27 בפברואר, 2022, תרגום מאת נעמה עציץ
מאמר זה הוא תרגום מתוך אתר בשם Transgender Trend. מתוך האתר: “אנחנו קבוצה של הורים, אקדמאים ואנשי מקצוע מתחום הטיפול בילדים, ללא השתייכות פוליטית או דתית וממגוון רקעים. אנו מאוחדים בדאגתנו בנוגע למעבר הרפואי של ילדים וצעירים ומחיקת ההגנות המבוססות על מין, של בנות בבתי הספר ובחברה.”
מעבר חברתי בילדות
המעבר החברתי בילדות מתואר כ’חביב’ ו’מאשר’. אבל לקראת מה אנו מכינים ילד לבגרות, אם אנו מעמידים פנים שהוא המין השני בחלק משמעותי מילדותו? פסיכולוג קליני, בעל ניסיון של למעלה מ-15 שנה בעבודה עם מבוגרים, ילדים ומשפחות, מסביר את ההשלכות הבלתי נמנעות.
ילדות היא לא הפיכה
כשזה קרה בפעם השלישית תוך שבוע, אז התחלתי לתהות באמת. ההורים היו מספרים לי על המתבגר שלהם, על עוגמת הנפש, המחשבות האובדניות והפגיעה העצמית שלו, ואז הם היו זורקים משהו כל כך סתמי שכמעט ויכולתי לפספס: “אה, והוא טרנס, הוא עבר מגדר בגיל חמש (או שש או שבע), אבל לגבי זה הכל בסדר”. במילים אלו ידעתי שהזהירו אותי להתרחק מהנושא – אין לך מה לחפש שם.
אני פסיכולוג, התפקיד שלי הוא לחקור, לחפש משמעות. אני עובד עם משפחות וצעירים. אני מנסה להבין למה אנשים מתנהגים ומרגישים כמו שהם מתנהגים ומרגישים ואז לחלוק את ההבנה הזו. אני שואל שאלות לא נוחות לפעמים, במיוחד הורים, על האופן שבו ההתנהגות של כולם במשפחה קשורה אחת לשניה וכיצד ילדים יכולים לפעמים לבטא את המצוקה של כל המשפחה. בדרך כלל אני סקרן לגבי כל שינוי גדול בחייו של ילד. אני שואל: אז איך זה קרה? מה קרה באותה תקופה? כיצד התקבלה ההחלטה הזו?
אבל לא עם הנושא הזה.
אני לא באמת יכול לשאול על הזהות המגדרית שלהם מחשש שאתפס כטרנספוב ויאשימו אותי בביצוע טיפול המרה. אני נועדתי לחגוג איתם את הזהות הטרנסית, להשתמש בכינויים המועדפים ובהחלט לא לשאול שאלות בנוגע למשמעות של זה. אני יודע למה מצפים ממני.
סיפורי הילדים האלה התחילו שנים קודם לכן, ואני יודע את זה כי ראיתי חלק מזה קורה בפייסבוק.
חברים רחוקים בפייסבוק היו אומרים דברים כמו “ידענו זמן מה שהיום הזה יגיע, אבל היום עשינו את הצעד -. הספר קיצץ את שערה של ג’ואנה וזרקנו את בגדיה הישנים. אנו מקבלים בברכה את ג’וזף למשפחתנו!” בליווי תמונה של ילדה קורנת בת 4 עם שיער קצר שלובשת חולצת טריקו של ספיידרמן. כל כך קל לבצע מעבר לילד בן ארבע, גזרו או הצמיחו את שיערו ואף אחד לא יבחין בהבדל. ולכל מי שהעלה חששות יגידו שזה “הפיך לחלוטין, זה רק בגדים וכינויים! אף אחד לא מעביר ילדים מעבר רפואי! תפסיק את הפאניקה המוסרית הזו!”.
אז עכשיו ג’ואנה היא ג’וזף, והיא חיה את ילדותה. אומרים לכולם לקרוא לה ‘הוא’ וקונים לה בגדים במחלקת הבנים. היא משחקת כדורגל ואמא שלה מפרסמת תמונות שלה בבוץ עם הכיתוב ‘בן עד הסוף!’ ומקבלת זרם של תגובות על אילו הורים נהדרים הם, כמה מזל יש לג’וזף וכמה הוא ‘בן’. אם ג’וזף אוהב בובות או מסתובב עם הבנות או אפילו אוהב ללבוש שמלות, הוא פשוט שובר סטריאוטיפים מגדריים או מראה את הצד הרגיש שלו. ג’וזף מבלה את ילדותו עם אישרור של בן זכר בכל שעה של חייו. כל מי שיש לו התלבטויות שותק, כי הוא יודע שהוא יחסם ויגורש מיד.
אלא שג’וזף הוא ילד עם סוד. לפני המעבר, ג’ואנה הייתה ילדה שלפעמים רצתה להיות בן, וזה היה גלוי, כולם דיברו על זה. עכשיו מתייחסים אל ג’וזף כילד, אבל יש בו משהו שונה והמון אנשים לא יודעים את זה. הוא יודע את זה, ההורים שלו יודעים את זה, אבל אסור לאנשים להזכיר את זה או לשאול אותו מה הוא מרגיש לגבי זה. אם הם ישאלו – הם טרנספובים.
לג’וזף יש בחירה אבל אף אחת מהאפשרויות אינן טובות. או שהוא יעמיד פנים שאין שום דבר שונה למרות שהוא יכול לראות שיש שוני כל יום בשירותי הבנים, או שהוא יהיה יותר ויותר מוטרד מהעובדה שכולם אומרים לו שהוא בן. הוא חי בעולם בתור ילד – אבל למעשה אין לו גוף של ילד. בדרך כלל ההתמודדות הזו תהיה גדולה עליו, ולכן הוא ידחיק את זה. הוא יתנתק מהגוף שלו.
ג’וזף נמצא במצב ממש קשה. העובדות השונות בחייו אינן מתאימות. המבוגרים בחייו אומרים לו שהוא בן, אבל הוא יכול לראות שאין לו גוף כמו של בנים אחרים. לעתים קרובות הוא יסרב לחלוטין לדבר על זה. זה יתפרש כסימן לדיספוריה המגדרית שלו – הוא אפילו לא יסתכל על איבר המין שלו או יכיר בו. ההורים שלו יגידו שהם לא יכולים לדבר על זה, כי הוא מאוד יתעצבן.
לפעמים ההורים שלו יספרו לו סיפורים על איך כשהוא יגדל הוא יוכל לעבור ניתוח ולרכוש פין, ובגלל שהוא ילד הוא מאמין להם לגמרי וחולם על היום שהוא כבר לא יצטרך להתמודד עם הדיסוננס בין מה שמשפחתו וחבריו אומרים לו שהוא, לבין הגוף שהוא יודע שיש לו. הדיסוננס שנוצר בעקבות המעבר המגדרי-חברתי שלו.
מעבר חברתי הוא אסטרטגיה עם תאריך תפוגה. זו אסטרטגיה לטווח קצר עם השלכות ארוכות טווח. זה עובד כל כך בקלות עבור ילדים צעירים – לפני גיל ההתבגרות זה באמת בלתי אפשרי להבחין על רבים אם הם זכר או נקבה. הילד הצעיר שעובר מעבר, שכולם מתייחסים אליו כאל המין השני, ומכיוון שהם קטנים, הם מאמינים שכך הם הדברים. כולם מרוצים והמעבר החברתי מספק הקלה לטווח קצר בכל סיבוב. הילד שמח, ההורים שמחים, כולם חוגגים. אבל בטווח הארוך, זה יוצר בעיה בלתי הפיכה. גיל ההתבגרות עומד להגיע, והילד שעבר מעבר מגדרי חברתי נקלע למצב בלתי אפשרי. אמרו לו כל החיים שהוא ילד (וכל מי שאומר שהוא לא ילד הוא טרנספובי), אבל הגוף שלו יודע אחרת.
ילדות היא אינה הפיכה. מה שמספרים לנו בילדותנו הופך חשוב לכל חיינו. זה מהווה חלק מהאופן שבו אנו מבינים את עצמנו ואת מקומנו בעולם. ילד שגדל כשאומרים לו שהוא בן בעוד שהוא יודע שהוא בת, יחווה רק את החוויה הזו, ולא ניתן לחזור ולעשות את זה שוב.
ג’וזף גדל ובמשך כמה שנים מאושרות אין בעיות נראות לעין. הוריו מעורבים מאוד בקהילה הטרנסית ומרגישים מאוד מחוברים ומאושרים בהחלטתם. ג’וזף אוהב את שערו הקצר ואת נעלי הכדורגל שלו. הוא ‘אחד מהחבורה’. ואז הוא מגיע לגיל 10, והשדיים שלו מתחילים לגדול.
בשש השנים האחרונות אמרו לו שהוא בן. לא הייתה הכנה כלל בילדותו לעובדת הנשיות הביולוגית שלו. בלי הזדהות עם מודלים לחיקוי נשיים, בלי שיחות על המשמעות של התבגרות אצל בנות. זה היה משהו שיש להכחיש ולהתעלם ממנו, או לא לדבר עליו בכלל. ועכשיו השדיים שלו מתחילים לגדול.
זו תקופה שברירית ופגיעה לכל הבנות הצעירות, אבל עבור אלה שנאמר להם שהן בנים זה יכול להיות הרסני. המעבר החברתי עבד עבור ג’וזף בשל העובדה שבנים לפני גיל ההתבגרות דומים מאוד לבנות לפני ההתבגרות, אבל עכשיו דברים הולכים להשתנות. מצוקתו של ג’וזף הופכת עזה. הוא שונא את הגוף שלו, הוא שונא את עצמו, הוא לא יכול לשאת את הרעיון של וסת או חמוקיים. הוא מתחיל לדבר על פגיעה עצמית, על חיתוך עצמי, הוא פשוט לא יכול לשאת את עוצמת הרגשות שלו.
כמובן שהוא לא יכול. כל הדרכים הובילו אותו לשם, ממש מאותו יום שבו לקחו אותה בגאווה לספר לעשות לה ‘תספורת של ילד’. המעבר החברתי עובד כל כך טוב בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אין סיכוי שהוא לא יגרום למצוקה גרועה יותר כי ילדות אינה הפיכה, והילדים האלה בילו את ילדותם כשנאמר להם שהם מהמין השני. את הזמן שבו הם יכלו להתרגל למציאות הביולוגית שלהם – הם השקיעו בהסתרתה. הם יכלו ללמוד שהם יכולים לבטא את עצמם בכל דרך שהם רוצים, בין אם הם נקבה או זכר, אבל במקום זאת הם למדו להכחיש את המציאות הביולוגית של הגוף שלהם.
כעת, כמובן, המצוקה שג’וזף חש נתפסת כדיספוריה מגדרית המרימה שוב את ראשה. ‘צדקנו’ אומרים ההורים אחד לשני, “תראה כמה הוא במצוקה לגבי ההתבגרות שלו, תאר לעצמך שהיינו צריכים להתמודד עם זה בשש השנים האחרונות”. עכשיו מתחילות המחשבות האובדניות, מכיוון שהילדה מתמודדת עם מציאות שלא תיאמן – היא פשוט לא יכולה שימשיכו להתייחס אליה כאל בן כאשר יש לה גוף של נערה. ההורים שלה כבר לא יכולים להפוך את הכל לבסדר. הם כועסים. הם חשים מצוקה עזה. הם נואשים שילדם יטול חוסמי גיל התבגרות. הם רוצים לחזור לאיך שהיו הדברים קודם. מכרו להם שקר וכך גם לכל הסובבים אותם.
מה הייתה האלטרנטיבה? הורים אומרים לי שהילד שלהם היה נחרץ ושפשוט לא הייתה ברירה אחרת. הם היו חייבים להעביר מגדרית את הילד, אחרת… מה?
מעבר הוא פתרון למבוגרים, אך הוא ההסבר שהדור שלנו נותן לילדים הקוראים תיגר על הסטריאוטיפים. הילד מתנהג בצורה מסוימת, המבוגרים אומרים עליו ‘טרנס’ ואז הוא ‘מתנהג בהתאם’. המבוגרים מרגישים הקלה כי הם חושבים שהם מצאו את הפתרון. הם מפחדים ממה שעלול לקרות לילד שלהם כשהוא יגדל, אחרי שנאמר להם שההשלכות של אי-ביצוע מעבר מגדרי לילד עלולות להיות הרות אסון. בדרך כלל התאבדות.
יש מעט הוכחות לכך.
למיטב ידיעתי, אין שום מחקר הבוחן תוצאות אצל ילדים שקיבלו את האפשרות להתבטא איך שהם רוצים, תוך התייחסות אליהם על פי המין הביולוגי שלהם. היו לנו כמה ילדים כאלה בבית הספר היסודי שלי. אחת מהן שיחקה כדורגל, הסתובבה עם הבנים ואפילו לבשה בגדי שחייה של ילד לשיעורי שחייה בבית הספר. הייתי מבולבל. הלכתי הביתה באותו יום ואמרתי לאמא שלי ש’אמה’ יכול להיות גם שם של ילד.
מאוחר יותר גיליתי שאמה היא בעצם ילדה שנראתה כמו בן, בכוונה. היא ואני הפכנו להיות חברים טובים. היא קיבלה תמיכה בלהביע את עצמה איך שהיא רוצה, ואף אחד לא העביר אותה מגדר. היא התמודדה עם גיל ההתבגרות כמו כולנו. היא אמא עכשיו, ועובדת כמתחזקת עצים.
אני חושב על אמה כשאני רואה את הנוער במצוקה הזה, ואני תוהה מה הדור שלנו שכח שהורינו ידעו. הם נאחזו במציאות עבורנו, בזמן שאנו היינו צעירים מכדי לדעת את ההבדל.
אז אני מציע להורים לקחת את המצוקה המגדרית של ילדיהם ברצינות, אבל גם בקלילות. קחו ברצינות את הרצונות שלהם להסתפר, ללבוש חולצות ספיידרמן ולשחק כדורגל, אבל העבירו להם את הידע שזה לא הופך אותם למין השני. הם לא מבינים את זה. ילדים צעירים חושבים שהחיצוניות היא מה שמגדיר ילדה או ילד. הם לא יודעים אחרת.
אנחנו כן. אנחנו צריכים לשמור את המרחב הזה עבורם. המרחב שבו הם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים, להיות כל מה שהם רוצים – אבל לא לשנות את המין שלהם או לטוס למאדים, כי אף אחד מאלה אינו אפשרי. אנחנו יכולים לדמיין את זה, לפנטז על זה, אבל אנחנו צריכים לשמור את המרחב הזה עבורם. כי הם לא מסוגלים.
ביקום חלופי הוריה של ג’ואנה יגזרו את שיערה ויקנו לה חולצת ספיידרמן, אבל לא יפרסמו את תמונותיה בפייסבוק. הם יאמרו לג’ואנה שהם יכולים לקרוא לה ג’ו אם היא רוצה, שהיא יכולה לשחק כדורגל או כל מה שהיא רוצה, ושהיא תמיד תהיה הבת שלהם, כי אנחנו לא יכולים לשנות מין. זה עולם שבו הוריה של ג’ואנה יתנו לה להיות היא עצמה מבלי לספק לה הסברים של מבוגרים כמו ‘את טרנסית’. הם יתנו לה לגדול ולגלות את המציאות של הגוף הנשי שלה, גוף שקשה לחיות בו ושרוב הנשים בשלב מסוים מייחלות להעלים את אי הנוחות שבו, אבל זו זכותה המולדת, והוא הגוף היחיד שיהיה לה אי פעם. ביקום הזה, אמה ואחותה של ג’ואנה יספרו לה על גיל ההתבגרות, כי אף אחד לא צריך להתכחש לביולוגיה הנשית שלה. אף אחד לא יגיד לה שהיא צריכה תרופות כדי למנוע מעצמה את ‘ההתבגרות המינית הלא נכונה’.
כשג’ו מגיעה לגיל ההתבגרות, היא לא שמחה עם השינויים, בדיוק כפי שהרבה בנות אחרות לא. היא לא כל כך אוהבת את השדיים החדשים שלה והיא ממש לא מתרשמת מהמחזור, אבל היא לא מרגישה שהגוף המתפתח הזה עומד בסתירה עמוקה לאדם שהיא, כי היא בילתה את ילדותה בידיעה שהיא ילדה, ושהיא יכולה לבטא את עצמה איך שהיא רוצה. היא לא מרגישה שהיא חייבת להיפטר מסממני הנשיות שלה כדי להמשיך את האשליה שכולם יצרו סביב ג’וזף. היא לא הייתה מנותקת מהמציאות של עצמה כנקבה.
המעבר המגדרי-חברתי אינו הפיך, מכיוון שמה שאנו אומרים לילדים שלנו במשך שנים לא ניתן לשינוי. כאשר אנו מנתקים אותם מהמין הביולוגי שלהם, אנו קובעים דפוסים של הכחשה וסודות. גידלנו אותם לשנוא את גופם בגיל ההתבגרות ולהתחנן לחסמים וביינדרים, כי במשך שנים אמרנו להם שהם יכולים לשנות מין והם האמינו לנו. הם נואשים לחזור לשנים בהן אף אחד לא הבחין בהבדלים, אבל הזמן הזה לא יחזור. הזמן אינו הפיך.
הם לא יודעים אחרת. הם חושבים שזה יכול להימשך לנצח, שהם יתעוררו יום אחד לגוף של המין השני. הם חיים בעולם של פנטזיה וקסם. אנחנו יודעים יותר טוב. אנחנו חייבים להחזיק למענם את המרחב (נ”ע: המציאותי) הזה.
אנחנו צריכים להגיד להם שהם יכולים לחלום להיות כל מה שהם רוצים להיות ולבטא את עצמם איך שהם רוצים, אבל אנחנו יודעים שהם לא יכולים לשנות את המין שלהם. אנחנו חייבים להגיד להם את זה, גם אם זה מציק להם. אנחנו צריכים להיות מסוגלים להכיל את המצוקה הזו ולהקשיב, תוך שמירה על החיבור למציאות. שכן האפשרות הנוספת היחידה שיש לנו היא לבגוד באמון של ילדינו בנו, וההשלכות של זה יהיו לכל החיים.