אישרור האשליות שלה

17 ביולי 2019, תרגום מאת נעמה עציץ.

קישור למקור:

https://www.parentsofrogdkids.com/parents-stories/2019/7/17/affirming-her-delusion

כשהבת שלנו הייתה בת 9 אשתי אובחנה עם סרטן השד. למרות שאחרי האבחנה סרטן השד היה בראש מעיינינו, היה זה רק ​​אחד מתוך מצבים רפואיים רבים מהם סבלה אשתי במהלך השנים האחרונות לחייה. כשהבת שלי הייתה בת 12 אשתי נפטרה. לו היה לה מוות טוב, אם יש דבר כזה, זה כבר היה מספיק גרוע, אבל לאשתי לא היה מוות טוב, ולבתי נגרמו הרבה שכבות מיותרות של טראומה סביב מחלתה ומותה של אשתי.

עוד לפני מחלתה של אשתי, הייתי המטפל העיקרי של בתי רוב חייה. זמן קצר לאחר לידת בתנו, אשתי חזרה לעבודה ואני התחלתי את דרכי כעצמאי. הצלחתי לנהל את הזמן שלי ואת רוב השעות ביליתי בבית עם בתי התינוקת. ברגע שאשתי נפטרה, הייתי כמובן, המטפל היחיד של בתי.

בתי בילתה זמן רב באינטרנט בחודשים שלאחר מות אמה. הייתי מודע לזה, אבל הרגשתי שאם נמשיך במערכת היחסים הכנה שלנו, מוטב שהיא תתנסה במדיה החברתית בזמן שיש לי יכולת לעזור לה להתמודד עם המהמורות. עקב מחלתה של אמה, היא קיבלה טלפון סלולרי עוד בתיכון. זה לא משהו שהייתי מאפשר בדרך כלל, אבל לא היינו במה שנחשב כמצב נורמלי.

בתי התחילה ללכת לייעוץ כשנתיים לפני מות אשתי. היא הייתה בת עשר וחצי, והייעוץ נועד לעזור לה להתמודד עם מחלתה של אמה. היא המשיכה להיפגש עם יועץ בעת מותה של אשתי ואז הפסיקה זמן קצר לאחר מכן. בגיל 14 היא החליטה שהיא זקוקה לייעוץ נוסף. בפגישת ההיכרות היא נשאלה מהי נטייתה המינית והיא הצהירה שהיא הטרוסקסואלית. זה היה בתקופה שבה כולם הבינו שזה אומר שהיא ילדה שנמשכת לבנים. זו לא הייתה הפתעה. אף פעם לא הייתה שום אינדיקציה לכך שהיא משהו אחר.

בגיל 14 וחצי הבת שלי התחילה לחתוך את עצמה כדי להפיג מתח. מאוחר יותר, דיברנו על הפעם הראשונה בה היא חתכה את עצמה, והיא אמרה לי שהיא עשתה זאת תוך כדי מחשבה על מותה של אמה.

כמה חודשים לאחר שהחלה לחתוך את עצמה, הבת שלי רכשה חברה חדשה שהייתה טרנסג’נדרית ושינתה את שמה. כמו הבת שלי, לילדה הזו לא היו התנהגויות או מאפיינים גבריים. תוך חודש, בתי ביקשה ממני לקרוא לה בשם אחר. אמרתי לה שאני אשקול את זה. היא אמרה שהיא עומדת לשנות את שמה בבית הספר, והייתה בתהליך של לספר למורים שלה. כמה ימים לאחר מכן, אמרתי לה שהחלטתי להמשיך לקרוא לה בשמה הפרטי והסברתי לה למה. בבית הספר שינו את שמה ומינה ברישומים הרשמיים, מבלי להודיע ​​לי אפילו.

בגיל 15 הבעיות הנפשיות של הבת שלי עלו על גדותיהן. בילינו זמן מה במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים. הגישה שלי להתמודדות עם האשליות וההזיות שלה הייתה להכיר בכך שהן קיימות, אבל להכחיש שהן מכילות אמת פנימית כלשהי: “כן, יש לך הזיה, אבל הדבר שאת הוזה לא באמת קורה”. גישה זו אומתה על ידי הפסיכיאטרים בבית החולים. קיבלתי טכניקות כדי לעזור “לקרקע” את הבת שלי במציאות. זה כלל החזרה שלה מאפיזודה פסיכוטית אל עולם המציאות, באמצעות ההתבססות על דברים סביבה שהחושים שלה אומרים לה שהם אמיתיים. מאז אשפוזה בבית החולים היא נוטלת תרופות אנטי פסיכוטיות. היא אובחנה זמנית כבעלת הפרעת אישיות גבולית. האבחנה היא זמנית מכיוון שמבחינה טכנית לא ניתן לאבחן קטינים עם הפרעות נפשיות.

בגיל 16 הבת שלי אמרה לי שהיא טרנסג’נדרית. היא רצתה לעבור טיפול הורמונלי וניתוח עליון (נ”ע: כריתת שדיים). היא אמרה לי שהיא חוששת מכך שסיפרה לי, שמא לא אתמוך בה. אמרתי לה שתמיד אתמוך בה, אבל זה לא אומר שהיא בהכרח תאהב את הדרך בה התמיכה שלי באה לידי ביטוי. לא תמיד אנחנו אוהבים את מה שטוב לנו.

רופא המשפחה שלה נתן לה הפניה למרפאת המגדר בבית חולים מקומי על סמך לא יותר מאשר שיחה שניהלו השניים. לא התייעצו איתי. מבית החולים התקשרו אליי כדי שאחתום על מסמכים למתן הורמונים. האדם בצד השני של הטלפון נשמע עליז ואופטימי. כשביקשו ממני לקבוע תור, שאלתי לשם מה התור, האם זה היה לטיפול (הורמונים)? או שזה היה לייעוץ? אמרו לי שזה לטיפול ולא לייעוץ. דחיתי את ההזדמנות לקבוע תור. הקול בצד השני כבר לא היה עליז ולי היה ברור שהרגע הפכתי לאיש הרע.

בגיל 16 וחצי הבת שלי הודיעה לכל המשפחה באמצעות הודעת טקסט שהיא גבר טרנסג’נדר שמשתמש בכינויי זכר. היא לא שלחה לי את הטקסט, רק לשאר המשפחה. למיטב ידיעתי, כולם שיתפו עם זה פעולה. רק אדם אחד טרח להגיד לי שהם ישתמשו מעכשיו בשם הזה ובכינויים האלה. אף אחד לא הרגיש צורך אפילו להתקשר ולשאול איך לדעתי יהיה הכי נכון לפעול. לא בכדי אני קורא לה בשמה הפרטי ובכינויים התואמים. אני לא מחשיב את האשליה הזו כשונה מהאשליות האחרות שלה. אני משתמש באותן טכניקות כדי לקרקע אותה לגבי האשליה הזו כמו עם האחרות, ואני מנסה למנוע מהילדה שלי לעבור ניתוח מיותר וטיפול הורמונלי מסוכן.

נפגשתי עם צוות הייעוץ של בתי כדי לגייס את עזרתם בהאטת הבהלה שלה ל”טיפול” קבוע, מסוכן ובלתי הפיך. הם אמרו לי שהם לא יכולים לעשות שום דבר מלבד לאשרר אותה. בפגישה קודמת, אחת המדריכות של בתי אכן הקפידה להבהיר לי שאם לא אקבל את הסטטוס הטרנסג’נדרי של בתי, אני מסתכן בניסיון התאבדות שלה. הם טוענים שהם לא תומכים במעבר; הם רק מספקים משאבים. אני אמרתי שאם הייתי נכנס וטוענת שאני ג’ירפה והם היו מפנים אותי לקבוצת תמיכה של ג’ירפות – זו תמיכה.

עמדתם הייתה שהבת שלי מסוגלת לקבל את ההחלטה הזו, וכל מה שהם יכלו להציע לי זה סיוע בקבלת העובדה הזו. אמרתי להם שכבר מצאתי את עצמי בעבר פועל לבדי בצורה הנכונה מול המעבר המגדרי של בתי, ואני אעשה זאת לבדי גם כעת. לפני העניין הזה נחשבתי (אני לא ממציא את זה, אני באמת מצטט אותם) כ”הורה לדוגמא”.

אני מרשה לבת שלי להתלבש ולהתנהג איך שהיא אוהבת. אני לא שם הגבלות על “הביטוי המגדרי” שלה. בשלב זה כמעט כל השאר מתייחסים אליה בשם אחר וכינויים לא תואמים. הגישה שלי להתמודדות עם הטרנסג’נדריות שלה עולה בקנה אחד עם הגישה שלי לשאר ההזיות והאשליות שלה – אני מכיר בקיומן מבלי להתנהג כאילו הן מכילות אמת פנימית כלשהי. אין אף אחד אחר בחייה שעושה את זה. אני ההורה היחיד שנותר שלה, אז אני צריך לעשות את המאמץ לשאת על כתפיי את רוב האחריות. עם זאת, מעולם לא עלה בדעתי שאהיה לבד בתוך המאמץ הזה, שאהיה היחיד בצד של השפיות.

לאחר פרק עיקש במיוחד שבו הבת שלי צורחת שהיא רוצה לחתוך לעצמה את השדיים, הבנתי שאצטרך למצוא דרך לעזור לה להתגבר על הרצון להתערבות רפואית לפני שתגיע לגיל 18, ואז ההחלטה כבר לא תהיה בידיים שלי. ישבנו ודנו בדברים שאולי כדאי לעשות לפני השימוש בהורמונים או ניתוח. רציתי להראות לה שאנחנו יכולים להתמודד עם דברים בהדרגה. הצעתי לה לנסות כמה התנהגויות ופעילויות גבריות יותר. היא התעקשה בכעס שאין התנהגויות גבריות טיפוסיות, ושאני לא אמור לבקש ממנה “לפצות” על כך שהיא מעולם לא התנהגה באופן שנראה לי גברי. לקחתי צעד אחורה ושאלתי אותה, “בסדר, מכיוון שאני לא יודע מה זה בן, מה את מחשיבה כבן?” והיא אמרה: “מישהו שרוצה שאנשים יתייחסו אליו באמצעות כינויים זכריים.” זה היה זה. זה הדבר היחיד שמבדיל בין זכר לנקבה: הרצון שיתייחסו אליו באמצעות כינויים זכריים.

הרקע של בתי הפך אותה כעת לדוגמא מובהקת של ROGD (נ”ע: דיספוריה מגדרית מהירה) – המצב הופיע פתאום; אין לה תכונות או התנהגויות גבריות; היא סבלה מכמות משמעותית של טראומת ילדות; היא בילתה יותר מדי זמן באינטרנט ובמדיה החברתית; היא חותכת את עצמה; יש לה דיכאון; יש לה חרדה; יש לה BPD (נ”ע: הפרעת אישיות גבולית) ולפני שגילתה על עצמה שהיא טרנסג’נדרית היו לה חברים באותו המצב.

באתר 4thWavenow יש מאמר בנושא טרנסג’נדריזם. בתחתית הכתבה יש תמונה של אישה עם שלט שאומר: “אני אוהבת את הילד הטרנסג’נדר שלי”. חשבתי, גם אני אוהב את הילדה הטרנסג’נדרית שלי: יותר מדי מכדי להתעלל בה על ידי אישרור האשליות שלה.