10 ביוני 2022, תרגום מאת נעמה עציץ
קישור למקור:
https://pitt.substack.com/p/layers-of-sadness
בשנת 2021, בני בן ה-19 הלך מהקמפוס שלו בקולג’ לארגון ‘הורות מתוכננת’, שם רשמו לו הורמוני מין שגויים (נ”ע: הורמונים חוצי מין) בביקורו הראשון, ללא הצורך בטיפול וללא אבחנה מבדלת. יש ימים שזה מאמץ בשבילי לטייל עם הכלב או לבשל ארוחת ערב, שלא לדבר על לכתוב מאמר על הניואנסים בנוגע לסבל של משפחתי, אבל אני יכולה לכתוב על העצב בצורה של רשימת נקודות (גם: כדורי אקדח) וזה תרתי משמע, מכיוון שמשפחתי נורתה על ידי אידיאולוגיה מגדרית ערמומית, כמו מרובה המרסס כדורים ופוגע בנו באקראי מכל הכיוונים.
- הדואר הקולי שלנו: בתא הקולי הקווי שלנו יש במשך יותר משנה, הודעה קולית מהפעם האחרונה שהבן שלנו התקשר ואמר “היי, זה מארק” (השם שונה כדי להגן על הפרטיות). כשבעלי ואני בחרנו בשם מארק, היינו אסירי תודה על התינוק הבריא המופלא שלנו. לפעמים כשאני לבד בבית, אני מקשיבה להודעת הטלפון הזו. לבעלי ולי יש הסכמה שבשתיקה לא למחוק את זה. למרות שהבן שלנו רוצה למחוק את עצמו.
- בעלי: בעלי שבור לב. הוא כועס על הזמן שעובר ומערער על המאמץ שלו להיות אבא טוב. הוא אומר שזה שבנו מתעלם מהדרכת הוריו במקום לדחות את כת הטרנס, מרגיש לו כמו סכין בגב. הוא מרגיש דחוי כמודל גברי, עוד רובד של עצב. אני אומרת לו שהכת יכלה לחטוף את הבת שלנו במקום. הוא מקבל את זה, אבל זה לא משנה שבנו היקר נגזל ממנו. כדי להסיח את דעתו, הוא הולך למרתף כדי לזרוק משהו ורואה את פרויקט הרובוט שהוא ומארק בנו. ואז הוא בוכה, וגם אני מתפוררת עם הדמעות שלו.
- הבת שלי: מבוגרת ממארק בשנתיים, היא ואחיה היו חברים בזמן שגדלו. היא מתגעגעת לאחיה. היא מתגעגעת למשפחה הקרובה שלנו. מארק, מקובע בפנטזיה הנשית שלו, איים להתנער מאחותו אם היא לא תאשרר את האשליה שלו. בתי חוששת שהיא תידחה גם בין בני גילה, במידה והיא לא תדבר בהתלהבות על אחיה כ”אחותה”. עצוב לי שהיא נקלעה לאש הצולבת של אידיאולוגיה מגדרית.
- חדר השינה של הבן שלי: לפני חודש התמודדתי עם הפחד שלי ופתחתי את הדלת לחדר השינה של הבן שלי. ישבתי על מיטתו, הסתכלתי בפוסטרים שלו שעדיין מודבקים על הקירות, וחוויתי עוד גל של צער. התחלתי לסדר, בניסיון להתמודד. מאז החלה הזוועה הזו, ניקוי עזר לי להקל על המטען. מוחי היה קהה במשך שעות בזמן שאספתי את החפצים של בני. החלק הגרוע ביותר היה סל הכביסה שלו שהיה מלא במכנסי החאקי וחולצות הפולו שלו, אותם הוא נהג ללבוש לפני שעבר למלתחה הנשית הסטריאוטיפית הנוראית שלו. לכבס אותם? למסור אותם? קיפלתי והחזרתי אותם לא מכובסים לשידה ולארון שלו, מרגישה קודרת ועצובה.
- תמונות: בכל פעם שאני עוברת ליד התמונות המשפחתיות שתלויות במסדרון אני נעצבת. האם עליי להוריד את התמונות האלה של המשפחה שלנו בשיט בסירה, בחוף הים, תמונות של הבן שלי כפעוט מחייך עם אחותו בקרוסלה? לא. למרות שהזיכרונות שלי נגועים, לא מגיע לי שימחקו אותם. יש ימים בהם אני מאפשרת לעצמי הצצה בתמונת בני הנאה, לפני סיום לימודיו בתיכון. עכשיו התמונה הזו במגירה, פעם היא הייתה על המקרר אבל היא כאבה לי מדי שם. תמונת החתונה שלי בסלון גם כואבת לי. לא הייתי מעלה בדעתי באותו יום מיוחד, שילדי לעתיד ינסה לברוח מגופו, ושהפגיעה העצמית שלו תאושרר. אני נאבקת להחזיק בדברים החיוביים במשפחה שלי ובמשמעות של שנים מלאות במאמץ יומיומי בגידול בני. הבן המבולבל שלי מגדיר את שם הלידה שלו כ”שם מת” ומוריד מערכה של משפחתו. כת הטרנס דורסת את הזיכרונות שלי, יחד עם ההווה והעתיד. ישנו עצב בכל כיוון.
- הבן שלי: מארק הוא אדם אינטליגנטי במיוחד, מוזר ועם חיוך נהדר. יש לו היסטוריה של עיכוב בדיבור, חוסר ויסות, חרדה, העדפות מזון מוגבלות, נוקשות וקושי ליצור חברים. הוא כנראה על הספקטרום האוטיסטי. היה לו חוסר מזל להיות נער בעידן הדיגיטלי בזמן שההדבקה החברתית הזו התפשטה. בתיכון הוא פלירטט עם כת הטרנס, אבל בעלי ואני חשבנו שעזרנו לו למצוא את דרכו חזרה למציאות החומרית. כמובן, החרדה שלו לא נעלמה בצורה קסומה עם הורמוני מין שגויים, וה -SSRI (נ”ע: משפחה של תרופות נגד דיכאון) מצטרף לתערובת הגלולות היומית שלו. מארק היה נער גבוה ששגשג כמבוגר צעיר. היום הוא צעיר גבוה ופתי, שמאמין ששיערו הארוך, השדיים הקטנים בעקבות טיפול הורמונלי והתחפושות שלו של שמלות וחצאיות, עובדים על אנשים אחרים. במהלך שנות הקולג’ שלו, מוחו וגופו נחטפו על ידי וירוס מנטלי מרושע שממשיך להיעזר בסיוע של ‘הורות מתוכננת’, מוסדות אחרים ואנשים רבים. זה נורא עצוב.
- העיר שלי: בזמן שאני נוסעת ליד התיכון בדרך למכולת, ענן של עצב ממלא אותי. רק לפני כמה שנים הסעתי את בני כל יום לבית הספר התיכון. למרות החרדה שלו, מארק התלהב מבית הספר, הוא קיבל “מאיות” בהכל והשתתף בחוגים. התענגתי על התלהבותו כשהוא נהר אל בית הספר ואז בארוחות הערב היה מפטפט על היום שלו. בשנה האחרונה קרנתי כשהוא שיחק את המחזר בהצגה של בית הספר, לבוש בחליפה של בעלי. כשאני נוסעת הביתה מהמכולת, אני רואה תיכוניסטים. אני מבחינה בנערים מתבגרים שנראים בסדר ואני מקנאה בהורים שלהם. למה הבן שלי נכנע? הענן האפל עוקב אחרי הביתה.
- הקן הריק: הקן הריק שלי הזדהם. אחרי עשרות שנים של הורות מעורבת, אכפתית, אלו היו אמורות להיות שנות הזהב שלנו. עכשיו זה אתגר לנסות שאלה לא יהיו השנים העצובות שלנו. מכיוון שאיננו יכולים לאשרר את האשליה שלו, הבן שלנו מנוכר כלפינו במידה רבה. הקשר המועט שיש, כשאני מושיטה יד למארק, הוא שריד נעלם המהווה ניגוד אכזרי לקרבה שחלקנו לפני שכת הטרנס הדביקה אותו. זה מרגיש כמו סיוט ארוך שאני לא יכולה להתעורר ממנו. למעשה, השינה היא זו שמציעה נווה מדבר, אם כי פחות בלילות שבהם חלומותיי מלאים במצוקה חסרת אונים.
- העתיד: החלק האובססיבי לפנטזיית האישה בבן שלי רוצח את שאר החלקים שבו, לאט לאט. במקום לפרוח כגבר צעיר, מארק נופל עמוק יותר לתוך התהום האפלה של אידיאולוגיית המגדר. אולי אם הפנטזיה שלו תקרוס אל תוך המציאות, או שהמוח שלו יתבגר, או אחרי מספיק תגובות חברתיות – הוא יחדל. או שלא. למרות האובדן העמוק, אני יודעת שאני צריכה להגיע לתחושת רווחה רבה ככל האפשר, למען בתי, למען בעלי ולמען עצמי, אבל הלב שלי מרגיש כמו עופרת ואני נאבקת יום יום בניסיון להיות בסדר. מה שנגרם לבני ולמשפחתי הוא עצב, עצב ללא חידלון.
קשה לי לדמיין כמה כאב ההורים עוברים כשהם עוברים אובדן כזה של הילד/ה שלהם, וכמה חוסר אונים הם מרגישים לעומת צבאות שלמים של טרנס אקטיביסטים.