לורה – טרנס לשעבר

פורסם ב-3 בינואר 2021, תרגום מאת נעמה עציץ

קישור למקור: https://www.detransvoices.org/detrans-story-laura/

נולדתי ב-1983, ובזמן שאני יושבת וכותבת את זה, אני בת 36. אני נקבה. תמיד הייתי אישה, אבל במשך כמעט עשור, החל מאמצע שנות העשרה שלי, התכחשתי לעובדה זו. נקטתי באמצעים דרסטיים כדי להסתיר את זה, כולל זריקות טסטוסטרון החל מגיל 18, כריתת שד כפולה זמן קצר לאחר יום הולדתי ה-20 והשיא היה בעקבות ניתוח שני בחזה שהיה אמור לתקן את התוצאה האסתטית הגרועה של הניתוח הראשון. במקום זאת, זה נעשה בצורה כל כך גרועה שאני נכנסתי למשבר, משבר שלמרבה המזל הוביל אותי לביטול המעבר שלי, אם כי המילה “ביטול מעבר” לא הייתה קיימת אז, נכון לאותה תקופה הייתי בטריטוריה לא ידועה, מכל בחינה.

בדיעבד, אני שמחה שחוויתי את קריאת ההשכמה הזו ולא נשארתי עם טסטוסטרון ליותר זמן. מבלי שידעתי, הטסטוסטרון גרם לי לפתח ניוון נרתיקי ורחמי, מה שהוביל בחלקו לצניחת איברי האגן, דבר איתו אצטרך להתמודד עד סוף חיי. אם הייתי נשארת על טסטוסטרון זמן רב יותר וצניחת אברי האגן שלי הייתה מאובחנת בזמן שהייתי עדיין תחת השגחת רופאים מגדריים, אני חושבת שסביר מאוד שבסופו של דבר הייתי עוברת כריתת רחם. היום, כאמא לילד פעוט, אני אסירת תודה על כך שלא איבדתי את הפוריות שלי. עם זאת, באותו זמן לא הייתה לי אפשרות לדמיין לעצמי עתיד כלשהו. כל מה שידעתי זה שאני לא יכולה להמשיך יותר בדרך הטרנסג’נדריזם.

בתחילת המילניום, כשהייתי בת 16 והכרזתי על עצמי שאני “גבר הומו”, שיניתי את שמי ועברתי מעבר מגדרי חברתי. “הקהילה” הטרנסג’נדרית והחברה בכללותה, היו שונות מהיום. לא הכרתי מתבגרים אחרים שעברו מעבר מגדרי אז לא הייתי נתונה להדבקה חברתית. גם לא נחשפתי דרך ספרי ילדים, טלוויזיה או סמינרים על זהות מגדרית בבית הספר, לרעיונות כגון “להיוולד בגוף הלא נכון” או שיש ביכולתי “לשנות את המין שלי”.

לא הייתי ילדה נשית. בגיל 8 אובחנתי עם הפרעת קשב וריכוז ולקחתי הרבה תרופות שלא עזרו לי. אני זוכרת שקראתי מאמר הטוען שאבחון של הפרעת קשב וריכוז גורם לפתולוגיות אצל נערים נורמלים, שמוחם כביכול עוצב על ידי האבולוציה להיות שונה לגמרי ממוחן של נערות. בשלב זה, עלה בדעתי בפעם הראשונה הרעיון שאולי באמת יש לי “מוח של בן”. למרבה המזל, זה לא אושרר על ידי הפסיכיאטר שלי באותו זמן. אם הייתי נולדת מאוחר יותר, אני חושבת שסביר שהייתי עוברת מעבר מגדרי בתור ילדה.

הייתי מנודה חברתית על ידי בני גילי, ובשנות העשרה המוקדמות שלי היה בית הוריי יעד חוזר לונדליסטים שריססו עליו השמצות כמו “לסבו”. לזמן מה, באמת ייחלתי לכך שאהיה לסבית, חשבתי שזה היה יכול לספק לי הסבר לשוני שלי ולתת לי קצת תקווה לקבלה ואולי אהבה. כבר ידעתי שאני לא יכולה להיות לסבית, כי אני לא נמשכת לנשים.

בשלב זה, האינטרנט עדיין היה מורכב ברובו מהודעות מבוססות טקסט וטרנסיות (נ”ע: זכרים ביולוגים) עלו במספרם בהרבה על טרנסים (נ”ע: נשים ביולוגיות). מצאתי מידע על טרנסקסואליות באינטרנט, ולמרות שהכול נכתב על ידי טרנסיות, ידעתי מיד שזה מה שאני רוצה. חקרתי בנוגע לטיפים על מעבר מגדרי, גזרתי את השיער שלי וגיליתי שבאופן מפתיע – קל לעבור כגבר, לפחות בקרב אנשים שלא הכירו אותי. זמן לא רב לאחר מכן עזבתי את הלימודים, שנה לאחר מכן נסעתי בטרמפים, קפצתי על רכבות (נ”ע: באופן לא חוקי) ברחבי ארצות הברית וישנתי בבניינים נטושים.

באביב 2002, כשהייתי בת 18 בסן פרנסיסקו, התחלתי טסטוסטרון במקום שהיה אז כנראה אחת המרפאות הבודדות ששירתו במיוחד “נוער טרנסי”. שם, למרות שנערך ראיון עם פסיכיאטר, הטרוסקסואליות או חוסר תפקוד לא נחשבו כמניעה למעבר מגדרי. הצוות היה פעיל. הם אישררו את כולם. זה היה מיקרוקוסמוס של מה שקיים היום כמעט בכל מקום. האידיאולוגיה הטרנסית שהפנמתי בתקופה ההיא ועזרתי להפיץ הייתה עוד בניצניה, ואני הייתי אחת המאמצות המוקדמות והנלהבות שלה.

אהבתי את הדרך בה הטסטוסטרון גרם לי להרגיש בהתחלה. הייתי חזקה ואנרגטית יותר, אז דמיינתי לי שזה בעצם משפר את הבריאות שלי ושלפני שהתחלתי עם זה הייתי בעצם סוג של אדם מסורס. האמנתי שמעבר מגדרי הוא הטיפול היעיל היחיד לדיספוריה מגדרית, ושאלה שלא יכלו לבצע אותו או ש”נכשלו” בו – בהכרח התאבדו.

בהתבסס על הבטחות של “הקהילה הטרנסית” בנוגע למעבר המגדרי כסיכוי היחיד שלי לשרוד, המשמעות של חברים ובני משפחה שהטילו ספק במעבר שלי, הייתה שלא להם אכפת אם אמות. במציאות פרנואידית עמוקה, הנחה זו נראתה הגיונית. עודדו אותי לנתק את הקשר עם כל מי שסירבו לאשרר ולתמוך במעבר המגדרי שלי, וכך היה. מצאתי את עצמי מבודדת בתוך הבועה שיצרתי, ללא יכולת להשמיע את הספקות שלי כשהם התעוררו.

היו מספר פעמים במהלך 5 שנים בערך של המעבר הרפואי שלי, בהם שאלתי לאן כל זה מוביל אותי, אבל לא יכולתי להיות כנה עם עצמי, שלא לדבר על להיות כנה עם חברים ובני משפחה עליהם הפעלתי מניפולציות כדי שיאפשרו לי את ההרס העצמי שלי.

הרגשתי מאוד בקונפליקט בימים ובשבועות שקדמו לניתוח החזה הראשון שלי, אבל פחדתי לסגת כי ההורים שלי כבר שילמו על זה, ולפי “הקהילה הטרנסית”, זו הייתה פריבילגיה. הרגשתי שכל העיניים נשואות אליי ושיהיה קל יותר לעבור את הניתוח, מאשר להמציא הסבר לחרטה שלי מבלי להוציא את המעבר המגדרי באור רע ברגע האחרון, ובכך להקשות על אנשים אחרים גישה לטיפול זה.

הדינמיקה הזו חזרה על עצמה בצורה משמעותית עוד יותר לפני ניתוח החזה השני שלי. אותם קולות פנימיים וחיצוניים שבמקור הבטיחו לי ש”ניתוח עליון” אינו עניין גדול וייתן לי חזה גברי יפהפה, כעת אמרו לי שיש צורך ב”תיקון” כדי לתקן את הצלקות הבולטות, את האסימטריה ואת שתלי הפטמות המגרדות ומלאות המוגלה. ניסיונותיי הנואשים לשכנע את עצמי ואחרים שהחזה שלי יפה ושאני מרוצה מתוצאות הניתוח שלי כשלו. שוב ושוב נאמר לי שמנתח אחר יכול “לתקן” לי את החזה, אם רק אתן לו.

גרמו לי להבין שזה לא מקובל שטרנסים שנפגעו מניתוחים או מתופעות לוואי של טיפולים הורמונליים, יביעו חרטה או ידברו בפתיחות על חוויותיהם, כי זה יביא לירידה במוניטין של תעשיית הרפואה הטרנסג’נדרית המתפתחת וזה יגרום לכך שימנעו מטרנסים אחרים “טיפולים מצילי חיים” כביכול.

לא הותר לי להכיר בתוצאות הלא משביעות רצון של הניתוח הראשון, מבלי להתחייב לעבור ניתוח שני. עד כמה שהבטחותיו של המנתח השני נשמעו בלתי סבירות, נאלצתי להאמין שהן יכולות לבטל באורח קסם את חוסר המזל של הניתוח הראשון שלי ובכך לשקם את המוניטין שלי ואת המוניטין של המעבר הרפואי בכלל, שני דברים אשר הוטלו בספק מעצם קיומי כטרנס עם תוצאות ניתוח פגומות שידועות בפומבי.

האמונה בכוחם הטרנספורמטיבי של אזמלים ומחטים הייתה צריכה להישמר כנגד כל הסיכויים. לאידיאל ניצחון הרצון על הבשר לא הייתה ברירה. המוטו שלי באותה תקופה היה יכול להיות “ניצחון או מוות”.

לאחר הניתוח השני שלי, כשהמציאות של חזה קעור, יציבה לקויה לצמיתות, כאב עצבי ואפיזודות חוזרות של חוסר תחושה ושיתוק בזרוע שלי חלחלו אליי, אי אפשר היה לשמור על האשליה יותר. מתוך ייאוש, התייעצתי עם מנתח שלישי, שהציע “שתלי חזה” מסיליקון (נ”ע: שתלים לעיצוב והגדלת חזה גברי). העובדה שלמעבר מגדרי רפואי אין את הכוח להפוך אותי לזכר והוא יכול רק להרוס אותי – הפכה ברורה. נהגתי לקרוא בקול רם עבור “זכויות טרנס” ונגד “המניעה” והדרישה להמתין עד גיל 18 כדי להתחיל במעבר רפואי. עכשיו, בגיל 23, מצאתי את עצמי מרוטשת ​​וחסרת קול. הייתי “נזק נלווה”. שקלתי התאבדות. היה נראה שהאפשרות היחידה שלי היא להיעלם.

הפסקתי לקחת טסטוסטרון, והתמכרתי, תחילה למשככי כאבים עם מרשם, ואחר כך להרואין. בסופו של דבר הגעתי לשתי הבנות: 

ראשית: שאני צריך להפסיק לפגוע בגוף שלי, בין אם באמצעות מעבר מגדרי, באמצעות סמים או כל דבר אחר. כנראה שאהיה בחיים הרבה זמן, בין אם אני אוהבת את זה ובין אם לא, וככל שאפגע בבריאותי בניסיון להימנע מסבל, כך אני אצטרך לסבול יותר. 

שנית: שעלי לקחת אחריות על מעשיי כי ההתנהגות ההרסנית העצמית שלי לא הייתה רק הרס עצמי, אלא גם גורם ישיר ועקיף לפגיעה באחרים, לעתים קרובות באמצעות התיאור הזוהר בנוגע להרס עצמי, משהו שנראה היה שבא לי באופן טבעי.

כשנגמלתי, התמזל מזלי לקבל תמיכה ממכורים מחלימים אחרים שחלקו איתי את הניסיון, הכוח והתקווה שלהם, והיוו לי דוגמה לכך שדרך חיים אחרת היא אפשרית אפילו לאנשים כמוני, שהיו שקועים בתחתית האומללות. הצעד הראשון היה להיות כנה עם עצמי, וכך עשיתי. נעשיתי מודע לאינספור הדרכים בהן חוסר הנכונות שלי לקבל את המציאות והמאבק שלי לתמרן את המציאות, מה שפעם ראיתי כדבר הכרחי ואפילו הרואי – הובילו אותי להתדרדרות אינסופית של חוסר תקווה וייאוש.

המודעות הזו, והאמונה שדרך חיים אחרת היא דבר אפשרי, החזירו לי את השפיות. השתחררתי ממעמסה עצומה, מהאמונה שעליי לשלוט בכולם ובכל דבר כדי לשרוד, אבל החיים עבורי כאישה שעברה את המעבר המגדרי לא תמיד היו קלים. לא רק שהיו לי בעיות בריאות מתמשכות כתוצאה מהנזק שהמעבר הרפואי גרם לגוף שלי, אלא שהקול העמוק שלי והיעדר השדיים גרמו לי לבלוט לעומת נשים אחרות, וכתוצאה מכך לפעמים חשבו שאני טרנסית. ההבדל היה שבניגוד לזמן שניסיתי “לחיות כגבר”, כעת לא התייחסתי בחומרה לחוויות הללו ולא אפשרתי להן להשתלט על כל רגע ער בחיי. גיליתי שאפשר לתרגל קבלה עצמית, גם כשאני עדיין חווה חרטה.

למרות הרצון שלי למצוא גבר, להתאהב ולהקים משפחה משלי, גיליתי שהשינויים שעשיתי בגופי הפכו אותי לבלתי מושכת עבור רוב הגברים. לאותם גברים מעטים שנמשכו אלי היו לעתים קרובות נטיות פדופיליות או פרפיליות אחרות, כמו פטיש קטיעה. מסיבה זו, נשארתי רווקה, ובעיקר פרושה (נ”ע: נמנעה מיחסי מין). יש סיכוי שגם אם לא הייתי מבצעת מעבר מגדרי לא הייתי מצליחה למצוא זוגיות, בגלל הכישורים החברתיים הגרועים שלי, אבל לעולם לא אדע. דבר אחד שהבנתי הוא שאין לי שליטה על העבר, ושאין טעם בניחושים על “אפשרויות חלופיות” שאינן קיימות.

משוחררת מהאובססיה העצמית ששלטה בחיי בימי הטרנס שלי, הצלחתי לתור אחר דברים מחוץ לעצמי שהיו מעניינים לאין שיעור, כמו ללמוד גרמנית, לקרוא המון ספרים, כולל ספרות ימי הביניים, ובעיקר סאגות איסלנדיות, לפתח הערכה למלחינים מתקופת הבארוק וללמוד לזהות את כל הצמחים שמקורם באזור המטרופולין של וושינגטון די.סי. תוך כדי צילום באזורי הגידול הטבעיים שלהם.

לפני מספר שנים שמתי לב שהאידיאולוגיה הטרנסג’נדרית כבר לא תופעת שוליים כפי שהיא הייתה כשנתקלתי בה לראשונה, ובדיעבד גם כשנמלטתי ממנה. לא רק שהיא הפכה להיות נוכחת בכל תקשורת המיינסטרים, אלא שאנשים רבים להם סיפרתי בעבר על החוויה הטראומטית שלי בנוגע למעבר המגדרי והגיבו באהדה באותה תקופה, חונכו כעת לחשוב שזה פסול להטיל ספק ב”נרטיב הניצחון” של המעבר המגדרי, כמו מה שאני עשיתי פשוט על ידי שיתוף של החוויות שלי. חלקם ניסו ללחוץ עליי להזדהות כ”א-בינארית”, אחרים הציעו שאצטרף ל”קבוצת תמיכה לטרנסג’נדרים” כשנושא הבעיות הבריאותיות הכרוניות שלי עלה על הפרק. הרגשתי את התמיכה נסוגה בשקט. הייתי במגננה. הרגשתי במצוקה כשאנשים היו שואלים לגבי הכינויים שלי, או יוצאים מגדרם בדרך אחרת, מתוך ההנחה שאני חייבת איכשהו להיות טרנסג’נדרית. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. חשבתי שהצלחתי פחות או יותר להשאיר את הפרק הזה בחיי בעבר, אבל עכשיו נראה שזה השיג אותי.

מסיבה זו, בין השאר, קיבלתי את ההחלטה לעזוב את ארה”ב, שם נולדתי, גדלתי וחוויתי את כל החוויות שלי עם המעבר המגדרי והמעבר החוזר. נשארתי כאן באוסטריה לאחר ביקור בקיץ 2015 כי האמנתי שהאידיאולוגיה הטרנסג’נדרית היא תופעה אמריקאית ייחודית, והנחתי בתמימות שהדברים כאן שונים. לצערי, טעיתי. האידיאולוגיה הטרנסג’נדרית היא אולי בעיקר המצאה אמריקאית, אבל היא התרחבה ואומצה ברחבי העולם.

התחלתי לשים לב שדברים משתנים סביבי, בתקופה של כמה שנים החלו להופיע סמלים של האידיאולוגיה הטרנסג’נדרית ברחובות וינה, תחילה ככתובות גרפיטי, אחר כך כשלטים בחלונות ראווה. כשהייתי בהריון עם בני וניסיתי למצוא עבורו תורמות חלב-אם באינטרנט, גיליתי שנשים רבות הפעילות בסצנת האמהות ה”אלטרנטיבית” באינטרנט בגרמניה ובאוסטריה מגדלות את הפעוטות שלהן כטרנסג’נדרים, ושכל אמהות אחרות שהעזו להטיל ספק בדבר, נשטפו במבול של ביקורת. הייתי מזועזעת.

יחד עם זאת, למדתי שאנשים רבים שהתגאו בכך שהם תומכים ב”זכויות טרנס”, כולל ההתעקשות שיש לאפשר לילדים צעירים “לקבוע את מינם” בעצמם ולאחר מכן להיות מועברים למסלול רפואי לפני גיל ההתבגרות במידה ו”המגדר” הנבחר התנגש במקרה עם “המין המסומן” שלהם – היו למעשה בורים מאוד בנוגע למצבה הפרימיטיבי של הרפואה הטרנסג’נדרית, שהם למעשה האמינו שהרופאים יוכלו לשנות את מינם של הילדים. הם לא הבינו ש”שינוי מין” הוא מיתוס המופץ בתעשיית הרפואה הטרנסית, ומה שמתרחש בפועל הם ניתוחים קוסמטיים, שיכולים להשתבש מאוד, ואפילו התרחיש הטוב ביותר מביא לאי-פוריות ותלות לכל החיים בתרופות.

מספר אנשים איתם קיימתי אינטראקציה בזמן ההריון, כולל כמה שעבדו בשירותים סוציאליים או במשרדי רופאים, האמינו שאני טרנסית, למרות שידעו שאני בהריון. איך זה יכול להיות? הבנתי שהאימוץ לכאורה של המדע וההיגיון כעקרונות מנחים על ידי החברות הנוכחיות היה שביר ושטחי ביותר. מתחת לפני השטח שרר בור ללא תחתית של אמונות טפלות מימי הביניים. רוב האנשים לא עסקו בחשיבה מדעית, אלא רק קיבלו באופן פסיבי כאמת את כל הטענות שהועלו על ידי רשויות אמינות לכאורה, והמסרים הללו הושחתו במהירות על ידי אידיאולוגיה.

בחורף שעבר נתקלתי במילה שלא ראיתי קודם לכן באינטרנט, המילה הזו הייתה “דה-טרנזישן” (נ”ע: מעבר חוזר). בפעם הראשונה ראיתי נשים אחרות, צעירות ממני, שעברו משהו שהוא כמו מה שאני עברתי ודיברו על זה בפומבי, בפאנל בבריטניה. פניתי לכמה מהן באינטרנט. אחרי כל השנים האלה, התרגשתי לא להיות לבד עם הניסיון שלי, אבל מהר מאוד הבנתי שהצעירות האמיצות האלה, שמצאו את האומץ לדבר על חוויותיהן, היו רק קצה הקרחון.

במהלך השנים האחרונות, בזמן שהייתי עסוקה בניסיון להיכנס להריון, ואז בהריון, בבכי בגלל חוסר יכולתי להניק ואז בטיפול בתינוק – מספר הצעירים, במיוחד הבנות, שעברו מעבר מגדרי רפואי הרקיע שחקים. זה הביא לצונאמי של חרטה, משהו שפעילי טרנס עושים כמיטב יכולתם לדכא, מתוך בעתה שטרנסים לשעבר החולקים את חוויותיהם, יעמידו בספק את נרטיב הניצחון של המעבר המגדרי.

במשך יותר מעשור סבלתי עם הידיעה שהאקטיביזם הטרנסי שלי וקידום המעבר לבני גילי גרמו לפגיעה באנשים רבים, נזק שלעולם לא יכולתי למחוק. כעת נפלה בחלקי ההזדמנות לעשות תיקון עקיף, וידעתי שאני מחויבת מוסרית לפעול. זמן קצר לאחר מכן יצרתי חשבון טוויטר ופרסמתי כמה סרטונים ביוטיוב בהם דיברתי על הסיפור שלי. אחרי כל השנים האלה, סוף סוף מצאתי את הקול שלי.

לורה היא בת 37 ומתגוררת כיום באוסטריה.  

נכון לזמן תרגום המאמר ערוץ היוטיוב שלה נראה מחוק וחשבון הטוויטר שלה מושעה.