מדבר בשם גברים טרנס-לשעבר.
לאחרונה הושק ערוץ באתר דיסקורד לגברים טרנס לשעבר כדי לענות על הצורך במרחב מופרד מינית לגברים שפרשו מהמעבר או ביצעו מעבר-חוזר.
הסיפורים שלנו דומים להפחיד עם מוטיבים חוזרים של בושה משתקת ובלבול על היותנו זכרים. אוטיזם, הפרעת קשב וריכוז, הפרעה טורדנית כפייתית, חרדות, התבגרות מינית מעוכבת, אינטליגנציה לימודית גבוהה אבל אינטליגנציה חברתית נמוכה.
כולנו סבלנו מבריונות.
רבים מאיתנו חוו משיכה לאותו המין ואפילו אלו שלא – כולנו חשנו פחד ובלבול מהמיניות המתפתחת שלנו.
זה אמנם מרגיש נחמד ליצור קשרים חברתיים עם הבחורים, אבל כל פעם זה מלווה במרירות כשאני רואה את אותו חוסר הצדק. כמעט כל אחד מאיתנו נפל קורבן ל”גרומינג” או אימון מאת טרנסית מבוגר/ת וחלקנו עדיין במצב הזה.
אנחנו נערים אבודים ובפנינו עומדת משימה קשה מנשוא של לבנות את עצמנו מחדש כגברים, משהו שלא ידענו איך להיות מלכתחילה.
האם זה מפתיע שאלו בעיקר גברים טרנסים לשעבר שמוצאים את עצמם בתהליך יו-יו בין מעבר ומעבר חוזר?
לאחיותינו בקבוצות המבוססות היטב לטרנסים-לשעבר ממין נקבה יש נחיתה בטוחה יותר. יש להן אמהות מייסדות כמו שינייד, הלנה, גרייס ואלכס, ועוד רבות אחרות המניפות את דגלן של הנשים הטרנס-לשעבר ואלו שפרשו מהתהליך, והן זוכות לתמיכה של ארגוני זכויות נשים רבים.
אין בכוונתי להמעיט בערכן של הנשים הטרנס-לשעבר שמדברות באופן ברור כל כך על החוויה שלהן, אבל אחרי הוובינר האחרון והמפגש שלנו, נהיה ברור שאנחנו אבודים וצריכים גברים שיעזרו לנו.
אנו זקוקים לגברים אחרים שיעזרו לנו, לא רק נשים. אנחנו צריכים שתראו לנו את הדרך, כי ללא ההכוונה הזו נמשיך להיות נערים אבודים שמגששים את דרכנו לגבריות.
רבים מאיתנו עדיין אוספים את שברי חיינו שלעולם לא יהיו שלמים עוד. שינייד צדקה כשאמרה “לא תחזרו להיות מה שהייתם”, ועבור רבים מאיתנו זה בהחלט המצב.
חלקנו מעולם לא סיימו את ההתבגרות המינית בגלל טיפולים הורמונליים ולא צמחנו מעבר ל-1.55מ’. חלקנו התחלנו ישר לאחר גיל ההתבגרות – בראשית שנות ה-20 לחיינו, אבל כולנו השתנינו לנצח.
לרבים ששמרו על אברי הרבייה שלהם הפסקת הורמונים היא הבחירה הטבעית. לאלו שהסירו את אברי הרבייה (כמו המחבר), ישנן שלוש אפשרויות:
- להישאר על אסטרוגן אבל להסתכן בפגיעה במוח, מחלות לב ושבץ.
- ליטול טסטוסטרון חליפי. למרות שזהו ההורמון שגופנו הפיק באופן טבעי, טסטוסטרון מלאכותי עשוי לגרום לבעיות בריאותיות לאלו שאין להם את האיברים המייצרים אותו באופן טבעי.
- לא ליטול הורמונים ולהסתכן באוסטאופורוזיס ופגיעה בעצמות.
בחרתי באופציה מס’ 3 ובחודשים האחרונים אני נגמל בהדרגה מאסטרוגן. למרות שאני עייף מהרגיל, הבריאות הנפשית שלי טובה משהייתה בארבע השנים האחרונות. אני יכול להבין למה גברים טרנס לשעבר שנמצאים בסיטואציה הקשה הזו מעוניינים לבצע שוב מעבר ולחיות כטרנס – באמת.
אבל עבורי, זה יהיה כמו לחזור לחיות באותה דמות – זהות שלא הייתה באמת אני, מה שאומר לבחור בחיים של “אין שכל אין דאגות”.
במשך שנים חשתי שמשהו לא בסדר ובכל פינה הפנו אותי בחזרה למסלול שידעתי עמוק בפנים שאינני רוצה.
אז שוב, אנו הנערים האבודים מתבוננים לעבר עמיתינו ומחפשים הכוונה, ואנו מוצאים את עצמנו במרחבים אינטרנטיים המאוכלסים כמעט רק בטרנסיות ממין זכר והם, כמו אנשי מכירות, מציעים לנו עיסקה חדשה עם תנאי שימוש מעודכנים שאומרים שכל זה הוא רק טרנספוביה מופנמת וה”טרפיות” המרושעות והאכזריות מטעות אותנו.
אם פעילי מגדר לא יוכלו לקרוא לנו שקרנים, אז הם יאשימו אותנו בבחירות שלנו. הם לא יגלו שום אמפתיה אם זה יסכן את הבועה התדמיתית הפגומה והשקרית שהם בנו.
בינתיים הנערים עדיין אבודים והם נואשים ללמוד איך להיות גברים – גבריים או לא.
אני בהחלט מרגיש שאני בקטגוריה של ה”אח הגדול” בקבוצה, כי אני קצת יותר מבוגר וחייתי כטרנס יותר זמן, אבל גם אני נער אבוד.
אולי אנחנו פשוט צריכים לתת לזה זמן, אבל אני יודע שאנחנו לא יכולים לבד, ואני לא בטוח שאני יודע מה התשובה לזה.
אני מקווה למצוא את התשובה.