כשהייתה בת עשרה התחילה כריסטינה הינמן ליטול טסטוסטרון לאחר פגישה בת 30 דקות במרפאה של ארגון “הורות מתוכננת”. עכשיו היא תובעת אותם. “התחרטתי על הכל”.
מאת ג’ניפר בלוק. פורסם באתר The Free Press ב-7 באוגוסט 2024.
קישור למקור: https://www.thefp.com/p/how-did-planned-parenthood-become
עבור כריסטינה הינמן, המצב נראה דחוף: הנערה בת ה-17 נזקקה לטיפול בסניף Planned Paernthood (הורות מתוכננת). היא ידעה ששם לא ישאלו אותה שאלות משפילות או ידרשו ממנה תקופת המתנה שלא נזקקה לה, או יטיפו לה, או ישאלו שאלות חטטניות לגבי עד כמה היא בטוחה בהחלטתה. לא, היא לא ביקשה לעבור הפלה. היא רצתה ליטול טסטוסטרון.
הארגון Planned Parenthood הוקם לפני מאה שנה כדי לקדם אמצעי מניעה. כיום, עם כמעט 600 מרפאות ברחבי ארה”ב, הארגון הוא הספק הגדול ביותר של הפלות, אמצעי מניעה, טיפולי פוריות והריון וחינוך מיני בארה”ב.
כמו כן, תוך פחות מעשור, הארגון הפך למוביל בארה”ב במתן הורמונים למעבר מגדרי לצעירים, על פי נתוני חברות הביטוח. ב-2015 כ-24 מרפאות של הארגון החלו לספק שירות זה. כיום הוא זמין בכמעט 450 מרפאות. מידע לגבי תביעות ביטוח שנמסר לאתר The Free Press (בו פורסם המאמר במקור, המתר’) על ידי מכון מנהטן, מראה כי לפחות 40,000 מטופלים פנו לארגון למטרה זו בשנה שעברה בלבד, מספר גבוה פי 10 מאז 2017. השיעור הגדול מבין הפונים היו צעירים בגילאי 18-22.
למול הספק שהטילו הוריה, הינמן חיכתה ליום הולדתה ה-18 בנובמבר 2021 כדי לקבוע תור במרפאת הורות מתוכננת בהאדסון, ניו יורק. כמה מרפאות מציעות הורמונים מגיל 16 באישור ההורים, אבל כבגירה, הינמן כבר לא נזקקה להסכמתם.
אחרי שהיא מילאה את הטפסים בחדר ההמתנה של “הורות מתוכננת”, אחות הובילה אותה לחדר הבדיקות ונתנה לה טופס הסכמה ל”טיפול בהורמונים זכריים”.
הרשומות מראות שאחות מעשית שאלה לגבי זהותה ורצונותיה של הינמן. היא ציינה ש”המטופלת התייעצה במטפל בריאות הנפש”, כלומר שהינמן דיברה בעבר עם פסיכולוגים. השתיים דנו ב”שינויים הצפויים” עקב נטילת טסטוסטרון – גידול זקן ושיער גוף, קול מעמיק ו”שינוי בפוריות שעשוי להיות קבוע או זמני”.
לאחר מכן האחות הראשונה נטלה דם מהינמן, והיא קיבלה מרשם לג’ל טסטוסטרון. היא זוכרת שכל זה לקח פחות מ-30 דקות.
כמו נערות רבות המהוות חלק מהגל הגובר והולך של בנות עשרה המבקשות לעבור טיפולים בהורמונים זכריים, היא התמודדה עם מגוון של בעיות נפשיות: פגיעה עצמית, דיכאון וחרדה. כמו כן, בדומה להרבה מהנערות הללו, להינמן יש אוטיזם. הסגרים בתקופת הקורונה החמירו את הבעיות שאיתן התמודדה. היא אמרה לי: “לא יכולתי לפגוש חברים, לא יכולתי להיפגש עם בת הזוג שלי. הייתי בדיכאון ומפוחדת, ישבתי בחדר וחשבתי וחשבתי כל הזמן”.
היו-טיוברים הוויראלים שבהם צפתה שכנעו אותה שהמגדר שלה הוא הבעייה. “חשבתי – אלוהים אדירים. טרנס כולל את כל מה שאני מרגישה – חוסר הנוחות עם החזה שלי, חוסר הנוחות מכך שקוראים לי ‘אישה צעירה’, זה שלא הייתי בטוחה מה אני ומה אני רוצה להיות” היא אמרה.
כעבור קצת יותר משנה מראשית הטיפול, הינמן הבינה שהיא עשתה טעות נוראית, ושמגדר לא היה המקור לבעיותיה. “עברתי שטיפת מוח” היא אומרת עכשיו. “אנשים רבים אומרים שמבוגרים יכולים לעשות מה שהם רוצים. אבל אם את סובלת ממחלת נפש שמעיבה על שיקול דעתך או שאת חשופה לכל כך הרבה מידע מוטעה על מה זו בכלל דיספוריה מגדרית, אינך יכולה לתת הסכמה לטיפול פולשני שכזה”.
במהלך שנה עברה הינמן מהזדהות כ”לא בינארית” ל”א-ג’נדר” ל”טרנס”, עכשיו מחשיבה את עצמה כ”דיטרנזישיונרית” – מי שחזרה להזדהות במין הלידה שלה אם אפשר, לרוב עם תופעות לוואי רפואיות.
היום, כפי שמדווח באופן בלעדי על ידי The Free Press, היא התובעת בתביעה הראשונה של דיטרנזישיונרית נגד הפדרציה של הורות מתוכננת באמריקה. בתביעה על רשלנות רפואית, שהוגשה באפריל, היא מבקשת סכום פיצויים שלא צויין במדוייק על רשלנות וחוסר יכולת לקבל הסכמה מדעת מכל המטפלים – כולל אלו של הורות מתוכננת, שעזרו לה לבצע את המעבר המגדרי: החל מהמטפלים ש”עודדו” את הרצון שלה לשנות מגדר, עד המנתח הפלסטי שכרת את שדיה אחרי התייעצות שטחית כאשר מלאו לה 19, ועד האחות המעשית במרפאת הורות מתוכננת שנתנה להינמן מרשם לטסטוסטרון (ביוני הגיש ארגון הורות מתוכננת את כתב התגובה לתביעה ובו הכחיש את טענותיה של הינמן).
היא מצטרפת ללמעלה מתריסר צעירים שהגישו תביעות נפרדות ברחבי ארה”ב ובהן הם מאשימים מוסדות כגון “קייזר פרמננטה” ורופאים פרטיים ברשלנות רפואית, ומבקשים פיצויים עבור הנזק שהם טוענים שנגרם להם.
תביעתה של הינמן מגיעה בזמן שארה”ב הופכת להיות אחת המדינות הבודדות שמעודדות התערבויות הורמונליות וכירורגיות כדי לבצע מעבר מהיר בצעירים עם מצוקה מגדרית. מספר גדל והולך של מדינות באירופה, בהן שוודיה, פינלנד ובריטניה מגבילים את הטיפולים הללו בצעירים, שהם לעיתים קרובות בלתי הפיכים, ודוגלים בגישה המעודדת טיפול כדי להתמודד עם כל הסיבות למצוקתם של המטופלים. ב-2020 תבעה צעירה בריטית דיטרנזישיונרית, קירה בל, את מרפאת המגדר הממשלתית שפיקחה על המעבר המגדרי שלה. כמו הינמן, בל טענה שהיא הייתה צעירה במצוקה שנזקקה לטיפול פסיכולוגי ולא מעבר רפואי. התביעה שלה חוללה סערה שעזרה להוביל לדו”ח המקיף של ועדת קאס שפורסם באפריל השנה, ושהטיח האשמות נחרצות במודל ה”אישרור המגדרי”.
הרופאה האנגליה הבכירה דר’ הילארי קאס שהובילה את כתיבת הדו”ח אמרה: “אינני יכולה לחשוב על תחום אחר ברפואת ילדים שבו אנו נותנים לצעירים טיפול שעלול להיות בלתי הפיך מבלי שיהיה לנו מושג מה יקרה להם בבגרותם”. בה בעת, ראיות חדשות מגלות כי ההוכחה לכאורה לתועלת של מעבר מגדרי רפואי שאותה ציטטו הפעילים עברה מניפולציה לצרכים פוליטיים.
אבל בארה”ב, האגודות הרפואיות הגדולות – החל מהאקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים ועד החברה האנדוקרינולוגית ממשיכות לתמוך בטיפול מאשרר מגדר. בתגובה, כ-24 מדינות שמנהיגיהן רפובליקנים העבירו חוקים המטילים הגבלות על הטיפול הרפואי לקטינים.
אם תביעות רשלנות רפואית כמו זו של הינמן יצליחו, יהיה להן פוטנציאל לעצב מחדש את הסטנדרט הרפואי המקובל לטיפולי מגדר. אפשר לסכם זאת בהסללת ילדים למעבר רפואי, וטיפול במבוגרים על פי דרישה. זה נכון גם אם המבוגרים הללו עדיין בני עשרה ונאסר עליהם בחוק לקנות אלכוהול או לשכור רכב.
“אי אפשר לדחוף לך טיפול ללא הערכה ראויה בין אם גילך 15 או 30” אומר קווין קלר, עו”ד המייעץ ללא תשלום במספר תביעות של דיטרנזישיונרים המובאות אליו ממשרדי עו”ד ברחבי ארה”ב. “הנושא הוא פגיעות. אם אין סינון מקיף לפני התערבות רפואית עלולות להיות לכך השפעות לצמיתות”. זו הפרת חובה, לדבריו.
הינמן מתארת את עצמה כשמאלנית בדעותיה הפוליטיות. היא תומכת בזכות להפלה ולא רוצה לטרפד את גישתן של נשים להפלות ב”הורות מתוכננת”.
לעורכי הדין שלה אולי יש נטיות פוליטיות אחרות, אבל ג’ורדן קמפבל, שעזב את משרתו כעו”ד מסחרי לפני שנתיים כדי לייצג דיטרנזישיונרים באופן בלעדי, אומר לי שמשרד עורכי הדין הוא א-פוליטי. הוא חש צורך “לעשות משהו” אחרי ששמע את הסיפור המצמרר של דיטרנזישיונרית בפודקאסט, וחבריו מביה”ס למשפטים התגייסו למען המטרה. (ב-2022 הארגון השמרני “פורום לנשים עצמאיות” פרסם סדרה של סרטי תעודה על רפואת מגדר, והתמקד בדיטרנזישיונרים. ארבעה מתוך 12 האנשים שסיפורם סופר עד כה הם לקוחות של קמפבל, כולל הינמן. הסרט התיעודי עליה נפתח במאמר זה).
קלר אמר לי: “יש אמונה אמיתית בקרב התובעים ועורכי הדין שזוהי השערוריה הרפואית הגדולה ביותר של זמננו”.
צפו בסרט התעודה מאת “הפורום לנשים עצמאיות” על הינמן ותביעתה נגד ארגון הורות מתוכננת כאן.
בפברואר הוגשה תביעה אזרחית נוספת כנגד סניף של הורות מתוכננת על ידי משרד עו”ד אחר המייצג דיטרנזישיונרית במערב התיכון. היא שוחחה איתי בתנאי שלא אזהה אותה בשמה. נקרא לה אנה.
לפני שנתיים, אנה קבעה פגישה ביום הולדתה ה-19 במרפאת הורות מתוכננת כ-1,600 ק”מ מהמרפאה שבה טופלה הינמן. עם זאת, התהליך שחוותה דומה כל כך כד שנראה שהעובדת של ארגון הורות מתוכננת פעלה על פי תסריט כתוב מראש. ולמעשה, היא עשתה בדיוק את זה. ההנחיות הרפואיות של ארגון הורות מתוכננת נכתבות על ידי ההנהלה הארצית שלהם. “כמו כל זיכיון, את יודעת למה לצפות בכל סניף אליו את הולכת כי הם כולם פועלים לפי אותו סטנדרט ואותן הנחיות”, אמר לי דר’ פול בלומנטל, פרופסור בגמלאות למיילדות וגינקולוגיה בסטנפורד ויו”ר לשעבר של תת הוועדה הרפואית הלאומית של הורות מתוכננת.
ההנחיות האלה מאפשרות גישה מזורזת להורמונים משני חיים. כפי שנאמר במדריך למטופל בטיפול הורמונלי מאשרר מגדר של אחד הסניפים: “רוב מטופלינו יכולים להשיג מרשם להורמונים בסיום ביקורם הראשון איתנו”.
אנה, שהיא עכשיו בת 22, אמרה לי שבילדותה הייתה טום בוי, מה שהביא לבדידות בגיל ההתבגרות שמהלכו היא התמודדה עם דיכאון, חרדה, הפרעת קשב וריכוז ו”שנאתי את ההתבגרות המינית כי התחילו לצמוח לי ציצים ענקיים כאלה וקיבלתי מחזור שהיה נורא לא נוח”. היא גם גילתה שהיא נמשכת לבנות. כשהתחילה לצאת לדייטים, רבות מהנערות בהן התעניינה התחילו להזדהות כבנים ואנה תיארה את עצמה כ”צעירה נוחה להשפעה”.
אנה נטלה טסטוסטרון במשך שבעה חודשים, מה שהספיק כדי להנמיך את קולה ולגרום לה להצמיח שיער גוף. עכשיו, לדבריה, היא חווה כאב תמידי כשהיא משמיעה קול, כאבי פרקים, ותפקודה המיני מתסכל ולפעמים כואב. היא אומרת שאף אחד לא שוחח איתה על אף אחת מתופעות הלוואי הכואבות הללו בפגישתה הראשונה במשרדי הורות מתוכננת, פגישה שבסופה היא קיבלה את המרשם לטסטוסטרון.
בתביעתה אנה דורשת לפחות 50 אלף דולר בנזיקין וכיסוי הוצאות משפטיות. על פי התביעה הטיפול שסיפק ארגון הורות מתוכננת היה רשלני כל כך שאנה “סובלת מכאב גדול וצער רב” ו”איבדה חלק ניכר מחייה הנורמליים”.
היא אסירה תודה שבשל בלבול במעבדה המרשם שלה הפסיק להתחדש ובעקבות כך היא הפסיקה את המעבר המגדרי לפני שהתחילה להיראות גברית יותר. היא אומרת לי שלפעמים פונים אליה כ”אדוני” כעת, בעיקר בטלפון, או אולי כי היא “נראית קצת כלסבית גברית”.
היא מנסה להמשיך הלאה כמיטב יכולתה, ויש לה עבודה מספקת במשרה חלקית ודירה משלה, למרות שהיא אומרת לי שכל יום הוא עדיין מאבק. “פשוט יש בי הרבה חרטה”. היא תובעת בגלל ש”אני לא רוצה שאחרים ייפגעו כמוני” היא אומרת לי, והיא רוצה שארגון הורות מתוכננת יפסיק לטפל בפונים “כאילו הם על פס ייצור”. רבות מחברותיה מזדהות כטרנס – היא לא מנסה לקחת מהן את הטיפול. “אני רוצה שהן יהיו בריאות ויקבלו את מלוא המידע”.
להינמן, בת 20 כעת, סובלת מתופעות לוואי לצמיתות בעקבות הטסטוסטרון, כמו צמיחת שיער בגב כף היד ובצידי פניה. הדגדגן שלה, שהיא קיוותה שייראה כמו “פין קטן” בהשפעת הטסטוסטרון, מוגדל באופן קבוע וגורם לה לכל כך הרבה אי נוחות עד שקשה לה ללבוש מכנסיים צמודים או ג’ינס. תגובותיה המיניות נחלשו. “הייתי רגישה מאוד שם למטה קודם. עכשיו קשה יותר לחוות סיפוק”, היא אומרת לי במבוכה.
קשה לה אף יותר לדבר על כריתת השדיים הכפולה: החזה שלה קעור, מצולק, וחסר תחושה או רגיש מדיי לסירוגין. היא לא חשבה על הנקה כשביקשה לעבור את התהליך, אבל עכשיו העובדה שלעולם לא תוכל להניק רודפת אותה.
עבור הינמן, כל הפרוייקט של זהות מגדרית היה “כאילו סוג של פאנק”, היא אומרת. אבל במקום סקס, סמים ורוק’נ’רול זה היה רק סמים (תרופות). וניתוח. “זו גירסה רפואית של מרד נעורים טבעי, ונשאבתי לזה לחלוטין”.
את כל זה מספרת לי הינמן מבית הוריה בעמק ההדסון. היא גרה שם כדי לחסוך כסף בעוד שהיא עובדת בחנות מכולת ומוכרת סיגריות שאותן עדיין אינה מבוגרת מספיק כדי לקנות בעצמה, עד שימלאו לה 21 באוקטובר. היא רהוטה וביישנית, עם גשר בשיניים הגורם לה להיראות צעירה מכפי גילה. הטסטוסטרון העמיק מעט את קולה, אבל שערה וסגנון ההופעה הכללי שלה עוזר לה להיראות כאישה. מדי פעם אנשים מניחים שהיא גבר, אבל היא קיבלה החלטה מודעת להתעלם מזה בגלל ש”דיכאון רגשי בגלל שמגדרו אותי לא נכון” הוא מה שגרם לה לבצע את המעבר המגדרי מלכתחילה, היא אומרת לי. “נוכחתי לדעת שאני לא יכולה לתת לזה להטריד אותי, לא משנה מאיזה כיוון”.
איך הפך ארגון הורות מתוכננת מארגון המוקדש לבריאות נשים לאחד מהספקים הגדולים ביותר של טסטוסטרון בארה”ב?
ראשיתו של ארגון הורות מתוכננת במרפאה לאמצעי מניעה בניו יורק ב-1916 שנוסדה על ידי אחות בשם מרגרט סנגר. המרפאה נסגרה במהירות וסנגר נעצרה מפני שבאותם ימים הפצת אמצעי מניעה, או אפילו הפצת מידע על אמצעי מניעה, הייתה מנוגדת לחוק. סנגר התמידה במשימתה להנגיש אמצעי מניעה להמונים, ואף כרתה ברית ידועה לשמצה עם תנועת האאוגניקה (השבחת הגזע).
היום, הארגון מספק שירותי בריאות ללמעלה משני מיליון מטופלים בשנה, ולמעלה משני עשורים הוא מספק טיפול גניקולוגי נגיש לנשים שלא מצליחות להשיג אותו במקומות אחרים. לארגון הכנסות של כ-2 מיליארד דולר, כשכמעט 700 מיליון דולר מהם מגיעים מתכניות מימון ציבורי כמו מדיקאייד. הסיסמה שלו היא “טיפול, לא משנה מה.”
ב-2005, סניף בצפון קליפורניה הרחיב את טיפול המגדר לתכנית פיילוט בסנטה קרוז, שהתמקדה בעיקר בנשים טרנסג’נדריות (בעבר היו מכנים אותן טרנסקסואליות). זה היה הרבה לפני שנכנסו למודעות כינויי גוף, לפני שחסמי גיל ההתבגרות הפכו לנושא חם במלחמת התרבות, ועשר שנים לפני העלייה הלא מוסברת במספר הנערות ברחבי העולם המערבי שמזדהות כטרנסג’נדריות.
ד”ר ג’ן הייסטינגס, רופאת משפחה בסנטה קרוז שעבדה בהורות מתוכננת, הובילה את התכנית. שם היא גילתה כיצד אסטרוגן – הורמון שנרשם לנשים בגיל המעבר – יכול לעזור לאוכלוסייה מדוכאת ומודרת של מבוגרים טרנסג’נדרים שנולדו גברים.
לאחר מכן, הייסטינגס מיקדה את הקריירה שלה בהרחבת השירותים לטרנסג’נדרים ברחבי הארגון. בכנס של אנשי בריאות מערכת הרבייה ב-2015, הייסטינגס הובילה מושב שנקרא “טיפול בבריאות טרנסג’נדרית בסניף שלך: אתה יכול לעשות את זה!” (הייסטינגס לא הגיבה לבקשות לראיון.)
סביב אותו הזמן, שתי רופאות שהתמקדו בהרחבת הגישה לטיפולים הורמונליים החלו להעניק ייעוץ להורות מתוכננת. שתיהן התנגדו למה שכונה בלעג “שומרי הסף” – דרישה להערכה פסיכולוגית, או מספר מסוים של טיפולים, או מכתב הפניה כדי להתחיל טיפול. הן תמכו בהתערבות מוקדמת, בסמוך לתחילת גיל ההתבגרות, בטענה שצעד כזה מונע טראומה לנערים עם דיספוריה מגדרית שמתמודדים עם “גיל ההתבגרות השגוי.”
הרופאות הללו הן ד”ר מדלין דויטש, מנהלת תוכנית הבריאות המגדרית באוניברסיטת קליפורניה, סן פרנסיסקו, וד”ר ג’והנה אולסון-קנדי, המנהלת הרפואית של מרכז הבריאות וההתפתחות של נוער טרנסג’נדרי בבית החולים לילדים בלוס אנג’לס. שתיהן כיהנו כמומחיות לנושא טיפול בטרנסג’נדרים עבור הורות מתוכננת; אולסון-קנדי הצטרפה למועצה הרפואית הלאומית ב-2017. ההנחיות הלכו ושיקפו יותר ויותר גישה של “טיפול המובל על ידי המטופל” עם פרוטוקולים שהוספו עבור קטינים. (כמה מרפאות מגבילות את הטיפול במגדר לגיל 18 ומעלה, אחרות מגבילות לגיל 16 ומעלה.) מצגת פנימית מראה כי שירותי הטיפול המגדרי של הורות מתוכננת גדלו פי יותר מארבעה בין השנים 2016-2021.
הארגון לא סיפק מספרים ספציפיים, ולא הגיב לבקשות חוזרות לתגובה, אך נתוני תביעות הביטוח (הערכות שאינן כוללות מטופלים המשלמים באופן עצמאי) מצביעים על כך ש-1 מתוך 6 בני נוער ומבוגרים צעירים בארה”ב שפנו להורמוני מגדר בשנה שעברה טופלו על ידי ארגון הורות מתוכננת. בין השנים 2017-2023, מרפאות הסניפים הגישו תביעות ביטוח שקשורות למגדר עבור 12,000 בני נוער בגיל 12-17.
היו תכניות להכניס מטופלים צעירים עוד יותר. ב-2022, סניף הורות מתוכננת בסנטה קרוז השיק פיילוט נוסף, שהפעם הציע חסמי גיל ההתבגרות והורמונים לנערים בגיל 15 ומטה. המטרה הייתה להרחיב את התוכנית, אך רק “קומץ קטן” של משפחות פנו, כך אמר דובר של הסניף, והתוכנית נסגרה. בינתיים, סניף סנט לואיס נמצא תחת חקירה של התובע הכללי של המדינה, בעקבות טענות שהסניף נמנע לכאורה מלקבל את הסכמת ההורים בעת מתן טיפול במעבר מגדרי לקטינים.
ד”ר ניקול צ’ייסון, סגנית המנהלת הרפואית של הורות מתוכננת בצפון קרוליינה, אמרה לי כי הנקודה היא בדיוק להקל את הגישה לפגישות ולטיפולים עבור צעירים המעוניינים במעבר. צ’ייסון טענה בעד ייעוץ מהיר המאפשר לנער “לעזוב את המרפאה עם מרשם.” היא אמרה לי כי “מטופלים שהינם בריאים בכל מובן אחר” שכבר חיים כטרנסג’נדרים במשך זמן מה לרוב נתנו מחשבה מספקת לגבי ביצוע שינויים בלתי הפיכים.
צ’ייסון אומרת כי טיפולי המגדר נערכים תחת מודל של “הסכמה מדעת.” “שמירת הסף אינה הכרחית. אנשים הם המומחים לגופם ולמסע שלהם, וככל שהם יכולים לקבל החלטות, הם צריכים להיות סוכני הטיפול הרפואי האישי שלהם.”
סרטון של הורות מתוכננת ששותף ברשתות החברתיות אומר לבני נוער: “זהות המגדר שלך היא אמיתית. אתה צריך להיות זה שיחליט אילו שינויים אתה רוצה לעשות בגופך.” אולסון-קנדי אמרה לעמיתיה ב-2018 כי נערים (כלומר נערות המזדהות כטרנס, המתר’) יכולים להסכים ל”ניתוח חזה” או הסרת שדיים. היא הוסיפה, “אם תרצי שדיים מאוחר יותר בחיים, תוכלי לעשות זאת.” היא לא הגיבה לבקשות לתגובה.
ד”ר וונסה קאלינס הייתה סגנית הנשיא לעניינים רפואיים בהורות מתוכננת כאשר שירותי המגדר נכתבו כהנחיות הלאומיות, ובכך אפשרו לתכנית להתרחב ברחבי המדינה. במקור, המניע היה להקל על אוטונומיה גופנית באוכלוסייה קטנה של מבוגרים גברים ברובם שחיפשו לעבור שינוי מגדרי.
הגעתי לקאלינס בפלורידה, שם היא מתגוררת מאז פרישתה מהתפקיד ומעיסוק ברפואה ב-2016. היא אמרה לי שהיא “גאה” בכך שהתחילה את תוכנית שירותי המגדר. אך כאשר שיתפתי אותה בהנחיות המעודכנות וסיפרתי לה על מה שעברו הינמן ואנה, היא הביעה דאגה. “עלינו להיות ערניים כשאנו נותנים תרופות חזקות לצעירים, ואלו תרופות חזקות,” אמרה לי קאלינס, שכרוכות בתופעות לוואי. אם מישהו לא מקבל את המידע המלא וההכנה הנדרשת, “זה יכול להפוך לסיוט.”
במהלך כהונתה, הטיפול במגדר היה רק למבוגרים והיה מבוסס על מודל “צוותי” של טיפול, הסבירה קאלינס, שבו צוות המרפאה שיתף פעולה עם אנשי בריאות הנפש ורופאי משפחה חיצוניים. לגבי הביקור הטיפולי על פי ההנחיות של היום היא הוסיפה, “הייתי מציעה ש-30 דקות לא מספיקות.”
החלפת ההורמונים של מין ביולוגי אחד באחר כרוכה בכמות רבה של תופעות מרחיקות לכת: על חילוף החומרים, על הסיכון למחלות לב וכלי דם ושבץ, על בריאות העצם, על היציבות הנפשית, על הפעילות הקוגניטיבית ועל התפקוד המיני והפוריות. אברי המין הנקביים תלויים באסטרוגן שאותו מפסיקות השחלות לייצר בעקבות נטילת טסטוסטרון. לאחר כמה שנים נוצרת אטרופיה (ניוון) העלולה להשפיע על כל מערכת הרבייה.
החומרים שמספק ארגון הורות מתוכננת לאנשי הצוות הרפואי מציינים שאטרופיה עשויה להתחיל תוך 3-6 חודשים מנטילת הטסטוסטרון, אבל על טופס ההסכמה הקצר שניתן למטופלים, שאורכו כשלושה עמודים, ושעליו חתמו גם הינמן וגם אנה, ההתייחסות היחידה הייתה “יובש באברי המין”.
דיברתי עם עובדת לשעבר במרפאת הורות מתוכננת, המזדהה גם היא כגבר טרנס ונוטלת טסטוסטרון כמעט 10 שנים ומודעת באופן אישי להשפעותיו. היא הביעה דאגה שהמידע לא מגיע למטופלות חדשות ושאלה את הרופא הראשי מדוע. נאמר לה שהפרוטוקולים נקבעו על ידי המשרד הראשי ושבכל מקרה, אם ניידע מטופלות על תופעות הלוואי הידועות פחות “הן תיבהלנה”. העובדת קיבלה מאז הגנה משפטית בשל העובדה שהיא חשפה את סודות מקום העבודה שלה.
הינמן אומרת שמנסיונה “לא היו שיחות על התהליך עצמו של מה ההורמונים יעשו לגופך: זה היה פשוט – את מקבלת את הזריקה ומתחילה להפוך יותר לזכר”. גם היא וגם אנה טוענות שאנשי המרפאה לא הסבירו באופן מספק את תהליך הטיפול כדי לעמוד בסטנדרטים החוקיים של הסכמה מדעת. זה דורש מהמטופל הבנה מלאה של הסיכונים והתועלת בטיפול או התרופה שהם מבקשים ליטול, וגם שיציגו בפניו את החלופות.
דר’ ניקול צ’ייסון אמרה שתופעות הלוואי הן חלק מהשיחה, אבל הודתה שייתכן שלא כולן מוזכרות. היא אמרה שזו טעות לציין בפני המטופלים דברים שאולי יקרו עוד 10 או 20 שנה כש”הם מקבלים טיפול מציל חיים ברגע זה”.
צ’ייסון מתייחסת לטענה שנאמרת לעיתים קרובות על ידי מטפלי מגדר: בלי גישה לטיפול “מאשרר”, צעירים יתאבדו. זהו איום שבו משתמשים לעיתים קרובות נגד הורים שמסרבים לאשר מעבר מגדרי לילדיהם.
למרבה המזל, ישנן כיום ראיות הסותרות את הטענה האיומה הזו. חוקרים בפינלנד פרסמו לאחרונה את המחקר הגדול ביותר עד היום הבוחן את האובדנות בקרב מטופלים עם מצוקת מגדר. המחקר מצא שהתאבדות היא נדירה, ושהגורם המנבא הגדול ביותר לאובדנות הוא מצבים פסיכיאטרים קודמים. החוקרת הראשית, דר’ ריטאקרטו קלטיאלה, קראה לזה “חוסר כנות ולחלוטין לא אתי” כשאנשי צוות מגזימים בסיכון. דר’ הילארי קאס הייתה אף היא ברורה מאוד בדו”ח שלה: “הראיות אינן תומכות באופן מספק בטענה שטיפול מאשרר מגדר מוריד את הסיכון להתאבדות”.
אחרי שדונלד טראמפ נבחר לנשיא ב-2016, והאיום על זכויות נשים להפלה שהגיע בעקבות כך, הגיע מספר התרומות להורות מתוכננת לשיא, ובעזרתן גוייסו עובדים חדשים רבים למשרד הראשי של הארגון. דיברתי עם כמה רופאים שמילאו תפקידים בכירים בתוך הארגון ושהביעו תסכול מכך שהמשרד הראשי הפנה יותר תקציבים להסברה מאשר לשירותים רפואיים.
“הורות מתוכננת הפך להיות המקום לעבוד בו אם רצית להיות בחזית ההתנגדות לטראמפ”, אמר לי בכיר לשעבר בארגון שדיבר בעילום שם.
“רבים מאנשי הצוות במשרד הראשי האמינו בכל נושא שנחשב פרוגרסיבי, ובאותו הזמן טיפול מאשרר מגדר היה בחזית. הנושא הזה הפך להיות חזית הכל”.
וזה דרש שפה חדשה. “הייתה דחיפה חזקה לבטל את המילה אישה” אמר לי אותו בכיר לשעבר. “המילים בריאות נשים או מין נקבה הוצאו משימוש כדי לשקף שפה נייטרלית מגדרית. לדוגמה, המושג “אנשים עם רחם” החל להופיע. האכלה מהחזה הפך להיות ביטוי נרדף להנקה. ולמילון המונחים נוסף הביטוי “חור קדמי” כמילה חלופית לנרתיק.
בפעם האחרונה שביקרה ב”הורות מתוכננת” במרץ 2023, הינמן שהייתה אז בת 19, נאבקה בדמעותיה כשאמרה לאחות המעשית שהיא הבינה, למרבה הזוועה, שהכל היה טעות. טופס ההסכמה עליו חתמה הינמן בזמנו אמר “את יכולה לבחור להפסיק ליטול טסטוסטרון בכל רגע. אם את בוחרת לעשות זאת, התייעצי ברופא או באחות”. אבל הינמן גילתה שאין פרוטוקול להפסקה. אין עלון. לאחות לא הייתה עצה מלבד לדבר עם מטפל מגדר. הינמן השאירה הודעה קולית אבל אף אחד מעולם לא חזר אליה.
בשבוע שלפני כן הייתה הפגישה הסופית שלה לאחר הניתוח עם המנתח שהסיר את שדיה. כשהתחבושות הוסרו, היא שנאה את המראה שנגלה לפניה. היא ביקשה לעבור ניתוח כי האמינה שזו הייתה “הדרך היחידה” להעלים את “הרגשות המשתקים” של דיכאון אובדני. זה מה שאמרו לה “שוב ושוב ושוב” באינטרנט, על ידי אנשי מקצוע מתחום הרפואה ועל ידי היוטיוברים.
אבל בלילה שלאחר מכן היא קיבלה “את התקף החרדה הגדול ביותר שחוויתי מימיי”. היא התקשרה לאימה כדי למצוא נחמה ובכתה כל כך חזק עד שהיא הקיאה. “התחרטתי על הכל” היא אומרת לי. היא הוצפה במחשבה ש”אני לעולם לא איראה שוב כמו אישה. לעולם לא תשוב לי התחושה בחזה”.
ביום למחרת הייתה לה פגישה להזרקת טסטוסטרון, אבל במקום לתקוע את המחט בבטנה היא גילחה את רגליה ולבשה שמלה אדומה עם שרוולים ארוכים שהסתירו את שרירי הזרוע שלה. היא הודיעה על השינוי בפוסט באינסטגרם שאמר “אני חוזרת להשתמש בכינויי הגוף היא/את”.
גם אנה מסתכלת לאחור בתימהון על כך שהדיכאון ושאר הגורמים הרפואיים לא גרמו לצוות שטיפל בה לעשות הפסקה. “הייתי אבודה. הייתי כאובה. הייתי בת עשרה דפוקה שנזקקה לעזרה” היא אמרה לי.
הינמן מתחרטת כעת שהיא דחתה את לימודיה באוניברסיטה בשביל המעבר, ובזבזה את כל חסכונות חייה, כ-9,000$, על כריתת שדיים. היא מדברת בציבור כי היא רוצה שצעירות כמוה, הוריהן והצוותים הרפואיים שדוחפים אידיאולוגיה על פני טיפול נאות ידעו שישנן דרכים בטוחות ואנושיות לטפל במצוקה שממנה סבלה. “התשובות הן לא רק או מעבר או התאבדות. ישנן דרכים להתמודד עם הרגשות הללו בלי לשנות את גופך” היא אומרת.
לגבי “הורות מתוכננת” היא אומרת “בכנות, אני רוצה שהם יתמקדו בבריאות נשים. בשביל זה הם קיימים”.