מאת קולין רייט באתר קווילט. המקור כאן.
פרוגרסיבים רבים מייחסים חשיבות מוסרית ל”חוויית החיים” אבל מצד שני מנסים למזער את הנזקים הנגרמים מתרבות הביטול. אפילו האייקון הפרוגרסיבי אלכסנדריה אוקאסיו קורטז בכבודה ובעצמה התייחסה לאחרונה לתופעה בביטול ואמרה שאלו בסך הכל אנשים שחושבים את עצמם וצריכים לתת דין וחשבון על דעותיהם הבעייתיות. כתב הניו יורק טיימס צ’רלס בלואו מאמין שתרבות הביטול בכלל לא קיימת ואם כבר, זו בסך הכל תופעת לוואי רצויה של אקטיביזם עממי.
המוטיב החוזר הוא הצגתם של אלו המתלוננים על תרבות הביטול כקורבנות מזוייפים המשחקים אותה קדושים מעונים בשביל קליקים ומעריצים. אוקאסיו קורטז מתארת את המתלוננים כאנשים ש”מחשבותיהם מפורסמות בכלי תקשורת גדולים” ובלואו אומר ש”העשירים ובעלי הכוח מתעצבנים על כך שההמונים יכולים עכשיו להתארגן ולהביע את מחאתם”. קשה לא לראות את התעלול הרטורי. אם אנשים “מבוטלים” נופלים לתוך תהום הנשייה סיפוריהם לא נשמעים לעולם. אם בכל זאת הם מצליחים לספר את הסיפור שלהם, הם מתוארים כמפונקים וחוצפנים. באמצעות רטוריקה צבועה זו אפשר להתעלם מקיומם של אלפי קורבנות.
כמובן שזה נכון שאנשים עשירים ומפורסמים שנפלו קורבן לביטול, כדוגמת ג’יי קיי רולינג, מקבלים תשומת לב אדירה. אבל זה לא רק כי הם עשירים ומפורסמים, אלא כי הסיפור שלהם מתאר את סיפורם של רבים אחרים, מפורסמים פחות, שזכו להתנפלות על ידי התקשורת, באוניברסיטאות, ברשתות החברתיות ובתתי תרבויות אמנותיות וספרותיות. הרוב המוחלט של ה”מבוטלים” הם אנשים שמעולם לא שמעתם עליהם, שאין להם את האמצעים להשיב מלחמה, או כאלו שלמדו שכדאי להם לשתוק כדי שלא לאבד את שארית המוניטין או הביטחון התעסוקתי שלהם.
אני יודע, כי אני אחד מהם.
זו לא הפעם הראשונה שאני מספר את סיפורי בציבור. דיברתי על כך בטוויטר ובפודקאסטים שונים, אבל הניסיונות הנמשכים להכחיש שתרבות הביטול קיימת שכנעו אותי שעליי לספר את סיפורי לפרטים.
בשנת 2008 החלטתי שברצוני לפתח קריירה אקדמית כביולוג. מגיל צעיר נמשכתי למדע ובפרט לביולוגיה אבולוציונית. אפילו בעודי סטודנט לתואר ראשון היה לי בלוג שבו הפרכתי טיעונים פסאודו מדעיים ומתחתי ביקורת על תיאוריות הבריאתנות והתכנון התבוני. לא חששתי לומר את דעתי, ולפעמים השתתפתי בדיונים עם נוצרים שמרנים. בריאתנים ותומכי התכנון התבוני אמרו לי לעיתים קרובות שאני טועה או טיפש, אבל מעולם לא קראו לי מלא שנאה.
כל זה השתנה כשהתחלתי בלימודי הדוקטורט ב-2013. מצאתי את עצמי בסביבה שבה לא הייתי עוד צריך לדאוג מפני שמרנים ימנים, אבל הפסאודו מדע שנתקלתי בו הגיע מהצד השני של הקשת הפוליטית, בעיקר תומכי תיאוריית ה”לוח החלק” שטענו (שלא בצדק) שההבדלים בין המינים באישיות, העדפות והתנהגות הם אך ורק תוצאה של חיברות.
באותו הזמן התחלתי להתעניין במה שנקרא היום “אידיאולוגיית המגדר”. על פי תיאוריה זו יש להתייחס לאנשים טרנסים בחמלה (ואני מסכים), אבל גם לקבל את הטענה הלא נכונה מדעית שמין ביולוגי קיים על פני “ספקטרום” רציף, שזכר ונקבה הם אולי בסך הכל הבניות חברתיות ושהמין נקבע על ידי “זהות עצמית” של כל אחד ואחת במקום על פי מבנה אברי הרבייה. כשהתנגדתי לטענות האלה נטען שאני טרנספוב מלא שנאה. חששתי מנזק מקצועי ולכן הפסקתי להתווכח ופיניתי את התחום לאלו הדוגלים בפיקציות אופנתיות.
קיבלתי דוקטורט בביולוגיה אבולוציונית מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה ב-2018 והתחלתי בפוסט דוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה. באותו זמן הצטרפתי לטוויטר ושמתי לב שהפסאודו מדע שראיתי במהלך לימודיי התפשט לעולם הרחב וקודם על ידי האשטאגים יומיומיים. אפילו מדענים שאותם הכרתי אישית והערכתי הפיצו את השטויות האלה כאילו היו עובדות מדעיות. אבל לא העזתי לומר אף מילה, כיוון שתכננתי להגיש מועמדות למשרות סגל בכיר ולא יכולתי להרשות לעצמי להתווכח עם טיעונים שעל פיהם תחושת מגדר חשובה יותר מביולוגיה.
באוקטובר 2018 פרצה שערוריה. שלושה אקדמאים הצליחו לפרסם מאמרים פיקטיביים ומגוחכים בכתבי עת מכובדים, וההידרדרות האינטלקטואלית בתחומי האקדמיה העוסקים במין ומגדר זכתה לתשומת לב מחודשת. כמה שבועות לאחר מכן פרסם המגזין נייצ’ר, אחד מכתבי העת המדעיים היוקרתיים בעולם, מאמר מערכת הטוען שקביעת מין ביולוגי על ידי שילוב כלשהו של אנטומיה וגנטיקה “אינה מבוססת מדעית”. בעקבות אירועים אלו שקרו בסמיכות זה לזה פקעה סבלנותי. למרות אזהרות המנחים שלי שאני עלול להרוס לעצמי את הקריירה אם אדבר בפומבי, הוצאתי את העצבים במאמר שכתבתי לקווילט. המאמר פורסם תחת הכותרת “מכחישי האבולוציה החדשים“.
המאמר הפך ויראלי. למרות שזכיתי לתשבחות, ידעתי שסיפקתי חומר משובח למתנגדים (כתבתי: “לא למדתי מדעים למעלה מעשור רק כדי לשבת בשקט ולראות איך המדע בכלל, ותחום ההתמחות שלי בפרט, מותקפים על ידי אקטיביסטים שהאידיאולוגיה שלהם חותרת תחת האמת”). הואשמתי על ידי פמיניסטיות התומכות ב”לוח חלק” ועל ידי אקטיביסטים טרנסים ב”חשיבה לא נכונה”.
גרוע מכך, הוספתי חטא על פשע והתעמתתי עם המבקרים בטוויטר. מאוחר יותר גם כתבתי מאמר נוסף בקווילט עם האנדוקרינולוג דר’ ויליאם מאלון והסופרת ג’וליה רוברטסון שכותרתו “אף אחד לא נולד בגוף הלא נכון“, ובו טענו שילדים עלולים לסבול מנזק ארוך טווח אם מסלילים אותם לאידיאולוגיה מוטעית לגבי גופם והתנהגותם.
באוקטובר 2019, לאחר פרסום המאמר השני, נאמר לי שמישהו פרסם “מודעת דרושים” בלוח המודעות הגדול ביותר בתחומי, ובה נאמר “קולין רייט הוא טרנספוב שתומך בתיאוריית הגזע”. זה היה בעיצומה של עונת הגיוסים למשרות אקדמיות. המודעה הוסרה על ידי מנהלי הלוח, אבל אין לדעת כמה זמן היא הייתה באוויר או כמה מעמיתיי ראו אותה. (כשהבעתי את דאגתי בפני מפעילי הלוח וביקשתי שיסננו מראש הודעות לפני הפרסום, נאמר לי שזה בלתי אפשרי. למרבה המזל חבר המבין במחשבים התנדב להריץ תכנית שסרקה את לוח המודעות כל דקה בחיפוש אחר שמי, ושלח לי הודעה כל פעם ששמי עלה בחיפוש). באותו זמן הגשתי מועמדות לכמעט 100 משרות ולכן החלטתי לנעול את חשבון הטוויטר שלי ולשמור על פרופיל נמוך.
אבל כמובן שלא החזקתי מעמד. אם מחפשים את המכנה המשותף לכל מי שנפל קורבן ל”ביטול”, זה לא כסף או פריווילגיה אלא פשוט חוסר יכולת לדקלם סיסמאות שאנחנו יודעים שאינן נכונות. עם הזמן נמאס לנו לשמוע את התעמולה השקרית בתחפושת של צדק חברתי, ואנחנו משמיעים את קולנו. זה הרגל הטבוע בדחף לומר את האמת ולחשוף שקרים. זהו דחף שעד לא מזמן הפרוגרסיבים שיבחו.
שברתי את שתיקת הטוויטר שלי ב-14 בפברואר 2020, כשהוול סטריט ג’ורנל פרסם מאמר שכתבתי במשותף עם הביולוגית ההתפתחותית דר’ אמה הילטון בכותרת “ההכחשה המסוכנת של מין“. למרות מגבלת המקום והפורמט, דר’ הילטון ואני הצלחנו לתאר את המדע העומד מאחורי מין ביולוגי ולפרט כיצד הכחשתו מזיקה לקבוצות אוכלוסיה פגיעות כולל נשים, הומואים, לסביות, ובעיקר ילדים שלא קונפורמים למגדר. יותר מכל דבר אחר שפרסמתי, כתבה זו גררה גל גואה של שנאה ברשת – אולי כי חשפנו את התרמית שאידיאולוגיית המגדר כביכול מגנה על ילדים במקום להזיק להם. כמה פרופסורים באוניברסיטת פנסילבניה הוקיעו את המאמר בפומבי וטענו שהוא טרנספובי. סטודנטים וחברי סגל התלוננו למחלקת כח האדם של המחלקה שלי שפתחתי ב”מתקפה אישית על אנשים עם זהות מגדרית לא בינארית” ושנוכחותי באוניברסיטה “גורמת להם להרגיש שלא בנוח”.
כמו שאומרים – אם כבר אז כבר. ב-22 בפברואר 2020 צייצתי מאמר של הגרדיאן שכותרתו “המחלוקת סביב צעירים טרנסים מפצלת את שוודיה, שבה שיעור האבחון בדיספוריה עלה ב-1,500%“. הציוץ לווה בפרשנות האישית שלי: “הדבקה חברתית”. הציוצים שלי נשמעים הגיוניים למי שמכיר את עבודתה של פרופ’ ליסה ליטמן מאוניברסיטת בראון, ובמיוחד המאמר שפרסמה ובו העלתה את ההשערה שישנה “הדבקה חברתית” הגורמת להופעת דיספוריה מגדרית פתאומית בקרב קבוצות של נערות צעירות. אבל האקטיביסטים הצליחו לעוות את ההערה שלי באופן שניתן לפרש כאילו אני תוקף את הילדים עצמם או מרמז שדיספוריה מגדרית דומה לווירוס. סטודנט לדוקטורט באוניברסיטת מישיגן (ונשיא התאחדות הסטודנטים לדוקטורט) בשם קווין בירד האשים אותי ב”הפצת פסאודו-מדע טרנספובי דוחה”. שלא כמו מבקרים אחרים, בירד אפילו לא ניסה להכחיש שמטרתו היא למנוע ממני לקבל עבודה בתחום ההתמחות שלי.
בירד עצמו הוא מקרה מעניין, כי הוא דוגמה לכך שאפילו טרול רדיקלי אחד יכול לגרום לאשליה שמדובר בקמפיין עממי. אם השם נשמע מוכר, זה כי הוא אותו אקטיביסט שהוביל מסע נגד סגן הנשיא הבכיר למחקר ופיתוח באוניברסיטה שלו, הפיזיקאי התיאורטי סטיבן סו. בירד אינו ידוע במיוחד בתחומו, הוא צייץ את תמיכתו בשריפת בנקים ואמר בגלוי שאין לו עניין ב”גילוי האמת” בעבודתו המדעית. אבל במקביל הוא גם עמל ללא הפסק כדי לבנות לעצמו מוניטין כאוכף תרבות הביטול ברשת וכלוחם “נגד פאשיזם”. בתוקף פעילותו הזו הוא הצליח להפעיל כמויות ענק של טרולים שסייעו לו במאמציו, וכתוצאה נאלץ סטיבן סו להתפטר מתפקידו כסגן נשיא למרות שההאשמות בגזענות שהעלה נגדו בירד היו מפוקפקות.
בערך באותו הזמן יצר איתי קשר ראש מחלקה לביולוגיה באוניברסיטה פרטית לתואר ראשון במערב התיכון. הוא שיבח את כתיבתי ואמר שהוא אפילו השתמש במאמר שלי “מכחישי האבולוציה החדשים” כבסיס לדיון בקורסים שלו, אבל למרות שהוא וחבריו למחלקה לביולוגיה כנראה רוצים לגייס אותי, לדבריו, מחלקת כח האדם באוניברסיטה כמעט בטוח תחסום את המהלך כי אני “מסוכן מדיי”. החוויות האלה מזכירות לי שכאשר בלואו משבח את ה”המונים” שמבטלים אנשים כמוני, אותם אנשים שהוא מהלל הם בעצם קואליציה קטנה של טרולים מקצועיים כמו בירד, המשתפים פעולה ביעילות עם הביורוקרטים בני המעמד הבינוני-גבוה הנמנעים מסיכונים ונמצאים כעת במוקדי קבלת ההחלטות באוניברסיטאות רבות.
האשמה בשל קירבה היא אחת התכונות הבולטות של פניקה חברתית. בראשית חודש מרץ קיבלתי הודעת טקסט מחבר קרוב ועמית לעבודה שמכהן כעת כמרצה בכיר באוניברסיטת מחקר גדולה, ובה הוא הודיע לי שעמיתיו התחילו לחקור אותו לגבי הקשר בינינו. הוא אמר לי ששאלות כאלו עולות לעיתים קרובות ושהוא חש צורך להוקיע אותי בפומבי כדי לטהר את שמו, וזה מה שהוא עשה. שאלו את עצמכם אילו עוד תנועות אידיאולוגיות ובאילו עוד תקופות בהיסטוריה אנשים נאלצו לנקוט בצעדים פומביים כאלה…
בהמשך החודש עלתה באתר חיפושי העבודה עוד מודעה שאמרה “קולין רייט הוא טרנספוב שתומך במדעי הגזע”. יצרתי קשר עם מנהלי הלוח ושוב הבעתי דאגה. הפעם לא זכיתי לתגובה.
בינתיים, חשבון טוויטר אנונימי הודיע לי שנשלחו אימיילים לוועדות גיוס כדי להזהיר אותן מפניי. איני יכול לאמת את הטענות האלה, אבל דבר דומה קרה לפרופסור לפסיכולוגיה לשעבר בו ויינגרד, שפוטר לאחרונה ממארייטה קולג’ בעקבות מאמצים עיקשים מצד אקטיביסטים (אולי אפילו אותם אקטיביסטים) להשחיר את שמו ולהציג אותו כגזען ותומך ב”תורת הגזע המדעית”. למעשה, יש סיכוי שאותו “קהל אנונימי” כפי שקורא לו בלואו, הוא אדם אחד בלבד.
באפריל החלטתי לעזוב את המערכת האקדמית. לזכותה של אוניברסיטת פנסילבניה ייאמר שלא פוטרתי. למעשה, הייתה לי הזדמנות להאריך את החוזה שלי בשנה נוספת. אבל לא האמנתי עוד שיש ביכולתי להשיג משרה אקדמית באווירה הנוכחית, לא משנה עד כמה אני מוכשר ועובד קשה. כמו כן, לא רציתי לבזבז את כל זמני בתגובות להאשמות השווא בטרנספוביה וגזענות. פתחתי במסע כי אני אוהב מדע וכי רציתי להילחם בכוחות המפיצים פסאודו מדע במרחב הציבורי. אבל זהו פרוייקט בלתי אפשרי כיוון שאפילו המדענים בעצמם מפחדים מקבוצה קטנה של אקטיביסטים שדורשים שהשיטה המדעית תהיה משנית לרעיונותיהם ההזויים, והמוכנים להרוס את חייו של כל מי שמתנגד להם. אם תעשו כמוני עליכם לצפות לגורל דומה.
אף אחת מהדעות שהבעתי הן קיצוניות. למעשה, רובן ככולן נראות כהיגיון פשוט לכל מי שאינו אקטיביסט או אקדמאי. אני אחזור עליהן כאן: זכר ונקבה אינם הבניה חברתית אלא קטגוריות ביולוגיות אמיתיות שאינן נמצאות על ספקטרום. בני אדם מתחלקים לשני מינים ובהקשרים מסויימים כמו ספורט זה חשוב. אם נתעלם מהמציאות של דימורפיזם מיני נגרום נזק לנשים ולחברי הקהילה הגאה שסובלים מאפליה הנטועה בהבדלים האמיתיים בין גופים זכריים ונקביים. תיאוריות מגדר איזוטריות שמתיימרות להכחיש את המציאות הביולוגית או שמתבלבלות בין מין ובין סממני מין משניים או סטריאוטיפים מבוססי מין עלולות לבלבל ילדים, והן כנראה אחד הגורמים לעלייה המסיבית בדיווחים על דיספוריה מגדרית, בעיקר בקרב נערות בנות עשרה.
בשורות הסיכום של המאמר “מכחישי האבולוציה החדשים” כתבתי שהאקדמיה “אינה עוד מקום מפלט לאינטלקטואלים בעלי מחשבה חופשית שאינם חוששים להביע את דעתם” וש”עכשיו אנשים צריכים לבחור בין חיים כאקדמאי שסותם את פיו או אינטלקטואל המגשים את עצמו”. מנסיוני האישי ומזרם האימיילים שאני מקבל מאקדמאים מודאגים יש להסיק שהמצב רק החמיר.
הסיפור שקראתם הוא רק סיפורו של אקדמאי לשעבר אחד, אבל כולנו צריכים לדאוג מכך שהאקדמיה כולה מוחזקת כבת ערובה בידיו של מיעוט קולני שמתעקש שעלינו להכיל רעיונות דמיוניים שאינם אלא גלגול אידיאולוגי של מיתוסים נוצריים. שלא תטעו: תרבות הביטול אמיתית מאוד, והיא אינה מוגבלת רק לעשירים ולמפורסמים. כמו תהליכים תרבותיים רבים, יידרש מאבק ארוך וממושך להיפטר ממנה. אינני מתיימר לדעת כיצד זה יסתיים, אבל אני יודע שזה מתחיל בכך שכולנו צריכים לפקוח את עינינו ולראות את הבעייה. אם לא נעשה כן זה יהווה, אם יורשה לי לצטט ביטוי החביב על לוחמי הצדק החברתי – ליטרלי מחיקה של חוויית החיים שלי.