חלק 2: ניסיונות ותלאות
מאת: ג’ני פויר אקרמן
8 בדצמבר 2023, תרגום מאת נעמה עציץ.
מקור: https://jennypoyerackerman.substack.com/p/what-happened-inside-the-aap-fallout
התובע מבקש כי בית משפט זה יחייב את הנתבעים ליטול אחריות למעשיהם הפסולים. התובע דורש פסק דין כנגד כל הנתבעים לרבות פיצויים ופיצויי עונשין בסכום המקסימלי המותר. – קטע מתלונה שהוגשה על ידי איילה נ’ האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים.
בשבוע שעבר למדנו כיצד האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים אימצה את המודל הרפואי של ‘טיפול מאשרר’ עבור האוכלוסייה החדשה והגדלה במהירות של ילדים ובני נוער המטילים ספק בזהותם המגדרית.
תקציר חלק 1: בשנת 2018, אימצה מועצת המנהלים של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים את הצהרת המדיניות שנוסחה על ידי סטודנט לרפואה שסיים את הכשרתו כרופא מומחה למגדר באוניברסיטת בראון. הצהרת מדיניות המגדר, הידועה גם בשם הצהרת ראפרטי (על שם מחברה, ג’ייסון רפרטי), הפכה בשקט להנחיה הרשמית של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים עבור 67,000 רופאי הילדים החברים בה ברחבי ארצות הברית. ההצהרה הציגה מודל חדש לגמרי של טיפול – “אישרור בלבד” – אשר נוצר וקודם על ידי קבוצת ההסברה הפרו-טרנסית WPATH (האגודה המקצועית העולמית לבריאות טרנסג’נדרים) בגרסה השביעית והשמינית שלה לסטנדרטים לטיפול.
ההשקפה הייחודית של ‘אשרור’ הממוקדת במטופל, פונה לנישה ספציפית של אקדמאים שבכל הנוגע למגדר הם מאמצים את מה שניתן לתאר בצורה הטובה ביותר כגישה ‘אוונגרדית’ לטיפול, אשר דוחה את המגבלות שמטיל המדע המקובל, כלומר: ראיות, נתונים והימנעות מסיכון מיותר, לטובת ראייה רחבה ו”מאפשרת” בנוגע למגדר. קבוצה זו מוצאת בית חם בקליניקות המגדר החלוציות של בתי החולים להוראה באוניברסיטאות באמריקה. אולי הגישה האנטי-מדעית שלה לרפואה הופכת קלה יותר לעיכול אל מול זרמי ההכנסות המשמעותיים שמגיעים ממרפאות המגדר אל המוסדות המארחים שלהן. אבל זו השערה שלי.
באופן מדויק יותר: ‘טיפול מאשרר’ מציב את המטופל, בין אם הוא בן 3, 13 או 30, כמפקח על תהליך האבחון. נקודה. דבר זה מחייב שכל מטופל, בכל גיל, ללא קשר למחלות רקע נלוות כמו טראומה, הפרעה טורדנית-כפייתית או אוטיזם לא מילולי חמור – יטופל בהתאם לפרוטוקול הבא:
שאלו את המטופל* מה המין שלו/שלה/שלהם/שלהן, אשררו את התגובה והעניקו התערבויות אנדוקריניות ו/או טיפולים כירורגיים בהתאם לרצונותיו/רצונותיה/רצונותיהם/רצונותיהן המוצהרים להשגת התגלמות אסתטית של מגדר המטרה; בהתאם למשמעות של זה בשבילו/בשבילה/בשבילם/בשבילן.
*או האפוטרופוס המבוגר, אם המטופל הוא קדם-מילולי או לא מילולי בדרך אחרת.
שכן אף אחד לא יודע טוב יותר מהמטופל איזו זהות מגדרית תביא לו בסופו של דבר ‘הרמוניה’.
רופאים המתואמים עם האגודה המקצועית העולמית לבריאות טרנסג’נדרים, מאמינים ש’התאמה מגדרית’ היא המסלול ההכרחי לבריאות גופנית ונפשית. לאנשים המתנסים באי התאמה מגדרית, התרופה היחידה היא ‘מעבר מגדרי’. ברגע ש’המעבר’ יוצא לדרך, בעיות נפשיות נלוות צפויות לבוא אל פתרונן, מכיוון שמצבים אלו נחשבים כתסמינים של ‘אי-ההתאמה המגדרית’ הבסיסית.
שום דבר בפסקה הקודמת אינו נתמך במחקר מדעי. גם לא במחקרי תוצאה איכותיים. אין כאלה. עם זאת, בנוגע לטיפול בטרנסג’נדרים הדברים הללו נחשבים ל”תקן הזהב” על ידי המוסדות המוערכים (אוניברסיטת בראון, למשל), שם ניתן למצוא את מרפאות המגדר לנוער היוקרתיות ביותר באמריקה. (בין אם זה קשור לשיקולי רווח/הפסד של אותם מוסדות או לא, זה כבר מעבר למסגרת המאמר הזה).
אפשר להתווכח בעד יתרונות של טיפול המכוון על ידי המטופל כאשר מדובר במבוגרים, אבל אם אי פעם הייתם או הכרתם ילד, הרעיון של העברת הכוח הרב הזה לפעוטות ולילדים עשוי לגרום לכם לעצור ולחשוב, ובצדק: נזכיר שמודל האישרור הגיע לאקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (בצורת הצהרתו של ראפרטי) ללא כל ראיה קלינית תומכת. חמש שנים מאוחר יותר, הן האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים והן ד”ר ראפרטי (יחד עם ד”ר פורסייר ועמיתים אחרים פחות בולטים) מוצאים את עצמם בעקבות כך בעמדה מביכה בה עליהם להגן על המדע שמאחורי גישת ה’אישרור’ בבית משפט, מקום שאינו ידוע כסביבה אוונגרדית במיוחד.
התובעת בתיק של איילה נגד האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים היא איזבל מ. איילה, אישה בת עשרים ש”מסע המעבר המגדרי” הכושל שלה נוהל על ידי הנאשם ד”ר ג’ייסון ראפרטי ועמיתיו, ובהם המנטורית שלו ד”ר מישל פורסייר. סיפורה של איזבל מפורט בתלונה בת 62 עמודים הטוענת לרשלנות רפואית, הונאה, רשלנות חמורה וקנוניה אזרחית, שם מעורבת האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים. אסכם זאת כאן, כשהקטעים שהועתקו מילה במילה מכתב התביעה מופיעים באותיות נטויות.
איזבל הייתה בת 13 כשעברה מפלורידה לרוד איילנד עם אביה ואחיה למחצה בעקבות פרידתם של הוריה. היא נזכרת בילדות מלחיצה וקשה שהפכה עוד יותר דרמטית אחרי תקיפה מינית טראומטית, שהתרחשה כאשר הייתה רק בת שבע.
בשנה שלאחר מכן, בגיל שמונה, החלה איזבל לחוות התבגרות מינית מוקדמת, דבר ש”לעתים קרובות מדי הוא תוצאה של תקיפה מינית”, כך לפי התלונה.
“ההתבגרות המינית והשינויים שבאו איתה, “לא הרגישו לי בסדר בכלל” כך נאמר מנקודת מבטה של איזבל. הטראומה המינית רדפה אותה ותרמה לחוסר ביטחון עמוק שדחף את איזבל להתחיל לחפש עזרה. בסביבות גיל 11, כשגופה ממשיך להשתנות לגוף של אישה והדיסמורפיה הגופנית שלה נמשכה לכאורה, החלה איזבל לחתוך את עצמה, לעתים קרובות מספר פעמים ביום. בערך בזמן הזה, היא החלה לראשונה לבלות באופן משמועתי במדיה החברתית. בין היתר, היא יצרה פרופילים באינסטגרם, קיק וטאמבלר. דרך האינטראקציות הללו במדיה החברתית התוודעה איזבל להמושג “להיות טרנס”, רעיון שמשך אותה מיידית, מאחר שחוויות חייה של איזבל עד לנקודה זו לימדו אותה שלהיות אישה משמעו להיות חשופה [לפגיעות].’
מבחינת התפיסה הדמיונית של הילדה, לא רק ש”לצאת מהארון כטרנס” מבטיח דף חדש בתור מישהו/י חדש/ה, לא מוכתמ/ת, הנתונ/ה לעיצוב על פי דמיונה שלה עצמה (זאת בהשפעת משפיעני הרשת האהובים עליה, שהיו טרנסים מנקבה לזכר). תהליך זה מספק גם מפת דרכים מפורטת, צעד אחר צעד, שמתחילה ב”יציאה מהארון” מול חבריה, מה שאיזבל אכן עשתה במהלך החודשים הבאים, בזמן שבריאותה הנפשית המשיכה להתדרדר.
זמן קצר לאחר מעבר הדירה שלהם לרוד איילנד, אביה קבע לה פגישה לאבחון אצל הצוות של ‘מרפאת המגדר האסברו לילדים’ בפרובידנס.
“בביקור שלה בתור מטופלת ב-8 בפברואר 2017, שבועיים מיום הולדתה ה-14, ציינה הרופאה ..את הפרעת הקשב והריכוז, הדיכאון והחרדה של איזבל, ואת “הצלקות החמורות שיש לה בשתי הירכיים העליונות,” המעידות על שנות החיתוך העצמי שלה.’
בביקור ראשוני זה, איזבל דיווחה גם על ניסיון התאבדות שהיא ביצעה לאחרונה, ועל ‘מחשבות יומיומיות על רצון למות’. היא עזבה את הפגישה הזו עם “מידע על נוער גאה, בייחוד על קבוצת הטרנסג’נדרים של ימי שלישי בערב”. שבוע לאחר מכן, בפגישה עם פסיכיאטר במרפאה, עלתה המסקנה הזו:
“איזבל הייתה “טרנסג’נדר”, והסיבה למחשבות האובדניות עליהן היא דיווחה היא שהיא רוצה “להתחיל טיפול הורמונלי”, אבל אמה, ש”לא הייתה מעורבת”, “מנעה ממנה את הטיפול”.
כפי שמתברר, איזבל לא ניסתה להתאבד. [אלא ש] אקטיביסטים טרנסים ברשתות החברתיות לימדו אותה שכדי להתקדם עם המעבר המגדרי הרפואי שהיא הייתה משוכנעת שיעזור לה, עליה לגרום למצב שלה להישמע רציני. כלומר, היא תודרכה באינטרנט שכדי לקבל טסטוסטרון היא צריכה לדווח באופן כוזב על ניסיון התאבדות. מאז למדה איזבל שהצעה זו היא טקטיקה נפוצה שבה “טרנסים מבוגרים” ומשפיעני רשת נוספים מציעים אותה לילדים שחושבים שהם זקוקים לטיפול הורמונלי “מאשרר מגדר”.
מאחר שהפסיכיאטר לא ידע שנרטיב ההתאבדות שלה היה מתוכנן, הוא אשפז את איזבל במחלקה הפסיכיאטרית לשבעה ימים. שם נפגשה איזבל לראשונה עם ד”ר ראפרטי, ואמרה לו את הדברים הבאים:
“הייתי רוצה להתחיל עם טסטוסטרון ‘אמא שלי אמרה שהיא לא תרשה לי עד שאהיה מבוגרת, אבל לה כבר אין לה שום מילה’.” “‘אני רוצה שהכל’ יעבור לביטוי גברי יותר”. “הייתי רוצה להחליף גוף עם ילד, אם הייתי יכולה”. “הייתי רוצה פין. “באותה הפגישה, איזבל גם חלקה עם ד”ר ראפרטי היסוס גדול בנוגע לרצונה לעבור מעבר מגדרי רפואי, באומרה ש”אולי ארצה ללדת ילד ביולוגי”. היא הסבירה גם ש”לידה היא דבר שמאוד מרתק אותי ואני חושבת שהיא דבר יפה”. לאחר ביקור בודד של פחות משעה עם איזבל, ולמרות שהייתה לו גישה לכל ההערות שנכתבו לגבי ביקוריה הקודמים במרפאתו ומפרטות את בעיות הנפש העמוקות שלה ואת ההיסטוריה שלה עם טראומה עמוקה, ד”ר רפרטי, שהיה אז עדיין מתמחה, הגיע למסקנות ש: (1) איזבל תרוויח משימוש בהורמונים חוצי מין שישנו את גופה באופן קיצוני, אך בכל זאת ירפאו איכשהו את הדיכאון הבסיסי שלה, החרדה, הפרעת הפוסט טראומה ומחלות נלוות אחרות. (2) בהתבסס על הדקות שבילה איתה, איזבל עמדה בקריטריונים אבחוניים לטיפול רדיקלי בהורמונים חוצי מין.
הדאגה המוצהרת היחידה שד”ר ראפרטי הכיר בה הייתה שאמה של איזבל, שבדיוק טסה מפלורידה כדי להיות עם בתה כאשר נודע לה על אשפוזה – עלולה לסרב לאפשר לה ליטול הורמונים חוצי מין.
איזבל שוחררה מהמחלקה הפסיכיאטרית ב-22 בפברואר 2017. שלושה שבועות לאחר מכן, בשיחת וידאו בין הוריה של איזבל והצוות המטפל שלה:
אמה של איזבל הצהירה שוב כי “היא ואביה [של איזבל] ‘לא מוכנים’ לכך שאיזבל תתחיל ליטול הורמונים והם רוצים לדון תחילה בהתערבויות שהן לגמרי הפיכות.” ד”ר ראפרטי והנאשמים וגנר ו/או ד”ר מוריס, הציגו מספר נתוני שווא שבלעדיהם אמה של איזבל לא הייתה מסכימה לכך שהיא תקבל טיפול הורמונלי חוצה מין. באופן ספציפי, נאשמים אלו שיקרו לאיזבל ולהוריה בכך שסיפרו להם כי:
(1) הטיפול היחיד לדיספוריה המגדרית ולבעיות הנפש היה טיפול הורמונלי חוצה מין.
(2) טיפול הורמונלי בחוצי מין היה דרך הפעולה המקובלת היחידה בקהילה הרפואית והינה מגובה בראיות מחקרית-מדעיות עכשוויות.
מצגי השווא המוחלטים הללו כמובן מתואמים ואף מהווים תוצר לוואי של הצהרת מדיניות המגדר השקרית של ד”ר ראפרטי (ונאשמים אחרים), עליה עבדו במשך יותר משנה בשלב זה.הם יצרו את מצג עובדות השווא הזה על ידי כך שהמשיכו ללחוץ ולהונות את הוריה של איזבל, בטענה שאם הם לא יסכימו לטיפול בהורמונים חוצי מין איזבל תתאבד, יחד עם הצגת השאלה האם הם מעדיפים בת מתה או בן חי. בסופו של דבר הטקטיקות הללו עבדו, שכן בסוף אותה הפגישה נכנעה אמה ללחץ ולכפייה שלהם.
לאיזבל נרשם “מינון נמוך” של דפו-טסטוסטרון ציפיונט, 20 מ”ג לשבוע. בפגישת המעקב הראשונה שלה ב-10 באפריל, איזבל אמרה שהיא ‘מקווה לעלות במינון הטסטוסטרון’. המינון שלה הוכפל באותו יום. ציר הזמן הבא מספר את שאר הסיפור:
15 במאי 2017: איזבל התמודדה עם “דיכאון עמוק ומחשבות אובדניות לסירוגין”, אבל מכיוון שהיא גם “דיווחה על השפעה ראשונית רצויה עם הטסטוסטרון”, ראפרטי הגדיל את מינון האסציטאלופרם שלה, תרופה המשמשת לטיפול בדיכאון, כדי להתמודד עם הדאגות הללו, והשאיר את מינון הטסטוסטרון הגבוה פי-3 שלה ללא שינוי.
19 ביוני 2017: ראפרטי הכריז שאיזבל “יציבה, עם דיכאון וחרדה מינימליים וללא מחשבות אובדניות פעילות”, והגדיל את מינון הטסטוסטרון שלה ל-80 מ”ג לשבוע.
22 בספטמבר 2017: לאחר שישה חודשים של נטילת טסטוסטרון, איזבל דיווחה על דיכאון מתמשך למרות המינון המוגבר של האסציטלופרם.
2 באוקטובר 2017: איזבל נשלחה הביתה מבית הספר בגלל התקף פאניקה. היא ביקרה באותו יום ב’מרפאת האסברו לילדים’ ופגשה את הנאשם ד”ר פורסייר. היא אמרה לד”ר פורסייר כי “במהלך החודשים האחרונים היא מדוכאת וחרדה יותר ויותר”. ד”ר פורסייר לא עשה דבר כדי להקטין את מינון הטסטוסטרון של איזבל או להאט את תהליך המעבר המגדרי.
ב-20 באוקטובר 2017 פגשה איזבל את ד”ר ראפרטי, שהעלה לה את המינון לאסציטלופרם לטיפול בדיכאון המחמיר שלה, וציין ש”אפשר להעלות אותו עוד” במידה והרגשות והמחשבות הדיכאוניים שלה יימשכו.
ב-3 בנובמבר 2017, הייתה לאיזבל פגישה נוספת עם ד”ר ראפרטי, במהלכה עבד ד”ר ראפרטי עם איזבל על “להיות פתוחה עם אמה (ואביה) בנוגע לדיספוריה שלה ועל התקדמות הדרגתית לדיון על ניתוח”. למרות ההחמרה בדיכאון שלה, לגביו הצהיר ראפרטי חודשים קודם לכן שיש להשיג עליו שליטה כדי להתקדם ביעדים המגדריים שלה (כלומר כדי שהיא תוכל להתקבל לניתוח), המשיך ראפרטי לקדם את תהליך המעבר הרפואי כפתרון.
ב-16 בנובמבר 2017 או בסביבות תאריך זה, ניסתה איזבל להתאבד. איזבל דיווחה למטפל שלה על ניסיון ההתאבדות ב-30 בנובמבר 2017, והיא אושפזה בגין מחשבות אובדניות מה-1 בדצמבר 2017 ועד ה-15 בדצמבר 2017. במהלך אשפוז זה, היא הפסיקה את השימוש באסציטלופרם והועברה לפלוקסטין, תרופה נוגדת דיכאון אחרת.
ב-29 בדצמבר 2017, בפגישה הראשונה שלה עם ד”ר ראפרטי לאחר האשפוז הזה, הוא העלה לה את המינון של הפלוקסטין. הוא לא עשה דבר בנוגע למינון הטסטוסטרון הגבוה במיוחד שלה ולא ניסה להאט את תהליך המעבר המגדרי שלה.
חודש לאחר מכן, ההערות של ד”ר ראפרטי בנוגע לפגישה עם איזבל ב-19 בינואר 2018 כללו, “אין לה היסטוריה של טראומה”, הצהרה לא מדויקת בעליל המעידה על כך שד”ר ראפרטי לא טרח לחקור ולבחון את עברה הטראומטי העמוק. או שהוא פשוט בחר להתעלם ממנו.
איזבל פגשה את ד”ר ראפרטי עוד כמה פעמים לפני שעברה חזרה לפלורידה ביוני 2018, אבל לא לפני שראפרטי סיפק לה “שפע של מרשמים למילוי חוזר” של טסטוסטרון בביקורה האחרון אצלו, מכיוון שהיא “עוברת מחר לפלורידה”. באותה תקופה היא עדיין נאבקה עם הדיכאון והחרדה שלה. ד”ר ראפרטי לא עשה דבר כדי להבטיח שהיא תמשיך לקבל טיפול מתאים (למשל, מעקב אחר רמות ההורמונים שלה על ידי אנדוקרינולוג), והוא מעולם לא ביצע מעקב כדי לוודא שהיא ממשיכה לקבל טיפול רפואי, מחדל בולט במיוחד בהתחשב בכך שהוא שלח אותה עם מרשם יתר של טסטוסטרון.
לאחר שחזרה לפלורידה, המשיכה איזבל לקחת טסטוסטרון במשך בערך שנה נוספת. עם זאת, אחרי שהתרחקה מההשפעה והשליטה של הנאשמים מבית החולים האסברו לילדים ומרפאת Lifespan, היא החליטה להפסיק לקחת טסטוסטרון “בבת אחת”. ללא הורמונים חוצי מין, היא יצאה בהדרגה מהדיספוריה המגדרית והחלה לחוש יותר בנוח עם הגוף הנשי שלה, שהשתנה בעקבות נטילת הטסטוסטרון. היא הבינה שהיא לא בן ומעולם לא יכלה להיות. במקום זאת, היא הבינה שהבעיות הנפשיות שלה ואי הנוחות עם גופה היו ככל הנראה תוצאה של ילדותה הטראומטית ומחלות נפשיות נלוות אחרות, רעיון שכל רופא מוכשר היה מבין או לפחות חוקר, וביצעה מעבר מגדרי חוזר.
ההשלכות של הטיפול באיזבל הן קשות, ואת חלקן עוד אין לדעת. ההשלכות המשפיעות על בריאותה הפיזית והנפשית היום כוללות:
- ניוון נרתיקי משמעותי
- קול שהשתנה לצמיתות
- עודף שיער פנים וגוף
- פגיעה בבריאות העצם
- אבחנה של מחלת האשימוטו, מצב אוטואימוני הקשור להורמונים גבריים
האפשרויות הלא ידועות כוללות:
- אי פוריות
- סיכון מוגבר לסרטן ומחלות לב
- בעיות עתידיות בבריאות הנפש.
איזבל ממשיכה לסבול מאפיזודות של חרדה ודיכאון, שכעת מכילות גם חרטה וניתן לשער שגם כעס.
תלונתה של התובעת מציגה רק צד אחד של הסיפור, כמובן. עד שהמקרה יתקדם, נותר לנו רק לשער כיצד האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים והנאשמים שצויינו בשמם בכתב התביעה יטענו לחוסר אשמה.
בינתיים, אני תוהה לגבי קבוצה אחרת שעשויה להתעניין ואף עלולה להיפגע: 67,000 רופאי הילדים החברים באקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים. כיצד המקרה הזה ואחרים ישפיעו עליהם? כמו כן: כיצד הם הגיבו להנחיות הקליניות של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים המבקשות מהם להעמיד פנים אל מול כשל תכני ברור?
אם מישהו מכם קורא את זה, אשמח לשמוע מכם.