מאת מרים גרוסמן. הופיע במקור כאן.
בוורלי (שם בדוי) מאורגון שלחה לי אימייל: “צריכה עזרה דחוף עם בתי שיש לה דיספוריה מגדרית המתפרצת במהירות אנא עני לי במיידי”. בתה הודיעה לה ככה משום מקום שהיא בן (מה שנקרא דיספוריה מגדרית המתפרצת במהירות – ROGD). אני פסיכיאטרית לילדים ובני נוער ואני מקבלת מיילים כאלו כמעט כל יום. הסיבה היא שבניגוד לרוב עמיתיי אני לא מאשררת באופן אוטומטית את הזהות החדשה של הילדה או מפנה אותה למרפאה שבה יתנו לה טיפול ניסיוני בהורמונים.
לבוורלי יש סיבה לדאוג. התברר לה שלא רק בתה בת ה-15 הכריזה על עצמה כבן אלא שחברתה הטובה ביותר מיה, שיש לה השפעה גדולה על הבת, עברה לאחרונה ניתוח כריתת שדיים כחלק מתהליך ההזדהות שלה כבן. בוורלי מזועזעת. “רופאים באמת עושים את זה לילדה בת 16?” היא שאלה בהלם טוטלי. “בוודאי”, השבתי.
יותר ויותר נערות מבולבלות עם בעיות נפשיות קובעות תור לכריתת שדיים ומאמינות בטעות לעמיתיי שאומרים להן שהניתוח יקל על מצוקתן הנפשית ויאפשר להן להתחיל לחיות כאני האותנטי שלהן. אפילו נערות צעירות בנות 13 עוברות “ניתוח עליון” – דרך נקייה להגיד כריתת שדיים דו צדדית – במטרה ליצור מה שהמנתחים מכנים “חזה גברי”. “כריתת שדיים דו צדדית” נשמע מפחיד וקליני – זהו טיפול לסרטן השד, אחרי הכל, ונשים מקוננות על זה.
אל תשכחו שאלו אותם אנשים שמתעקשים שילדות בנות 5 ישתמשו בביטויים אנטומיים מדוייקים ולא כינויים ילדותיים לאיבר המין שלהן. הם מורים לנו ללמד ילדים בגילאי גן חובה את המילים “שק אשכים” ו”פות”. אבל הכינויים המעורפלים והבלתי מזיקים כביכול “ניתוח עליון” ו”ניתוח תחתון” – זה בסדר. כאילו שהניתוחים משני החיים האלה – עקרות, חוסר תפקוד מיני, זיהומים וכאב כרוני באגן בין היתר, אינם בלתי הפיכים וגורמים לנכות.
כשהתמחיתי ברפואת ילדים, כשאחד החולים שלי היה צריך לעבור תהליך רפואי הייתי זקוקה להסכמה מדעת של ההורה או האפוטרופוס. הייתי מחוייבת לספק הסבר מדוייק ומקיף של הסיכונים – גם המיידיים וגם לטווח ארוך. אני תוהה עד כמה ההסכמה שמקבלים המנתחים המבצעים כריתת שדיים דו צדדית בנערות היא מדוייקת ומקיפה. קרוב לוודאי שנאמר לאמה של מיה שכריתת שדיים בנערות עם דיספוריה מגדרית הינה טיפול מבוסס ראיות, הנתמך על ידי סטנדרטים רפואיים מתועדים היטב. אבל האם המנתח הזכיר את העובדה שהטענה הזו נבחנת עכשיו בבית המשפט באמצעות עדות מומחה הניתנת על ידי החברה לרפואה מגדרית מבוססת ראיות (SEGM)?
הטיעון של SEGM כנגד כריתת שדיים לנערות כמו מיה הוא משכנע. הם מציינים כי התוצאות לטווח ארוך אינן ידועות בוודאות ושלרבות מהנערות יש בעיות נפשיות שאינן מטופלות. הם מסבירים מדוע הראיות בעד כריתת שדיים לקטינות הן באיכות נמוכה ואינן אמינות. על פיהם, כריתת שדיים לנערות היא “פרוצדורה ניסיונית הנערכת על בנות נוער פגיעות” שמוחן וזהותן עדיין מתפתחים. מרפאות מגדר מובילות וארגונים פסיכיאטריים ברחבי העולם דוחים את הניתוחים האלה. הם אומרים שנערות שרוצות כריתת שדיים זקוקות לטיפול נפשי מעמיק, לא לאזמל המנתחים.
אני מכירה נערות רבות כמו מיה, וברור לי לחלוטין שקשה לה בטירוף לדבר על המחזור שלה, שלא לדבר על הריון, כי היא בורחת מנשיות. אבל הזהות שלה עדיין מתעצבת – אם היא כמו נערות מבולבלות אחרות, היא כנראה לבשה חזיות פוש אפ מתחרה לפני פחות משנה. בעשור הקרוב היא תעבור שינויים רבים נוספים ואחד מהם, אני מקווה, יהיה לקבל מחדש את הביולוגיה הנקבית שלה. אולי היא תלך בעקבות דייזי צ’דרה, אישה צעירה שחיה כגבר במשך חמש שנים ועברה “קטיעת שדיים” (במילותיה שלה). אי אפשר להחזיר את מה שהיא איבדה, אבל דייזי חיה כעת בשלום עם הביולוגיה הנקבית שלה. נראה שישנן עוד אלפים כמוה, המתחרטות על ההתערבות הרפואית והניתוחית שהן האמינו שתפתור את בעיותיהן הרגשיות. פעילי מגדר טוענים שחרטה היא נדירה, אבל האתר הזה לבדו מכיל 26 אלף חברות. אם יום אחד מיה תצטרף לשורות הגדלות והולכות של מתחרטות, היא תחווה את החזה השטוח והמצולק כאובדן.
מה אם היא תחליט ללדת ילד? המנתח היה מחוייב לדון עם אמה בהשלכות של כריתת השדיים של מיה – לא רק על בתה אלא גם על נכדיה, כיוון שבמקרה זה הסרת איבר עלולה להשליך לרעה על שני דורות.
הנקה היא אבן יסוד בקשר בין אמא לתינוק, וכשהיא חתמה על האישור לניתוח, אמה של מיה הסכימה לשלול מבתה ונכדיה את ההזדמנות לינוק. באותו רגע זה נראה לא רלוונטי, אבל כדי שההסכמה תהיה מדעת, המנתח חייב לשקול גם השלכות ארוכות טווח. אף בקבוק, מוצץ, צעצוע פרוותי, נדנדה, עריסה, מכונה שמשמיעה צלילים, מובייל, תצוגת אורות או מזרן רוטט לא ירגיעו תינוק רוטן כמו הנקה. חלב אם נחשב למזון הטוב ביותר על פי רופאי ילדים וארגון הבריאות העולמי. הוא מספק יתרונות בריאותיים ארוכי טווח גם לאם וגם לילד.
מיה אינה יכולה לשער לעצמה את הקסם בקשר בין אמא וילד, או רבים מהפלאים האחרים של גופה הנקבי. אם היא כמו רוב הנערות, במקום ללמוד על הפיזיולוגיה הנקבית שלה היא כנראה למדה בשיעורי חינוך מיני שההבדל בינה ובין בנים הוא תוצאה של חיברות ולא ביולוגיה, ושזה נורמלי לדחות את המציאות ולהזדהות כבן. אבל המנתח שלה ואמא שלה היו צריכים לדעת את האמת. האם זה באמת הכרחי להצביע על כך שלמבוגרים יש יותר ניסיון מילדים ושהם חייבים להתנגד לדחף להיכנע לדרישות הילדה רק כי היא במצוקה ומרגישה ביטחון בהחלטתה?
המנתחים ו”מומחי המגדר” התומכים בניתוחים אלו בילדים צריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם. לדוגמה ג’והאנה אולסון-קנדי מבית החולים לילדים בלוס אנג’לס, רופאת ילדים שמאמינה שאין צורך בגיל מינימום לכריתת שדיים דו צדדית. מה אם הילדה תתחרט? אולסון קנדי אומרת “אם תרצי שדיים בשלב מאוחר יותר את יכולה ללכת ולהשיג אותם”.
ילדים מועלים כקורבן על מזבח אידיאולוגיה שמנסה להרוס אמת בסיסית – את המציאות של זכר ונקבה.
סוף סוף מתחילות החקירות. האמת צריכה לצאת לאור: סדר היום החברתי הרדיקלי העומד מאחורי החינוך המיני. ההשתלטות על הרפואה, בריאות הנפש, העבודה הסוציאלית והחינוך. החתירה תחת ההורים והשתקתם. בואו נשמע עדים מומחים מסבירים על ההכחשה של האמת הביולוגית, ההבטחות השקריות והמסוכנות הניתנות לילדים פגיעים, וההסכמה מדעת להתערבויות רפואיות בלתי הפיכות שלא ממש הוסברו היטב.
תנו במה ציבורית לקורבנות – אלו שעברו עיקור ונותרו מצולקות, ובני משפחותיהן שעברו טראומה ובגידה. כשמספיק אנשים ידעו את האמת ויצאו נגד זה, כשסוף סוף ידברו נגד הדוגמה וכשבתי ספר, רופאים ומטפלים המקדמים את הדוגמה ייחשפו, אז נוכל להתחיל לדבר על סוף האסון הרפואי הזה.