פוסט שנכתב על ידי ישראלית שמתגוררת בחו”ל.
רקע: עברנו לחו”ל כשהילדים היו קטנים, טיילנו, נהנינו, התאקלמנו. אחרי כמה שנים כשהבן הגדול שלנו היה בן 5, הוא התחיל לפתח OCD מהסוג הקשה ביותר…
סרבנו באדיבות לתרופות והתחלנו טיפולים בעזרת CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) שמאוד עזרו. זה לקח בערך 7 שנים של טיפולים עם פסיכולוג והילד הבריא כמעט לחלוטין. היו לנו שנים יפות ורגועות עד שהגיעה מגפת הקורונה וטרפה את הקלפים…
במהלך הסגרים הארוכים אחותו הקטנה, שהיתה אז בת 12, ישבה בחדרה והסתכלה רבות באינטרנט, מה כבר היה לעשות כשלא ניתן לצאת מהבית במשך חודשים ארוכים?… ואז ממש כשהתחילו להסתיים הסגרים הילדה יצאה בהצהרה יום אחד- אמא אבא “אני טרנס”.
לא היה לנו שמץ של מושג על מה היא מדברת מכיוון שהיא מעולם לא דיברה על הנושא וגם לא הבנו בכלל במה מדובר. “אנחנו לא מבינים על מה מדובר אמרנו לה, ולכן נמצא פסיכולוג טוב ונדבר איתו”.
היה לי ברור שזה קשור איכשהו לגופה המתפתח, ולכן חיפשתי פסיכולוגית אישה. התקשרתי לפחות ל-10 פסיכולוגיות, אך כולן לא היו זמינות. לא מצאנו פסיכולוגית מתאימה. ואז חשבתי לעצמי לפנות לפסיכולוג , אותו אחד שעזר לנו להתמודד במשך שנים עם הOCD של האח הגדול. הוא בוודאי יודע איך לעזור.
(כמה שהייתי תמימה)…
קבענו פגישה, רק אני ובעלי, הסברנו לו שהיא מתנהגת מוזר ואין לנו שום מושג מה זה בכלל “טרנס”, על מה היא מדברת? הפסיכולוג הרגיע אותנו ואמר שבוודאי מדובר במשהו אחר כמו ADD/ADHD או משהו דומה, שנביא את הילדה הוא ידבר איתה לבד, ואחר כך בפגישה נפרדת הוא יעדכן אותנו בממצאים.
הילדה דיברה עם הפסיכולוג שעה אחת בלבד והפגישה הסתיימה, ואז הגיע מייל מהפסיכולוג והוא כתב לנו שיש לו בשורות טובות, הוא יודע בדיוק במה מדובר ושנגיע מהר לפגישה ביחד עם הילדה. הגענו שמחים לפגישה.
בראש שלי עברה המחשבה שנטפל בילדה בדיוק כמו שטיפלנו ב OCD של אחיה, בעזרת תרגילי היחשפות של ה-CBT ותוך כדי הפגישות זה יעבור לה, הרי זה ממש אותו דבר – מה ההבדל בין ילד שמרגיש שיש חיידקים בלתי קיימים בכל פינה שהולכים להזיק לו ובין ילדה שמאמינה שהיא בן.
התיישבנו בחדר של הפסיכולוג. הילדה ישבה מכווצת בפינה של הספה ולא הוציאה מילה מפיה במשך כל הפגישה. הפסיכולוג התחיל במונולוג שאני זוכרת כמעט כל מילה שלו:
“הילדה נולדה בגוף הלא נכון” היא נולדה בן, כל החיים היא הייתה בן ותמיד היא הייתה טום בוי, היא רוצה את הדבר “האמיתי”. אני ממליץ שתתחילו במידי לתת לילדה חסמי התבגרות מינית.
הייתה דממה- בעלי ואני הסתכלנו אחד על השני המומים ולא הוצאנו מילה. הפסיכולוג כנראה ראה את האימה שנשקפה מפנינו ומייד הוסיף – “אל תדאגו, הכל הפיך”!
הזמן של הפגישה כמעט נגמר והוא האיץ בנו ואמר : ” ועכשיו תאמרו לבת שלכם שמהרגע הזה היא הבן שלכם” קדימה ,קדימה, קדימה, הפגישה הסתיימה אני חייב לרוץ לאירוע. המשכנו להסתכל אחד על השני דקה ארוכה ואני רק רציתי לברוח מהחדר. האם הוא הגיע שתוי לפגישה? על מה הוא מדבר ? חשבתי לעצמי בראש…נזכרת בכל חוגי הבלט וחוג המעודדות שהיא הלכה אליהן, על אותן ימים שרק רצתה לעשות “פוזות למצלמה” עם השמלה החגיגית שלה. על המיטה שלה שעד היום מלאה בכריות בצורת בובות. על הטיולים שנאלצתי להישאר איתה בחדר כי לא רצתה להצטרף לפעילויות עם האחים שלה… ובכל מקרה, מה הכוונה שהיא בן? מה זה אומר בכלל… אז עדיין לא הבנתי שום דבר ולא הכרתי את ההשלכות החמורות.
נזכרתי שכשהתמודדנו עם ה-OCD של הבן, הדבר הראשון שהפסיכולוג אמר לנו זה שלא משתפים פעולה עם “מחשבות השווא” – לא משתתפים בטקסים ובכך לא מאשרים את מחשבות השווא… ועכשיו עם הילדה זה אותו דבר בדיוק! למה עכשיו זה כן בסדר לשתף פעולה עם מחשבות מנותקות מהמציאות?
לבסוף אמרנו לילדה שהיא בן ויצאנו מהחדר.
מה קרה כאן עכשיו? חשבתי לעצמי. היינו המומים ונסערים.
למחרת בבוקר, הילדה ביקשה את תרופת הקסם… הבלוקרים. (בליבי חשבתי – למה היא צריכה בכלל תרופה – הרי היא ילדה בריאה לחלוטין, מה בעצם אנחנו מנסים לרפא? את גיל ההתבגרות?)
אמרתי לילדה שאין לי מושג על מה מדובר ומה זו התרופה הזו ושהיא תיתן לנו זמן לקרוא על זה ואז נחליט איך להמשיך. התחלתי לחפש באינטרנט “בעד” ו”נגד” : באתרים של הקהילה הגאה התשבחות על התרופה היו רבות ומהללות וכמו שהפסיכולוג טען, שהן הפיכות. אוקיי, חשבתי לעצמי, ועכשיו נעבור לתופעות הלוואי.. לא היה קל למצוא, אבל למזלי נתקלתי במאמרים בעברית וראיונות שהבהירו לנו שהתרופה לא הפיכה ואפילו מסוכנת.
המשכתי לקרוא מה זה בעצם “טרנס”- מה הכוונה “התאמה מגדרית”… וצללתי לתוך חבית ללא תחתית.
לא האמנתי למה שקראתי…הכל נראה לי כמו משהו שלקוח מסרט אימה, סוג של קונספירציות… מה? מעקרים ילדים? מוציאים להם איברים בריאים? נערות צעירות מוציאות את האיברים הנשיים בניתוח? המשכתי ללמוד מה זה “ניתוח תחתון”… לא יאומן! אין מצב שזה אמיתי, אמרתי לבעלי. נחרדתי. תחושת האימה התחלפה בתחושה של זעם. איך הפסיכולוג העז לעשות לנו את זה! אין מצב שאני עושה את הטיפולים המחרידים האלו לילדה שלי, כל זה כדי שתעמיד פנים שהיא בן. הרי ברור שזה בלתי אפשרי להחליף את המין שלנו.
ממתי זה אתי לשקר למטופלים? תחושת הכעס הזו מלווה אותי עד היום למרות שאני מנסה להשתחרר ממנה.
המצב הנפשי של הילדה הפך מאז אותה הפגישה מ”רע” ל”רע מאוד”, כי עכשיו הבטיחו לה צ’ק שלא ניתן לפרוע.
כתבתי לפסיכולוג בצורה מנומסת “תודה שזרקת אותנו מהצוק” ועד כמה שהטיפול שלו היה הרסני, בלתי מקצועי וגם עד כמה הוא בגד באמוננו. לאחר יום קיבלנו ממנו מייל שהוא כותב שהוא מצטער שהוא לא התרכז יותר בשכנוע שלנו – ההורים, כאילו שאנחנו כאן הבעיה כי אנחנו לא תומכים, כשלמעשה הוא הבעיה כאן! זהו. מאז לא נפגשנו איתו יותר.
הצבתי לעצמי יעד של לקרוא כל יום כמה מאמרים עמוקים ומחקרים בנושא כדי להבין טוב יותר על מה מדובר. בכל יום גיליתי דברים חדשים והייתי מופתעת מחדש עד כמה האמונה הפסאודו-מדעית הזו משחיתה כל חלקה טובה.
במאמרים רבים הופיעה המילה “אוטיסטים” שוב ושוב וזה גרם לי לחשוב שכדאי לבדוק את הכוון.
קבענו פגישה עם פסיכולוגית מומחית באוטיזם לבחון את הנושא והילדה אובחנה עם אוטיזם קל. שאלנו את הפסיכולוגית אם נוכל להמשיך את הטיפול אצלה והיא הסכימה. נפגשנו איתה במשך שנה, מה שעזר מאוד למצב הנפשי של הילדה. בפגישה הפסיכולוגית דיברה עם הילדה על החלומות לעתיד, תזונה נכונה, וגם עודדה אותה לעשות ספורט. הילדה הסכימה ואפילו לקחנו לה מאמנת כושר פרטית והיא עבדה איתה כמה חודשים, מה ששיפר לה מאוד את מצב הרוח.
באיזה שהוא שלב הילדה אמרה לי “אם תמצאי רופאה אחת! שתגיד לי שיש משהו לא בריא או לא בלתי הפיך בטיפולי המעבר המגדרי אולי אני ארד מהרעיון…”
זה לא היה קל למצוא רופאה שמוכנה לספר את האמת על הנושא, אבל מצאתי אותה. בתחילת השיחה הרופאה הצהירה שכל מה שהיא אומרת זה באישור עורך דין. הסיבה לכך היא החשש שיאשימו אותה בטיפולי המרה, שהוצאו מחוץ לחוק. בכל אופן הרופאה סיפרה לילדה את עובדות החיים – לא ניתן לשנות את המין שלנו. היא הסבירה שזה הכל “מייק אפ”- דיברה על הסכנות ועל המחקרים השגויים. דיברנו על מה זה אומר “נזקים בלתי הפיכים”… הילדה כמובן הייתה עצובה…
אבל למחרת בבוקר היא אמרה לי -“חשבתי על זה ואני אנסה לחיות עם עצמי כמו שאני”….. “אבל אפשר בכל זאת רק לצבוע את השיער לצבע אדום… מהסוג שיורד מהר?…”
“כן בוודאי” אמרתי לה.
קנינו צבע, צבענו את השיער לאדום… הילדה הייתה שמחה.
השיחה עם הרופאה העלימה ממנה חרדות רבות ושיפרה פלאים את המצב הנפשי שלה. זה החזיק מעמד כמה חודשים.
אני יכולה להבין את הרצון לברוח מעצמה ע”י הזדהות כמישהו אחר- כשרבים מהחברים בתיכון שלה מזדהים במגדרים שונים ומשונים, וגם כל מה שהיא רואה באינטרנט… זה קל להיסחף.
רק בדיעבד גילינו שהילדה שלנו “יצאה מהארון” כ”טרנס” ביחד עם החברה הכי טובה שלה שגם היא לגמרי במקרה ממש באותו הזמן “גילתה” שהיא “טרנס”…. מאז כבר עברה שנה והחברה הטובה כבר חזרה להזדהות שוב כילדה…
בית הספר גם הוא איכזב. יום אחד קיבלנו מייל מבית הספר עם שם של בן שאנחנו לא מכירים… “זו טעות” אמרנו להם…לא הבנו שבית הספר שינה את שמה מאחורי גבנו והסתיר את זה מאיתנו.
שינינו את שמה חזרה לשם המקורי… זה יצר ממש קרע ביחסים בינינו. בית הספר אישר את הזהות הבדויה שלה מאחורי גבנו… הילדה ביקשה שנשנה בחזרה את השם. הסכמנו לשנות את השם לזמן קצר עד שהבנו עד כמה זה מזיק. ביקשנו לשנות בחזרה לשם המקורי. הם הסכימו… ואז גילנו שבמשך שנתיים בית הספר למעשה מאחורי גבינו קורא לה בשם הזכרי שהיא בחרה לה, אבל כשהם כותבים לנו מיילים ותעודות הם משתמשים בשם המקורי הנשי.
הילדה גם נפגשה עם יועצת בית הספר ללא ידיעתנו. על כך גילנו גם במקרה כשהודיעו לנו שהילדה פיספסה שעה בבית הספר… גילינו שהיועצת מדברת איתה ללא ידיעתנו והיא לא עידכנה אף אחד, גם לא את מזכירות בית הספר.
מהר מאוד הבנו משהו בסיסי: כשחווינו את ה-OCD עם הילד הגדול, ידענו שכל איש מקצוע, לאן שלא נפנה, יעשה הכל כדי לעזור לנו. ולמרות שה-OCD היה קשה בכמה מונים מה”‘ג’נדר דיספוריה” של ילדתנו – היתה לנו עזרה מקצועית. יכולנו לסמוך על אנשי המקצוע שהם רוצים בטובתנו.
כאן אנחנו כמעט לגמרי לבד!! לא ניתן לסמוך על אף אחד! רק קבוצת התמיכה הסודית שמצאנו וזהו.
אנחנו לבד, לבד, לבד במאבק הזה.
הפסיכולוגים נגדנו, בית הספר נגדנו הרופאים וגם המדינה נגדנו… הנושא נחשב טאבו, אסור לדבר עליו, מותר רק לחגוג …
באחת הפגישות, הפסיכולוגית המליצה לנו לעשות בדיקת דם לילדה לראות שהכל תקין מבחינה בריאותית. הלכתי לרופאה המקומית לבקש בדיקת דם – ובאותה הזדמנות אמרתי לה שאם הילדה תבקש מידע על הבלוקרים שתסביר לה בעד ונגד. הרופאה התחילה לכעוס ואמרה, “אני אסביר לה איך היא יכולה לקבל תרופות גם בלי ידיעת ובלי הסכמת ההורים ואני אשלח אותה למרפאה לשינוי המין.” אמרנו תודה ושלום ויותר לא חזרנו לשם.
בקבוצת התמיכה שהלכנו אליה גילנו הורים שסיפרו סיפורים מאוד דומים. אם חשבתי שרק הפסיכולוג שלנו היה לא מקצועי ואישר את הזהות הבדויה של ילדתנו תוך שעה אחת, הבנו שאחרים עברו בדיוק אותו הדבר: תוך פגישה עד שתיים הפסיכולוג הפנה את הילדים למרפאות המגדר לקבלת טיפולים בלתי הפיכים, ללא שום בדיקה מעמיקה! ללא שום ניסיון להבין את הסיבות האמיתיות למצוקת הילדים. הסיפורים היו קורעי לב, משפחות מפורקות, הורים אבודים וכואבים. גילינו שהיו לנו המון דברים משותפים. כמעט אצל כולם הילדים הכריזו על הזהות הטרנסית שלהם בסוף תקופת הקורונה וגם כמעט לרובנו היו ילדים אוטיסטים או כאלו שנמשכו לבני מינם.
מאז עברו כבר שנתיים, הילדה עדיין מזדהה כבן, אבל היא יודעת שהיא לא יכולה להפוך לבן. אנחנו ממשיכים להזכיר לה שלא ניתן לשנות את המין שלנו בדיוק כמו שהסבירה הרופאה. אף פעם לא שיקרתי לילדים שלי ולא אשקר גם הפעם.
בזמן שעבר היא רכשה הרבה חברים חדשים, ואפילו חגגה מסיבת יום הולדת גדולה לאחר שנים שסירבה לחגוג. היא הולכת למסעי קניות של בגדים ומשחקת עם חברים במחשב והולכת למחנות של תנועת הנוער המקומית.
יש ימים שהיא שמחה ויש ימים שהיא עצובה, בדיוק כמו כל נער או נערה בגילה.
התמודדות עם מצבים לא נוחים היא חלק מגיל ההתבגרות, ובדיוק כמו שהבן שלי שהיה לו OCD היה צריך לתרגל את המצבים הלא נוחים ולהתמודד מול החרדות שלו, ככה בדיוק אני מאמינה שהילדה שלי צריכה להתמודד עם הקשיים ולנסות לעבור דרכם ולא לעקוף מסביב.
לאן יוביל העתיד אין לי שום מושג, אבל לפחות נדע שעשינו הכל כדי להציל את ילדתנו מפגיעה בלתי הפיכה בגופה ובנפשה.