אל פלמר – טרנס לשעבר

תמלול ותרגום (מקוצר מעט) של סרטון יוטיוב שפורסם בתאריך 8/1/2020 בערוץ של elle palmer. תמלול ותרגום מאת נעמה עציץ.

קישור למקור:

שלום. שמי אל ואני FTMTF – מנקבה לזכר לנקבה. 

הייתי מאוד פעילה בקהילת הטרנסים לשעבר בפלטפורמה Reddit והחלטתי להכין סרטון וידאו על מעבר מגדרי חוזר, אחרי שחשבתי על זה במשך שבועות. הייתי רוצה לשתף את הדברים שאני מרגישה וחווה בנוגע לנושא.

הכרזתי על עצמי כטרנס בגיל 14, סיפרתי למשפחתי בדיוק אחרי שמלאו לי 15. הכנתי לעצמי פתקים עם הסיבות למה אני חושבת שאני טרנס. רוב הסיבות היו קשורות לכך שאני רוצה להיראות כמו בחור ולהיתפס על ידי החברה כבחור. בדיוק עברתי התנסות מינית טראומטית עם גבר מבוגר באינטרנט, לשמחתי לא במציאות הפיזית, אבל עדיין, ההתנסות הייתה מאוד טראומטית בשבילי והיא השפיעה על הביטחון ועל תחושת הערך העצמי שלי.  לא רציתי שאנשים ימשיכו לראות אותי כאישה כי הסיבה שההתנסות הזו קרתה הייתה בגלל שאני אישה. אחרי שזה קרה פשוט רציתי לשנות את המגדר שלי. 

הפכתי מאוד אקטיבית בקהילת הטרנסים ברדיט ובטוויטר וביליתי את רוב זמני באינטרנט. לא עשיתי שום דבר בחיים האמיתיים, לא היו לי חברים, לא הלכתי לבית הספר באותו הזמן. האנשים היחידים איתם דיברתי היו האנשים מהאינטרנט ונחשפתי לתוכן טרנסי שם.

כשנה אחר כך, בגיל 16, התחלתי לנטול טסטוסטרון. הייתי בטיפול אצל מטפלת שניסתה לומר לי לא לבצע את המעבר המגדרי. כשהיא אמרה לי את זה הגבתי בכעס והחלטתי לא לחזור. אחרי זה עברתי למטפלת ממרכז הלהט”ב והיא אמרה לי כבר ביום הראשון, בהתלהבות ומתוך רצון לעזור לי לעשות את המעבר המגדרי, שאני יכולה להתחיל לקחת הורמונים. המשכתי בטיפול אצלה עוד שישה חודשים, היא הייתה פשוט מטפלת גרועה. היא הייתה מדברת על החיים שלה ומספרת לי סיפורים על עצמה. היא הייתה בערך בת 60 והיא הייתה מספרת לי על שנות ההתבגרות שלה כלסבית, ואני הייתי חושבת “את המטפלת שלי כאילו”..

אז אחרי שישה חודשי טיפול בהם הייתי על טסטוסטרון, התרגשתי לגבי כל השינויים, רציתי שהקול שלי יעמיק, שהכתפיים שלי יהיו רחבות, רציתי שיער פנים.. רציתי שיראו אותי כבן. כל הדברים האלה אכן קרו לי, כמעט מיידית מתחילת נטילת הטסטוסטרון. הקול שלי העמיק הרבה ולא השתנה כל כך אחרי שהפסקתי את הטסטוסטרון, זה כנראה שינוי בלתי הפיך ואני מנחשת שזה קשור לכך שעדיין הייתי בגיל ההתבגרות כשהתחלתי לקחת אותו, אני אצטרך להתמודד עם זה עד סוף חיי.

אז קיבלתי את כל השינויים שרציתי. בתוך חצי שנה. כנראה שעברתי (נ”ע: מבחינת איך שהחברה תפסה אותה) לגמרי בתור בן כבר בחודש הראשון, כי הקול שלי העמיק באופן מיידי. כבר אחרי שבוע הרגשתי את הבליטה בגרון (נ”ע: מתייחסת לגרגרת) ואני זוכרת איך שמחתי שלא יראו בי יותר אישה. זה קצת אירוני כי עכשיו כאישה, הדבר שהכי מעורר בי חוסר ביטחון זה הקול שלי. אנשים חושבים היום שאני אישה-טרנס ברגע שאני פותחת את הפה.

בשנה הראשונה בה נטלתי הורמונים עדיין נראיתי מאוד צעירה, הייתי נראית כמו נער בן 12 עם זיפים מוזרים. בשנה השניה הפנים שלי רזו ונראיתי יותר כמו נער מתבגר מבוגר יותר, נגיד בן 17-18, שזה באמת היה גילי אז. באותה שנה גם עליתי הרבה במשקל וזה גרם לי לחוסר ביטחון אך בו זמנית הרגשתי שמחה על כך שאני חיה כגבר בפעם הראשונה. עברתי (נ”ע: חברתית) לחלוטין בתור גבר, שיניתי את שמי באותו הזמן ולאף אחד לא היה ספק שאני בן. הייתה לי גם בת זוג והכל היה מעולה, חייתי לגמרי בתור גבר, קיבלתי את כל מה שרציתי, אפילו לא חשבתי כבר על זה שאני טרנס. חברה שלי הייתה נהדרת, הייתה בינינו אינטימיות טובה ולא היו בעיות. 

במהלך המעבר מהשנה השניה לשלישית, התחלתי שוב להטיל ספק במגדר שלי. במעבר מגיל 18 ל-19 עברתי הרבה שינויים בחיים. סיימתי תיכון, אני והחברה נפרדנו, הייתי מאוד עצובה בנוגע למערכת היחסים ובנוגע למה שאני הולכת לעשות עם חיי. לא התקבלתי לשום קולג’, הייתי מאוד מבולבלת, לא ידעתי מה הצעד הבא שלי. הייתי מאוד שמנה, לא אהבתי את הגוף שלי וחשבתי על ביצוע ניתוח עליון (נ”ע: כריתת שד כפולה). במהלך אותו קיץ טיילתי הרבה, התחלתי לעשות פעילות גופנית, הפכתי לטבעונית וירדתי במשקל. ברגע שהתחלתי לרדת במשקל הרגשתי טוב יותר עם עצמי, הייתה לזה השפעה מכריעה על הביטחון העצמי שלי יותר מלכל דבר אחר באותה תקופה. זה גרם לי להרגיש מוזר. שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שאני מרגישה כל כך טוב רק מזה שירדתי במשקל ושיפרתי את הבריאות שלי, מזה שהסתכלתי במראה וחשבתי “וואו אני אשכרה אוהבת את הגוף שלי”.

מיידית אחרי שהתחלתי לנטול טסטוסטרון הפסקתי לחוות דיספוריה תחתונה (נ”ע: אי נוחות בנוגע לאיבר המין), זה היה צריך להיות לי דגל אדום בנוגע לכך שאני לא צריכה לבצע מעבר מגדרי בכלל. לפני הטסטוסטרון היתה לי דיספוריה תחתונה חמורה וברגע שהתחלתי לנטול אותו זה נעלם מיד והפסקתי לחשוב על זה, אז עניין האזור הזה (נ”ע: קיומו של איבר המין הנשי שלה) לא היווה לי בעיה גם בהמשך, לא הרגשתי שום דיספוריה (נ”ע: אי נוחות) מכך שאין לי פין, משהו שהיה לפני כן מניע משמעותי לרצון שלי להיות טרנס. 

ברגע שירדתי במשקל והתחלתי להביע את עצמי יותר דרך בחירות הלבוש שלי – זו הייתה הנקודה שבה שאלתי את עצמי האם אני באמת טרנס. האם אני בעלת מגדר פלואידי? האם אני א-בינארית או האם אני משהו אחר? האם אני רוצה להתחיל להיות נשית? בעקבות הירידה במשקל התחלתי להנות בפעם הראשונה מקניית בגדים. בכל פעם שעשיתי שופינג הייתי עם הביינדר שלי (נ”ע: משטיח חזה) כי הרי לא עשיתי ניתוח עליון לכריתת שדיים. ואז בשופינג התחילה לעלות לי המחשבה “למה שלא אלבש עם זה חזייה?” עניתי לעצמי “למה שאעשה את זה?” בכל תקופת הטרנס שלי אף פעם לא הרגשתי נוח עם השדיים שלי.

הלכתי למרכז הלהט”ב להתערבב קצת עם אנשים. הכרתי זוג אפא”ב א-בינארי (נ”ע: AFAB – נקבה מלידה), או זוג אפא”ב טרנסי שנהגו ללבוש חזיות ולהרגיש עם זה נוח. חשבתי לעצמי “הלוואי שהייתי יכולה גם” ואז עניתי לעצמי “למה שלא תוכלי? יש לך ציצים”. ואז הייתי נכנסת למקום מוזר כזה בתוך עצמי והייתי אומרת לעצמי “אל תחשבי על זה יותר, אל תזיני בכלל את המחשבה הזו כי זה לא משהו שאת יכולה לעשות.

אז עברתי תקופה, כנראה מתחילת 2019 ועד לסוף הקיץ של אותה שנה, בה הייתי בספקות ושאלות בנוגע למעבר המגדרי שלי, מה אני עושה איתו והאם אני עדיין מעוניינת בו. אף פעם לא הגעתי רחוק מספיק כדי לשאול את עצמי מדוע אני עדיין טרנס, אבל הייתי הולכת לאיבוד במחשבות של “מה אם מראש לא הייתי בכלל הופכת לטרנס? מה אם לא הייתי בכלל מתחילה לקחת טסטוסטרון? מה אם הייתי פשוט לומדת איך לאהוב את עצמי? בטח לא הייתי מצליחה ובלה בלה בלה”, ואז הייתי ממשיכה ב “מה אם אני יכולה פשוט לצאת החוצה בתור אישה סיס?” “מה אם אני אלבש חזיה, חצאית או שמלה ואנשים יזהו אותי כאישה? 

ואז הייתי עונה לעצמי “אין לי את האפשרות הזו יותר. אני עשיתי את ההחלטה הזו (נ”ע: להיות גבר) ועכשיו אין לי את האפשרות הזו (נ”ע: להיות אישה)”.

הייתי אומרת לעצמי “את דפקת את העניין הזה כבר מזמן, אז למה את חושבת על זה עכשיו?” 

אז כאלה מחשבות היו לי, ואני הייתי מנסה להניא את עצמי מהן. אף פעם לא הגעתי לנקודה שבה הבנתי שאני יכולה לבצע מעבר מגדרי חוזר, לא העלתי בדעתי אפילו את האופציה הזו כדבר אפשרי. 

אחרי שהגשתי בקשות להתקבל לקולג’ים במהלך 2018 ואחרי שעבדתי בקיץ 2019, התקבלתי לאיפה שאני לומדת עכשיו ועברתי לגור במרחק 3 שעות נסיעה מהבית והעיירה בה גדלתי. בשבוע הראשון שלי שם, הייתי בקומת המעונות שכללה אנשי להט”ב ואנשים עם מגדר לא קונפורמי, הייתי בחדר עם בחור ועם בחור. הייתה לי הקלה, היה לי ברור שאני לא רוצה לגור עם בחור, למרות שבאותו הזמן אני הייתי עדיין גבר-טרנס ועברתי לגמרי כגבר. ברגע שהייתי רחוקה מהבית והרגשתי חופשיה יותר, התחלתי להבין שאני יכולה לבטא את עצמי בכל דרך שארצה. 

התחילה לי נשירת שיער בגושים, הייתה לי נשירה במשך שנה. קווצות שיער ענקיות היו נושרות לי במקלחת ואני בדיוק ניסיתי להאריך את השיער שלי. יום אחד הסתכלתי על כל השיער שנשר לי במקלחת והחלטתי שנמאס לי, אני גמרתי עם זה. אני לא אתן לשיער שלי יותר לנשור, השיער שלי הוא חלק מהביטחון העצמי שלי. אם אצטרך להפסיק לקחת הורמונים בשביל זה אני אפסיק.

אז חיפשתי בגוגל “גברים טרנס שמפסיקים טסטוסטרון בגלל נשירת שיער”.

מצאתי כמה דברים אבל מה שתפס לי את העין היה פוסט שיתוף בפלטפורמה רדיט של טרנס לשעבר בנושא “למה החלטתי לבצע מעבר מגדרי חוזר”.    

ישבתי וקראתי את זה וראיתי את עצמי שם בסיפור. חשבתי לעצמי “אלוהים, זה מה שאני חייבת לעשות”. זה פשוט שטף אותי. לא הרשיתי לעצמי לפני זה לחשוב כך אבל כעת הנורה כאילו נדלקה. ברגע שקראתי את זה ידעתי שזהו זה, זה מה שאני צריכה לעשות. להפסיק את ההורמונים, לתת לגוף שלי לעשות את שלו. הבנתי כעת שאני כן יכולה להיות שוב אישה-סיס (נ”ע: שמזדהה עם המגדר הביולוגי שלה). לא הלכתי רחוק מידיי, לא עברתי את הנקודה ממנה אין דרך חזרה. זו יכולה להיות מציאות בשבילי, אני יכולה לחיות שוב כאישה. 

ברגע שהרשיתי לעצמי להגיע למסקנות האלה חשתי הקלה גדולה, ההבנה שאני לא לכודה בתוך החיים הלא-אותנטיים האלה בהם אף אחד לא ראה אותי כפי שאני ראיתי את עצמי. זו התשובה שעניתי לכל מי ששאל אותי על הנושא הזה. בכל הזמן הזה שבו הייתי טרנס – ראיתי את עצמי כאישה, זה לא נעלם, לא משנה עד כמה עברתי כגבר מבחינה חברתית. לא משנה כמה שיער פנים היה לי, כמה עמוק היה הקול שלי, כשהסתכלתי במראה – כן הייתי שמחה, אהבתי את השינויים שהטסטוסטרון גרם לי, אבל הדרך בה החברה תפסה אותי לא הייתה הדרך בה אני תפסתי את עצמי. 

זה מאוד קשה להסביר איך זה לחיות בחוסר-אותנטיות כאדם טרנס. 

אני יודעת שמעולם לא הייתי טרנס. ביצעתי את המעבר המגדרי אבל לא הייתי צריכה לעשות את זה.

חייתי כטרנס, חייתי כגבר, חוויתי את ההתנסות הזו משני הכיוונים ואני מודה על הזמן בו חייתי כגבר וחוויתי איך זה לחיות כגבר – אבל היה עדיף שלא אעשה זאת. היה עדיף שלא תהיה לי האופציה לעשות את זה כי מעולם לא באמת הרגשתי גבר או שאני צריכה להיות גבר. 

זה לא אפשרי לומר האם אדם כן צריך או לא צריך לבצע מעבר מגדרי, אני פשוט חושבת שיש דברים אחרים שאפשר לעשות לפני כן כדי לעזור לעצמנו. ואז, אם שום דבר אחר לא עוזר, (נ”ע: אז לעשות את המעבר) כשאתה כבר מבוגר יותר. אני הייתי בת 16 כשהתחלתי ליטול טסטוסטרון, ואם היו כופים עליי לחכות… האמנתי שזה שאני טרנס גורם לי לרצות להתאבד (נ”ע: כוונתה שאם לא יתאפשר לה להיות להיות טרנס), ואם הייתי הולכת למטפלת טובה, אם הייתי הולכת לבית הספר, אם היו לי חברים ומערכות יחסים משמעותיות עם אנשים שהם מחוץ לאינטרנט – אני יודעת שהייתי יכולה ליישב את הקושי שלי עם זהותי הנשית. חייתי בצורה כל כך מנותקת מהגוף שלי וממי שבאמת הייתי.

מה שאני רוצה לעשות בעצם החשיפה שלי, זה להיות קול עבור אלה שעוברים את זה גם ולהראות שאנחנו לא לבד. אני יודעת שהולכים להיות עוד הרבה מאיתנו ואני רוצה להיות קול של תקווה שאומר שזה לא סוף העולם. אני הייתי על טסטוסטרון במשך שלוש שנים והפסקתי לפני ארבע וחצי חודשים. אני תמיד מוצאת סיבות לחוש חוסר ביטחון עם עצמי, כך זה היה גם לפני שהתחלתי עם המעבר המגדרי להיות טרנס, אז בעצם חזרתי לנקודת ההתחלה וזה לא משהו שרוצים לחוות. הייתי רוצה שמי שעובר את זה ידע שפשוט צריך לשמור על התקווה, שהמצב ישתפר ושיש דברים יותר חשובים לדאוג לגביהם. 

אני בטח אנסה אימון קולי (נ”ע: כדי להגביה את הקול שלה בחזרה לטון נקבי יותר) אבל אם הקול שלי ישמע ככה לשארית חיי – אני יודעת שזו החלטה שאני בחרתי ואני אצטרך להתמודד ולחיות איתה. לא נותר לי מה לעשות. אני החלטתי שאני בן ושלעולם לא אשנה את דעתי – ואז שיניתי את דעתי. 

אני מניחה שאלה החיים, להשלים עם מי שאנחנו ומה שאנחנו, להגיע לשלום עם עצמנו, וזה המסר שהייתי רוצה להעביר.