אמונה עיוורת

מאת לורן בלאק, 19 באפריל 2022, תרגום מאת נעמה עציץ

קישור למקור:

https://ceriblack.substack.com/p/leap-of-faith?s=r

לורן בלאק היא בוץ’ לסבית (נ”ע: לסבית גברית) שחיה עם דיספוריה. היא בוחרת לא לעבור מעבר מגדרי, במקום זאת היא מנהלת קמפיין תחת הסלוגן “תאהב את העור שאתה נמצא בו”. היא כותבת כאן על ההבדל בין דיספוריה מגדרית ומינית, ועל האידיאולוגיה הדתית של זהות מגדרית. היא גם כותבת בכנות על משא ומתן בנוגע למערכת יחסים מינית בזמן דיספוריה, ומדוע טסטוסטרון אינו פתרון לקשיים שיש לה. היא כותבת על ביסוס העצמיות שלה בנשיותה ובזהותה הלסבית, ועל הסולידריות ואחוות האחיות שהיא מוצאת שם.

דיספוריה מגדרית מול דיספוריה מינית

דיספוריה מגדרית מוגדרת ב-DSM5 כ”אי נוחות מתמשכת ועקבית” עם המגדר שלך. אנשים הסובלים ממצב זה חווים “אי התאמה ניכרת בין המגדר שהם חווים או מבטאים לבין זה שנקבע להם בלידה.” הגדרה זו טומנת בתוכה דברים רבים שאיני מאמינה בהם; מין לא מסומן בלידה, מין נצפה; מגדר הוא רק עוד דרך לומר “סטריאוטיפים” והוא מושג לא מועיל. למעשה, “דיספוריה מגדרית” כפי שהיא מופיעה ב-DSM 5 אינה הגדרה אלא הצהרה על אמונה.

כשהייתי ילדה קטנה לא הייתה לי “דיספוריה מגדרית” כפי שתואר לעיל. הייתי נינוחה בתור טומבוי. לבשתי בגדים של בנים וטיפסתי על עצים, ואם נפלתי מהסקייטבורד שלי, עליתי מיד בחזרה ורצתי במורד אותה גבעה במהירות כפולה. אף אחד לא חשב שזה עשה אותי בן. כמבוגרת, אני לובש מה שאני אוהבת, אני קוצצת את שיערי, אני עובדת במחסן ואני מפרנסת את המשפחה שלי. אני עומדת על שלי בקרב גברים ואני מכבדת נשים אחרות.

אם המגדר היה הבעיה האמיתית, לא היה צורך בהורמונים או ניתוחים לטיפול בדיספוריה. במקום זאת, היינו יכולים לשמור על גופנו שלם, לפעול כדי לשחרר את העולם מהסטריאוטיפים המזיקים בנוגע לגברים ונשים, ולחיות את חיינו כפי שאנו בוחרים. היינו מכירים במהרה את המושג “מגדר” בתור מה שהוא; אמונה בסטריאוטיפים רגרסיביים לגבי גברים ונשים וכיצד עלינו להתנהג, והסחת דעת מהסוגיות האמיתיות של דיספוריה. זה לא ה”מגדר” שלי שאני מתקשה איתו, אלא המין שלי.

באמונה עיוורת

פיתחתי דיספוריה מינית כשהתחלתי להתפתח מינית בגופי הנקבי. היו לי שדיים בגיל עשר וקיבלתי מסרים מיניים מגברים מבוגרים כבר מהגיל הזה. השדיים שלי פגעו בי והגבילו אותי מהשתתפות מלאה בספורט שאהבתי. המחזורים שלי היו כואבים ומביכים. הסממנים הפיזיים של המין שלי הם שגרמו לי לאי נוחות עקבית ומתמשכת. אני יכולה להבין אם כן, מדוע כל כך הרבה אנשים חושבים ששינוי גופם יהיה תשובה לבעיית הדיספוריה; אם את שונאת את הסממנים של הנשיות שלך ואת תשומת הלב הלא רצויה שהם מושכים, האם זה לא ברור שהשלב הבא יהיה לנסות לשנות אותם?

מה שאינו הגיוני בתור שלב הבא היא ההנחה שלהיראות יותר “גברית” זה מה שיעזור.

במילים אחרות, אולי תחשבו על המעבר המגדרי כעל צעד של אמונה עיוורת. כדי לעשות את הצעד הזה, תצטרכו להאמין בחלק מהדברים הבאים או בכולם: שהורמונים וניתוחים יהפכו אותכם למין השני; שיש לכם איזושהי מהות פנימית מגדרית; שחוסר ההתאמה בין מהות זו לבין המין הביולוגי שלכם הוא הבעיה; שלקיחת הורמונים חוצי מין וניתוח פלסטי יפתרו את חוסר ההתאמה הזו, וכן; שכל זה יקל על הדיספוריה שלכם. אתם יכולים להגדיל לעשות ולדקלם חלקים של אמונת דת המגדר, ולהצהיר ש”טרנסיות הן נשים וטרנסים הם גברים”. האמונה הקיצונית והרדיקלית הזו אינה שהורמונים וניתוחים יכולים להפוך נשים לגברים, אלא שחלק מהנשים היו תמיד גברים וחלק מהגברים היו תמיד נשים.

אני לא גבר. מעולם לא הייתי גבר ואני לא יכולה להיות כזו. לעולם לא אדע מה זה להיות גבר מבפנים. הורמונים, ניתוחים ורגשות מגדריים אינם יכולים לחולל את הנס של הפיכת נשים לגברים וגברים לנשים. להאמין שהם יכולים לעשות זאת זו לא עמדה מבוססת עובדות, אלא עמדה מבוססת אמונה. וגם אם היו הרים של עדויות לכך שניסים כאלה אפשריים, איפה ההוכחה שכל זה יגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי או עם הגוף שלי?

דיספוריית המין שלי קשורה לאי הנוחות שלי בגוף הנשי שלי ולא לשום דבר שקשור להיותי גבר. הנרטיב שאיכשהו “להיות גבר” הוא הפתרון – מבוסס על דת המגדר. “להיות גבר” לא קשור לאי הנוחות שלי, ול”להיות גבר” אין שום קשר לאופן שבו אני פותרת את הקשיים שלי.

אבל בעולם החדש והאמיץ הזה, אומרים לנשים צעירות שהתחושה של איך שהן מרגישות פירושה שהן “רוצות להיות גבר”. לנשים צעירות אומרים שהן “גברים”, או שהן רוצות להיות בגוף אחר. זה מעוגן בתנ”ך דת המגדר של DSM-5. זה מה שאנשים חושבים שלסביות רוצות. הומופובים שואלים כל הזמן “מי הגבר” במערכות יחסים לסביות.

לרצות להיות גבר זה לא חלק טבעי או מושרש מראש בזהות שלי; הרצונות הללו נמצאים בנקודת המפגש של הומופוביה וסקסיזם. זו לא ה”זהות” שלי או מי שאני; זה נתון, זה חברתי וזה תמיד בהקשר להיסטוריה שלי. שום דבר מכל זה לא יכול להיות מטופל ביעילות על ידי מזרק מלא בטסטוסטרון ו”מזל טוב, אדוני”. בדרך זו אפשר רק להסוות את זה.

מעבר מגדרי כטיפול

חלק מהלסביות הבוצ’יות (נ”ע: גבריות), במיוחד אלו עם דיספוריה, מגלות שהן במידה זו או אחרת “בוצ’יות אבן”. כלומר, יש להן מגוון קשיים ביכולת לחוות מיניות. הטרנסים (נ”ע: נשים ביולוגיות) שדיברתי איתן על נושא זה גילו שטסטוסטרון השפיע על חוויית המין והמיניות שלהן ברמה עמוקה. בתור התחלה, הטסטוסטרון גורם לתשוקה המינית לעלות דרסטית. יש טרנסים שמוצאים שזה לבדו פותר את הקשיים שלהם סביב הכלה של הנאה מינית והופך אותן לפחות “אבנים”.

אז בסדר, זה יכול להיות דבר חיובי. אז למה זה לא אופציה מפתה עבורי? כי מעבר לכך שזה יעשה אותי פחות “אבן”, טרנסים אומרים לי שסביר להניח שטסטוסטרון יגרום לי להיות פחות בררנית בבחירת פרטנריות למין, פחות להגביל, להיות פחות חסרת-אנוכיות במיטה, פחות סיכוי להיות נאמנה, יותר סיכוי לרצות לשכב עם גברים ובדרך כלל להיות עם יותר סטריאוטיפים “גבריים” בתשוקות המיניות שלי.

אני לא רוצה את זה בשביל עצמי, או בשביל מערכת היחסים שלי. אשתי יפה, היא מצחיקה, היא חכמה ומטופשת. היא שינתה אותי לטובה. היא מכירה אותי, את כולי, והיא אוהבת אותי כמו שאני. היא מכבדת את הגבולות שלי. היא מבינה את הקשיים שלי סביב הגוף שלי ורגישה אליהם. כשאני נותנת לאבן שבי להינמס, היא נמסה בתנאים שלי ויש לכך משמעות בשבילי. בקיצור, אני יודעת איפה טוב לי. שום דבר אחר לא נראה לי מפתה, אז סלחו לי אם המעבר אינו מושך אותי; אני מעדיפה את האותנטיות של מערכת היחסים הלסבית שלי על פני “ריפוי” מלא הורמונים.

האישי הוא פוליטי

במציאות, אין לי דרך לברוח מהאנטומיה הנשית שלי או מהדרך שבה מתייחסים אליי בגללה, גם אם אני אברח ממנה כמו מאש. נשים טרנסיות (נ”ע: גברים ביולוגים) מגיעות לחדשות (נ”ע: בתקשורת) על תפקידים חשובים במועצות מנהלים, על זכיות בספורט, על הפיכתן לגנרליות וזכייתן בפרסים לנשים. טרנסים מגיעים לחדשות בסופו של דבר בגלל כניסה להריון. גם לאחר המעבר המגדרי נשאר המין הביולוגי אמיתי, בלתי משתנה וחשוב. כל מה שהמעבר המגדרי יעשה הוא להפריד אותי מנשים אחרות ולהדיר אותי מלחקור ולהבין את הגורמים למצוקה שלי. זה למעשה ירחיק אותי מהדברים הייחודיים והנפלאים בנשיות ובמיניות הלסבית, מבלי לתת לי גישה לאף אחד מהיתרונות שנהנים מהם זכרים ביולוגיים.

לאורך ההיסטוריה, נערות ונשים הוגבלו בדרכים שבנים וגברים לא. במסגרת ההגבלות הללו, אי שביעות רצון חברתית חרוטה בגופנו. בנקודת המפגש של שליטה בנשים, מערכות אמונות חברתיות ודתיות, ואי הנוחות שלנו בגופנו – ניתן למצוא סדרה של פרקטיקות פיזיות הפוגעות בנשים ומגבילות את פעילותנו. פרקטיקות אלו כוללות קשירת כף הרגל בסין, טבעות צוואר בשבטים, מחוכים, נעלי עקב, אנורקסיה, היסטריה, האובססיה הפטריארכלית לבתולים ושימורם, ובדס”מ.

נשים משוכנעות לעתים קרובות להשתתף “מרצון”, על ידי מגוון מערכות אמונות שנכפות עלינו ועל ידי ההנאה והתגמולים הטמונים לפעמים בפרקטיקות הנוראיות הללו. אידיאולוגיה של זהות מגדרית היא רק מערכת האמונות העדכנית ביותר, והמעבר המגדרי הוא רק הנזק העדכני שנשים משודלות לבצע בעצמן.

ובכן, אני אומרת לא. במקום לעשות צעד דיסוציאטיבי של אמונה עיוורת לקראת מעבר מגדרי, אני בוחרת לחיות במציאות. אני בוחרת לעמוד על שלי נגד כל אמונה שמבקשת לשנות אנשים כמוני במקום לקבל אותנו כפי שאנחנו. אני גאה במי שאני. אני אישה. אני לסבית. אני מאמצת באהבה את הגוף הנשי שלי, גם אם זהו מקום שקשה לחיות בו. אני מחבקת את אשתי ומביאה לה את המיטב שלי, ואני אוהבת את העור שבו אני נמצאת.

לפעמים אנשים שואלים אותי אם אני אתפתה אי פעם לעבור מגדר. אני מעדיפה לנסח את השאלה הזו אחרת. אני שואלת את עצמי: “האם את מעדיפה להאמין לשקרים המפתים של דת המגדר, או שאת מעדיפה לחיות בצורה אותנטית עם האמת?”

אני יודעת את התשובה לשאלה הזו. כֹּל פעם מחדש.