פרספקטיבה של אב

13 במאי 22. תרגום מאת נעמה עציץ.

קישור למקור:

https://pitt.substack.com/p/a-fathers-perspective?s=r

אני אבא לבת המזדהה כטרנס ויש לי סיפורים לספר.

לאחרונה השקתי חשבון ב- Substack כדי לספר את הסיפורים האלה.

המטרה שלי היא לשתף באופן כן את החוויות שלי, מנקודת מבט של אב. רבים מסיפורי ההורים שבאתר הם מנקודת מבטן של אמהות, אני מקווה שהשיתוף האישי שלי יעזור לעוד אבות להשמיע את קולם. אולי אנחנו נרתעים יותר מלדבר, אבל לנו האבות אכפת מהילדים שלנו, והגיע הזמן שנצטרף למאבק.

בתי היא הילדה השניה שלי שנקלעה לטירוף המגדרי. היא ניגשה אליי ואל אשתי ואיימה בנטילת טסטוסטרון ובניתוח כריתת שד כפולה. היא הייתה מוכנה להקריב את הפוריות שלה, ודרשה מכל הסובבים אותה לקבל ולאשר את זהותה החדשה ללא עוררין. היא לא רצתה לדבר על זה או להסביר את עצמה, וכשניסיתי לגרום לה לעשות זאת, היא אמרה לי שאני לא “תומך”.

השאלה המרכזית העומדת בפני כל ההורים במצבי היא זהה: “מה אני עושה?”

מה שעשינו זה לחפש עזרה. כל מה שמצאנו היה תעמולה בנוסח “היו אדיבים”, איומים ברעיונות התאבדות, השתקה חברתית והשלכות נוראיות אם “לא נאשרר מיידית”. בפשטות – עצם הבקשה מבתנו לחשוב היטב על הדברים, עצם הטלת ספק בחלק מהקביעות שלה, בשיחות המעטות שהיו לנו איתה כשהיא עוד הייתה בשלב של דיבור ללא הפסק – כל אלה גורמים לנו כהורים להיות מואשמים בטיפולי המרה. 

העיתוי היה גרוע; היא עזבה את הבית לאוניברסיטה בדיוק כשהייתה מוכנה להיוולד מחדש אל תוך זהותה החדשה. כמה פעילי טרנס וגרומרים (נ”ע: מבוגרים שמעודדים צעירים לכיוונים שמשרתים את את האינטרסים האישיים שלהם) כבר הגיעו אליה (בלי שידענו אז), והקביעה של “אני בגוף הלא נכון” זכתה לעידוד וחגיגה על ידי חבריה ובני בריתה, חלק מהמשפחה המורחבת, הסגל האקדמי, משפחתו של בן זוגה, קבוצות תמיכה ו”מנטור” טרנס – וכל זה עם תמיכה אינטרנטית של קהילות בעלות מחשבה של “מוח כוורת”.

היא ברחה, היישר לזרועות משפחת הנצנצים שלה, הרחק מהבית. אפילו לא היה לנו סיכוי. נאלצנו לחיות עם התוצאות והפגיעה כל יום; בלימבו, מצב בלתי פוסק של אבל וחוסר אמון בנוגע למתרחש.

מסלול המעבר המגדרי שלה היה מסלול תלול ומהיר שתחילתו סקרנות ועניין, אחריהם הגיעו הרהורים ושקיעה אינסופית בנושא, ומשם, דרך מעבר תחת השפעות ואינדוקטרינציה, הגיעה רדיקליזציה מלאה.

אנחנו מנוכרים ממנה כבר 4 שנים. הלב שלנו נשבר.

אנשים צעירים מהווים מטרה נוחה במיוחד לאידיאולוגיה המגדרית שנוכחת סביבם. הכניסה אל הקהילה, עם הגעתם לקמפוס המכללה, לא עולה להם דבר. אין בחינות כניסה, אין שאלות קשות, אין הערכה רפואית. יש רק “אני מאשרר אותך אם אתה מאשרר אותי!” זה כמו לסחור בזהויות: “אתה א-בינארי? מגניב!” או “אני קווירי, תן כיף!”

בניגוד לאותם סטודנטים “ווק” (נ”ע: ערים, סלנג חיובי לאנשים המודעים לדעות קדומות בחברה), כחולי שיער וחסרי ילדים בקמפוס – אנו, ההורים בארה”ב, משלמים את המחיר האולטימטיבי – במציאות שלנו, בניסיון שלנו, בזיכרונות שלנו ובקשרי האהבה שלנו. הכל נלקח. כהורים, חיינו במשך 20 שנה עם הניסיון והידע של הבאת התינוקת האנושית הקטנטנה הזו לעולם, רק כדי שהגרסה הבוגרת של ילדה זו תדרוש מאיתנו להכחיש שהישות היפה הזאת אי פעם התקיימה. לבת שלי מעולם לא הייתה אי התאמה מגדרית. היא לא חוותה מצוקה מוקדמת עקב ציפיות או סטריאוטיפים סקסיסטיים של התנהגות. כעת ההיסטוריה שלה, יחד עם ההיסטוריה שלנו, נכתבה לחלוטין מחדש, לשירות האשליה. אנחנו אלה שנמחקים, אנחנו אלה שקיומם מוכחש, רק כי “לא אישררנו מיד”. ובכן, מעולם לא ניתנה לנו ההזדמנות, הגרומרים הקדימו אותנו.

ההשפעה של 4 שנות הניכור הייתה קטסטרופלית ומזיקה מאוד מבחינה נפשית לאשתי ולמשפחתי. אין מפת דרכים למצב הזה, שום מודל או תבנית חברתית שקיימת כדי לנווט בסיטואציה המוזרה הזו. כבר 4 שנים אני מחפש תשובות, מדבר ומתלבט עם מגוון רחב של אנשים ואנשי מקצוע, על מנת ללמוד ולהשתפר, ובו זמנית מנסה כל הזמן ליצור שוב קשר עם הבת שלי ולמצוא דרך לחיבור. אך כנגד כל המאמצים שלי, קהל המעודדים שמגן על “אלופי הטרנס” שלו, מצטיין גם בעידוד המצטרפים החדשים לנטוש את ההורים ה”לא תומכים”. רציתי להיות אבא טוב יותר, להבין אותה טוב יותר, לבטא קול שיהדהד את דעותיה; אבל היה לה כל כך קשה לתקשר.

אני כותב את זה עבור הורים שעשויים להיות חדשים בתוך עולם התעמולה הטרנסי, ואולי גם תוהה איך חלק מהכוחות שמניעים תנועה זו מתקשרים זה לזה. אני להוט להגיע לגברים, גם סטרייטים וגם הומוסקסואלים או ביסקסואלים, ובפרט לאבות. איפה הקולות שלהם? מה גורם להורה לרצות “לאשרר” את זהותם של ילדיו ובאיזה מחיר? כיצד נוכל להמשיך להצביע על הסכנות של הכחשת מין ביולוגי, לאוכלוסיה הנשלטת על ידי תיאוריה קווירית ותעמולה מגדרית? אני אכתוב גם על כתות (לא משנה כמה תלוש זה נשמע) וכיצד הטרנספורמציה של הצעירים שלנו היא בבירור כת.

איבדתי חברויות ועבודה בעקבות האמירות שלי והניסיון לספר את הסיפור שלנו. ביליתי פעם אחר צהריים בשפיכת לבי בפני חבר יקר – סיפרתי לו את האמת על בתנו, סיפרתי את החוויה שלי, רק כדי לקבל חוסר אמון והכחשה. זה פשוט יותר מדי עבור אנשים מסוימים, שורף מכדי להתמודד. הם נכנעים, מודעים לחשיבה הביקורתית המעורערת שלהם או לצורך שלהם למצוא חן, והטראומה שלנו מורכבת גם מחוסר האמון שמפגינים כלפינו אחרים. בגלל זה הייתי צריך לכתוב את זה. אני לא יודע מה יותר גרוע – חוסר אמון או אדישות. איבדתי אמון. אם לא הייתי צריך להיות אנונימי לשם תאמינו לי, הייתי כמו בילבורד כריס!

אני מקווה שתבקרו ב-Substack שלי ותצטרפו על ידי כתיבת תגובה, שאלה או משוב. אני אכתוב מאמרים ואעשה קבצי PDF שניתן להוריד בחינם כפוסטרים, ממים ויצירות אמנות שישמשו כמשאבים – מעין תרופת נגד לכל הפוסטרים המזיקים בסגנון איש הג’ינג’ר ברד והחד קרן בבתי הספר. המנויים בתשלום בסופו של דבר יממנו את הזמן שאקח לי ליצור את כל אלה.

מעל לכל השאר, אני כותב את זה עבור הבת שלנו, שאנחנו ממשיכים לאהוב, להתגעגע ולאחל נואשות לאושרה, לבריאותה הנפשית ולרווחתה, הבת שעברה כל כך הרבה התעללות על ידי אנשים אחרים. אני מבין איך הכוחות האלה נכנסו לחייה בתקופה מסוימת בה היא הייתה פגיעה ועוד לא בנויה. 

המשאלה שלי תמיד זהה; לחשוף את האידיאולוגיה הזו שמרחיקה צעירים טובים, רגישים ואינטליגנטים ממשפחותיהם, והופכת אותם למחפשי-אישור הדורשים כפיית כינויים וזכויות טרנסים, תוך קבלת במה מרכזית והאפשרות להיחשב אלופים, אמיצים ומהממים.

אני אעשה כל שביכולתי כדי לשנות את המצב ולשפוך אור גם על פעילותם של אחרים, שפועלים כדי לחשוף את האמונות המסוכנות והמזיקות האלה שפוגעות בכל כך הרבה מהצעירים שלנו. אני לא אשתוק יותר, יש מאות אלפים מאיתנו, ועוד מיליונים רבים שמבינים שמין הוא בינארי ובלתי ניתן לשינוי אבל מפחדים להגיד זאת. 

שתיקה משמעה שיתוף פעולה עם הצד השני.