הופיע במקור בקבוצת הפייסבוק “ארצות ברית המועצות”. מופיע כאן באישור מנהל הקבוצה.
בפלורידה עבר חוק שאוסר לדון במיניות ומגדר בגנים ובבתי הספר עד כיתה ג’. למה זה קרה ואיך זה מאיים על דיסניוורלד?
בתחילת ינואר קיבלו בני הזוג פרז, תושבי פלורידה, טלפון מטריד. על הקו היתה דסטיני וושינגטון, יועצת בית הספר בו למדה בתם בת ה-12, אשר האיצה בהם להגיע לבית הספר באופן מיידי, תוך שהיא מסרבת למסור פרטים נוספים. כאשר חשו ההורים המודאגים אל בית הספר – ולאחר שאולצו להמתין בלובי כ-20 דקות – סיפרה להם היועצת מדוע זימנה אותם: בתם ניסתה לתלות את עצמה בשירותי בית הספר.
ההורים הנסערים לא הספיקו להסדיר את נשימתם בטרם הממה אותם וושינגטון במידע נוסף: ראשית, התברר להם כי ניסיון ההתאבדות לא היה הראשון; הילדה ניסתה לתלות את עצמה גם ביום האתמול. שנית, היועצת עדכנה את בני הזוג כי הסיבה שבתם ניסתה להתאבד היא “בעיית הזהות המגדרית” שלה והעובדה שהוריה, על פי היועצת, צפויים להתנגד לשינוי המגדרי עקב האמונה הנוצרית-קתולית שלהם. אלא שלהורים לא ניתנה הזדמנות להתנגד וגם לא לתמוך, מפני שאת “בעיית הזהות המגדרית” של בתם, ככל שהייתה כזו, בחרה היועצת להסתיר מהם ולהתנהל בעניין מול הילדה מאחורי גבם.
על פי התביעה שהגישו ההורים, בתם פנתה אל היועצת מפני שהייתה מושא להצקות. לאחר שחברתה סיפרה לה כי היא טרנסג’נדרית, תהתה הילדה האם גם היא כזו, מפני שרצתה להיות חזקה וחופשיה “כמו בן” ומשום שאהבה לשחק במשחקי מחשב, תחביב שעמיתיה טענו כי הוא “של בנים”. היועצת הביעה עמדה חיובית כלפי טרנסג’נדרים ועל כן ביקשה ממנה הילדה לפנות אליה בלשון זכר. כך עשתה היועצת במהלך מפגשיה השבועיים עם הילדה במהלך החודשים שלאחר מכן, מפגשים שהוסתרו מן ההורים ואשר במהלכם אישרה היועצת את האמונה כי הילדה “עשויה להיות בן”. היועצת אף פנתה אליה בלשון זכר בנוכחות חבריה ללימודים, ללא אישורה, דבר אשר החמיר את ההצקות שבעטין פנתה אליה הילדה מלכתחילה והחריף את הבלבול והדיכאון שחשה, עד אשר ניסתה ליטול את חייה.
וונדל פרז טוען כי בתו לא הפגינה מעולם בלבול בנוגע לזהותה המינית והרעיון לפיו היא עשויה “להיות בן” מקורו בעידוד חיצוני. הוא מאמין כי בתו רצתה רק להיות חזקה, מה שקושר אצלה עם להיות בן כיוון שבראייתה בנים הם חזקים. הוא ואשתו זועמים על כך שהתהליך כולו נוהל מאחורי גבם. לדברי עורכת הדין ורנדט ברוילס, אשר הקימה ארגון שמטרתו לשמור על זכויות ההורים במקרים כמו זה של משפחת פרז, הסתרה כזו אינה נדירה. הארגון שלה, לדבריה, מוצף בפניות של הורים המודאגים מהתכנים והמסרים שילדיהם סופגים בבתי הספר מבלי שעודכנו על כך. “בתי הספר מעבירים לילדים מסר כי עליהם להיות מוגנים מפני הוריהם, לא על ידי הוריהם. זהו מסר מסוכן ומפחיד”, אומרת ברוילס, “הם מעודדים את הילדים למרוד בהוריהם ולהרחיק אותם בשעה שהם זקוקים להם יותר מכל”.
מקרים בהם הורים מגלים כי בית הספר מנחיל לילדיהם מאחורי גבם תכנים, אשר בראייתם גורמים להם לבלבול מגדרי ואינם תואמים את רמת הבגרות הנפשית וההתפתחות המינית שלהם, הופכים נפוצים יותר ויותר. רבים בציבור הרחב אינם מקבלים את הרעיון לפיו מינו של אדם נקבע על פי תחושתו האישית ולא מאפייניו הביולוגיים. רבים עוד יותר סבורים כי מכיוון שילדים נעדרים בגרות נפשית וזהות מגובשת מוטב שלא לבלבל אותם בקונפליקטים של זהות מגדרית, פן יאמינו, למשל, כי משיכתם לדברים המקושרים סטריאוטיפית עם המין השני, דוגמת משחקי מחשב, פירושה כי “נולדו בגוף הלא נכון”.
אך במערכת החינוך האמריקאית קנתה לה אידיאולוגיית המגדר אחיזה איתנה. על פי גישה זו, לא זו בלבד שילדים צעירים מאד – כאלה שבקושי מסוגלים להחליט מה יאכלו או ילבשו – כשירים כבר להחליט לאיזה מגדר הם שייכים, אלא שיש לקבל את החלטתם ללא עוררין, לעודד אותה וללמדם על שלל האפשרויות המגדריות הפתוחות בפניהם. זאת על מנת ליצור סביבה מכלילה עבור ילדים שאינם מזדהים עם המין בו נולדו. העידוד והלימוד הללו נעשים פעמים רבות ללא ידיעת ההורים, אם מתוך תפיסה כי הילד זכאי לסודיות, גם מפני הוריו, ואם מתוך רצון להימנע מהתנגדותם הצפויה של ההורים.
משפחת פרז לא לבד. ג’נוארי ליטלג’ון, אימא מפלורידה, גילתה להפתעתה שבית הספר תכנן ללא ידיעתה או הסכמתה תכנית שלמה לטיפוח הסטטוס המגדרי הלא-בינארי של בתה, כולל שינוי שמה ומתן אפשרות לבחור בקרב איזה מן המינים ברצונה לישון בטיול השנתי. לדברי האם, הילדה עצמה התייחסה לכל העניין בקלות דעת; “הבנתי שלילדים האלה שמאמצים זהות טרנסג’נדרית משום מקום אין מושג לגבי המשמעות של מה שהם אומרים ושל הדברים שהם מבקשים במובן של הורמונים וניתוחים”, אמרה האם. “זה כאילו הם מבקשים לעשות עגיל באף או לצבוע את שיערם. במובנים רבים, זה הפך לצורה חדשה של מרד נעורים, אבל ההשלכות ארוכות הטווח הרבה יותר חמורות”.
במקרים אחרים, בית הספר חושף ילדים צעירים מאד לתסבוכת של זהות מגדרית. בגן ילדים בקונטיקט למדו הילדים טקסט בשם Introducing Teddy, המספר את סיפורו של ילד והדובון שלו, תומס. תומס אומר: “תמיד ידעתי שאני דובון בת, לא דובון בן. הלוואי ששמי היה טילי, לא תומס”. ילדי כיתה ד’ באותו מחוז זכו ללמוד סיפור מפורש יותר בשם “כאשר איידן הפך לאח”, בו מסופר על איידן, אשר בלידתו כולם חשבו כי הוא ילדה והתייחסו אליו בהתאם, עד אשר הבין שהוא בן טרנסג’נדר ואז הוא והוריו תיקנו את כל מה שלא התאים עוד והוא חי באושר ועושר. בבתי ספר ציבוריים בסיאטל הונחו המורים להסביר לילדים בני פחות מ-6 “עד כמה בעייתית החלוקה הבינארית של מגדר”. לילדים נאמר כי “אם הרופא שלנו וההורים שלנו קובעים לנו מין וזה תואם את מה שאנחנו מרגישים בפנים, אז אנחנו יכולים להגיד שאנחנו סיסג’נדרים. אך יתכן שלמרות שאנחנו נראים כמו איך שהחברה אומרת שבת או בן צריכים להיראות, בפנים אנחנו מרגישים משהו שונה מאשר רק בן או רק בת, אנחנו נמצאים איפשהו באמצע, אנחנו יכולים לומר שאנחנו טרנסג’נדרים”. בקליפורניה הורים לילדים בני 5 נאלצו להרגיע את ילדיהם לאחר שבמהלך השיעור בוצע בפניהם “טקס המרה” לילד החווה דיספוריה מגדרית. הילד הוצג כבן ואז נשלח לשירותים להחליף את בגדיו לשמלה. כאשר חזר הוכרז כי “עכשיו הוא בת”, ניתן לו שם של בת והילדים התבקשו לפנות אליו בלשון נקבה. הילדים שבו הביתה מבועתים מן האפשרות שהם עלולים להפוך מבנים לבנות ולהיפך.
על רקע זה עבר בסוף מרץ חוק בפלורידה, אשר נועד להגביל את החשיפה של ילדים צעירים לתכנים בנושא מין ומגדר ולהבטיח כי הורים יידעו לאילו תכנים ילדיהם נחשפים ואילו תהליכים עוברים עליהם במערכת החינוך. ההתרחשויות סביב החוק אשר עדיין מסעיר את ארה”ב ממחישות את הקושי להתמודד עם דיסאינפורמציה מכוונת וזדונית מן הצד הפרוגרסיבי, כמו גם את יכולתן המוגבלת של הרשויות להשפיע על התכנים שאליהם חשופים הילדים בעידן המידע.
מיד עם לידתו של החוק העניקו לו מתנגדיו את הכינוי הדמגוגי Don’t Say Gay (“אל תגידו גיי”). כוונתם בכך הייתה ליצור שם קליט שיעביר את הרושם כאילו מדובר בחוק שנועד לפגוע בחד-מיניים ולהשתיק את קולם ואת השיח אודותיהם. לפיכך, מי שאיננו הומופוב מוכרח להתנגד לחוק. אלא שהמציאות שונה; החוק אינו מונע מאיש להגיד gay, אינו אוסר שיח בנושא ואפילו אינו מוציא שיח כזה מגבולות בתי הספר. כל שהוא עושה הוא להגביל תכנים בנושא נטייה מינית או זהות מגדרית לילדים בכיתה ד’ ומעלה ולחייב חינוך בנושאים אלו להיות מותאם לגיל התלמידים. כמו כן, על בתי הספר מוטלת חובה ליידע את ההורים אודות שינויים בשירותים שמעניק בית הספר בנוגע לנפשם, בריאותם או רווחתם של ילדיהם. המטרה היא למנוע בלבול ילדים שטרם החלו את גיל ההתבגרות בנושאי מיניות ומגדר ולשמור על זכויות ההורים. אך קמפיין הדמוניזציה חלחל היטב והכינוי המטעה השתרש.
בד בבד התקבלה תזכורת לכך שבית הספר הוא רק ערוץ אחד לחינוך ילדים, ולאו דווקא העיקרי. חברת וולט דיסני, אשר לה בסיס חזק בפלורידה, ביתו של דיסניוורלד, הכריזה מלחמה על החוק. “חוק Don’t Say Gay לא היה צריך לעבור”, הודיעה החברה, “מטרתנו כחברה היא לבטל את החוק ואנו מחויבים לתמוך בארגונים הפועלים לשם כך. אנו מחויבים לתמוך בזכויותיהם ובטחונם של חברי קהילת הלהט”ב”.
דרך שלל תכניה, דיסני מעוניינת ללמד ילדים שמגדר הוא נזיל ולא בינארי. בסרטון שדלף נראית לטויה ראבנו, מנהלת בכירה בתחום האנימציה, כאשר היא מתהדרת בכך שכל אימת שיכלה, הוסיפה קוויריות לתכנים שיצרה. קיירי ברק, נשיאת תוכן של דיסני, התחייבה שעד סוף השנה לפחות 50 אחוז מן הדמויות יהיו להט”ביות או בנות מיעוטים. המטרה של דיסני כיום היא לחנך לא פחות מאשר לבדר – ויש לה את הכוח לעשות זאת.
לא כולם מתלהבים מהלהט האידיאולוגי שמפגינה דיסני. הורים רבים זועמים ומבקשים להרחיק תכנים הקשורים למיניות מילדיהם. אחרים פשוט מבולבלים; “לא היתה אפילו פעם אחת שצפיתי בדמות אנימציה של דיסני ותהיתי לעצמי: האם היא גיי?”, כתב אחד המגיבים. מושל פלורידה רון דה-סנטיס הזכיר לדיסני כי היא אינה מנהלת את פלורידה והבהיר כי הוא רואה את האינדוקטרינציה הפרוגרסיבית מצדה כאיום. בתגובה להכרזת דיסני כי תקפיא את השקעותיה בפלורידה הודיע דה-סנטיס כי הוא שוקל לבטל את הפריבילגיות המיוחדות מהן נהנית החברה במדינה, אשר מאפשרות לה לנהל את האזור שסביב דיסניוורלד כמדינה בתוך מדינה. נראה כי הדאגה לילדים, יותר מכל נושא אחר, מניעה את מתנגדי האידיאולוגיה הפרוגרסיבית לפעולה נחושה. האם זו תחילתו של שינוי אמתי? במילותיו של הפילוסוף ס.קאר: Be Prepared…
