ציד מכשפות מודרני – סיפורה של רבקה טובל

הקדמה – טרנס-גזע, רייצ’ל דולזל מול קייטלין ג’נר

רייצ’ל דולזל הייתה מנהיגת הסניף המקומי של הארגון הלאומי לקידום שחורים (NAACP) בספוקיין, וושינגטון, בשנים 2014-2015. היה לה מראה של אישה שחורה בהירה או מעורבת – עור בגוון מוקה, עיניים בהירות ושיער אפרו שופע שאותו קלעה מדי פעם בצמות.

היה לה תואר שני באמנות מאוניברסיטת האוורד השחורה היוקרתית, היא התמחתה באמנות אפריקאית ובסגנונות שיער שחורים ואף שימשה כמרצה ללימודי אפריקה באוניברסיטה מקומית. במשך שנים היא הציגה את עצמה כאישה שחורה, עד בשנת 2015 החלו לצוץ ספקות לגבי המוצא שלה, והוריה חשפו את האמת: היא בעצם לבנה לגמרי בלי שום מוצא אפריקאי. בתמונות ישנות של דולזל רואים נערה עם עור בהיר ושיער בלונדיני חלק. היא התפוטרה מתפקידה הציבורי וזכתה לגינוי מקיר לקיר, אבל עד היום היא טוענת שהיא באמת ובתמים מזדהה כשחורה וחשה קשר עמוק לתרבות השחורה. היא שינתה את שמה לשם אפריקאי טיפוסי – נקצ’י אמארה דיאלו, יש לה שני אחים מאומצים שחורים, בעלה שחור וילדיה שחורים, ולכן לדבריה יש לה זכות להזדהות כשחורה גם אם היא לא ממוצא אפריקאי. ניתן להבין את הכעס כלפיה – בארצות הברית יחסי הגזעים נגועים בהיסטוריה כאובה ואישה לבנה המתחזה לשחורה נתפסת כרמאית שמנכסת תרבות לא-לה בלי לסבול מההשלכות הרעות. אבל יש סיכוי גדול שהיא באמת מרגישה שחורה מבפנים.

בערך באותו הזמן קייטלין ג’נר יצא מהארון כטרנסית, ותמונתו בבגד גוף לבן ושיער שופע עיטרה את שער המגזין “וניטי פייר”. הוא לא זכה לגנאי, להיפך: כל העולם הילל אותו על האומץ שלו והוא אף נבחר ל”אשת השנה” מטעם המגזין גלאמור למרות שעד לפני חמש דקות הוא חי כגבר ידוע בשם ברוס, מדליסט אולימפי לשעבר ואביהן של האחיות ג’נר. מתבקשת השאלה – מה בעצם ההבדל בין טרנס-גזע וטרנסג’נדר? בשניהם ישנו מישהו מקבוצה דמוגרפית א’ שמזדהה כמישהו מקבוצה דמוגרפית ב’ למרות שאין לו שום בסיס חברתי או ביולוגי להשתייך לאותה קבוצה, לפעמים תוך כדי שינוי פיזי שגורם לו להיראות כבן אותה קבוצה. אז למה זה בסדר כשגבר מזדהה כאישה אבל לא כשלבנה מזדהה כשחורה?

רבקה טובל שואלת את אותה השאלה

בשנת 2016 רבקה טובל, אז פרופסורית צעירה לפילוסופיה, שאלה את עצמה את אותה השאלה וכתבה מאמר בכתב העת הפילוסופי הפמיניסטי היפאטיה שכותרתו “הגנה על טרנס-גזע”. זהו מאמר אקדמי טיפוסי בתחום. הוא מבוסס על הטיעונים הבאים:

1. אם אנחנו מסכימים על הנחות יסוד מסויימות לגבי טרנסג’נדרים וזכותם לחיות בכבוד בזהות שבחרו לעצמם,

2. אם אנחנו גם מסכימים על הנחות יסוד מסויימות לגבי זהויות ושינוי זהות באופן כללי,

3. אז אין לנו בסיס לוגי לדחות את הרעיון של טרנס-גזע כזהות אמיתית.

במאמר היא השתמשה בשתי הדוגמאות לעיל – קייטלין ג’נר ורייצ’ל דולזל, והביאה כדוגמה את תהליך הגיור שעובר אדם המאמץ לעצמו זהות יהודית ומצטרף לעם היהודי למרות שלא נולד יהודי. מאמרים פילוסופיים רבים בנויים בצורה זו – הם מנסים לזקק רעיונות לכדי הנחות יסוד ומסקנות לוגיות הנובעות מהם, ולהתעלות מעל רגשות של זעם או דחייה. מהמאמר ברור שטובל תומכת בזכויות טרנסים ושהיא לא מניחה שטרנסג’נדר וטרנס-גזע הם אותו הדבר, אלא רק שאותם טיעונים בעד זהות טרנסג’נדרית חלים גם על טרנס-גזע.

על פניו נשמע הגיוני, לא?

לרוב מאמרים כאלה לא מושכים יותר מדיי תשומת לב ציבורית כי הם מכילים הרבה טיעונים מורכבים ומופשטים וקהל היעד שלהם הוא אקדמאים מהתחום, אבל טובל חטאה בחטא הנורא מכל – ניסיון לערער על הדוגמה של אידיאולוגיית המגדר (הערת שוליים: ישנם כמה הסברים מדוע הרבה “פרוגרסיביים” לא מקבלים זהות טרנס-גזע אבל לא מערערים אף פעם על זהות טרנסג’נדרית. מתישהו ניכנס לזה לעומק). תוך זמן קצר מפרסום המאמר היא מצאה את עצמה מעורבת בשערורייה רבתי שכמוה לא הייתה בתחום ולמיטב ידיעתנו גם לא ברשתות החברתיות עד אז. ככל הידוע לנו רבקה טובל הייתה הקורבן הראשון לציד מכשפות בקנה מידה כזה למרות שמעולם לא הביעה דעות ג’נדר קריטיקליות או אנטי-טרנס.

הסקנדל

טובל שלחה את המאמר לפרסום בפברואר 2016, ולאחר שעבר ביקורת עמיתים ותיקונים הוא התקבל לפרסום בסוף אותה שנה ופורסם באפריל 2017. הבקלאש היה חריף ומיידי. תוך ימים ספורים כמה מעמיתותיה למקצוע פרסמו מכתב פתוח הקורא להיפאטיה להסיר את המאמר ולהתנצל. על המכתב חתמו מאות מחברי הקהילה האקדמית, ביניהן כמה נשים המובילות בתחום. יש לציין שהסרה של מאמר אקדמי מפרסום הוא צעד קיצוני מאוד ששמור למקרים של שגיאה חמורה במסקנות/שיטת המחקר או הונאה. זה לא היה המקרה – המאמר עבר ביקורת עמיתים כמקובל בתחום והתקבל לפרסום, ולא היה חשד להונאה או שגיאה בגוף המאמר. הטיעון של כותבות המכתב היה שהמאמר “גורם נזק לאוכלוסיות מוחלשות” והן ציינו את ארבע הסיבות הבאות:

1. הכותבת משתמשת במילים פוגעניות ומזיקות כגון “טרנסג’נדריזם” ועושה דד-ניימינג לאישה טרנסית. דד-ניימינג, או אזכור ה”שם המת” הוא פניה או איזכור של שם הלידה של אדם טרנס. זו נחשבת לפרקטיקה פוגענית שעלולה לא רק לגרום לצער אלא גם לסכן אנשים במקרה שמדובר באדם שנמצא בארון.
2. הדוגמה של גיור אינה שייכת לעניין והיא תיאור לא נכון.
3. היא מסלפת את דבריו של הפילוסוף הג’מאייקני צ’רלס מילס לגבי הקריטריונים להשתייכות לגזע וטוענת בשוגג שהוא תומך בזהות גזע על פי הצהרה עצמית.
4. היא לא מצטטת מספיק עבודות של נשים לא-לבנות.

בנוסף, הן דרשו ממערכת העיתון לפרסם התנצלות, לקחת אחריות על הכישלון, לפתוח את תהליך העריכה לביקורת, לפרסם תכנית לשיפור והתחייבות לניהול דיאלוג עם קהילות שנפגעו מפרסום המאמר, להימנע מדד-ניימינג ולגבש הנחיות לגבי פרסום שם של אנשים טרנסים/ות בעתיד.

כל מי שעברה אי פעם ציד מכשפות על ידי בריוני אידיאולוגיית המגדר או הווקיזם מכירה את זה היטב: האשמה מופרכת בפשע נוראי, דרישה להתנצל ולהתקפל מיידית והשפלה פומבית. במקרה הזה ניתן להבחין מקריאה במאמר שכל הטיעונים שהועלו נגדו אינם מדוייקים במקרה הטוב ומופרכים לחלוטין במקרה הרע, ויש סיכוי שרבות מהחותמות אפילו לא טרחו לקרוא את המאמר המקורי:

1. המושג “טרנסג’נדריזם” נחשב לפוגעני על ידי ארגונים מסויימים אבל לא על ידי אחרים, ואין ממש מושג חלופי. אמנם דד-ניימינג עלול להיות פוגעני ומסוכן אבל כאן לא מדובר באדם פרטי אלא בקייטלין ג’נר. כל העולם יודע שלקייטלין ג’נר קראו עד לא מזמן ברוס. הוא עצמו לא ממש מסתיר את זה ואין כאן סכנה של פגיעה או נזק באזכור השם. טובל גם לא קראה לג’נר בשם הלידה שלו, אלא הזכירה אותו כ”קייטלין ג’נר (לשעבר ברוס)”. החלת האיסור המוחלט על דד-ניימינג גם על אנשים מפורסמים שהיו ידועים בשמם הקודם נראית כמו ניסיון למחוק את ההיסטוריה, והיא ממש לא משרתת שום מטרה.
2. טובל התייחסה לתהליך הגיור במקום אחד במאמר, ובו אמרה (בתרגום חופשי): “…אם מישהי רוצה להיות יהודיה זה לא ראוי למנוע ממנה לעבור תהליך גיור… ישנם שני מרכיבים בשינוי זהות: 1. איך האדם מזדהה. 2. האם הקבוצה שאליה הוא רוצה להשתייך מקבלת אותו אליה. רב יכול לסרב לגייר מישהי אם הוא מרגיש שהיא לא מחוייבת מספיק, אבל בהינתן שאין שיקולים חזקים נגד, ניתן בחברה שלנו להחליף מרכיב זהות”.במילים אחרות, אין כאן שום תיאור לא נכון – זו רק דוגמה להחלפת זהות מקובלת.
3. טובל לא אמרה שצ’רלס מילס תומך בשיוך גזע על פי הזדהות עצמית, אלא ציטטה אותו כאומר שיש חמישה קריטריונים מקובלים לשיוך על פי גזע, וש”מוצא הוא הכרחי לא בגלל שגנטיקה קובעת תכונות מראה כלשהן אלא בגלל שאנחנו מייחסים למוצא חשיבות בקביעת הגזע”.
4. ייתכן שטובל לא ציטטה מספיק פילוסופיות שחורות, אבל זה כשלעצמו בהחלט לא סיבה להסרת מאמר מפרסום ויש לציין שהתחום סובל מחוסר גיוון משווע, וישנן בו מעט מאוד נשים שחורות.

ציד מכשפות ברשת

בנוסף לבקלאש המקצועי טובל זכתה למסע השמצות נוראי ברשתות החברתיות וזכתה לדבריה לכינויים כגון טרנספובית, גזענית, טיפשה, משוגעת וכו’. קלי אוליבר, המנחה שלה לדוקטורט, הגנה עליה ברשתות החברתיות וביקשה שאלו שתוקפים אותה יעלו טיעונים הגיוניים במקום עלבונות, והואשמה גם היא ב”אלימות” ו”התנהגות בלתי נסלחת שעלולה להצית הפרעת פוסט-טראומה”.

הגדילה לעשות פילוסופית בשם נורה ברנשטיין שפרסמה פוסט פייסבוק ארוך. היא מחקה אותו מאוחר יותר אבל צילומים שלו עדיין קיימים. בפוסט מלא הזעם הצדקני (שצילום שלו מצורף להנאתכן) האשימה ברנשטיין את טובל בין היתר ב”עידוד אלימות נוראית, טרנס-מיזוגניה ובורות לבנה”. היא האשימה אותה בעידוד אלימות על ידי שימוש בביטויים כגון “מין ביולוגי”, “אברי מין זכריים” ו“טרנסג’נדריזם”, בדד ניימינג, בהחפצת גופים של טרנסים על ידי התמקדות יתר בניתוחים, וברמיזה הטרנס-מיזוגנית להפליא ש”טרנסיות יכולות לחזור לפריווילגיה הגברית שלהם, מה שמרמז שלטרנסיות הייתה אי פעם פריווילגיה גברית” (ושוב נזכיר שקייטלין ג’נר חיה רוב חייה כגבר לבן, מפורסם, עשיר ואתלט אולימפי. בלי אף פריווילגיה בכלל. כלום ושום דבר). המילה “אלימות” חוזרת ומופיעה בפוסט כמה וכמה (וכמה!) פעמים. זו פרקטיקה מוכרת מאוד שממסגרת כל טיעון נגד, מנומס ולגיטימי ככל שיהיה, כ”אלימות”, מה שמפחית מערכה של אלימות אמיתית שממנה סובלות טרנסיות, בעיקר בזנות. אבל בואו לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו.

מהמאמר ברור שטובל תומכת בזכותם של טרנסים להזדהות במגדר השונה מהמין שבו נולדו ושדעותיה מתונות בהרבה משל כותבת שורות אלו. היא לא מצדיקה את מעשיה של דולזל ונזהרת מאוד כשהיא עורכת את ההשוואה בין טרנס-גזע ובין טרנסג’נדר. למעשה, היא אומרת שההשוואה בין אדם טרנס-גזע שיכול תמיד לחזור לפריווילגיה לבנה ובין טרנסג’נדרית שיכולה לחזור לפריווילגיה גברית היא “בעייתית”. הטיעונים שהיא מעלה הם היפותטיים והיא נזהרת מלהביע תמיכה בדולזל.

הפסקה החותמת את המאמר מבהירה זאת היטב:

"חשוב לציין שאני לא טוענת שגזע ומין הם אותו דבר. מה שאני עושה הוא להראות שטיעונים דומים לאלו שתומכים בטרנסג'נדריזם תומכים גם בטרנס-גזע. המסקנה שלי כלל וכלל לא נשענת על הטענה שגזע ומין הם שווי ערך או שההבניה ההיסטורית שלהם זהה".

במילים אחרות, המאמר עוסק בטיעונים פילוסופיים צרים בהקשר אקדמי ולא שולל את זכותן של טרנסיות להזדהות כמי שהן. כלומר – ההתנפלות עליה רחוקה מלהיות מוצדקת.

היפאטיה מגולגלת בזפת ונוצות

למרבה הצער גם ההתקפלות הייתה חריפה ומיידית. חלק מחברות המערכת של היפאטיה נכנעו ללחץ, ועורכת המשנה קרסידה הייז, יחד עם כמה עורכות משנה נוספות, פרסמו התנצלות ארוכה ומתרפסת בפייסבוק על ה”נזק” שנגרם ואמרו שהמאמר לא היה צריך להתפרסם (עמיתה למקצוע של טובל תיארה את ההתנצלויות כ”מכתב שאנשי דאע”ש מכריחים מישהו להקריא לפני שעורפים את ראשו”). ההתנצלות נמחקה לאחר מכן, אבל האינטרנט זוכר הכל (ר’ תמונה למטה). ההתנצלות פורסמה בניגוד לדעתה של העורכת הראשית, סאלי שולץ, שכעסה מאוד על ההתנצלות ותמכה בפרסום המאמר. גם נשיאת מועצת המנהלים של העיתון, מרים סולומון, התנגדה לפרסום ההתנצלות והדבר גרם לסכסוך במערכת העיתון. בסופו של דבר הוחלט שהמאמר יישאר, אבל הוא תוקן כך שכיום אין אזכור לשם הקודם של קייטלין ג’נר. לאחר כמה חודשים התפטרה העורכת הראשית. כשוועד המנהלים אסר על עורכות המשנה למנות עורכת ראשית חדשה, התפטרו גם מספר גדול מעורכות המשנה. גם חלק מחברי מועצת המנהלים התפטרו מאוחר יותר. כיום מובילות את העיתון ארבע עורכות ראשיות.

השערורייה חשפה את הפנים המכוערות של תרבות הביטול עוד לפני שידענו לקרוא לה כזו, ואת הקלות שבה ניתן לגרום לאנשים להתקפל. לדברי טובל, היו כמה עמיתות שהסכימו איתה באופן פרטי אבל תקפו אותה ברשתות החברתיות או שמרו על שתיקה. עמיתה בכירה אף התקשרה לטובל ואיימה עליה שבתור פרופסורית צעירה ללא קביעות היא מסכנת את הקריירה שלה. ככל הנראה היו איומים נוספים. יש לציין שטובל זכתה גם לתמיכה רבה מצד עמיתים ועמיתות למקצוע (חלקם הגדול גברים). המתקפה עליה תוארה כמכוערת וחסרת תקדים. חלק מהתומכים גינו את העיסוק האובססיבי בפוליטיקת הזהויות ואת “מבחני הטהרנות”. למזלה, ובניגוד למקרים ששמענו עליהם לאחרונה, המחלקה שבה היא עובדת ומלמדת תמכה בה ועמדה לצידה.

אחרית דבר

בסופו של דבר נראה שרבקה טובל שרדה את הפרשה. על פי אתר האינטרנט שלה היא עדיין באקדמיה וגם קיבלה קביעות. היא אפילו עדיין חוקרת את הנושא וכותבת על אימוץ זהות גזעית לעומת זהות מגדר.

האם בסופו של דבר זהות טרנס-גזע תהפוך גם היא למשהו מקובל בקרב תומכי אידיאולוגיית המגדר? ימים יגידו.