(והאמת שבאמת קשה לסמוך על מישהו אחר כך), מאת מישל אלווה
24 באוגוסט 2022, תרגום מאת נעמה עציץ
קישור למקור: https://somenuanceplease.substack.com/p/actually-i-was-just-crazy-the-whole
הרצון הפתאומי שלי לבצע מעבר מגדרי בתחילת התבגרותי, הרגיש לי כמו הארה.
נתקלתי במושג טרנסג’נדריזם, ועל פי הדרך בה שמעתי אותו מוסבר שוב ושוב, הוא היה נשמע לי יותר ויותר כמו משהו שעשוי לתאר אותי. הדימוי שהיה לי ברגע שקיבלתי את ההחלטה (יש כזה רגע מסוים בזמן) הייתה סוג של סרט קולנוע בראשי, עם פסקול אפי.
החלק שבי שאוהב לראות את החיובי בכל דבר משבח את הכישרון הדרמטי של העצמי הצעיר שלי. יש לי רצון שהכל בחיי יתנהל כמו בסרט. אני רוצה שכולם בו יידעו אוטומטית מה אני חושבת ואיך אני מרגישה, אני רוצה שהכל בו יקרה בדיוק כמו שדמיינתי מאה פעמים בעבר, ואני רוצה שלסיפור שלי תהיה משמעות, כי מה הטעם בסבל אם אין לו משמעות. (סליחה, כנראה שלעצמי הנוכחי שלי יש גם כן כישרון בדרמטיות).
לזכור את הרגע הזה, יחד עם כל מה שאני יודעת היום, זה סוג של התפכחות. עכשיו אני מבינה את כל החלקים המרכיבים את מה שנקרא הארה. עכשיו אני מבינה איך כולם נעו יחד בדרך שהובילה אותי אל התשובה השגויה. ולמדתי כעת מילה המתארת את מה שחוויתי: אפופניה (apophenia).
“אפופניה היא הנטייה לראות הקשרים משמעותיים בין דברים לא קשורים“. זוהי פרשנות יתר של דפוסים ממה שהוא בעצם רק רעש אקראי. זה אותו מושג שמוביל אנשים להאמין בתיאוריות קונספירציה. באופן קיצוני, זה סוג של חשיבה הזויה… אתם יודעים, כמו להאמין שאת לא אישה בזמן שכל הראיות המהימנות מוכיחות את ההפך.
לא הייתה לי הארה. הייתה לי אפופניה.
כשקיבלתי את ההחלטה על המעבר המגדרי, הגעתי עם רשימה של ראיות שלהרגשתי הן הסבירו למה אני לא אישה (ולמה איכשהו הייתי גבר במקום). עכשיו יש לי הסברים טובים יותר לכל מה שברשימה הזו.
עברתי ממשהו שנראה כך:
למשהו שנראה כך:
אני שומעת לעתים קרובות שאני אמורה לקחת “אחריות אישית” על ההחלטה שלי לבצע מעבר מגדרי, במיוחד בהתחשב בכך שהייתי מבוגרת. זו ההסתכלות שלי על המצב: אני השתכנעתי לחלוטין במשהו שבסופו של דבר לא היה נכון. זו הייתה אמונה בדלוזיה. הבאתי את האמונה הזו לאנשי מקצוע בתחום הבריאות שלימדו שיותר טוב לאשרר את האמונה מאשר להטיל בה ספק. כתוצאה מכך, נרשמו לי הורמונים חוצי מין שגרמו לשינויים בלתי הפיכים בגופי, ועם האמונה המאושררת שלי המשכתי הלאה אל ניתוחים שניתקו אותי עוד יותר מהמציאות הנשית שלי.
אני מאמינה שזה שהם לא הצליחו לחקור כראוי את האמונה ההזייתית שלי, היא רשלנות רפואית. הטיעון שלי הוא משולש: “זהות מגדרית” היא טענה המבוססת על אמונה, לא מצב אמפירי מוכר, וכאשר מדובר במדיקליזציה, זה לא מוסרי עבור אנשי מקצוע בתחום הבריאות פשוט לקבל אמונה כזו. בסיס הראיות למעבר מגדרי רפואי אינו מציג נרטיב ישיר של יתרונות העולים תמיד על הסיכונים. לא באמת היה ניתן להכריז על הסכמתי ללא חקירה נאותה ויסודית של מה השפיע על בריאותי הנפשית. בולט במיוחד היה הכישלון בבדיקת לקויות התפתחותיות.
כתבתי בעבר גם על איך השפעה חברתית ומוגבלות התפתחותית מילאו חלק בסיפור.
אני לא מטילה את האשמה במקום אחד. אני לא מבינה מה המטרה של לצעוק לעברי “אחריות אישית”, כאשר ברור שלאנשי המקצוע שהובילו אותי במעבר המגדרי הייתה אחריות משלהם. אני במיוחד מאמינה שהייתה להם אחריות להציע לי את סוג הטיפול שהיה מוביל להבנות כמו בתרשים השני למעלה, לפני שאני ממשיכה לטיפול פולשני עם השפעות בלתי הפיכות.
אבל אני צריכה לקחת אחריות על משהו. וכמובן שאני עושה זאת.
אני אולי הייתי במצב הזייתי, אבל להגיע למסקנה הלא נכונה עדיין הייתה טעות שלי. עליי מוטלת האחריות להבין איך הגעתי לבצע טעות כה גדולה. אני חייבת ללמוד מהתהליך. אני צריכה ללמד את עצמי מה היא חשיבה ביקורתית. אני חייבת לזהות כשלים לוגיים. אני צריכה להיות מסוגלת לזהות התנהגות פוגענית. אני צריכה לראות דגלים אדומים כפי שהם ולא כפי שאני רוצה שהם יהיו. אני חייבת להכיר בכך שקול ההיגיון שלי אומר לפעמים דברים שאני לא רוצה לשמוע, אבל שהם נכונים.
אני חושבת שכמעט כל מי שעובר מעבר מגדרי חווה את קול ההיגיון הזה. כך לפחות אמרו לי אנשים כאשר חוויתי ספקות לגבי המעבר, הם שמחו להזכיר לי שכל מי שמבצע מעבר מגדרי עושה זאת, שזו פשוט טרנספוביה מופנמת. אולי צעירים שמבצעים מעבר מגדרי לא שומעים את זה לעתים קרובות, במיוחד אם יש להם שגרה קבועה של אנשים שמאשררים אותם. עם זאת, בתור מבוגרת שביצעה מעבר מגדרי, זה היה הרבה יותר קשה לחיות בעולם האמיתי. הרבה יותר קשה לבסס את עצמך בחברה. הרבה יותר קשה למצוא מערכות יחסים מספקות. עם הזמן, זה נהיה יותר ויותר קשה להתעלם מכך שזה מרגיש כאילו כל מה שהשקעת בזהות הזו – היה לחינם. כל מה שהמעבר המגדרי עושה הוא לייצר נשים עם ויריליזציה (נ”ע: נשים בעלות סימפטומים גבריים כתוצאה מחוסר איזון הורמונלי) וגברים נשיים. יש לנו כל כך מעט מחקרים ארוכי טווח על מה שעושים הורמונים חוצי מין סינתטיים לאדם. כל העניין הזה הוא ניסוי אחד גדול.
כאשר מעמתים מאמינים אדוקים עם ביולוגיה או עם קיומם של טרנסים לשעבר, רבים מהם חווים את העימות כטראומה במקום להיות מסוגלים לצחוק על זה, הסיבה היא תחושת הספק. אנשים שעוברים מעבר מגדרי נוטים להרהר בנושא, וספק עלול לגרום להם לבלבול. דמיינו את ההרס שתחוו אם תגלו שאתם טועים. את התחושה בנוגע למה שעוללו לכם ושעושים לאלפי אחרים, מה שעושים בשמחה לילדים קטנים תמימים. לכל אחד מחשבות כאלה יגרמו לתסבוכת. כמובן שקל יותר להאמין שהכל בסדר.
תארו לעצמכם איך זה להרגיש כל חייכם כאילו אתם “משוגעים”, עד שאתם מוצאים קהילה שמבטיחה לכם שאתם לא כאלה ומאפשרת לכם לצאת למסע לגילוי עצמי, רק כדי לגלות בסוף ש… היי, בעצם הייתם משוגעים כל הזמן. זה מבאס.
אני לא יודעת אם אני מצליחה בחשיבה ביקורתית. קשה לי לנקוט עמדות ברורות לגבי כל דבר בימינו. יש ימים שאני ממש בטוחה לגבי משהו מסוים, ובימים אחרים אני עשויה להרגיש פחות בטוחה. אני חוששת מהתחייבות יתר, מה אם אעשה שוב טעות? אני תוהה האם אני עושה את הדברים הנכונים. לפעמים כשאני בוחנת אנשים, אני תוהה אם אני נותנת להם צ’אנס בגלל הספק או שאני סתם מתעלמת מדגלים אדומים.
כל החוויה הקשה הזו השאירה אותי בתחושה שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד, כולל על עצמי.
היה לי קשה לבקש עזרה לפני שביצעתי את המעבר המגדרי. אנשי מקצוע בתחום הבריאות הרגישו קצת יותר בטוחים ממני, ועכשיו אני לא יודעת אם אי פעם אצליח לשכוח את הפזיזות בה הם נהגו עם החיים שלי. אנשים שאהבו אותי הריעו לי בזמן שהרסתי כל תפקוד בגופי הקשור לנשיות, ואז פגעו בי וטענו שאני קיצונית בגלל ששיתפתי שאני מרגישה שעברתי שטיפת מוח.
איך אני אמורה לדעת למי יש כוונות טובות כלפיי? איך אני יכולה לדעת באילו רשויות להאמין? איך אני יכולה לדעת אם האנשים שאני חושבת שהם החברים שלי באמת דואגים לרווחתי? מי מהאנשים האלה מתעניין בי רק בגלל הסיפור שלי? מול מי אני יכולה להיות פגיעה בביטחון?
המעבר המגדרי היה סוג של אסקפיזם עבורי, ואסקפיזם הוא עדיין דרך ההתמודדות שלי. אני עדיין מחוברת לאינטרנט באופן כרוני. אני מרגישה כאילו רוב הקיום שלי הוא סוג של קונספט שקיים באינטרנט, אחרת אני רק שק בשר הפועל על טייס אוטומטי ובקושי מרגיש משהו. ברוב הימים מאוד קשה לי פשוט להיות נוכחת.
אני מעריכה את המציאות החומרית כי היא מחזיקה אותי מקורקעת. זה טוב שיש דברים שאתה מרגיש שאתה יכול לתת בהם אמון בביטחון. אני סומכת על אמפיריות. אני לא סומכת עליי. אכזבתי את עצמי יותר מדי פעמים. אבל אני אגיע לשם.