יצאנו טמבלים – חוויה אישית

המקור כאן, מאת כותבת אנונימית.

למדתי עיתונאות באוניברסיטה. זה לא נראה כל כך מזמן, אבל זה בעצם כן. הייתי צעירה בת 18 כשחברה נתנה לי ספר ואמרה שהוא מסביר מהו מגדר. זה היה ספרה של ג’ודית באטלר “צרות של מגדר“. שמעתי על הספר. אנשים התייחסו אליו כאל התנ”ך. אני פותחת אותו בהתלהבות ומנסה לקרוא בו.

אני לא מבינה כלום. אני מסיקה שאני פשוט לא חכמה או משכילה מספיק כדי להבין את ההתגלויות האלוהיות. אני מגיעה לעמוד 60 ואז מוותרת. האזכורים החוזרים ונשנים של “אלתוסריאני”, “סטרוקטורליסטי” ו”חפצון” מחסלים אותי. אני לא מרגישה ששום חלק מהספר הצליח להיכנס לי לראש.

אני מחזירה את הספר לחברה ומעמידה פנים לכולם שקראתי אותו. אף אחד לא עולה על השקר.

בדיעבד אני מבינה שכולם עשו בדיוק אותו דבר.

נציגת הסטודנטים הלהט”בים

בשנה האחרונה ללימודיי זכיתי בבחירות למועצת הסטודנטים כנציגת ה’להט”בים’. אני גאה. אני לא מבינה שאני עומדת עכשיו על קצה צוק והאדמה תחתיי נסדקת לאט לאט. אני טומנת את ראשי בחול כי מעמדי מתערער יותר ויותר.

בסמסטר הראשון אני נפגשת עם חברי הסגל האקדמי. אני קוראת תקנות. פתאום ‘להט”ב’ הופך ל-‘להטב”אק+”. אין לי מושג מהם ה-ק’ וה-א’ ובטח לא מה ה-+ שנראה שהשתרבב בטעות. אני אמורה להיות המומחית וכל הפרופסורים בגיל העמידה מצפים שאני אסביר להם איך הצעירים מדברים אבל הדיבור הזה נשגב גם מבינתי למרות שאני הצעירה כביכול. אני צולחת את השיחות האלה, משתמשת בראשי התיבות החדשים והמפתיעים ומחפשת בגוגל במהלך הפגישה. האותיות מסמלות “קוויר” ו”אינטרסקס” וסימן ה-+ הוא כנראה קישוט. אני תוהה מה כולל ה-ק’ שאינו כבר כלול ב-‘להט”ב’ ולמה בכלל צריך לכלול אינטרסקס.

כולם מדברים בהתלהבות על כך שלכל אחד יש מגדר. יש נשים עם פין, יש גברים עם נרתיק. מגדר הוא איך מרגישים מבפנים. אני מאמצת את מוחי בניסיון להבין את אופן החשיבה הזה. גבר הוא מי שמתנהג כגבר, ואישה היא מישהי שמתנהגת כמו אישה. זו ההגדרה הקיימת, למרות שמנסים לכסות אותה בביטויים כמו “מזדהה כ…”.

אני לא חושבת על זה. אסור. אמרו לך שככה זה, ככה זה תמיד היה, ולחשוב אחרת זה לשעתק את הקיריארכיה. אומרים לך שוב ושוב ושוב ואת מהנהנת בראשך ומקבלת את זה, כי נותנים לך את העובדות ואומרים לך להנהן. פסאודו-מדע מצדיק את זה. אנשים מדברים על “סריקות מוח” ועל “מיפוי גוף לא נכון” ו”מגדרים ילידיים”. כל זה בולשיט חסר בסיס מדעי, אבל כולם משתפים פעולה עם זה.

כשאני לא יכולה יותר עם הלוליינות המחשבתית אני מפסיקה לנסות להכיר בעובדות הסותרות. הכרה פירושה לזנק מהצוק לתוך התהום. זה רפלקס תת הכרתי שנובע מאינסטינקט של שימור עצמי.

כולם משתפים פעולה. אני פחדנית אז אני מקבלת את זה וממשיכה הלאה. אני בת 22 ואני לא יודעת מהחיים שלי. אני רוצה לבטוח במוסדות שאומרים שטובתי לנגד עיניהם.

המרכז הלהט”בי משנה את פניו

כחלק מתפקידי במועצת הסטודנטים אני מספקת ייעוץ רוחני במרכז הלהט”בי של האוניברסיטה. כשאני מתחילה למלא את תפקידי הוא כבר המרכז ה”להטבאק+”. אני מחשיבה את עצמי כאדם מאוזן ותפקודי, מתאימה באופן מושלם לעזור ל”אנשי שלומי”.

רוב אלו שבאים להיפגש איתי נתקלים בבעיות שגרתיות למדיי. אני מדברת עם מרצים ומבקשת שיהיו פחות הומופובים, נפגשת עם חברי סגל לדון בנושאי להטבא”ק וצולחת ישיבות משמימות להחריד של מועצת הסטודנטים, המלאות בדמוקרטים צעירים ונפוחים מחשיבות עצמית. עם הזמן, יותר ויותר אנשים באים לשוחח איתי על ענייני טרנס. יום אחד נכנס מישהו שהניח שאני “גבר טרנס לפני הורמונים”. כשאני מתקנת את הטעות ואומרת שאני לסבית בוץ’ הוא הופך לעויין פתאום. אני לא יודעת למה, אבל העובדה שמישהו חשב שאני גבר פוגעת בי עד לשד עצמותיי.

יותר ויותר בוצ’ות סביבי מתחילות פתאום להכריז שהן “באמת גברים”. אני לא חושבת על זה. את לא אמורה לחשוב על זה, לערער עליהן, רק לקבל ולאשרר ולהכיר ולשבח את הזהות האותנטית שלהן. אני מקבלת חבילת עלונים מארגון צדקה להט”בי, פותחת את החבילה ופתאום מגלה שאני, המוגדרת כ”בוץ'” (שכחו מה”לסבית”!) בעצם עכשיו “טרנס” ונמצאת תחת ה”מטריה הטרנסית”. אני אומרת בגלוי שזה מגוחך.

מישהו לוקח אותי הצידה ושואל למה אני כל כך טרנספובית.

אני נפגשת עם ארגון צדקה. אחת מחברות הצוות מכריזה על עצמה כ”לא בינארית” ומשתמשת בכינויי גוף “הם”. היא לא נראית לי לסבית ולא נראה בכלל שהלה”ב מעניין אותה, רק ה-ט’. היא מניחה שאני גבר טרנס. כשאני אומרת לה שאני לסבית היא שואלת “את בטוחה? אולי תשני את דעתך”. ואז היא מתחילה לספר לי על החבר שלה.

אני תוהה למה בחורה סטרייטית עם שיער צבעוני נותנת לי הוראות בנושאי הומואים ולסביות. באיזו זכות?

בסוף הפגישה מישהו שאני מכירה מארגון הצדקה אומר לי ש”איידן” התעצבנה ששכחתי את כינויי הגוף שלה. אפילו לא שמתי לב. אמרתי לו שהבחורה חובבת הגאים ובעלת השיער הצבעוני אמרה לי שאני אשנה את דעתי על זה שאני לסבית. הוא אמר שזה לא תירוץ לשכוח את כינויי הגוף של איידן.

בפעם הבאה שאני נפגשת עם איידן היא ממשיכה לפנות אליי בלשון זכר. היא מתעצבנת כשאני כועסת עליה.

למחרת, נשיא אגודת הסטודנטים שולח לי אימייל בבקשה להסביר למה עצבנתי את איידן.

קלואי

יום אחד נכנס למרכז הסטודנטים גבר בשמלה. זה מה שחשבתי ברגע הראשון לפני שהדיסוננס הקוגניטיבי התחיל לפעול. אבל למדתי מהניסיון של הפגישה עם איידן ושתקתי. הגבר משתמש בכינויי הקסם היא/את, וזה אומר שהוא אישה. הוא לבוש כמו זונת רחוב ומכריז שהוא לסבית.

הוא אומר שהוא אישה טרנסית, אבל קלואי שונה מכל הטרנסיות שפגשתי קודם. הן קראו לעצמן “גברים הומואים שהלכו קצת רחוק מדיי”, סיפרו סיפורים קורעים מצחוק, ליוו אותי לבארים, התווכחו על “מתי מדונה התקלקלה”, והוויכוחים הסתיימו בקרבות תיקי יד עם עלות השחר. רבות מהן היו מבוגרות יותר ולהרבה מהן היו סיפורים על החיים בעולם הומופובי, מגיפת האיידס, סרסורים מסוכנים וכמה הן שמחו כשסוף סוף הומואים השיגו כמה זכויות. הגבר הזה היה שונה מאוד מהן.

שערותיי סומרות כל פעם שאני מדברת עם “קלואי”. אני צריכה לעשות מאמץ מודע לא להתבלבל בכינויי הגוף שלו כי המוח שלי זועק “זה גבר, רבאק!”, אבל הדיסוננס הקוגניטיבי שלי וחוש השימור העצמי יודעים שאם אני לא אקרא לגבר הזה אישה זה הסוף שלי. ראיתי מה קורה למי שמתבלבל – “קלואי”, על כל 183 הסנטימטרים שלו – צועק על טרנסית, קלרה, חצי מהגודל שלו, אחרי שאמרה לו “מותק, אתה גבר”. קלואי עצמו דרש ממני שאאסור עליה להגיע למרכז. אני מסרבת.

קלרה מפסיקה להגיע למרכז. אני שואלת למה והיא אומרת “הטרנסווסטיטים החארות האלה, הם לא כמונו”. קלרה לא חוזרת לשם יותר.

המחשבות שלי לגבי כינויי הגוף של קלואי הן לא רצוניות. אני מרגישה אשמה כל פעם שמחשבותיי משתמשות ב”כינויי הגוף הלא נכונים”. המוח שלי עושה שמיניות באוויר – זה לא מה שתיארתי לעצמי בגיל 18 כשפסעתי לראשונה לתוך מרכז הסטודנטים במטרה להשיג זיונים, ועכשיו אני מנסה לחייך ולהתמודד עם הגבר הזה.

הוא מעורר בנו אי נוחות בכל שיחה. אנחנו נושמות לרווחה כשהוא עוזב ויש רק הומואים ולסביות בחדר.

פתאום חבריי הסטרייטים מתחילים לשאול אותי אם הייתי מוכנה “לשכב עם אישה טרנסית”. אני מנסה להתבדח על זה. אחד החברים מתעקש לשאול, וכשאני אומרת לו שאני לא מוכנה לשכב עם מישהו שיש לו זין, הוא מתחיל לתהות האם ההעדפות שלי “נטועות בדעות קדומות”. אני שואלת אותו אם הוא היה מוכן לשכב עם אישה טרנסית. הוא אומר שלא. הוא מעדיף אישה שתוכל ללדת את ילדיו.

אני מחייכת ומהנהנת וכשהשיחה מסתיימת אני עוזבת את החדר במהירות שיא.

פלישת הקלואיות והאיידנים

קלואי מתאר לנו בפרוטרוט את הרפתקאותיו המיניות. קשירות, עור, ו”להיות השולט”. קלואי מספר לנו על חוסר ההצלחה שלו באתרי היכרויות ללסביות. אני לא מספרת לו שעשיתי פילטר גובה כדי לסנן את ה”טרנסוש”. אני גם לא מספרת לו שאני וחברותיי לועגות לגברים כמוהו באתרי היכרויות ללסביות, מחליפות צילומי מסך ומספרות בדיחות בנוסח שתיקת הכבשים.

בשלב כלשהו יש יותר קלואיות ופחות נשים. כולם מדברים על קומוניזם רדיקלי, על “עבודת מין היא עבודה”, “ניכוס תרבותי” ועל “טרפיות” וכמה הן איומות. אחד מהם מסביר לי באריכות למה אני לא צריכה לקרוא שום הוגה פמיניסטית משנות ה-70 כי הן שנאו טרנסיות. אני לא רוצה לשנוא טרנסיות, נכון?

כולם מתנהגים אותו דבר. אני מקבלת עוד ועוד דיווחים על קלואיות שמטרידות אנשים במרכז, בעיקר לסביות צעירות. במקביל יש שטף של “איידנים”, נשים סטרייטיות שמכריזות על עצמן כגברים הומואים. אחת מהן אומרת לי שאני “מנכסת את התרבות של הגברים הטרנסים”.

יום אחד אני יושבת במרכז ומביטה דרך החלון. בלובי של המרכז יש קבוצת אנשים שמתווכחים בלהט. אני קולטת שאף אחד מהם לא הומו או לסבית במובן המקובל של המילה. אני מרגישה לא נוח אבל לא מצליחה לדייק לעצמי למה.

אחד הקלואיות נוקש על דלתי. הוא לובש עליונית ורודה וחצאית עיפרון. הוא מזכיר לי את בופאלו ביל. הוא מזמין אותי לקפה. אני מסרבת. הוא שואל למה, הרי אני רווקה. אני אומרת לו שאני עסוקה היום. הוא מנסה לקבוע ליום אחר. אני אומרת שאני משחקת כדורגל באותו יום. הוא ממשיך לנסות ולשדל אותי. בסוף נשבר לי להיות מנומסת ואני אומרת לו שאני לא מעוניינת בו. הוא צועק עליי שאני טרנספובית ועוזב.

אחרי כמה שעות הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. החברים שלו קוראים לי טרנספובית כי אני לא מעוניינת בו. זה רק דייט אחד, הם אומרים. רק קפה. אולי תיהני מזה, לכי תדעי. החברה האחרונה שלך התלבשה ככה. את צריכה ללמוד להיפטר מההעדפה שלך לאברי מין.

אני חושבת לעצמי שהחברה האחרונה שלי הייתה נמוכה ממנו בראש והיה לה כוס, אבל אני לא אומרת כלום. אני מתעלמת מההודעות. מותר שיהיו לו גבולות. לי אסור.

שיעור היסטוריה

אני יושבת בכיתה. זה קורס בהיסטוריה של המיניות שנרשמתי אליו להרחיב את אופקיי במהלך התואר שלי בעיתונאות. אני מנסה לא לחשוב על הלוואות הסטודנטים שאצטרך לשלם בגלל הקורס הזה.

באופן מוזר, זו אולי המכה הראשונה שנוחתת על השמיניות באוויר שהמוח שלי עושה. הפרופסור מתחיל את ההרצאה בהכרזה שנטייה מינית היא למעשה הבנייה חברתית. הוא מסביר שהמילה “הומוסקסואליות” לא הייתה קיימת עד המאה ה-19 ולכן הומוסקסואלים הם תוצר של החברה הויקטוריאנית הדכאנית. התיאוריה נשמעת לי מוזרה. גדלתי בעידן ה”נולדנו ככה”, ואכן, ההומוסקסואליות שלי נראית לי ביולוגית, אינסטינקטיבית, בסיסית באופן מהותי ביותר בכל תא בגופי. המשיכה החזקה לנשים באה לי באופן טבעי כמו נשימה או ראייה או להפליץ באופן פתאומי בדייט השני. והנה בא הגבר הזה ואומר לי שלמעשה התפיסה שלי היא הבניה המבוססת על הסביבה.

זה נשמע לי מוזר. מישהו מהכיתה שידוע לשמצה כאחד שאוהב לשאול שאלות, מצביע ושואל למה הרומאים ידעו על הומוסקסואלים (הוא סטודנט ללימודים קלאסיים). הפרופסור מודיע לו בפנים חמורי סבר שלמעשה הרומאים ידעו על “ההתנהגות”, אבל המילה “הומוסקסואלים” לא הייתה קיימת באותו הזמן ולכן לא היו הומוסקסואלים, רק התנהגויות שאנו מפענחים ומבינים על בסיס תרבותי.
זה נשמע לי אפילו פחות הגיוני מקודם. מישהו שואל על טרנסים והפרופסור עונה ש”טרנסים היו תמיד”.

רגע, אבל הומואים הומצאו על ידי הסקסולוגים הראשונים במקום על ידי הגדרה עצמית? היינו צריכים שקודם כל סטרייטים ימציאו אותנו כ”אחר”? זה אפילו עוד פחות הגיוני.

מתחילים לדבר על זה

אני יושבת עם כמה חברים גאים ואחד מהם מתלונן על העיסוק המתמיד בענייני טרנסים כשעוד אין אפילו נישואים חד מיניים בכל ארצות הברית. אנחנו מדברים על המרחבים שלנו שהולכים ונעלמים ואני אומרת שלפעמים אני הלסבית היחידה מכל אלו שיושבים במרכז הסטודנטים הלהטבאק+ (השם שונה באופן רשמי). אני חושבת על ניסיונותיי להשיג זיון – כי פתאום לכל ה”לסביות” במרכז יש זין. זה קרה כל כך מהר שאי אפשר היה לא לשים לב. הלכתי למפגש של קבוצת לסביות והיו שם כל כך הרבה זכרים שהמצאתי תירוץ ועזבתי. הקלואיות נכנסו וכל הלסביות עזבו מייד. אני מרגישה אי נוחות תמידית. מרגישה שצופים בי, בוהים בי, מקנאים בי. הקלואיות מדברים באריכות ובציבור על אברי המין שלהם ועל פורנו אלים וזה גורם לי להרגיש מגעילה ומלוכלכת. אני לא סובלת את רובם.

בטינדר אני כותבת שאני לא רוצה זין. אני מתחברת למחרת והחשבון שלי נחסם. אני שואלת מדוע נחסמתי וטינדר לא נותנים לי תשובה ישירה.

הקדנציה שלי במועצת הסטודנטים מסתיימת. אני לא מתמודדת שוב. זו השנה האחרונה שלי. אני מסיימת את התואר ויוצאת לעולם האמיתי. אחד הקלואיות תופס את מקומי כ”נציג הסטודנטים ה-להטבאק+”.

זה ההוא שניסה להזמין אותי לצאת איתו לדייט. הוא גורם לי לאי נוחות בכל תקופת החפיפה.

אני כועסת כי אני יודעת שהוא יהרוס את כל מה שעמלתי להשיג.

הטרפיות האיומות האלה

אני יוצאת לבר גאה עם כמה חברים, אבל כשאנחנו מגיעים אנחנו מרגישים שאנחנו ההומואים היחידים בכל הבר. המקום מלא באנשים עם שיער צבעוני. גבר בשמלה מנסה להתחכך בי וכשאני מסתובבת ואומרת לו לא, הוא קורא לי “טרנספובית כלפי טרנס-פמיות”. כשאני אומרת שאני לסבית בוץ’ אנשים שואלים אם אני “טרפית”. אני לא יודעת מה זה “טרפית” חוץ מזה שטרפיות הן רעות. אמרו לי שטרפיות הן רעות אז זה בטח נכון, לא? אני לא רוצה להיות אדם רע.

אני מנסה ללכת לאירועים גאים אחרים ופתאום אני במיעוט. אני, כמה לסביות מבוגרות יותר וכמה גברים הומואים יושבים יחד בפינה במרחבים שפעם קראנו להם בגאווה המרחבים שלנו ועכשיו הקלואיות והאיידנים מכריזים שאלו המרחבים שלהם וגרוע מכך – שהם בדיוק כמונו. זה מדאיג, ואני כבר לא מרגישה שזה מרחב בטוח עבורי. לאט לאט כולנו מפסיקים להגיע. אין יותר אנשים גאים במרחבים גאים.

יש לי חברה לסבית. היא מספרת לי בהתרגשות על דייט ראשון. הפגישה מתקיימת בבית קפה חמוד. זה טרנסית שגודלו כפול משלה. כשהיא אומרת לו שהיא לא מעוניינת הוא חוטף עליה עצבים בבית הקפה, קורא לה טרנספובית מלאת שנאה, צורח ומאיים עליה שירביץ לה.

היא מספרת לי כי היא יודעת שאני שומרת סוד, אבל היא לא יכולה להגיד שום דבר בציבור. היא תהיה טרנספובית. אז היא שומרת את זה לעצמה והאיש הזה ממשיך ואורב לנשים שחושבות שהן בטוחות – מרמה, כופה ומתעלל בהן.

אם תפתחי את הפה יקראו לך טרפית, וטרפיות הן רעות. למה הן רעות? אל תשאלי. רק תקבלי את זה שטרפיות הן רעות. טרפיות פוגעות בטרנסיות ואת לא רוצה שזה יקרה, נכון?

מתישהו החברה שלי שומעת שהגבר שפגשה בדייט עשה את זה למישהי אחרת. היא כותבת פוסט שבו היא אומרת שלא מסתירים עובדות חשובות על עצמך באתרי היכרויות. היא זוכה לכינוי טרפית כי היא אמרה ש”ללסביות אין זין”, ונאמר לה שהקללות שהיא חטפה בציבור הן תגובה הגיונית של אדם הסובל מדיכוי בתגובה לדיכוי. זה אות קין והוא מוטבע על מצחה. אני פחדנית ולא מדברת בגלוי. אני שונאת את עצמי. אני חושבת על העתיד שלי ולא על החברה שלי או על האנשים שלי. אני יודעת שאם אדבר אני יכולה להיפרד לשלום מהקריירה שחלמתי עליה. אני מפחדת שגם על מצחי יוטבע אות קין.

אני אומרת לחברה בפרטי שאני תומכת בה, אבל אני לא מעזה לומר זאת בגלוי.

אני לא מעזה לשאול שאלות.

הסכר נפרץ

יום אחד אני משוטטת לי באינטרנט בעבודה. עשיתי מספיק קופירייטינג כדי לכסות על עצמי בשבועות הקרובים. אני מחכה שהבוסים יעזבו ומבלה את היום בשיטוט חסר מחשבה ברשת. אני רואה פוסט בקבוצת פייסבוק לסטודנטים להטבאק+ ששכחתי לצאת ממנה. זה פוסט הטרלה על “רטוריקה טרפית” כביכול. הלינק עדיין שם והוא מפוצץ בתגובות, כולן פה אחד מלאות זעם קדוש.

אני לוחצת על הקישור ומוצאת את עצמי צוחקת מהתיאור של “גברים בשמלות”. ה”טרפיות” האלה אומרות שלגברים יש זין ולנשים יש כוס. כל מי שטוען אחרת הוא חתיכת אידיוט. זו דרך פשוטה כל כך לתאר את זה. כאילו, מה זו בעצם אישה באמת? זה לא נשמע מרושע, גרוע או אכזרי. זה נשמע… הגיוני.

אני חוקרת עוד ועוד את דרך החשיבה הזו וזה ממכר. אני מסתכלת באתרים רק בטלפון שלי. תמיד אהבתי לקרוא על אנשים שמבקרים כל דבר והנה יש לי מקור אינסופי לכך, והן אומרות בדיוק את כל מה שידעתי באינסטינקט אבל לא מצאתי מילים כדי לתאר, או שמא לא היה לי מעולם האומץ לתאר במילים. אני תוהה האם אני מקצינה – בראשי חולפות תמונות של לוחמי דאע”ש המגייסים צעירים דרך האינטרנט. אבל הכל נראה כל כך הגיוני. המוח שלי כבר לא עושה שמיניות באוויר כדי להיענות לרצונות של אחרים. אני חושבת באופן חופשי, ביקורתי, פתוח, ללא פחד.

אני מרגישה שהמוח שלי משתחרר מהשלשלאות שהושמו עליו כל השנים האלה, כשאני התמימה בת ה-18 שרק רצתה למצוא זיונים ניסתה לקרוא את “צרות של מגדר”.

הערפילים במוחי נעלמים. דרך החשיבה שלי משתנה פתאום. לא עוד הכחשתי את מה שעומד מול עיני. לא, עכשיו אני רואה את הדברים כפי שהם. אין עוד לוליינות מחשבתית. לראשונה מזה זמן רב המוח שלי היה צלול.

הכל מסתדר פתאום

אחד הקישורים שלחצתי עליהם הוביל למאמר של דר’ ריי בלנשרד על “אוטוגינפיליה”. קראתי אותו ופתאום היה לי הסבר. הומוסקסואלים טרנסקסואלים ו”אוטוגינפילים”. שני הסוגים שאותם אפיין בעבודתו המפורסמת והשנויה במחלוקת.

אוטוגינפילים – גברים עם פטיש מיני ל”להיות נשים”, פטיש לאלטר-אגו בצורת אישה, פטיש לגוף שלנו, לנשמתנו, תודעתנו והחוויה שלנו. כל זה מצטמצם למשהו שכמה גברים עם ראש בלטה מאוננים עליו.

הבנתי למה הם היו כל כך נואשים לגרום ללסביות לצאת איתם. הם צריכים אותנו כדי לאשרר את הפטיש המיני שלהם. חיינו, חוויותינו, המרחבים שלנו, אתרי ההיכרויות שלנו, התרבות שלנו, המדיה שלנו, אתרי האינטרנט שלנו, כל נשימה שנשמנו, המטרה היחידה של כל אלו מבחינתם היא לתת להם אישור, כי אחרת נהרסה להם הפנטזיה! אותם גברים סטרייטים כבר לא יוכלו לאונן על הפנטזיה של “להיות לסבית”! לא היינו בנות חווה, היינו רק דמויות משנה במשחק הווידאו שלהם. שחקניות פורנו, ניצבות בסרטים שבהם הם הגיבורים הראשיים ואנחנו האקסטרה. לא היינו בנות אנוש שלמות עם תשוקות משלנו. היינו חפצים, אובייקטים, אביזרי פורנו.

כל התנועה הגאה, לסביות, הומואים, הומוסקסואלים טרנסקסואלים, כולנו הצטמצמנו לאביזרים בשימוש הפנטזיה המינית של איזה גבר סטרייט. זה כל מה שהיינו עבורם, בסופו של דבר.

ועוד ציפו שאשתף עם זה פעולה?! שכולנו נשתף עם זה פעולה?

מעבר לזה – אני שיתפתי פעולה. אני לחמתי למען זה.

מה עשיתי?

עבדו עלינו בעיניים

בכל פעם שאת מתקרבת, בכל רגע שאת מתחילה לחשוב שמשהו כאן לא בסדר, את מתחילה להרגיש קצת מטופשת.

זה סבבה, כמובן. כולם אומרים לי את זה. התקשורת, הציבור, האנשים מסביבי. אף אחד לא מביע דאגה. כשאת חשה דאגה את לא אומרת כלום כי אף אחד אחר לא אומר כלום, וכי את פחדנית.

את מרגישה קצת מטופשת כי זה באמת מטופש. להגיד שיש נשים עם זין זה מטופש. את יודעת שזה מטופש מהרגע שהמשפט המטומטם הזה יוצא מהפה שלך עד הרגע שהוא רוקד על לשונך והעצבים שלך שולחים אותות לגרון שלך כדי להפיק את הקול הנדרש. אבל, את חושבת לעצמך, את לא טיפשה.

את לא טיפשה, את חושבת, כשמישהו אומר “לנשים ביולוגיות יש כרומוזומי XY” או כשמישהו אומר שזה בסדר שגבר בנבחרת האתלטיקה של האוניברסיטה מזדהה כאישה ותופס מקום של אישה בנבחרת. את יודעת שזה לא בסדר, אבל כולם משתפים עם זה פעולה, ואת לא טיפשה, ואל לך להרגיש טיפשה כי כולם אומרים שזה הדבר הנכון, שזה הצד הנכון של ההיסטוריה, שזוהי עשיית צדק עם מיעוט מדוכא, אז את משתפת עם זה פעולה.

את מפחדת לגלות שאת טיפשה, אבל כך גם כולם סביבך. אף אחד לא אוהב לצאת טמבל. אף אחד לא אוהב להבין שמכרו לו ערימה של שקרים כשהיה צעיר תמים בן 18 שמחפש הומואים ולסביות אחרים, ועלייך אי אפשר לעבוד ככה. וכך ההצגה נמשכת. כולם מפחדים להודות שאולי בכל זאת כולנו טמבלים כי האמנו במשהו שהוא בלתי אפשרי פיזית ושאנחנו לא שונים מחבורה של פנאטים דתיים המעריצים את ספרי הקודש – עם המזמורים שלנו, עם מילות הקסם שלנו, הטקסים שלנו ויכולתנו לחזור בתשובה. אין מצב שנאמין במשהו שאינו מגובה במדע. אנחנו חכמים מדיי, אנחנו לא טמבלים.

ואז, כשזה סוף סוף כבר יותר מדיי, ואת כבר נסחפת מעבר לקצה הצוק, אותו הצוק שאת יכולה לראות מתחתיו את התהום, הצוק שאת יודעת שאין ממנו חזרה, ואת נסוגה לאחור. כי לקפוץ מעליו משמעותו להודות שיצאת טמבלית. אף אחד לא אוהב את ההרגשה הזו – את הבושה, המבוכה, האימה והפחד. מה שמשתרע מעבר לצוק זו גלות, אות קין, פחד ושנאה ונשים מרושעות שרק רוצות שטרנסיות ימותו.

מה שנמצא מעבר לצוק זו ההבנה שניצלו אותך. נוצלת על ידי משהו גדול ממך כדי לדחוף תרופות לילדים. נוצלת על ידי גברים סטרייטים כדי להשתתף בפטיש המיני שלהם ללא הסכמתך. כל הקהילה שלך הפכה בן לילה לאביזר אוננות לקבוצת גברים סטרייטים ואמרו לך שלהתנגד זה “טרנספובי”. נוצלת כדי להפיץ כמויות אדירות של הומופוביה, להשתתף בהרס הקהילה שלך, ואמרו לך שזה צודק וטוב.

צריך כוח נפשי כדי להבין את זה, להכיר בזה, להתקדם הלאה וליצור משהו טוב יותר. אני יכולה גם להבין אותך אם את מבינה את זה אבל מכחישה ומסתירה את מה שאת עושה. גם אני הייתי פעם פחדנית. גם אני לא רציתי להאמין למה שעיניי רואות ומה שניצב מולי. הצוק מפחיד, וכשאת קופצת ממנו נראה שאין שם כלום מלבד מוות חברתי.

אבל בסופו של דבר משהו דוחף אותך מהצוק ללא הסכמתך. את מבינה שעבדו עלייך בעיניים כי בסופו של דבר קורה משהו כל כך אבסורדי שאת פשוט חייבת. אפילו הפחדניות הכי גדולות בסופו של דבר יפלו מהצוק. המוזיקה תפסיק, הריקוד יסתיים ואת סוף סוף תרגישי את הבושה, המבוכה, האימה, הפחד, האשמה.

כי אף אחת לא אוהבת לצאת טמבלית.

אז אולי כדאי לגמור עם זה כבר עכשיו, כשעדיין יש לך כבוד עצמי.