20 בדצמבר 2021. תרגום מאת נעמה עציץ.
קישור למקור:
https://pitt.substack.com/p/i-suffer-from-parental-dysphoria?s=r
דיספוריה הורית היא מצב חדש, שגדל בתדירותו ככל שהטרנד הטרנסג’נדרי שמשפיע על ילדינו תופס תאוצה. מדובר בתחושה ספציפית של אי נוחות בנוגע לתחושת העצמי והשקפת המציאות שלך, הנובעת מההכרזה הפתאומית של ילדך שהוא טרנסג’נדר. דיספוריה הורית נובעת בדרך כלל מהלחץ החברתי העצום לתמוך ללא עוררין ב”מסע המגדרי” של ילדך, ממעבר חברתי למגדר הנגדי (או הא-בינארי) ועד להורמונים של המין השני וניתוחים.
דיספוריה הורית כרוכה במצב הממושך של הצורך לשתוק לגבי משהו שאת יודעת שיוביל לטרגדיה, כדי להימנע מאובדן של ילדך, חבריך, המשפחה המורחבת והנישואים שלך – כל מה שעמלת לבנות. את עושה זאת כדי לשמור על סיכוי קטן להשפיע, כדי להשאיר את ילדך קרוב מספיק כדי לעזור לו בסופו של דבר למצוא את הדרך לצאת מהאשליה הזו. זה לחיות עם פחד – פחד מאובדן, פחד מהתרחקות, פחד מאיבוד שפיותך, מאובדן היושרה שלך על ידי התכחשות לאינסטינקטים שלך. אלה שסובלים מהמצב הזה, כולל אני, יודעים שזו התחושה הנוראה ביותר שחווית בחייך.
אם אתה סובל מדיספוריה הורית, אתה משתוקק לומר “לא נולדת בגוף הלא נכון – זה בלתי אפשרי!” אבל אתה גם יודע שהילד שלך כל כך רוצה להאמין בזה שאתה לא בטוח אם לשקר או לומר את האמת. לכן, במקום זאת, אתה אומר מעט מאוד ומתפלל כל יום שילדך ימצא שלווה בגופו לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שיכחישו ויהרסו את התפקוד המיני שלו, את הפוריות שלו, וירעילו את גופו בהורמונים סינתטיים.
זה הכאב שעובר דרך עצם הווייתך כשאתה מתפלל שהאידיאולוגיה הזו תשחרר את ילדך מהאשליה שלו ותחזיר לך את הילד שלך. אלו הדמעות שאתה מחניק כשאתה עושה כמיטב יכולתך כדי לתמוך בילדך, למרות מאמציו להרחיק אותך. זה עוצר את הנשימה שלך, מבלי לדעת איך תהיה מסוגל להמשיך. זו הרגשה של חוסר תקווה שמעולם לא הרגשת בעבר.
זו האימה שבהתמודדות עם זה שנאמר לך על ידי ילדך השני, זה שמשמש כעת משטרת הכינויים בבית שלך, שאתה הוא זה שלא אוהב ותומך. זו הבושה בהבנה שאיבדת את היכולת להיות המבוגר בחדר. זו הרגשה שהערכים הליברליים והפרוגרסיביים שהנחלת לילדים שלך מנוצלים נגדך בצורה שלא יכולת לצפות. זה מייאש, מערער את היציבות ויוצר הרס.
דיספוריה הורית היא מה שקורה כשאיש מקצוע ממליץ לך לקרוא לילדך בשם חדש, כזה שמייצג עבורך סמל לכאב העמוק שלו, שם שכנראה מקבל את מקורו ממשחק הפוקימון במקום מהמורשת המשפחתית שניסית להעביר אליו. זהו הדיסוננס של הצורך לאמת החלטה לביצוע מעבר מגדרי בבית הספר, שהתקבלה על ידי ילד שעובר תקופה מאוד מבלבלת וקשה בחייו. זו החוויה החוץ-גופית של לשמוע את ילדך אומר “אני לא האדם שגידלת, אני מישהו אחר לגמרי”. זו הבדידות של להיות האדם היחיד שחושב שכל זה מזיק לילד שלך ושזה לא אמיץ או משחרר.
זה באמת מטורף, הדיספוריה ההורית הזו. זה מטורף לחיות עם זה ולעבור את זה. זה גורם לך לאבד בהדרגה את הקשר שלך למציאות, טיפין טיפין, מיום ליום.
כולנו אמורים לרצות לדעת מדוע כל כך הרבה ילדים מצהירים על זהות טרנסית, ולא פשוט לקבל את זה כדבר נורמלי, בוודאי שלא ללמד את זה או לעגן את זה בחוק, עד שמישהו יוכל להוכיח מחקרית ולהפוך את כל זה לאמין באופן ברור!
באיזה שלב נעצור ביחד ונטיל בכך ספק?
זה באמת כמו לחיות ביקום חלופי. כל כך הרבה מהצעירים האלה מולכים שולל על ידי אותם אנשים שאמורים להגן עליהם. רופאים ופסיכולוגים אינם עוד מומחים שאפשר לסמוך עליהם. מורים ובתי ספר לא רק בגדו בתלמידים הפגיעים ביותר שלהם בכך שעודדו אותם ללכת בדרך של הקרבה עצמית, הם הרסו את הקשר הקדוש שהם מחזיקים עם ההורים כדי להבטיח צמיחה והתפתחות בריאה של הילדים.
מה על הורה לעשות כאשר הוא סובל מדיספוריה הורית?
האם עליו להתמסר אל השקר, בתקווה שזה יקל על שמירת קווי תקשורת פתוחים עם הילדים כשהם מתבגרים?ובתקווה שכל השאלות הקטנות ששתלת שם לאורך הדרך, יעזרו להם להשתמש בשיקול הדעת שלהם ולא בכאב שלהם, כדי לקבל החלטות בחייהם? או שאולי אתה תנסה לרפא את הדיספוריה שלך על ידי תיקון השבר, ותנסה לרפא את ילדך למרות הסיכון?
דיספוריה הורית זה כאשר נאמר לך שאת טועה, בזמן שאת יודעת שהאינסטינקטים שלך נובעים מהמקום העמוק ביותר שאמא יכולה לשאוב ממנו אי פעם – האינסטינקט להגן על הילד שלך.
הילדים שלנו, החברים שלנו והחברה שלנו שוכנעו להאמין באידיאולוגיה והם אפילו לא מודעים לכך שזה קורה.
למרות שזה קשה, אני בוחרת לטפל בדיספוריה ההורית שלי במקום לחיות איתה, לאשרר אותה או לאמת אותה.
זה אומר שאני חייבת להמשיך לדבר. אני חייבת להאמין. אסור לי להפסיק להאמין שאפשר לרפא את הדיספוריה של הילד שלי, וכך גם את שלי, שהתופעה התרבותית הזו תחלוף כמו שכל הטרנדים חולפים, והילדים שלנו יחזרו אלינו, בתקווה שעדיין בחתיכה אחת.