איך הגעתי הנה: אובססיה טרנסית והתמכרות לאינטרנט

מאת טוליפ ר., טרנס לשעבר. המקור כאן.

בכתבה הזו אני רוצה להתמקד בשני נושאים נפוצים: 

1. מגדר כאובססיה (עיסוק כפייתי בזהות טרנסית)
2. התמכרות לאינטרנט. 

האינטרנט משמש כמניע עיקרי בדחיפת הרעיון של זהות טרנסית. זה נכון עבורי וזה נכון להרבה טרנסים לשעבר. זה מאפשר לנו להתעלם מכל הפגיעות שלנו בעבר ובאותו זמן מאפשר לנו לכתוב מחדש את ההיסטוריה שלנו בשם הדיספוריה המגדרית. זה כשלעצמו מהווה אובססיה עבור רבים, אבל לא כולם. אין זה מקרה שהרבה טרנסים לשעבר מפורסמים דיברו על איך הם גילו קהילות אונליין ואלו הזינו את הקיבעון של הדיספוריה המגדרית. 

לא היית מאחל זאת לגרועים באוייביך

מוח אובססיבי לא מפסיק לטחון. פעם תיארתי את ההפרעה הטורדנית-כפייתית שלי (OCD) למישהו כ”כיכר ללא יציאה”. זה מתסכל להסתובב סחור סחור וכל פעם לצפות לתוצאה אחרת. הצד ההגיוני שלך יודע שהמחשבות לא רציונליות ואין בהן היגיון, אבל הצד החרדתי שלך דורש שתעשה זאת שוב ושוב. זה כמו עינוי בסימולציית טביעה למוח. 

כולנו נחווה מחשבה טורדנית כלשהי במהלך חיינו, ואדם ללא הפרעה טורדנית כפייתית שחווה מחשבה טורדנית אולי יתחלחל, יצחק או יתעלם וימשיך הלאה. אדם עם הפרעה טורדנית כפייתית לא יכול לגרש את המחשבה הזו. הוא מפנים אותה מייד: “למה אני חושב/ת ככה? איך אני יכול/ה לחשוב ככה?” ואז הוא מריץ את המחשבה הזו הלוך ושוב ובוחן שוב את התגובה. אבל בכך הוא גורם לעצמו יותר מצוקה וזהו מעגל קסמים. ישנה הילה גדולה של בושה סביב הפרעה טורדנית כפייתית ואנחנו לרוב לא ששים לשתף בפרטים, כי אנחנו מרגישים אחריות אישית לקשיים שלנו. 

אני נוטל תרופות ואמשיך ליטול אותן כל חיי. אני נוטל סרטרלין (תרופה נגד דיכאון) במינון גבוה והיא מאזנת אותי היטב. בלעדיה אני אבוד. הכל חוזר ובענק ולמרות שיש לי הרבה כלים להתמודדות עם התקפי החרדה והמחשבות הטורדניות, זה פשוט לא מספיק. אבל מה שבאמת עוזר לי זה להיות פתוח יותר לגבי ההפרעה הטורדנית כפייתית שלי עם חברים ובני משפחה. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל אני מספר להם על כמה מהמחשבות הכפייתיות ההזויות ביותר שלי וזה עזר לי לקבל מחדש קצת שליטה, למרות שזה לא קרב שאפשר לנצח בו רק עם תבונה ונחמה של חברים.

על פי הטענה, הגורם העומד בבסיס ה-OCD הוא מחסור בסרוטונין שנקשר לטראומה בילדות המוקדמת. לרבים מאיתנו, כשאנחנו חושבים על המילה טראומה, אנחנו מייד חושבים על המשמעות הגרועה ביותר. בעוד שזה נכון לגבי כמה אנשים, לרבים אחרים זה יכול להיות משהו שהם לא היו מחשיבים כטראומטי במבט לאחור. אבל לילד דברים שנראים קטנים למבוגרים יכולים להיראות ענקיים ולהשפיע עמוקות ובדרכים הרסניות על המוח המתפתח, בעיקר למי שיש לו נטייה לחרדה.

ניתן לומר שאני אדם רגיש ביותר ובתור ילד לא יכולתי להסוות את הטבע שלי. אפילו שהתרבות בה גדלתי דרשה שאתחשל, לא רציתי. לא היה ממש מקום לכאלו שנתפסו כחלשים, רכים ורגישים ואני נכנעתי מוקדם מאוד ללחץ והפכתי מסוייג יותר, מופנם ומסוגר ככל שהתבגרתי.

התקף החרדה הראשון שלי היה בגיל 4. אין לי זיכרון ממשי ממנו – רק בשנות העשרים המוקדמות לחיי כשהגשתי מועמדות לעבודה שדרשה ממני למסור את כל ההיסטוריה הרפואית שלי, ראיתי את טופס הרישום של בית החולים שבו תועדה התקרית. למרות שאמי הזכירה את זה פעם או פעמיים פירשתי את זה כהתקף קוצר נשימה אבל מעולם לא הייתה לי אסתמה והנושא לא עלה יותר.

מגיל צעיר ידעתי שאני הומו וזה הפחיד אותי פחד מוות. נראה היה שלא רק המשפחה שלי אלא כל המשפחות דיברו בפתיחות על הגועל שלהם מהומואים. לבי האיץ את פעימותיו כשבני משפחתי העירו הערות הומופוביות או הערות חסרות טעם בגלוי. בבית הספר לא יכולת להעז להראות אפילו טיפת התנהגות לא שגרתית למגדר או משיכה חד מינית או שזה היה הסוף שלך. הפחד הזה הזין את ההפרעה הטורדנית כפייתית שלי והיא הפכה למשתקת. לא יכולתי אפילו לעלות במדרגות בלי שמחשבה טורדנית תעלה במוחי ותאמר: “גע במעקה עכשיו, או שזה אומר שאתה הומו”.

בשנות העשרה שלי התחלתי לחקור את המיניות שלי ומצאתי את עצמי מפנטז על חבריי הגברים, אבל נחרדתי מאוד מהמחשבה, וזה גרם לי לחשוב באופן כפייתי על מיניות. זה לא היה משהו מנומס בנוסח “אני תוהה האם” אלא “אלוהים אדירים, אני לא רוצה להיות גיי. בבקשה אלוהים, אל תעשה אותי גיי”. לפני השינה הצמדתי את כפות ידיי זו לזו והתפללתי לאלוהים שיעשה אותי נורמלי. זו הייתה תחינה מכל הלב שהפכה עם הזמן להיות טקס אובססיבי: הייתה לי מנטרה שאם התבלבלתי בהגייתה הייתי חייב לחזור עליה עד שעניתי על הכללים והתנאים החדשים שדמיינתי לעצמי, ולעיתים קרובות זה היה בלתי אפשרי להשלים אותה. לפעמים עמדתי שעות וכמעט בכיתי בתסכול אם לא יכולתי להשלים את הטקס הטורדני והכפייתי. כל מה שרציתי זה לישון.

בשנות ה-20 המוקדמות שלי ההפרעה הטורדנית הגיעה לשיאה. היא הייתה נוכחת באופן קבוע בכל שנייה בכל יום. הייתי מטרה למחשבות ורעיונות אלימים וטורדניים להפליא שצצו בראשי ללא הזמנה. איתם באו גם אמונות לא הגיוניות ותקווה לא רציונלית שהזמן לבדו יפתור את בעיות בריאות הנפש שלי.

ללא טיפול OCD יכול להיות הרסני להפליא ופעמים רבות הוא מתבטא באופן פיזי על ידי התנהגות בלתי הגיונית כמו למשל לבדוק את המנעול לא פעם אלא 30-40 פעם, או הליכה הלוך ושוב בעוד אתה נאבק בשאלות שאין עליהן תשובה ובמחשבות טורדניות, וכן בחוסר מנוחה קבוע, אצבעות זזות, ניתוק (שינה, עודף משחקים באינטרנט) ונפש מותשת.

מעולם לא זכיתי להפוגה. אפילו בשנתי ההפרעה הטורדנית שלי התבטאה בסיוטים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם בשינויים קלים, כדי לוודא שהחוויה היא חדשה ומבעיתה כל פעם. ב”חלומות” האלה רדפו אחריי אבל אף פעם לא ראיתי מי הרודף.

לפעמים התעוררתי לפני שיכולתי לראות מי רודף אחריי, אבל כשהוא הצליח להדביק אותי ניסיתי להכניס לו אגרוף, אבל היד שלי הפכה איטית מאוד והאגרוף הקפוץ שלי הפך לאפר. ברגע זה התעוררתי מבולבל, מבוהל ועם דופק גבוה כל כך שיכולתי להרגיש אותו פועם בראשי. אחרי שביצעתי את המעבר הצלחתי סוף סוף לראות מי היה התוקף בחלומי… זה הייתי אני והחלומות הפסיקו פתאום. השתמשתי בזה כראייה לכך ש”מצאתי את האני האמיתי שלי”.

ההשפעה האמיתית של OCD על רבים מאיתנו זה חוסר היכולת להירגע. בין אם זה בחיינו הערים או בחלומותינו, אנחנו תמיד במצב היכון, בחרדה ובפחד עמוק ממחשבותינו. זה עומד בבסיס חוסר היכולת שלנו לבטוח בעצמנו, וכשההערכה העצמית שלנו יורדת פלאים אנחנו מסתכלים לעבר אנשים אחרים למצוא אישור, נחמה וביטחון.

לגלוש באוטוסטרדת האינטרנט לגהינום

כנער בן עשרה הרגשתי שההפרעה הטורדנית כפייתית מכבידה עליי – הרגשתי כאילו אני משתתף במירוץ החיים כשרגליי אזוקות. כדי להשתחרר מזה הסחתי את עצמי באובססיות אחרות כמו משחקים וחדרי צ’אט, וכך הייתי מכור לחלוטין בגיל 12.

במשחקי אונליין הייתי גירסה אידיאלית של עצמי. מלא ביטחון, שנון ואינטליגנט להפליא, או לפחות כך חשבתי בזמנו. כשהתבגרתי מצאתי את עצמי מנהל קהילות של גיימינג ומשחק בשמחה עם חבריי ברשת עד שהשמש זרחה. אף אחד לא שיתף תמונות – אף אחד לא היה מעוניין והייתה לנו מטרה משותפת – המשחק או קהילת הגיימינג. חשבתי שאני מבזבז את נעוריי ברשת אבל בכנות אני מביט לאחור בחיבה על הקהילות האלה. הן היוו הסחת דעת מבורכת לנפשי מלאת המועקות.

אבל לא הכל היה שושנים. העולם שלי ברשת היה בעצמו סוג של מלכודת – המשחקים וקהילות הגיימינג אמנם היוו הסחת דעת מבורכת, הקונספט של חדרי הצ’ט הוירטואלי היה מסעיר. דיברתי עם זרים במשך שעות – מסרתי פרטים אינטימיים וכשהגעתי לגיל 13-14, אפליקציות מסרים כמו ICQ, MSN ו-AOL אפשרו לזרים האלה להיות בקשר קבוע איתי. כמו הוריי, נפלתי במלכודת של תחושת הביטחון הכוזבת מלהיות בבית והאמונה ששום דבר לא יכול לקרות לי כשאני בבית.

במהלך שיטוטיי באינטרנט נתקלתי מדי פעם במישהו שהיה מבוגר בכמה שנים שלקח אותי תחת חסותו, הקשיב לצרותיי ונתן לי עצות נדיבות ונבונות. גברים אלו היו לרוב אבות לילדים והיו המודל לחיקוי שהצטרכתי. אני אסיר תודה על האינטראקציות האלה עם גברים שבאמת היה אכפת להם והם עזרו לנער במצוקה…

אבל היו גם אחרים, כאלו שהקשיבו לי שלא מתוך כוונה טובה. הם רכשו את אמוני יחסית בקלות תוך כמה חודשים והתחלתי לשתף תמונות של עצמי – גם פנים וגם גוף. הם גרמו לי להרגיש בשליטה למרות שלא הייתי בשליטה. מדי פעם יש לי זכרונות שעולים וצפים, ובהם ישבתי עצבני, לא יודע אם להדליק את המצלמה, והם משכנעים אותי להדליק אותה ללא מאמץ רב. אני זוכר את עצמי מדליק את המצלמה ורואה את תגובתו של גבר מבוגר בהרבה. הוא צנח לתוך כסאו ופלט אנחה קולנית, ואז הוא הרעיף עליי שבחים, מחמאות ומתנות. דאגתי מאוד שהוריי ימצאו חבילות שנשלחו אליי על ידי זרים באינטרנט אז דחיתי את ההצעה וטוב שכך, אבל הוא לא היה הגבר הראשון או האחרון שהייתי איתו בקשר.

ההתנהגות הזו נמשכה אל שנות ה-20 שלי, שאז הצבתי בשמחה תמונות שלי באתרי “מעריצים” כדי לקבל אישור ותשומת לב אבל הפעם כדי לאשרר את הזהות הטרנסית שלי. בדיוק כמו בגיל צעיר יותר, גברים המבוגרים ממני בכמה עשורים הרעיפו עליי מחמאות, הציעו לי מתנות, כמעט כאילו שההיסטוריה חוזרת על עצמה. למרות שחלק ממני חש מועצם באותו רגע, אבל בדיוק כמו בצעירותי – נותרתי לאחר מכן מלא בתחושה של אשמה וריקנות.

ידעתי שאם אי פעם יהיו לי ספקות לגבי המראה שלי אוכל להתחבר לפורום של טרנסים, רדיט או אפילו פרופיל הפייסבוק שלי ולשתף סלפי, ולהיות מוצף במחמאות. לפחות עבורי זו הייתה הדרך לשאוב הערכה עצמית מאחרים על ידי חיפוש אישור ורשות. כל טרנס שמעלה פוסטים במרחבים כאלה יודע שלא משנה איך אתה נראה תקבל תשומת לב חיובית כי כל הערה שלילית תיחשב טרנספובית או פוגענית. ככה טרנסיות עם נראות זכרית מאמינות שהן עוברות באופן מושלם כנשים: הדימוי העצמי שלהן מבוסס על אפליקציות פנים ועל פילטרים, וגם על אשרור רעיל מאותם מרחבי אונליין התומכים בטרנסים.

אובססיית טרנס

אובססיית טרנס (Trans OCD) היא סוג ידוע של הפרעה טורדנית-כפייתית, ואני לא מבין איך הצלחתי לקבל שירות ממרפאת המגדר עם אבחנה של OCD חריף ולא רק שהתעלמו מהאבחנה, אלא שהשתמשו בה כדי לאשרר את ה“דיספוריה” שלי, מה שהוביל אותי להרס עצמי חסר תקדים.

כשהגעתי לסוף גילאי העשרה ותחילת העשרים, היו לי התקפי שתייה ועישון סיגריות עד עילפון. הייתי במצב של אבל וסערה נפשית מתמדת מרוב כל הדברים שקרו לי. הידרדרתי עמוק וכבר לא היה לי אכפת מהבריאות וההיגיינה שלי. הפרעות אכילה היו אורח קבוע בחיי – החל מאכילה בלתי נשלטת ועלייה דרסטית במשקל ועד הגבלה קיצונית של כמות המזון וירידה דרסטית במשקל.

התחלתי לפנות לעזרה בסביבות 2011-2012, ובמהלך טיפול אצל פסיכולוג כללי התוודעתי לביטוי “Pure O” שזה סוג של הפרעת אישיות טורדנית כפייתית שמתבטאת בעיקר באופן נפשי במקום פיזי. למרות שהיו לי כפיונות פיזיים וטקסים כגון בדיקת המנעול, נטילת ידיים ותפילה אובססיבית, אלו היו המחשבות הטורדניות והחוזרניות עד כדי עינוי שהגבילו אותי יותר מכל.

ממש כמה שבועות אחרי שנודע לי על כך נתקלתי במונח דיספוריה מגדרית ופתאום כל הטראומה שלי, כל החרדות, הדיכאון, הכל פתאום התחבר – או לפחות ככה חשבתי. נתתי לעצמי רשות לתרץ כל דבר ולייחס אותו כמקרה פשוט של דיספוריה, כשלמעשה זו הייתה אובססיה חדשה ועוצמתית בהרבה.

ההגדרה של דיספוריה מגדרית קוסמת מאוד למישהו במצוקה: זו הזמנה לנטוש את כל שאר האובססיות והסרטים בראש לטובת המגדר, אבל ההבדל היחיד בין זה ובין שאר האובססיות שהיו לי זה שהאובססיה הזו תוקפה ואושררה חברתית, חוקית ורפואית.

אני זוכר שחיפשתי ניסוח, ולמרות שזה מאוד תפל ולא ספציפי ומעורפל בכוונה, הרגשתי שנפלו לידיי כל סודות היקום באותו הרגע. מה שתמיד ייחסתי לרגע התגלית הגדולה היה הזמנה לאובססיה חדשה לחלוטין, אובססיה שלעומתה כל השאר התגמדו להפליא. הפכתי אובססיבי לג’נדר דיספוריה. לא הייתי הראשון ולא האחרון שנפל במלכודת הדיספוריה המגדרית.

זה אפשר לי להשליך את כל הכאבים, הייסורים והלקחים החשובים שלמדתי בחיים על היותי טרנס. כל מאורע שקרה בחיי, כל רגע של חרדה כולל ההתקף שחטפתי בגיל 4, שוכתבו לחלוטין: מכרתי לעצמי את הרעיון שהכל היה בגלל הדיספוריה המגדרית, חד וחלק.

המשיכה החד מינית, שלי, התקפי הפאניקה, החרדה, הדיכאון, הפרעות האכילה ואפילו מאורעות שלא היו קשורים למגדר – הכל יוחס באופן לא הוגן לדיספוריה. כשביקשתי הפנייה למרפאת המגדר ב-2013 הרופאה קלטה את ההיסטוריה שלי לא רע כולל ההומופוביה, החרדה והדיכאון. היא לא פספסה כלום, אבל נראה שזה לא משנה. אישררו אותי ללא היסוס מהרגע שנכנסתי למרפאה ונראה כאילו התעלמו מכל השאר. לא הצלחתי להבין מדוע.

עם זאת, באותו זמן שוכנעתי לחלוטין ברעיון של הדיספוריה המגדרית וקניתי את הרעיון באמצעות פורומי רשת לדיון במעבר מגדרי. הפורומים האלה נוהלו בעיקר על ידי גברים מבוגרים, שהיו גם רוב המשתמשים, והם התמודדו עם עשורים של בעיות שלא זכו למענה, וגם הם מצאו את עצמם משוכנעים לחלוטין ברעיון של מעבר. שיתפתי אותם בסימפטומים שלי, בחוויות שלי, וקיבלתי את אישור הקהילה לכך ש“כן, ברור שיש לך דיספוריה מגדרית, קבל הפניה ע-כ-ש-י-ו!” ו-“עשה את זה כשאתה עוד צעיר. אני מצטער שאני לא עשיתי את זה קודם”.

זה הפך אפילו גרוע יותר כשהתחלתי לשתף תמונות של עצמי עם נראות נשית וזה היה האופן שבו הגרומינג אונליין התבטא גם מחוץ לרשת. כטיפוס שנוטה לבטוח יותר מדיי, נפגשתי עם כמה אנשים מהפורום ובעוד כמה מהם חיבבו אותי, כמה מהם שמו להם למטרה לפגוש צעירים פגיעים העוברים מעבר מגדרי כמוני ולהרעיף עליהם מתנות וארוחות במסעדות, וכמו שחי על הכנסה נמוכה מאוד, שמחתי לקבל ארוחות חינם.

אדם אחד שהיה מבוגר ממני ב-30 שנה לקח אותי לארוחה תוך הבטחה שיעלה לי את הביטחון, אבל כשמצאתי את עצמי לבד איתו הוא הכריז ש“אנחנו בדייט!” ואני כביתי לחלוטין. שום דבר רע לא קרה וייחסתי את זה לקריאה לא נכונה של הסיטואציה, אבל האדם המבוגר הזה ידע בדיוק מה הוא עושה ועד כמה הייתי פגיע באותו זמן. לאחר שלא הגבתי הוא המשיך ועבר לאחרים בקבוצה שלי. עשיתי מה שיכולתי לעצור את זה, אבל אף אחד מהאנשים שחוו את החוויה הזו לא העז לומר שזה היה טרנס מבוגר שעשה להם את זה.

ישנה השתקה לא נעימה של ההתנהגות המחורבנת בתוך הקהילה הטרנסית, ואפילו פשעים של טרנס על טרנס בקושי מקבלים תהודה. תקריות כאלו צצו מדי פעם, אבל זה לא ממש קרא תיגר על הרעיון שאני באמת טרנס. למעשה, העובדה שהייתה תשומת לב שלילית רק נתנה עוד תוקף למעבר שלי.

במבט לאחור כל אינטראקציה, מחשבה, זיכרון, שמחה ואובדן, הכל יוחס בטעות לדיספוריה המגדרית. חוסר ההצלחה שלי להבין את חבריי, חוסר היכולת שלי להשתלב, המשיכה שלי לאותו המין, הדיכאון, החרדה, הבעיות החושיות, ההפרעה הטורדנית כפייתית והרצון שלי לברוח מהמציאות – הכל יוחס שלא בצדק לדיספוריה ולא לשום דבר אחר. זוהי מהות האובססיה הטרנסית.

מעולם לא הייתה לי כזו אובססיה שנעזרה בצורה אגרסיבית כל כך על ידי כוחות חיצוניים, עד שאפילו אנשים שנראים אינטליגנטיים לא יכולים לראות את היער מרוב עצים.

אבל תגידו לי אתם – מה נשמע יותר משכנע? שהתסביכים שלי היו תוצאה של דיספוריה מגדרית או שהיו לי בעיות רקע סבוכות שדרשו זמן, תשומת לב ומאמץ כדי לפתור? מעבר מגדרי אינו החלטה קשה, זו הבחירה הקלה. קל יותר לומר שתמיד היית מישהו אחר כי זה מאפשר לך להשליך את התסביכים הפנימיים והמורכבים שלך על אחרים ועל סביבתך.

כשרגשות בלתי נשלטים מקבלים עדיפות על פני הסברים הגיוניים, אפילו אנשים אינטליגנטים מאוד יכולים ליפול למלכודת של הדיספוריה המגדרית. להגיד למישהו שעבר טראומה שהרגשות שלו חשובים יותר מההיגיון זה לא מעצים אלא הרסני ביותר – לא רק לאותו אדם אלא גם לסביבתו.

חיי המדף של האובססיה

הבעייה עם כל אובססיה שניזונה מהפרעה טורדנית כפייתית היא שאין מטרה סופית. תמיד יש משהו בהישג יד ובמקרה של כפייתיות טרנסית תמיד יש עוד ניתוח אחד, עוד תהליך אחד שבוודאי ירפא את כל המצוקות שלך. כל כך קל להיות אובססיבי לגבי איך הטיפול הבא, הניתוח הבא או אפילו תלבושת תעזור לרפא את הדיספוריה, אבל נראה שזה לא קורה אף פעם.  

אני חושב שאלו שהם כמוני וגילו את הדיספוריה המגדרית כאמצעי להתמודד עם טראומה מורכבת, בעיות בערך העצמי, משיכה לאותו המין וחרדות, מוצאים שאחרי תקופה מסויימת האובססיה מאבדת ממשקלה ומכוחה והמוח שלך מסוגל סוף סוף לשאול את השאלה: “אולי זה לא בשבילי?”

אני מניח שזה מעט מדיי ומאוחר מדיי. כמו מישהו שמתפכח אחרי שעשה מעצמו אידיוט מוחלט בלילה הקודם, אני מבין רק עכשיו כמה הייתי מוקסם מכל העניין, והיו לי כמה שנים טובות. יצרתי חברויות לכל החיים ויש לי זכרונות טובים להתרפק עליהם, אבל נראה ששילמתי ביוקר כדי להגיע לכאן. אם הייתי מקבל טיפול נכון כנראה אף פעם לא הייתי מבצע מעבר מגדרי. 

הרבה טרנסים לשעבר מרגישים דברים דומים, שהם היו אובססיביים לרעיון המגדר ושהאינטרנט עזר להזין את האובססיה שלהם, אבל מה שמדאיג עוד יותר זה שאף אחד לא קורא תיגר על האובססיה הזו מחוץ לרשת: היא מאושררת חוקית, רפואית וחברתית. 

לאנשים כמוני זה רק מחריף את המצב. אנחנו צריכים לנהל שיחה רצינית בנוגע לכפייתיות טרנסית והתמכרות לאינטרנט אם ברצוננו לעזור באמת לטרנסים וטרנסים לשעבר שמושפעים מכך.