התיאוריה הקווירית שואפת לנרמל פדופיליה על ידי ‘חשיבה מחדש’ בנוגע לגיל ההסכמה

תיאורטיקנים קווירים נרמלו את המחיקה של הבינאריות הביולוגית. הגיל המיני הבינארי הוא האתגר הבא שלהם.

ברברה קיי, 27 באוקטובר 2022. תרגום מאת נעמה עציץ.

קישור למקור: https://www.realityslaststand.com/p/queer-theory-aims-to-normalize-pedophilia

מאמר זה פורסם במקור באפוק טיימס ב-13 באוקטובר 2022.

המטרה העיקרית של האידיאולוגיה המגדרית הרדיקלית היא להפוך נורמות המהוות בסיס לחברה בריאה ל”קוויריות”. התיאוריה הקווירית (QT) טוענת שעלינו “לפרק” את כל הבינאריות החברתיות: זכר מול נקבה, הטרוסקסואל מול הומוסקסואל וטבע מול תרבות. כדי להשיג זאת, יש לפרוץ באופן חופשי וללא השלכות, את כל הגבולות שנוצרו על ידי האדם. הקוויריות מושגת באמצעות מניפולציה של השפה, כך ש”אישה” אינה עוד “נקבה אנושית בוגרת”, אלא כל מי שמרגיש שהוא אישה.

אנשים שאינם אידיאולוגים ממשיכים להניח בטעות שחסידי התיאוריה הקווירית יקבלו נימוקים הגיוניים שיוציאו אותם מחוץ לדוגמות נטולות ההיגיון שלהם, על ידי כך שנשקף להם את חוסר ההוגנות והפגיעה בביטחון שהתיאוריה שלהם יוצרת כלפי נשים בפועל. המחזיקים באידיאולוגיה הקווירית יגיבו לדברים הללו בכך שמחיקת הגבולות משחררת נשים מהדיכוי שנגרם על ידי הבינאריות המגדרית: בביטול הגבול – אנחנו מבטלים את הדיכוי. 

והאימרה הישנה שעולה מיד בראש היא: “בתיאוריה, אין הבדל בין תיאוריה לפרקטיקה. אבל בפועל, יש”.

התיאוריה הקווירית מנרמלת את המחיקה של הבינאריות הביולוגית, הנורמליזציה הזו גורמת לאלה הנוהגים לדחוק את גבולות המין – לאי מנוחה. אחרי הכל, הריגוש הוא בפריצת הגבול האסור. הגיל המיני הבינארי הוא האתגר הנוכחי. תומכי פדופיליה, שמכונים כעת בשם הנייטרלי “נמשכים לקטינים” (MAPs), מביעים התעניינות נלהבת ביותר בתנועה הקווירית. הם שואפים תחילה למוסס את הבושה שקיימת בחברה בנוגע לפרפיליה שלהם, ולאחר מכן להשיג את החופש לפעול על פיה ללא גינוי או השלכות משפטיות.

תיאוריית המגדר הרדיקלית יצרה עבורם תשתית פרקטית: תוכניות לימודים בבתי ספר, מועדוני להט”ב, איגודים רפואיים מאשררי מגדר. פדופילים קלטו מה הוא כרטיס הכניסה והחלו בקמפיין מוצלח לחדירה אל המערכת. שעת סיפור עם דראג קווין היא כעת חלק מוטבע בתוכניות בתי ספר, ספריות ואפילו כנסיות. נחשפו מספר מקרים על מלכות דראג עם תיעוד של עבירות מין נגד ילדים, אבל התגובה לכך הייתה משיכת כתפיים אדישה.

לאחרונה, לאחר מחאה נמרצת, בוטל “מופע סקס משפחתי” שהוגדר לגילאי 5 ומעלה, בבריסטול, אנגליה. המופע הציג עירום פרונטלי מלא של מבוגרים ותיאוריה קווירית מובהקת, אך השאלה המעניינת יותר היא מדוע המופע מומן על ידי מועצת האמנויות של אנגליה. האתר המשויך למופע הזמין ילדים לחפש באינטרנט תמונות של “בעלי חיים מאוננים” ולצייר אותם. (המבקרת קתלין סטוק ביצעה את המשימה הזו, והופנתה “לסרטון של שומר גן חיות המגרה דולפין באופן ידני.”)

אך מתקפת הקסם הפדופילית פגשה במחסום.

ארגון “מרמיידס”  שמבוסס בבריטניה, הוא ארגון צדקה רב עוצמה המוקדש לתמיכה בילדים טרנסים ובני משפחותיהם. ארגון זה זכה לתמיכה נלהבת על ידי מחזיקי התיאוריה הקווירית וסלבריטאים נותני-אמון.

לפני מספר שבועות פורסם כי “מרמיידס” נחקרת על ידי ועדת הצדקה בעקבות דיווחים על כך שהציעה לנערות מתבגרות ללבוש ביינדרים (נ”ע: משטיחי חזה) ללא הסכמת הוריהן ועודדה מטופלים ליטול בלוקרים (נ”ע: הורמונים חוסמי התבגרות מינית).

בהמשך פורסם כי ד”ר ג’ייקוב ברסלו, ממונה “מרמיידס”, התפטר בעקבות חשיפת נאומו בשנת 2011 בכנס שערך הארגון B4U-ACT, ארגון המקדם שירותים ומשאבים עבור אלה “שנמשכים מינית לילדים ורוצים סיוע כזה”. נראה כי דעותיו לא השתנו מאז. ברסלו כותב כעת ספר על “החיים הקוויריים של תשוקות הילדים“.

ההרצאה של ברסלו בכנס של B4U-ACT היא דוגמא לאחיזת העיניים הקוגניטיבית שחלק מהאנשים מפעילים במטרה לעשות דה-הומניזציה לילדים וכדי להסתיר את מעשיהם באמצעות הכוונת הדיון לרמת התיאוריה. ברסלו השווה ילדים לנעל המשמשת למטרה של אוננות, תוך שהוא משתמש, כחלק מהטיעון שלו (שלא ראוי לחזור עליו כאן במלואו), שהמעשה ידרוש “חשיבה מחודשת, הן על הילד והן על האדם שעבורו הילד מהווה פנטזיה מינית או שותף.”

“חשיבה מחודשת” על הילד זה לשבור את הילד, והמילה “שותף” מרמזת על הסכמה, משהו שילדים לא יכולים לתת, אבל אלה עם מוחות סוטים רוצים שלילדים תהיה ‘עצמאות מינית’, כדי להרגיע את מצפונם.

חלקם הולכים רחוק יותר. הם מציגים את הילד כתוקף ואת עצמם כמטרה פסיבית. בטור מ- 2020 בנושא, כתבתי על מנהיג מהפכת הסטודנטים של צרפת במאי 1968, דני כהן-בנדיט, שפרסם מאמר על קשריו האירוטיים עם חלק מ-20 הילדים שהיו תחת טיפולו בגן האלטרנטיבי בפרנקפורט. הוא כתב: “ילדים מסוימים פתחו את כפתורי מכנסיי והתחילו לדגדג אותי. כל פעם הגבתי אחרת, לפי הנסיבות… אבל כשהם התעקשו על זה, אז גיפפתי אותם”. (המאמר, והספר שבו הוא הופיע, Le Grand Bazar, זכה לשבחי המבקרים.)

כאשר מושל פלורידה רון דה-סנטיס העביר הצעת חוק שמונעת מבתי ספר ללמד את תיאוריית המגדר הרדיקלית ולהט”ב לילדים מתחת לגיל 8 (הצעה שכונתה בכינוי הכוזב “אל תגיד הומו“), הפרוגרסיביים הגיבו בדרמטיות, כשהם מסגירים את תרבות הקוויר שלהם, אבל דה-סנטיס הגיב כפי שמנהיג אחראי צריך להגיב לגרומינג (נ”ע:שידול) ברור של ילדים שנועד לגרום לחשיפה מוקדמת שלהם למיניות ולמושגים מגדריים המערערים פסיכולוגית, מושגים שאפילו מבוגרים מתקשים להבין.

הכמיהה למין חסר גבולות, כולל עם ילדים, היא סיפור אנושי נצחי שאני מכנה “אוטופיה אורגזמית“. הדחף להעביר את הדיון על הכללים מפרדיגמה מבוססת מוסר לפרדיגמה “מדעית” בה הנושא הופך לעוד צורה של תשוקה מינית שיש לחקור בנייטרליות, העסיקה קבוצה מסוימת של פסיכואנליטיקאים וסקסולוגים במשך יותר ממאה שנה. הנושא הנפוץ בקרב אנשי אוטופיה אלו, כפי שניסח זאת מבקר התרבות השמרני תיאודור דאלרימפל, היה ש”אפשר להביא את היחסים המיניים לגובה השלמות, או על ידי ביטול כל ההיבטים המוסריים בהם או על ידי היפוך המוסר המסורתי שדבק בהם; כל [אנשי האוטופיה האורגזמית] האמינו שהאומללות האנושית היא תוצר של חוקים, מנהגים ואיסורים בלבד”.

שערוריית “מרמיידס” מהווה איתות של תקווה בנוגע לכך שגדרות הבטיחות של החוקים, המנהגים והטאבו – עדיין נמצאים במקומם. עם זאת, התנועה שמכוונת לנרמול של “חשיבה מחודשת” בנוגע לפדופיליה, תראה בשערורייה זו נסיגה זמנית בלבד מכיוון שהם מאמינים שרוח הזמן התרבותית נמצאת בצד שלהם, והיא אכן כך.