הופיע במקור בפוסט של פסיכולוגית קלינית, 15 ביולי 2024. קישור למקור.
עכשיו כשבתי המשפט בבריטניה דנים באיסור לצמיתות על חסמי התבגרות מינית (בלוקרים), בואו נסקור את ההשפעות הרחבות, הפסיכולוגיות והחברתיות של חסימת ההתבגרות המינית בילדים. בפוסט זה אדון גם בציוני ה-IQ של ילדים שנוטלים בלוקרים. זה ישפוך אור על איך השינויים הקוגניטיביים שנגרמים על ידי תרופות סינתטיות רבות עוצמה אלו משפיעים על התפקוד האינטלקטואלי והחברתי.
אשר דנים בסוגיית הבלוקרים, ההיבט היחיד שנלקח לכאורה בחשבון הוא עצירת התפתחותם של מאפיינים מיניים משניים. המטרה היא שהאדם, בעתיד, יוכל למעשה “לעבור” יותר כבן המין השני. תשומת הלב ניתנת רק לאומללות לכאורה של הילד (מה שנקרא דיספוריה מגדרית) ול”אושר” שלו כביכול על חסימת גיל ההתבגרות שלו.
אבל מה לגבי התמונה הרחבה יותר? הילד שההתבגרות שלו נחסמת לא חי בחלל ריק. הוא חלק מרשת של אחים, חברים ועמיתים. הוא חלק מקהילה. מהי, אם כן, ההשפעה הרחבה יותר של חסימת גיל ההתבגרות?
למען ההדגמה נניח שילד בן 10 “אובחן” עם דיספוריה מגדרית ושהתחיל ליטול בלוקרים כדי לתת לו “זמן לחשוב” על המגדר שבו הוא רוצה לחיות. הילד נוטל בלוקרים מגיל 10 במשך שנתיים, ובכך התפתחותו קופאת: הצמיחה הפיזית מואטת או נעצרת כליל; התפתחות של מאפיינים מיניים משניים נעצרת; ההתפתחות הנוירוביולוגית והרגשית נעצרת, או אפילו מתהפכת.
שינויים פיזיים ונוירוביולוגיים
גדילה: בנים גדלים בכ-15 ס”מ. בנות גדלות בכ-20 ס”מ.
השפעה נוירוקוגניטיבית: בין הגילאים 10 ו-12 ילדים עוברים משלב של גמישות קוגניטיבית בסיסית למתקדמת. הם מתחילים לחשוב בצורה מופשטת; מתחילה יכולת הנמקה היפותטית; חשיבה מוסרית מתפתחת, והילד מתחיל לנוע מעבר לחשיבה מוחלטת (שחור ולבן). מתפתחת גם חשיבה פרשנית, (היכולת לזהות רצפי סיבה ותוצאה). אולי תמיד הבנו זאת באופן אינסטינקטיבי; האחריות הפלילית באנגליה מתחילה בגיל 10, מה שכנראה משקף את השינויים בהתפתחות הקוגניטיבית החל בתקופה זו.
ההשפעה על הרשת החברתית של הילד
הורים: הילד שהתבגרותו נחסמת משמש לעתים קרובות ככלי נשק בין הורים הנלחמים זה בזה. בתי המשפט נגררים לסכסוך ותמיד הם תומכים בהורה המעוניין ‘לאשר’ את רצונו של ילדם לשנות את המגדר, שלעתים קרובות קודמת לו חסימת גיל ההתבגרות. אפילו כשההורים מסכימים ביניהם שאין לחסום את ההתבגרות המינית של הילד, לפעמים רשויות המשפט מתערבות כדי לשלול מהם את זכויותיהם ההוריות. ניתן להוציא את הילד מבית המשפחה ולהעביר אותו לטיפול הרווחה. הורים זהירים ומגוננים כראוי מוכפשים ומופללים.
אחים ומשפחה מורחבת: הילד שהתבגרותו נחסמת, כל הספקטרום ההתפתחותי שלו נעצר בעוד אחיו ואחיותיו ממשיכים במסלול התבגרות נורמלי. מה משמעות הדבר עבור אחים גדולים וקטנים? איך המשפחה המורחבת – למשל סבים וסבתות, בני דודים, דודים ודודות, מתנהלת סביב ילד שמתבגר כרונולוגית אבל לא התפתחותית?
חברויות: האם ניתן לשמור על חברויות או שהילד צריך עכשיו ליצור רשת חברתית עם ילדים צעירים ממנו? מהי ההשפעה הפסיכולוגית של שיבוש חברויות קיימות על ילד כביכול בעל דיספוריה מגדרית? האם השיבוש הזה רק מזין עוד יותר את ה”דיספוריה” שלו, ובכך מחזק את הנחת היסוד הראשונית שחוסר התפקוד הרגשי שלו נבע מ’מגדר’?
יחסי עמיתים: כיוון שהילד לא עבר משלב הגמישות הקוגניטיבית הבסיסית למתקדמת, יש לכך השפעה על ההתנהגות החברתית. בהגיעו לגיל 12, הילד שהתבגרותו עוכבה יפגר מאחורי בני גילו בכישוריו הבין-אישיים. רוב הסיכוי שהוא יתנתק מהרשת החברתית בחייו האמיתיים ויפנה לתמיכה באינטרנט, שם הוא בסיכון ליפול קורבן לציד על ידי פעילי טרנס (לרוב גברים מבוגרים טרנסווסטיטים), שמעצימים עוד יותר את הזהות הכביכול טרנסית של הילד ואת הדיספוריה המגדרית הכוזבת שלו.
ולכן יש לשאול את השאלות הבאות:
חינוך: אם התבגרותו המינית של הילד נעצרת נניח בגיל 10, האם הוא יעלה לכיתה הבאה בבית הספר? האם עלינו פשוט להתעלם מכך שהתפתחותו נעצרה ולהתמקד רק בגיל הכרונולוגי? איך בית הספר מתמודד עם ההתפתחות החברתית המעוכבת ו/או אי הבשלות הקוגניטיבית (ואולי גם ירידה)? האם יש התאמות חינוכיות? האם הילד מקבל תמיכה מיוחדת? אם כן, מהי ההשפעה של היותו יוצא דופן מבחינה זו? איך יגיבו לכך ילדים אחרים? אם יש משהו שרוב הילדים בגיל הזה מפחדים ממנו זה להיות שונים מחבריהם. סתגלנות והשתלבות בקבוצה הן תכונות המובנות במוחם המתפתח של ילדים (ואולי של כל בני האדם?). אם כן, מהן ההשלכות החברתיות של תשומת הלב יוצאת הדופן של המבוגרים כלפי הילד שהתבגרותו מעוכבת ומגוון הטיפולים והיחס המיוחד שלהם לא זוכים חבריו?
התפתחות ותפקוד פסיכולוגיים וחברתיים מאוחרים
כולנו ראינו סרטי וידאו מטרידים של צעירים שטופלו במעכבי התבגרות ועכשיו הם בגירים. הם שילוב מטריד מנוחה ומוזר למראה של ילד ומבוגר. מעוכבי גדילה וקטנים פיזית, הם נראים כילדים אבל באופן מעורר דאגה הם בעלי גינונים, נראות ולבוש של מבוגרים. הם מעוררים תחושת בטן של “משהו לא בסדר” בגלל אפקט טרנס-סטרופ (אפקט סטרופ הוא תגובה לשני גירויים שלא תואמים זה את זה, המתר’).
המוח לא יכול לעבד את מה שהוא רואה. “ילד-אישה” קטן מאופר, עם שיער ארוך ובגדי אישה. נערות קטנטנות, חשופות חזה, מקריחות ושטוחות לאחר כריתת שדיים, עם שיער קצר, זיפי זקן וקול מעוות, שנראות כגבר מבוגר. כיצד אותם ילדים-מבוגרים מסתובבים בעולם? מיהם החברים שלהם? בהתחשב בנזק הפיזי שנגרם לגופם (קומה קטנה, ניוון נרתיקי, מיקרו-פין וכו’), האם הם יוכלו למצוא פרטנרים למין? האם הם בכלל יכולים להבין, לשאת ולתת או אפילו לסבול אינטימיות? איזה אדם מתפקד באופן נורמלי נמשך ליחסים עם אנשים כאלה? אם מבוגרים אחרים (ובצדק לדעתי) לא נמשכים מינית לאותם ילדים-מבוגרים האם הם, על פי ננסי קלי מסטונוול, “גזענים מינית”?
מישל פורסייר (שהופיעה בסרטו של מאט וולש “מהי אישה” ושאלה אם תרנגולות בוכות, המתר’), אמרה שבלוקרים הם כמו יצירה מוזיקלית שאפשר להפסיק ולשמוע מחדש אם רוצים. זהו בבירור דימוי חסר טעם. אם כבר, אפשר לדמות בלוקרים למישהו שמנגן בתזמורת. כולם מתחילים ביחד אבל אם נגן אחד מפסיק ואז מתחיל מחדש, אותו נגן נמצא בחוסר סנכרון עם שאר התזמורת.
אנו יודעים ש-98% מהילדים שנוטלים בלוקרים ממשיכים ליטול הורמונים של המין השני עם תופעות לוואי הרסניות. אבל אפילו כשמדובר ב-2% האחרים שהתבגרותם המינית עוכבה ושאינם ממשיכים בטיפול “מאשרר מגדר” עלינו לשאול, מה הייתה השפעת ההתערבות הזו וכן האם ואיך הילד יכול לשחזר את השנים שאיבד.
אכן, עד עכשיו ציינתי מספר תובנות היפותטיות והרבה “מה אם?”, וזהו לב העניין. איפה המחקר הפסיכולוגי והסוציולוגי שעונה על השאלות הללו? האם בכלל מישהו שאל שאלות אלו או שאלות דומות? כל תשומת הלב הופנתה לפתרון הקונפליקט הפנימי של הילד בנוגע ל”זהות המגדר” שלו כביכול. זה הוביל את החברה המערבית לפצוח בהתלהבות בפרוייקט ההנדסה הביולוגית והחברתית הגדול ביותר בהיסטוריה מבלי להביא בחשבון ולו לרגע את ההשלכות הרחבות יותר שלו.
מדוע נרשמו בלוקרים באופן חופשי לילדים עם התפתחות נורמלית עם אצבע קלה כל כך על ההדק ובלי שום הבנה של מה שזה עלול לעשות להתפתחות הפסיכולוגית של הילד או לאנשים בסביבתו?
החלק השני שלא נבדק מאותו פרוייקט הנדסה ביולוגית וחברתית הוא ההשפעה של הבלוקרים על גופם של הילדים שקיבלו אותם. ממחקרים על כבשים, אנחנו יודעים שבלוקרים משפיעים על התפקוד האינטלקטואלי וההתנהגות החברתית. אם כך, מה בלוקרים עושים למוח האנושי?
כאשר הפרוטוקול ההולנדי נכנס לשימוש ב-1996, חוקרים בהולנד הבטיחו שיערכו מעקב הדמייה נוירולוגי כדי לבדוק את השפעת הבלוקרים על תפקוד המוח. שלא במפתיע, זה מעולם לא נעשה ולכן עלינו לפנות למקורות מידע אחרים. אלטרנטיבה אמינה אחת היא לבחון את השפעת הבלוקרים על ציוני איי.קיו. הגרף הבא מראה את תוצאות המבחן שנערך לילד בן 11 שנטל בלוקרים למשל שלוש שנים ונבדק באופן תקופתי על ידי מבחן ווקסלר לילדים (WISC-V) (בקרוב אכתוב מאמר נוסף שמסביר את השפעת הבלוקרים על התפקוד הקוגניטיבי).
שימו לב שבתחילת התהליך מנת המשכל של הילד היא 80, בטווח הממוצע הנמוך, נקודה אחת בלבד מעל לסף הפיגור השכלי. לפיכך, הילד לא היה מסוגל להסיק מסקנות באופן מורכב מספיק כדי להבין באופן מלא למה הוא “מסכים” (ורק מסיבה זו אסור היה לתת לו בלוקרים).
יש לציין שהירידה בציונים היא כנראה תת-מדידה של שיעור הירידה האמיתי. זאת בשל מה שידוע כ”אפקט החזרתיות”. אחרי הבדיקה הראשונה בגיל 11, הילד זוכר חלק מהמידע שעליו נבחן וזה משפיע על ביצועיו במבחנים חוזרים. כדי למנוע את האפקט הזה, הפרוטוקולים קובעים שאין לבצע בחינות חוזרות במשך שנתיים. אני מניחה שבמקרה זה הוא נבחן שוב בגלל הנסיבות יוצאות הדופן.
אם לא נביא בחשבון את ההשפעה של אפקט החזרתיות, אני מניחה שהירידה בתפקוד הקוגניטיבי של הילד תהיה גדולה יותר ממה שמתואר כאן. גם כך הציונים האלה מעוררים דאגה. כל אחד מהציונים צריך להיות קבוע לאורך הזמן. לא אמור להיות שינוי גדול בתפקוד במהלך שלוש השנים או בכל תקופת חיים אחרת לצורך העניין. זאת מכיוון שמנת משכל איננה משקל או לחץ דם. זהו מדד יציב מאוד ובהיעדר דמנציה או כל פגיעה מוחית אחרת (כמו מחלה, פגיעת ראש וכו’), הוא אמור להישאר יציב לאורך כל החיים.
במהלך שלושים השנה שבהן ערכתי בחינות איי.קיו (כנראה אלפי בחינות עד כה), ראיתי ירידה ברמה כזו במנת המשכל רק פעם אחת, וזה היה אדם עם אוטיזם חמור שחווה ירידה קוגניטיבית באותו הזמן (זהו אירוע טיפוסי למדיי במצב כזה).
ברצוני להסביר בקצרה את כל אחד מהמדדים שנבדקו כדי להראות לכם מה קורה לילד הזה.
הבנה מילולית: היכולת להבין מושגים דרך שפה, להוציא משמעות ומידע מתוך טקסט, לחשוב באופן קונסטרוקטיבי ולהפעיל לוגיקה.
זיכרון עבודה: היכולת לשמור ולתפעל מידע על פני פרק זמן קצר.
נימוק תפיסתי: היכולת לקלוט מידע חזותי ולארגן, לפרש ולהשתמש בו כדי לפתור בעיות.
מהירות עיבוד: מהירות חשיבה. הזמן שלוקח לבצע משימה נפשית.
כל אלו מצטברים לכדי מנת משכל גלובלית. זוהי היכולת של אדם לפעול באופן מכוון, לחשוב בהיגיון ולהתמודד באופן יעיל עם הסביבה. אם כך אצל הילד הזה, בין 11-14 (מן הסתם עדיין בבית הספר או מקבל חינוך) אנו רואים פגיעה בכל היבטי התפקוד הקוגניטיבי.
לא מראים לנו מה קרה או קורה ליחסיו הבין-אישיים ולתפקוד החברתי שלו באותו פרק זמן, אבל ניתן להסיק כמה מסקנות מתוך הציונים: הירידה בהבנה מילולית פירושה פגיעה בקריאה, הבנה ופרשנות של שיעורים והתבטאות בשפה ובכתיבה. איכות התקשורת היומיומית שלו, ובכך גם החברויות, יושפעו לרעה.
הירידה בזיכרון העבודה פירושה שהוא זוכר פחות טוב את מה שנאמר לו זה עתה. ככל שהמידע עובר מזיכרון העבודה, לזיכרון לטווח קצר ולטווח ארוך, בפעילות היומיומית שלו הוא יהיה שכחן ולא יוכל לבצע משימות מותאמות גיל המסתמכות על תפקוד זיכרון טוב.
הירידה של ההיגיון התפיסתי קטנה יותר. זה לא מפתיע כי זה בדרך כלל המדד העמיד ביותר בפני גורמים חיצוניים. כמו כן, מכיוון שהחומר מוצג באופן ויזואלי לחלוטין, הוא עשוי להיות הרגיש ביותר לאפקט החזרתיות.
לעומת זאת, מהירות עיבוד היא המדד הרגיש ביותר לגורמים חיצוניים. העובדה שהוא עלה ואז ירד כך היא מוזרה. זה מצביע על חוסר ארגון נוירו-קוגניטיבי משמעותי. (אני מתארת לעצמי שהילד הזה מבולבל, מתפרע בהתנהגותו, הוא חווה ‘ערפל מוחי’, פזרנות, הוא שכחן, מגיב באיטיות לשפה מילולית וכו’).
וכמובן מנת המשכל הגלובלית ירדה ב-10 נקודות שזה הרבה מאוד. הילד הזה עבר מ-IQ ממוצע נמוך, לקצת מעל גבול הפיגור השכלי.
עם מנת משכל של 80 הילד הזה היה מצליח להשיג הסמכה מקצועית ולבצע עבודה שדורשת מיומנות כלשהי, כגון בענף הקמעונאות או השירותים. עם מנת משכל של 70, הסיכוי שלו לעשות את זה פוחת מאוד.
אנו גם לא יודעים אם הוא הגיע לתחתית. מנת המשכל של הילד עלולה להמשיך לרדת. ירידה של 10 נקודות יכולה להיות ההבדל בין קבלת תואר אקדמי או לא. ירידה של 20 נקודות עלולה לעשות את ההבדל בין חיים עצמאיים או מגורים עם ההורים בשל חוסר יכולת לחיות באופן עצמאי, מצב הידוע כ”חוסר יכולת להמריא”, שהופך להיות נפוץ יותר ויותר בקרב מבוגרים ה”מזדהים כטרנס”.
“חוסר יכולת להמריא” הוא רק צד אחד בספקטרום של בעיות חברתיות, תעסוקתיות, בריאותיות ורגשיות המאפיינות מבוגרים ש”עברו מעבר מגדרי”. אני מכנה תופעה זו “הפרעת הסתגלות פוסט-מעבר” (PTAD). פקחו עיניים. אנו צפויים לעלייה אדירה במקרי PTAD בשנים הקרובות.
אם כן, אנחנו רואים שבלוקרים לא נותנים לילד “זמן לחשוב”. הביטוי הנדוש הזה הוא למעשה מצג שווא של מה שקורה בפועל, שהוא נסיגה או אפילו היפוך של ההתפתחות הנוירוביולוגית. בלוקרים פועלים על המוח. הם מפחיתים את יכולתו של הילד לעבד מידע ולהשתמש בו, ובהתחשב בעובדה שלמוח יש “חלונות זמן” קבועים של התפתחות, הנזק שנגרם על ידי הכימיקלים החזקים הללו, שהידוע לשמצה שבהם הוא לופרון, הוא ככל הנראה בלתי הפיך.
באותו הזמן שבה מתרחשת המתקפה הנוירוביולוגית, על הילד לנווט בין ההשלכות החברתיות והגופניות הרחבות יותר של עיכוב ההתבגרות המינית שלו. ביצועיו בלימודים, הרשתות החברתיות, יחסים עם ההורים והאחים והקהילה הרחבה יותר יושפעו כולם לרעה. גדילתו תיעצר, והוא יפתח בסבירות גבוהה מאוד בעיות בריאות כרוניות ובלתי הפיכות. תפקודו הרגשי ייהפך לבלתי צפוי ובלתי יציב.
בהתחשב בכל זה, בלוקרים מהווים מתקפה אנטי רפואית על הילד בשלוש חזיתות:
- הם מפריעים להתפתחות הפיזית ומסיטים אותה מהמסלול, ובכך גורמים למפל מתמשך של בעיות בריאות.
- הם מפריעים ואפילו מדרדרים את ההתפתחות הקוגניטיבית.
- הם יוצרים מאגר הולך ומתרחב של הפרעות פסיכו-סוציאליות בחיי הילד.
אין שום סיבה כלשהי לשימוש בבלוקרים לילדים מתבגרים לטיפול במה שנקרא דיספוריה מגדרית. השימוש בהם שנוי במחלוקת אפילו במקרים שנקבע שהם “הכרחיים מבחינה רפואית” כגון התבגרות מינית מוקדמת (CPP). הדיון בהתערבות הורמונלית במקרה של CPP הוא מעבר מעבר להיקף של מאמר זה, אך אנו יודעים מקבוצה זו שבלוקרים גורמים לשפע של תופעות פיזיולוגיות, פסיכולוגיות ורגשיות שליליות. הנה רק חלק מהן: דיכאון וחרדה קשים, בעיות לב ובלוטת התריס, כאבי פרקים, מיגרנות משתקות, אוסטיאופורוזיס, מעי רגיז וירידה קוגניטיבית. הרשימה המלאה של תופעות הלוואי ארוכה מכדי למנות כאן.
וכל זה קורה לילדים עם CPP, שלהם יש לפחות מצב רפואי ברקע, לרוב ווסת מוקדמת, שאותו בלוקרים אמורים לתקן. במצב זה יש אם כך הצדקה מסויימת לשימוש בהם למרות תופעות הלוואי הידועות. אבל לא ניתן בשום אופן להצדיק מתן בלוקרים כדי לעצור התבגרות מינית שמתרחשת בזמן תקין, בילדים בריאים פיזית. זהו מעשה פלילי של תקיפה רפואית.
התבגרות מינית היא תהליך פיזי כולל. אין אף חלק בגוף שאינו מושפע ממנה. אם כך, לבלוקרים יש על פי הגדרה השפעה הרסנית על התפקוד התקין של כל תא, איבר ומערכת בגופו הגדל של הילד.
למה עושים את זה לילדים? מהי ההצדקה?
אנו לא מתעסקים כאן בפיזיקה תיאורטית ומנסים להבין מושגים מסובכים ומעורפלים. תהליך ההתבגרות המינית של הומו סאפיינס אינו מקביל לתורת השדות הקוונטים, או דואליות גל-חלקיק! בני אדם מתמודדים עם התבגרות מינית במשך מאות אלפי שנים. אנחנו מבינים את זה; אנחנו יודעים את זה; כל מבוגר עבר את זה בהצלחה.
זה מסתכם בעיקרון הברור והפשוט הבא: התבגרות מינית אינה מחלה. לכן אין להפריע לה, לעצור אותה, לעכב אותה או להסיטה מהמסלול ללא צורך רפואי דחוף.
ילדים לא צריכים “זמן לחשוב” מהו “המגדר” שלהם. אכן, אין להם שום דבר “לחשוב עליו” כי כמו שהסברתי קודם, דיספוריה מגדרית היא שקר וכזב.
לכן זה לחלוטין לא נאות להשתמש בפטיש הכבד של הורמונים סינתטיים על מוחם וגופם הבוסריים של ילדים טרום גיל ההתבגרות כדי להתמודד עם מצב רגשי לא תקין. ניתן להציע טיפול נפשי לילדים שמאמינים שהם חווים “דיספוריה מגדרית” או אפילו עדיף פשוט להניח להם לנפשם להתבגר בלי התערבות מבוגרים.
עלינו לומר להם שהדרך היחידה להקל על כל מצוקה שהם חווים ושהיא על פי הגדרה חולפת ולפעמים קשורה להתבגרות המינית היא לעבור את ההתבגרות המינית.
עלינו לומר להם שה”מעבר” האמיתי היחיד שהם יכולים לבצע הוא לגיל ההתבגרות ואחריו הבגרות.
אל לנו להשתמש בכימיקלים כדי לשתק כל משיכה שהם מתחילים לפתח כלפי בני מינם.
בשום פנים ואופן אל לנו להפיץ את השקר שבלוקרים הם “בלתי מזיקים” ו”הפיכים” ולשתף פעולה עם התרמית שניתן להפוך למין השני.
ובכל מקרה, בשום אופן ובשום מצב שבעולם אסור לנו להחדיר בהם את הרעיון שהם יתאבדו אם ההתבגרות המינית שלהם לא תיחסם!
איך הגענו לכזה מצב עניינים משוגע וכל כך בלתי מוסרי?
לא רק שאנחנו משקרים לילדים, אלא אנחנו גם מטילים את ההחלטה לעצור את ההתבגרות שלהם עליהם. אנחנו אומרים שילדים “מכירים את הנפש של עצמם” (אבל רק כשמדובר בנושא הזה). אבל כולנו יודעים היטב שילדים אינם מסוגלים מבחינה התפתחותית להנמקה המורכבת והרציפה הדרושה כדי לקבל החלטות רפואיות בעלות השפעה לכל החיים. זה בגלל שהם, ובכן, ילדים.
ואפילו עבור 2% הילדים שנוטלים בלוקרים ולא ממשיכים להורמונים וניתוחים, הפור כבר נפל. בכך שעוצרים, אפילו זמנית, תהליך התפתחותי חיוני שיש לו מקבילה בכל מיני היונקים, נוצר שינוי בלתי הפיך בתפקוד הפיזי, פסיכולוגי ורגשי של הילדים בהמשך.
אנחנו המין האינטליגנטי והמסתגל ביותר על כדור הארץ. עד לפני חמש דקות התמודדנו עם התבגרות מינית ללא כל בעיות.
אנחנו יכולים להמשיך בכך.
עצירת ההתבגרות המינית אינה פעולה בלתי מזיקה וחסרת השלכות, שתופעותיה זמניות בלבד ושאפשר להפסיק או להפוך אותה. הילד שהתבגרותו המינית נחסמה נותר תלוש בכל היבט בחייו. חלונות זמן מכריעים להתפתחות נסגרים לנצח. הילד לא יכול להדביק את הקצב, וכל אדם בחייו מושפע מהילד-מבוגר הבלתי מסונכרן הזה, שלא משתלב כראוי בשום מקום. כמתבגר ומבוגר, הילד נאלץ להתמודד עם ההשלכות של PTAD ללא כל עזרה (בטח לא מהרופאים ש’העבירו’ אותו). הוא גם מוחרם ומושמץ על ידי ‘קהילה’ חסרת רסן שמתייחסת למתחרטי מעבר מגדרי (או כל מי שאפילו מעלה ספקות לגבי היעילות או המוסריות של “טיפול מאשרר מגדר”), ככופרים.
לא, לילדים מגיעה הזכות לגדול ללא הפרעה מהפרעות מהטירוף של אידיאולוגיה מגדרית. הם זקוקים להגנה מפני תעשיית הרופאים והתרופות תאבי הבצע שיצאו משליטה.
התבגרות מינית היא חלק בלתי נמנע והכרחי בחוויה האנושית, וניתן לשרוד אותה. ההזדמנות לחוות אותה ללא התערבות רפואית וללא הפרעה צריכה להיות מעוגנת כזכות אדם.
באיטליה במאה ה-17 הייתה נפוצה תופעת ה”קסטראטי”. אלו היו בנים צעירים שאשכיהם הוסרו לפני ההתבגרות המינית וזה אפשר להם לשיר תווים גבוהים בעוצמה רבה יותר מזו של זמרת. אבל אפילו בתקופה ההיא לא היה חוקי לסרס בנים.
בדיעבד אנו רואים ביצירת הקסטראטי השחתה גסה ולא נחוצה של הילדות, אבל עכשיו אנחנו עושים את אותו הדבר, רק בתנאים סניטריים גבוהים יותר.
בין אם זה נעשה כדי לשיר תווים גבוהים בכנסיה או כדי לתת “זמן לחשוב”, אסור אף פעם להתערב בהתבגרות מינית בריאה.
לפיכך יש להפוך את ההפסקה הנוכחית בשימוש בבלוקרים באנגליה לאיסור לצמיתות. מכיוון שכמו שציינתי קודם, התבגרות מינית אינה מחלה. היא זכות אנוש.