הסיפור שלי על בתי

28 ביוני 2022, תרגום מאת נעמה עציץ

קישור למקור: https://pitt.substack.com/p/my-story-about-my-daughter

לפני שנה, במהלך הסגרים של המגיפה, התחלתי לשים לב לשינויים בלבוש של בתי (היא הייתה אז בת 11). מילדה שאהבה ללבוש שמלות היא הפכה ללובשת שחור. היא גזרה את שיערה קצר במיוחד, למרות שתמיד נהגה להשאיר אותו ארוך לפני כן. היא לבשה רק חזיות ספורט ועמדה בצורה מאוד כפופה, כדי להסתיר את גופה המתפתח. יום אחד הבחנתי בה מנסה לשנות את הליכתה ואת תנועת זרועותיה. 

ואז, יום אחד נכנסתי אליה וביקשתי לראות על מה היא מסתכלת באינטרנט. 

היא הייתה בטיקטוק וביוטיוב, צופה במשפיעני טרנס (ללא רשותי). 

היא הרימה את מבטה אליי עם דמעות ואימה בעיניה. גם אני נבהלתי. 

אני משכילה, עם תואר שני. לפני שכל זה קרה, הייתי בצד השמאלי של המפה הפוליטית. אני עדיין חושבת שיש אחוז קטנטן מאוד מהאוכלוסייה שבאמת נאבק בבעיות מגדר, אבל מה שקרה לבת שלי הוא שונה, זה התחיל פתאום משום מקום, בתקופה של חרדה גבוהה ובידוד כפוי. היא הייתה בודדה. ניכר היה שהיא לא מאושרת.

דיברתי עם המורה שלה לאנגלית. למדתי שבגלל הקורונה היא נאלצה ללמד בכיתה של שמונה ילדים בלבד. רבים מהילדים בכיתה שלה צפו בקהילת הלהט”ב+ ורבים הזדהו כטרנסים. למדתי שבאחת מהמטלות בבית הספר, הבת שלי השתמשה בכינוי ‘הם’ והיא אפילו בחרה לה שם אחר. עם הילדים החדשים בכיתה שלה, היא השתמשה גם בשמה המקורי וגם בשם הנבחר. הייתי מוטרדת לשמוע את כל זה והרגשתי חסרת אונים – השאירו אותי בחוץ.

נעלתי במהירות את הגישה לאינטרנט, וידעתי אותה בנוגע לסיבות שבגללן הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה. התחלתי לעקוב אחר האינטראקציות הדיגיטליות שלה. בקשתי ממנה לקרוא איתי מאמרים על כמה רבות הסכנות בטיקטוק. הילדים שלי התחילו להשתתף בקבוצת הנוער הקשורה לאמונה הדתית שלי. 

עברה שנה והבת שלי נטשה את העניין (אני עוצרת את נשימתי).

יש לה חברים חדשים עכשיו. היא מחייכת יותר עכשיו. היא לובשת בגדים שונים ומקשיבה למוזיקה שונה. לא ראיתי שום אזכור לכינוי ‘הם’ או לשימוש בשם האחר. בכנס ההורים והמורים האחרון, המורים שלה אישרו שיש לה קבוצה חברתית אחרת בבית הספר, ושהכיתות הקטנות היו אסון עבור תלמידים רבים. 

אבל אני עדיין לא רגועה. הנושא הזה יושב בלבי בכבדות. אני מוכנה לחלוק את הסיפור שלי עם כל מי שיקשיב ויעמוד כנגד הטרנד הזה.