בבטן בכל פעם שאני שומעת את זה.
נשאלתי רק לפני כמה ימים איך אני רואה את המצב שלנו. האם איבדנו בן וזכינו בבת או שאיבדנו בן וזכינו בזר?
זו הייתה שאלה מאוד מחכימה ממכר שאין לו ילדים, שנקלע לסיוט הזה שלנו.
הנה תשובתי: איבדנו בן שלא נוכל להתאבל עליו בפומבי. המשפחה שלנו איבדה אח, בן דוד, אחיין, נכד וחבר. ה”ילדה” החדשה הזו אינה דומה לאדם שהכרנו בעבר. במקביל לשינוי הזהות שלו, אופיו ואישיותו השתנו, המעשים והמילים שלו כל כך לא מוכרים לנו שזה כמו אדם זר.
יש תפיסה שגויה ענקית לגבי מה זה מעבר מגדרי, לפחות עבור אלה בגיל החוקי. המעבר הוא לא אגדה שבה כולם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אם כך זה היה, אז לא היו עשרות אלפים של אלו שמתחרטים על המעבר. כשהבן שלי התקשר והודיע על המעבר שלו לי ולבעלי, ביקשנו ממנו לא למהר לעשות מדיקליזציה (כלומר נטילת הורמונים וניתוחים). ביקשנו ממנו זמן כדי לאפשר לנו להתעדכן ולהבין איך הוא הגיע להחלטה הזו כי זה היה לגמרי משום מקום. אף אחד מאיתנו לא צפה את זה, אפילו לא בת הזוג שלו מזה 4 שנים.
הבן שלנו לא אהב להיחקר על החלטתו וניתק אותנו מיידית מחייו.
הוא היה מנוכר מהמשפחה במשך 8 חודשים. הוא חונך על ידי הקהילה הטרנסית החדשה שלו שהוא לא צריך אותנו, שיש לו משפחה חדשה וטובה יותר עכשיו. “המשפחה” החדשה שלו המליצה לו להרוויח רק רמה מסוימת של הכנסה כדי שיוכל להיות זכאי למדיקליזציה וסבסודים אחרים במימון ממשלתי. הוא הפסיק לעבוד ואז טען שהוא לא הצליח להשיג עבודות קטנות כי העולם טרנספובי. הוא לקח שיעורי הגנה עצמית כי הוא היה עכשיו נקבה ולכן הוא קורבן לתוקפנות גברית. הוא בילה את רוב ימיו באימון שנועד להפוך את קולו לנשי יותר. הוא התאמן בהליכה “נשית”. בכל יום הושקעו אינסוף שעות בבגדים ובאיפור.
הקוקטייל התרופתי שנרשם לו וכלל אסטרוגן, פרוגסטרון, חוסמי טסטוסטרון ונוגדי דיכאון – הטביע אותו בדמעות ובמיטה. הוא לא היה עונה להודעות טקסט, מיילים או שיחות טלפון. הוא לא הודה לנו כששלחנו לו מתנת יום הולדת. הוא לא התייחס לימי ההולדת שלנו. הוא אפילו לא התקשר כשסבתא שלו מתה.
הוא הפך לאדם מלא שנאה, מר ואכזר. הוא לא היה הבן שגידלנו.
הוא הצטלם לתמונות מיניות ופרובוקטיביות ביותר בעירום חלקי ופרסם אותן ברשתות החברתיות.
הוא מדבר על להיות דוגמן ועל להשיג “שוגר דדי”. הוא חוגג במסיבות את ימיו, שומר על עצמו קהה חושים.
הוא איבד את בת זוגו כי היא לא רצתה “מערכת יחסים לסבית”.
הוא פיתח הרגלי אכילה לא בריאים וכעת הוא ככל הנראה אנורקסי, ולנו אין דרך לטפל בנושא הזה.
הוא עבר ניתוח נישוי פנים במימון משלמי המסים בניו יורק.
הוא טוען שהוא מאושר, אבל למרות הטענה הזו, אנחנו יכולים לראות שהוא מבודד, עם מעט מאוד חברים.
הוא ממשיך להיות מדוכא ובודד. החיים שלו פרפורמטיביים (נ”ע: מלשון מופע). זה בטח מתיש. הלב שלי נשבר. הוא זקוק לעזרה אך לא יקבל אותה כי החברה מאמינה שזה “האני האמיתי” שלו. אני תוהה איך אפשר להתעלם מזה בזמן שכולם מעמידים פנים שהכל בסדר. לחברה לא אכפת ממנו, אבל לי כן. הוא הבן שלי ללא קשר לגילו.
זה ברור שהוא כואב וסובל, אבל אנחנו לא מורשים לדבר על זה. זה יהיה טרנספובי.
הבעת דאגה לילד שלנו הפכה למעשה רשעות.
כמעט 3 שנים אל תוך המסע הזה, הוא מדבר עכשיו שוב. אבל אני לא בטוחה שזה עדיף. אנחנו כל הזמן מהלכים על חבל דק. אסור לנו לשאול שאלות או לדבר על בריאותו או על ההחלטות בחייו. אם אנחנו אומרים דבר אחד שנתפס בעיניו כביקורת מגדר – אנחנו מנותקים שוב מיידית.
מה שיש לנו זו לא מערכת יחסים, זו מערכת של חוקים נוקשים שיש לציית להם.
זה כמו שאדם זר נכנס לגור אצלנו והוציא את בננו החוצה, וכולנו נדרשים להעמיד פנים שאנחנו לא שמים לב, כמו ששחקן ראשי מתחלף באמצע סדרת טלוויזיה. אנחנו נמשיך להגיד לו כמה אנחנו אוהבים אותו. אנחנו באמת אוהבים ותמיד נאהב. הוא לנצח חבר במשפחה שלנו וכולנו סובלים לצידו.
מה שכל כך קשה להסביר הוא הכאב שכולנו חשים בזמן שאנחנו מנסים לזהות את בן משפחתנו מאחורי הפנים שהתחלפו בניתוח, מאחורי הגוף שהשתנה כימית, מאחורי הקול ותנועות הגוף הלא טבעיות, מאחורי האיפור והבגדים. אנחנו לא יכולים שלא לתהות, עכשיו שהזר הזה גר אצלנו, לאן נעלם הבן שלנו?