בריטניה סוגרת את מרכז טביסטוק הידוע לשמצה, פינלנד ושוודיה שינו באופן קיצוני את הנחיות הטיפול שלהן, אבל רופאים אמריקאים מפרסמים ניתוחים לילדים בטיקטוק.
ליסה סלין דייוויס, 30 ביולי 2022, תרגום מאת נעמה עציץ.
קישור למקור: https://www.commonsense.news/p/the-beginning-of-the-end-of-gender
במהלך שלושת העשורים האחרונים, הגיעו אל ‘השירות לפיתוח מגדר וזהות’ של מרפאת טביסטוק בלונדון אלפי ילדים בריטיים בנוגע לדיספוריה מגדרית, בזמן ששר בריטי ציין עלייה של יותר מ-4,000 אחוזים בפניות של בנות בעשור האחרון.
ביום חמישי, שירות הבריאות הלאומי של בריטניה הודיע כי הוא סוגר את טביסטוק סופית ולמעשה, נוזף בגישה הרפואית האמריקאית הנפוצה המכונה “טיפול מאשרר מגדר” לטיפול בילדים עם דיספוריה מגדרית. גישה טיפולית זו עשויה לכלול שילוב של בלוקרים (נ”ע: הורמונים חוסמי גיל התבגרות), הורמונים חוצי מין וניתוחים, התערבויות רפואיות בקטינים שעלולות להוביל להשפעות בלתי הפיכות.
במשך שנים, אנשים חושפי שחיתות העלו נורות אזהרה בנוגע לטיפול קלוקל בטביסטוק. פסיכולוגים שעבדו שם, כמו סוניה אפלבי וסו אוונס, אמרו שילדים פגיעים נדחפו לעבור מעבר מגדרי בטרם עת. הורים התעמתו עם ראש המרפאה. קירה בל, בחורה אמיצה שעברה מעבר מגדרי ואז מעבר חוזר, אמרה שילדים בטביסטוק לא היו מסוגלים להבין את ההשלכות של חוסמי גיל התבגרות והורמונים חוצי מין. המכון הלאומי לטיפול ומצוינות, גוף ממשלתי שיוצר הנחיות מבוססות ראיות, מצא כי הקשר בין מעבר מגדרי לתפקוד פסיכולוגי משופר הוא למעשה חלש מאוד. (טענה שמצוטטת לעתים קרובות כהצדקה למעבר מגדרי בילדים היא שאם ילדים עם דיספוריה מגדרית לא יורשו לעבור מגדר הם יתאבדו, זאת למרות היעדר ראיות לטענה זו.)
ואז, כמעשה אחרון של חסד, מצאה רופאת הילדים המוערכת ד”ר הילארי קאס, במחקר עצמאי על הטיפול של בריטניה בילדים טרנסג’נדרים, שהגישה של טביסטוק אינה בת קיימא וילדים מקבלים טיפול לא הולם. בין דבריה הנוספים הרבים, כתבה ד”ר קאס בדו”ח שלה, “ישנו חוסר קונצנזוס והעדר דיון פתוח בנוגע לטבעה של דיספוריה מגדרית, ולכן גם בנוגע לטיפול הקליני המתאים”.
שירות הבריאות הלאומי פועל לפי המלצת קאס לסגור את מרפאת טביסטוק ולהחליפה בשורה של מרכזים בבתי חולים אזוריים. השורה התחתונה: לא יהיה יותר מעבר מגדרי לילדים עם דיספוריה מגדרית בבריטניה בצורה שהיא כוללנית ואחידה לכולם.
השאלה היא איך האמריקאים יגיבו לזה.
שיקוף לכך שאולי הם עשו חישוב מחדש לגבי דוגמת “חוסמי גיל ההתבגרות הם בטוחים והפיכים”, היא ההכרזה של ה- FDA, גם ביום חמישי, בנוגע לאזהרה חדשה על חוסמי גיל ההתבגרות, מסתבר שהם עלולים לגרום לנפיחות מוחית ואובדן ראייה. עם זאת, ממשל ביידן טען לאחרונה כי אישרור מגדר הוא “טיפול המיועד לטראומה“, ולעת עתה ההתנהלות בקרב איגודי רפואה אמריקאיים, נציגי בריאות ועשרות מרפאות מגדר היא לחזק את גישת אשרור המגדר.
העמדה האמריקאית עומדת בסתירה לקונצנזוס ההולך וגובר במערב לנקוט משנה זהירות בכל הנוגע למעבר מגדרי של צעירים. מדינות אולטרא-פרוגרסיביות כמו שוודיה ופינלנד דחו בתקיפות וללא התנצלות את גישת אישרור המגדר שמעודדת מעבר מגדרי בבני נוער ומקבלת תמיכה מכמה פעילים טרנסג’נדרים ורופאי מגדר.
מועצת הבריאות והרווחה הלאומית של שבדיה פרסמה מוקדם יותר השנה הנחיות חדשות לטיפול בצעירים עם דיספוריה מגדרית. ההנחיות החדשות קובעות כי הסיכונים של ההתערבויות הרפואיות “מאשררות המגדר” הללו, “עולים כיום על היתרונות האפשריים, וכי יש להציע את הטיפולים רק במקרים חריגים”.
בפינלנד, ‘המועצה לבחירות בתחום הבריאות’ (COHERE) הגיעה למסקנה דומה שנה קודם לכן, וציינה: “ההתערבות הראשונה בנוגע לשונות מגדרית במהלך שנות הילדות וההתבגרות היא תמיכה פסיכו-סוציאלית, ובמידת הצורך, טיפול של חקר-מגדרי וטיפול בהפרעות פסיכיאטריות נלוות.” וגם: “לאור הראיות הזמינות, מעבר מגדרי בקטינים הוא הליך ניסיוני”. התערבויות רפואיות לשינוי מין “חייבות להיעשות בזהירות רבה, ואין להתחיל בטיפול בלתי הפיך”.
שתי ההנחיות מנוגדות באופן מוחלט לאלו המוצעות על ידי ‘האיגוד המקצועי העולמי לבריאות טרנסג’נדרים‘ באילינוי (WPATH), קבוצת הסברה המורכבת מפעילים, אקדמאים, עורכי דין וספקי שירותי בריאות, שקבעה את הסטנדרט בכל הנוגע לטיפול בטרנסג’נדרים בארצות הברית . WPATH תפרסם בקרוב תקנים חדשים המורידים את הגילאים המומלצים לקבלת בלוקרים, הורמונים וניתוחים. (WPATH לא הגיבו לפנייתי אליהם.)
עמדתם של WPATH תואמת מערך של איגודים רפואיים וקבוצות אקטיביסטיות בארה”ב ברחבי המדינה המתעקשים שטיפול מאשרר מגדר הוא “מציל חיים“. עוזר מזכיר הבריאות רייצ’ל לוין, שהינו טרנסג’נדרית (נ”ע: גבר ביולוגי שמזדהה כאישה), טען לאחרונה כי יש הסכמה רפואית בנוגע ליתרונות של גישה טיפולית זו. חלק מהפעילים ורופאי המגדר בארה”ב מרגישים ש-WPATH לא הולכים רחוק מספיק, בטענה שכל ילד שרוצה לקבל בלוקרים (נ”ע: חוסמי גיל התבגרות) צריך לקבל אותם ושמתבגרת שמתחרטת על הסרת שדיה יכולה פשוט לקבל שדיים חדשים.
בשבדיה ובפינלנד, הנושא הזה היה בעיקר שאלה של בריאות ורפואה. כאן בארה”ב זה מאבק פוליטי בין מפלגתי.
בקיץ האחרון הציגו חבר הקונגרס הרפובליקני ג’ים בנקס והסנטור טום קוטון את חוק ההגנה על קטינים מפני רשלנות רפואית, שיעניק לקטינים שעברו מעבר מגדרי את האפשרות לתבוע על רשלנות בטווח של עד 30 שנה. בינתיים, מחוקקי המדינה בקליפורניה הציגו הצעת חוק שתאפשר לכל ילד להגיע לקליפורניה כדי לעבור טיפול רפואי ללא ידיעת ההורים או הסכמתם. טקסס חקרה הורים לילדים טרנסים בנוגע להתעללות בילדים במידה והם העבירו את ילדיהם מעבר מגדרי; קודם לכן, הורים אחרים נחקרו, וחלקם איבדו את המשמורת על ילדיהם, בגלל שלא העבירו אותם מעבר מגדרי.
במילים אחרות, ארה”ב נבלעת במהומה פוליטית, בעוד שהסקנדינבים לא.
ואני תוהה: איך הגיעו הסקנדינבים למסקנותיהם? ומה הניסיון שלהם יכול ללמד אותנו?
באמצע יולי שוחחתי עם תומס לינדן, מנהל ‘מדיניות בריאות מבוססת ידע’ במועצת הבריאות והרווחה הלאומית של שבדיה. הוא אמר לי שההנחיות הראשונות של שוודיה לטיפול באנשים עם דיספוריה מגדרית מתחת לגיל 18 הגיעו רק ב-2015, לאחר הגברת המודעות בקרב אנשי מקצוע בתחום הבריאות לקיומם ולצרכים של נוער עם דיספוריה מגדרית. (למבוגרים יש קווים מנחים משלהם.)
“באותה תקופה, ההתמקדות הייתה מאוד בנושאי הזכויות, השגת הכרה בנוגע לצורך בטיפול בקבוצה זו והבטחת גישה לטיפול שלא ניתן באופן שווה בכל רחבי הארץ.” הוא אמר. קווים מנחים אלה התקבלו בברכה על ידי קבוצות אקטיביסטים, המטופלים והקהילה הרפואית, אמר לינדן, מכיוון שהם היו הראשונים “שהראו את הצורך בטיפול בקבוצה מודרת”. הם אפשרו מתן בלוקרים והורמונים, אך דחקו ברופאים לעשות מעקב ארוך טווח אחר מטופלים שעברו מעבר מגדרי.
מה שהם למדו יוביל אותם לשנות את הגישה שלהם.
ההנחיות מ-2015 נוצרו מתוך מחשבה על קבוצה מסוימת. בתחילת המאה ה-21, ההולנדים פיתחו פרוטוקול רפואי למה שנקרא אז הפרעת זהות מגדרית, בהתבסס על קבוצה קטנה, בעיקר גברים, שסבלה מדיספוריה מגדרית ממושכת מהילדות, ולא סבלה מבעיות רציניות אחרות בתחום בריאות הנפש. נראה היה שהמטופלים חווים הצלחה לאחר המעבר הרפואי בגיל ההתבגרות, אבל המתודולוגיה שטענה זאת לא הייתה אמינה במיוחד.
לעומת זאת, הצעירים שפנו לטיפול במרפאות שבדיות לאחר 2015 היו יותר ויותר נערות מתבגרות עם מספר אבחנות פסיכיאטריות, והן היו רבות. “זה עלה מארבע ל-77 על כל 100,000 תושבים”, אמר לינדן. “ההנחיות נכתבו עבור מה שחשבנו שהוא קבוצה קטנה והומוגנית יותר של מטופלים”.
אותה מגמה נמצאה בפינלנד, שם רופאים החלו לספק טיפולים רפואיים לבני נוער עם דיספוריה מגדרית בשנת 2011. ריטקרטו קלטיאלה-היינו, פסיכיאטרית ראשית במחלקה לפסיכיאטריה של מתבגרים בבית החולים האוניברסיטאי בטמפרה בפינלנד, אמרה כי הדבר קרה בחלקו בעקבות “לחץ פוליטי”, כמו גם המודעות הגוברת לכך שבהולנד ובבריטניה העבירו ילדים מעבר רפואי. בשנת 2015, קלטיאלה-היינו ועמיתיה החלו לראות את אותה עלייה דרמטית בקרב מתבגרות עם דיספוריה מגדרית. “מספר הפניות זינק,” היא אמרה לי. “היו פי חמישה יותר פניות של בנות”. בנוסף, נראה היה שאין להם סוג אורגני של דיספוריה מגדרית; במקום זאת, “נראה היה שהן מאוד מושפעות מבני נוער אחרים”.
לפי ווג, שנת 2015 הייתה “שנת הנראות הטרנסית”, כאשר קייטלין ג’נר הופיע על השער של Vanity Fair, שנה בלבד לאחר שה”טיים” הכריז על “נקודת מפנה טרנסג’נדרית“. זו הייתה גם השנה שבה עלתה לראשונה תוכנית הריאליטי “אני ג’ז“, על הילדה הטרנסית ג’אז ג’נינגס (נ”ע: זכר ביולוגי).
לא ברור אם השטיפה הזו של סיפורי טרנס בתקשורת תרמה לשינוי. בכל מקרה, הצעירים שהופיעו בה לא היו דומים לאלה במחקר ההולנדי. “נדהמנו מאוד לגלות שרוב המתבגרים שהופנו לטיפול בזהות מגדרית היו עם בעיות פסיכיאטריות קשות”, אמרה קלטיאלה-היינו. רופאים לא יכלו לדעת בוודאות האם בעיות אלו הן הגורם או הסימפטום של דיספוריה מגדרית.
זו הקבוצה המתוארת במאמר המחקרי של ד”ר ליסה ליטמן משנת 2018, “דיווחי הורים על מתבגרים וצעירים שהראו סימנים של דיספוריה מגדרית-מהירה” – מאמר שאקטיביסטים וספקי שירותי בריאות בצפון אמריקה הכפישו ללא לאות. אפילו המעסיקה של ליטמן באותה תקופה, אוניברסיטת בראון, לא תמכה בה. גם WPATH ביקרו אותה.
קבוצה זו תועדה גם בספרה של אביגיל שריר ‘נזק בלתי הפיך’. העלאת שאלות על מבול הבנות שתרו אחר מעבר מגדרי הייתה כל כך שנויה במחלוקת עד שהספר נאסר לזמן קצר על ידי רשת Target, למרות שהוא הכיל דיווחים מדויקים.
עם זאת, במדינות בהן בוצע מעקב אחר המטופלים, ביניהן קנדה, בריטניה, שוודיה ופינלנד, ישנן עדויות דרמטיות בנוגע לדמוגרפיה המתפתחת הזו.
קחו בחשבון את הגרף הזה שמציג פניות למרפאת טביסטוק בין השנים 2009-2017:
באמריקה, ההסבר הנפוץ לסטטיסטיקה הזו הוא שמדובר בסימן להתקדמות וזו היא תולדה טבעית של ביטול הסטיגמה בנוגע לטרנסג’נדרים, אבל עבור רופאים שוודים ופיניים זו הייתה סיבה לדאגה. כפי שכתבה קלטיאלה-היינו במאמר משנת 2018, “לא ידוע כמעט שום דבר” על דיספוריה מגדרית-מהירה במתבגרים. היא הביע דאגה בנוגע לכך שדחיית ההתבגרות המוחית של המתבגרים באמצעות מתן בלוקרים תזיק לבניית הזהות שלהם ואף עלולה להחמיר בעיות קיימות בבריאות הנפש. בנוסף, היה שיעור גבוה של אוטיזם בקרב מתבגרים עם דיספוריה מגדרית.
נתונים היו דבר אחד, אך שינוי משמעותי נוסף שהתרחש היה הנראות הגוברת של מתחרטי מעבר מגדרי שביצעו מעבר חוזר.
מכיוון שהמחקר ההולנדי הצביע על כך שרק מעט מטופלים מתחרטים על המעבר המגדרי, רופאים רבים הניחו שהמעבר חזרה הוא נדיר, אבל רופאים בפינלנד החלו לראות יותר צעירים שמתחרטים על המעבר הרפואי, אמרה קלטיאלה-היינו. “החרטות לא מגיעות מיד”, אמרה. “זה מגיע אחרי אולי 4-5 שנים.” מחקר אחד הראה כי 76% ממבצעי המעבר החוזר לא הודיעו למרפאות שלהם על תחושות כלשהן של חוסר שביעות רצון או חרטה, כך שהיה קשה לחשב את שיעור המעבר החוזר בפועל. חלק מהמתחרטים הרגישו שהם מיהרו מידי לעבור את הטיפול או הבינו מאוחר יותר שהם הומוסקסואלים ולא תואמי-מגדר והם לא היו צריכים לשנות את גופם. מחקר שנערך לאחרונה בבריטניה הראה שיעור של 10% במבצעי מעבר חוזר.
“יש לנו נקודת עיוורון משמעותית, אנחנו לא באמת יודעים כמה כאלה יש”, אמר לינדן מה-NBHW בשבדיה בנוגע למבצעי מעבר חוזר. הוא הוסיף כי הוא חושב שהתופעה שכיחה יותר ממה שחשבו בעבר. ההנחיות של שבדיה מציינות כי קיומם של מבצעי מעבר חוזר משקף את זה ש”טיפול מאשרר מגדר עלול להוביל להרעה בבריאות ובאיכות החיים (כלומר לנזק).”
בארה”ב, לעומת זאת, מלבד קטע בתוכנית ‘60 דקות‘, התקשורת המרכזית התעלמה כמעט לחלוטין מהמתחרטים, כאשר קבוצות אקטיביסטיות ואפילו כלי תקשורת טענו שזה מסוכן מדי לשדר את הסיפורים שלהם כי זה עלול להשפיע על הגישה להתערבויות רפואיות וזה מזין ניסיונות חקיקה רפובליקנים המנסים לדחות את גיל ביצוע המעבר המגדרי עד לבגרות.
בינתיים, בשבדיה ובפינלנד גובר החשש בנוגע לטיפול מאשרר מגדר. הרופאים מודאגים מההתערבות “בגוף בריא ומתפקד לחלוטין” בזמן שנושאים כמו השפעות על בריאות העצם, השפעה מטבולית או השפעה על התפקוד המיני לא נחקרו במלואן, אמרה קלטיאלה-היינו. כפי שציינו ההמלצות של COHERE בפינלנד בנוגע לבלוקרים (נ”ע: חוסמי גיל התבגרות): “סיכונים פוטנציאליים של טיפול בבלוקרים כוללים הפרעה במינרליזציה של העצם והשפעות שטרם ידועות על מערכת העצבים המרכזית.” הם הוסיפו כי אצל בנות טרנסיות (נ”ע: זכרים ביולוגים), “דיכוי ההתבגרות המוקדמת מעכב את צמיחת הפין, מה שמחייב שימוש במקורות חלופיים להשתלות רקמה לצורך ניתוח נרתיק עתידי אפשרי”, וגם: “ההשפעה של דיכוי ההתבגרות המינית והורמונים חוצי מין על הפוריות עדיין לא ידועה.”
“רופאים היו בלחץ גדול”, אמרה קלטיאלה-היינו. לכן, “ביקשנו מגוף לאומי זה לבצע הערכת מצב וליצור הנחיות לאומיות”.
COHERE החלו בסקירה שיטתית של הספרות בנוגע לבטיחות ויעילות הטיפולים, על ידי פאנל של מומחים ניטרליים. הפאנל מצא שאפילו מחקרים על מטופלים בוגרים הם באיכות כל כך נמוכה, שאי אפשר לטעון שמעבר רפואי וניתוח משפר בעיות פסיכיאטריות, ומחקרים על ילדים לא הוכיחו בבירור מתאם בין התערבויות רפואיות לשיפור התפקוד המנטלי. לאחר סקירת הראיות, הצוות של קלטיאלה-היינו כתב מאמר שמצא כי הורמונים חוצי-מין אינם משפרים בעיות הקשורות ל”תפקוד, התקדמות במטרות התפתחותיות של גיל ההתבגרות ותסמינים פסיכיאטריים”.
“הראיות המדעיות בנוגע להתערבות כלשהי בקטינים עם אינדיקציה לזהות מגדרית היא למעשה אפס”, אמרה לי קלטיאלה-היינו. כלומר, יש כמה מחקרים שמראים שיפור, אבל הם באיכות כל כך נמוכה שאי אפשר לסמוך עליהם שיגידו לנו משהו חשוב על האוכלוסייה הרחבה יותר. בייחוד מחקר מעקב הולנדי, שמצוטט לעתים קרובות כראיה תומכת להתערבויות הורמונליות מוקדמות, למעשה השווה אנשים שכבר עם בריאות נפשית טובה, מלבד הדיספוריה, לקבוצה שבריאותה הנפשית הייתה כה גרועה שהם נחשבו לא כשירים להתערבות מוקדמת. עם זאת, הקבוצה עם הבריאות הנפשית הגרועה יותר, חוותה הצלחה מסוימת בבדיקת המעקב. מחקרים אחרים היו קטנים, או שהיו להם מעקבים לטווח קצר, ואף אחד מהם לא שוחזר.
הממצאים של שוודיה היו דומים. שתי ההנחיות מציעות טיפול (נ”ע: נפשי) כקו תגובתי ראשון לדיספוריה מגדרית. “המצב של היעדר ראיות מדעיות ובאמת מהימנות בנוגע ליעילות והבטיחות – עדיין ממשיך”, אמר לינדן לגבי המעבר הרפואי. “חייב להיות לנו ידע טוב יותר. אין שום דרך להעריך נכון את הסיכון ללא ראיות נוספות וטובות יותר”. בשתי המדינות, התערבויות רפואיות לדיספוריה מגדרית אינן אסורות או מופסקות לחלוטין. “אין הפסקה של כל הטיפולים,” אמרה לינדן, מה שיש זה הגבלת הטיפול בבלוקרים והורמונים ל”מקרים חריגים”.
בפינלנד, מטופלים המתאימים לפרופיל המשתתפים במחקר ההולנדי יכולים להתחיל בנטילת בלוקרים סמוך לתחילת גיל ההתבגרות, זאת לאחר תקופה ממושכת של הערכה עם צוות רב תחומי הכולל פסיכיאטר, פסיכולוג, עובד סוציאלי ואחות, ונטילת הורמונים חוצי-מין אפשרית מגיל 16. ההערכות מתקיימות בשתי מרפאות לזהות מגדרית; ניתוחים מגדריים מוצעים רק במרכז אחד. הן פינלנד והן שוודיה שמות כעת דגש על איסוף נתונים ומעקב נרחב.
מדוע כאשר יש לנו את אותו זינוק מספרי של נערות מתבגרות עם בעיות נפשיות מורכבות התרות אחר טיפול ואת אותה איכות נמוכה של ראיות – אמריקה לא פועלת באותו הכיוון של שוודיה ופינלנד?
בארצות הברית נערכה רק סקירת ראיות אחת לא מפלגתית, שהוזמנה על ידי מינהל הבריאות בפלורידה מוקדם יותר הקיץ. גם הוא מצא ש”אין מספיק ראיות לכך ששינוי מין באמצעות התערבות רפואית הוא טיפול בטוח ויעיל לדיספוריה מגדרית”. הדו”ח הזה כמעט ולא זכה לסיקור תקשורתי, למרות שחלק מהראיות הלא איכותיות שצויינו בו הופיעו בפרסומים מרכזיים כ”הוכחה” לכך שהורמונים חוצי-מין ובלוקרים מפחיתים את הסיכון להתאבדות.
אולי נקודת העיוורון שלנו נובעת מכך שאין לנו קבוצה לאומית ולא-מפלגתית כדי ליצור קווים מנחים, ואנו מסתמכים על ארגונים כמו WPATH שיעשו את העבודה. הדבר הכי קרוב שיש לנו הוא ארגון ממשלתי בשם ‘הסוכנות למחקר ואיכות בתחום הבריאות‘, שמצא ש”ישנו חוסר בהנחיות עדכניות מבוססות ראיות לטיפול בילדים ובמתבגרים המזדהים כטרנסג’נדרים, בנוגע ליתרונות והנזקים של דיכוי גיל ההתבגרות, אישרור רפואי עם טיפול הורמונלי ואישרור כירורגי.” למרות זאת, רבים מארגוני התמיכה הרפואית שלנו, כמו ‘האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים‘, מקדמים את המודל של הטיפול המאשרר. הארגון הזה הואשם בדיכוי ההתנגדות ובסירוב לערוך סקירת ראיות לא-מפלגתית, זאת למרות שהבקשה הגיעה מרופאי ילדים.
מה שיש לנו זו מלחמת תרבות. יש לנו קרבות רבים המתחוללים בבתי מחוקקים ובבתי המשפט, והם עשויים להימשך שנים. בינתיים, אנחנו לא עורכים מחקר ארוך טווח או עוקבים אחר מטופלים צעירים. אין לנו מושג כמה ילדים עוברים מעבר מגדרי, כמה טוב הם מסתדרים והאם הם יתחרטו או לא.
הן לינדן והן קלטיאלה-היינו, אומרים שההנחיות החדשות בשבדיה ובפינלנד לא התקבלו ללא מחלוקת. “כמובן שיש אנשים שלא מרוצים”, אמרה קלטיאלה-היינו, אבל בקרב הרופאים שעובדים עם נוער עם דיספוריה מגדרית, “אנו מוצאים את ההנחיות הלאומיות הללו מתאימות מכיוון שבסיס הראיות מאוד חלש.”
“העמדה שלנו היא שזהו טיפול רפואי, אתה לא יכול להיכנס למרפאה ולהזמין אותו”, אמר לינדן. “צריך להעריך את הצרכים שלך ויש ליידע אותך לגבי הסיכונים.” לעומת זאת, כאן בארה”ב, חלק מהרופאים מפרסמים ניתוחים לילדים בטיקטוק.
אמריקה הופכת ליותר ויותר יוצאת דופן בקרב מדינות המערב בכך שהיא לא דורשת ראיות טובות יותר בנוגע להשלכות של מעבר מגדרי בלתי הפיך בבני נוער. בינתיים, היא יכולה להסתכל על סגירתה של מרפאת טביסטוק כדי לקבל דוגמה לתעדוף ראיות על פני פוליטיקה, הקשבה להתנגדויות ולקולות מודאגים ועבודה למען פתרון שפוי ואנושי לבעיה מתמשכת וקשה.