סיפורה של מישל, טרנסית לשעבר

תורגם על ידי נעמה עציץ

בתאריך 12 למרץ 2022 חל יום המודעות לדיטרנזישיונרים (טרנסים לשעבר). 

מישל, טרנס לשעבר, שיתפה בטוויטר שלה פוסט ובתגובות סיפרה בקצרה את סיפורה. המקור כאן:

https://twitter.com/somenuancepls/status/1502702415979724808

עברתי את המעבר המגדרי ב-2010 (כשהייתי בת 22) ואת המעבר חזרה ב-2020.

גדלתי בתור ילדת טומבוי שלא מצליחה להשתלב, עד גיל 7 כבר הייתי מודעת לכך היטב. הייתי רועשת מדי, שתלטנית מדי, אימפולסיבית מדי, רגשנית מדי. החברות עם הבנות איתן התחברתי הרגישה לי על תנאי, כאילו שהן ינטשו אותי ברגע שאעשה משהו לא בסדר (והן אכן נטשו).

במשך שנים נאבקתי בכך. יכול להיות שהייתי מקובעת אבל בוודאי שלא הייתי מרושעת. לא היה לי מושג למה זה מרגיש כאילו כל כך הרבה אנשים פשוט לא אוהבים אותי. ההורים שלי רשמו אותי לטיפול קבוצתי במיומנויות חברתיות כשהייתי בת 10.

כשבגרתי, התחלתי לחקור זהות ואסתטיקה. נמשכתי במיוחד לבגדי גברים, מתוך רצון לשחזר את הסגנון שהיה לי נוח איתו כשהייתי צעירה יותר.

במקביל, הייתי שקועה בתרבות האינטרנט (כמו שהייתי כל חיי). נמשכתי לצדק חברתי וביליתי שעות ב”לחנך” את עצמי כדי שאוכל להיות אדם “טוב יותר”, ואז התחלתי לשמוע לראשונה אנשים מדברים על מגדר.

עם הזמן, התחלתי לחשוב, “אולי זה זה, אולי זו הסיבה שאף פעם לא השתלבתי, זו הסיבה שאנשים לא אוהבים אותי… הם לא הבינו שאני לא ‘פשוט ילדה’.” 

בראשי נוצרה התאמה של כל חלקי הפאזל. סוף סוף הבנתי את העניין.

הבריאות הנפשית שלי הייתה נוראית לאורך הדרך והייתה כך עוד מאז שהייתי ילדה. 

היו לי תוכניות התאבדות בשנה שלפני המעבר המגדרי. המסקנה הטבעית עבורי הייתה שאם אמשיך במעבר, הבריאות הנפשית שלי תשתפר. זה היה אמור לתקן הכל.

הייתי פגיעה, נואשת וצעירה. בנוסף, היו אנשים באינטרנט שאמרו לי “אם את חושבת שאת טרנס, אז את כזו”, וש”אנשים סיס (נ”ע: אנשים שמזדהים עם מין הלידה שלהם) לא חושבים כל כך הרבה על מגדר”. 

שמעתי את הנתון של “רק 1% מתחרטים”, וחשבתי שאני אהיה בסדר, אני בטח לא אהיה אחת מהם.

אילו סיבות היו לי לא לסמוך עליהם? למה שכל כך הרבה אנשים יגידו לי דברים שלא היו נכונים? למה שהרופאים שלי ישתפו עם זה פעולה אם אני לא באמת גבר? למה שמטפלים יסכנו את בריאותי הנפשית אם הם לא בטוחים שארוויח מהמעבר?

זה המצב כאשר שירותי בריאות הם בשליטה אקטיביסטית. 

יש נרטיב אחד שמקובל, וכל אדם שלא מתאים לנרטיב הזה – שמתחרט על המעבר, שחוזר לחיות במגדר המקורי שלו, שמדבר על הפוטנציאל לבעיות במעבר – מושתק.

חרטה על מעבר מגדרי היא מציאות מצערת עבור אנשים רבים. 

האופציה הזו מעולם לא הוצגה לי כתוצאה אפשרית על ידי אף אדם בצוות הרפואי שטיפל בי או על ידי מישהו שדיברתי איתו באינטרנט. כיצד אדם יכול לתת הסכמה מדעת לטיפול מבלי לדעת את כל התוצאות הפוטנציאליות?

שבע שנים אחרי שהתחלתי עם הורמונים, עברתי הערכה פסיכו-חינוכית שבה אובחנתי עם אוטיזם, הפרעת קשב וריכוז, הפרעת דיכאון מג’ורית, חרדה, תסמינים של BPD (נ”ע: הפרעת אישיות גבולית) ודחק פוסט טראומטי. פתאום העובדה שאף פעם לא “השתלבתי” התחילה להראות הגיונית.

מדוע לא התבצעה בדיקה למצב בריאות הנפש שלי לפני ביצוע המעבר המגדרי? 

האם לא היה זה מידע חיוני, כדי שאוכל לקבל החלטה מושכלת? 

אני חושבת שכן. בסופו של דבר חזרתי בי מהמעבר המגדרי לאחר שיצרתי את הקשר בין האבחנות הללו לבין ההיסטוריה האישית שלי.

אני מספרת על הסיבות לחרטה שלי ועל למה זה לקח כל כך הרבה זמן בבלוג שלי, אז אני לא אכתוב על זה שוב כאן. הגרסה הקצרה היא שקשה מאוד להרפות מזהות שסביבה בנית את כל חייך הבוגרים, כולל כל החברים שלך.

הדיסוננס הקוגניטיבי – הצורך להאמין שמעבר מגדרי הוא דבר נפלא ומשמח עבור מגוון של אנשים ובכל מקום (אחרת אתה מואשם בקנאות מצד אנשים שאכפת לך מהם), תוך הידיעה שאתה עדיין אומלל – היה יותר מדי בשבילי להתמודד איתו, במשך זמן רב.

היום, יום המודעות לטרנסים לשעבר #DetransAwarenessDay, אני קוראת לנקוט באמצעי הגנה עבור אלו השוקלים מעבר רפואי. טיפול פולשני הגורם לשינויים קבועים צריך להיות המוצא האחרון למצב פסיכיאטרי. זו לא צריכה להיות אמירה שנויה במחלוקת.

לקריאת חומרים נוספים של מישל בבלוג שלה:

https://somenuanceplease.substack.com/