אחת מהתופעות השכיחות בקרב ילדים היא תופעה שבה ילדה אומרת שהיא רוצה להיות בן, או שילד אומר שהוא רוצה להיות בת. רבים מאיתנו זוכרים זאת אולי מהילדות – באופן אישי או בסביבתנו. אם בעבר המבוגרים התעלמו, בשנים האחרונות התחילו להישמע יותר ויותר קולות שרואים בכך סימן למצב הדורש התייחסות ייחודית עד כדי שינויים נרחבים. כך למשל נתקלנו ממש לאחרונה בשיר על ילד שאומר שהוא רוצה להיות ילדה, ונחשפנו ללא מעט תגובות שטענו ש”זו ילדה טרנסית”. האמנם? כתבנו במשותף מספר נקודות קריטיות לסוגייה זו, לתשומת לב מבוגרים והורים שנתקלים בכך.
יש לי בן דוד
שאוהב ורוד
ונסיכות ובובות
ולרקוד
בשבוע שעבר
כשהיינו אצל סבתא
הוא אמר
שהוא רוצה להיות בת
כולם צחקו
כי חשבו שזו בדיחה
אבל אני יודעת שלא,
כי אחרי זה הוא בכה
כמה נקודות שראוי לחשוב עליהן:
- הרבה פעמים כשילדים אומרים שהם רוצים להיות X, הסיבה לכך היא שהם רוצים להשיג משהו שקשור ב-X. קודם כל אפשר לבדוק – מה הסיבה? למשל, שמעתי פעם אמא שמספרת שהבן שלה אמר לה שהוא רוצה להיות בת; כשהיא שאלה למה, הוא אמר לה שזה כי הוא שמע שבנות חיות יותר זמן מבנים. כמובן שמדיקליזציה בעצמה מקצרת את תוחלת החיים, כך שכל המוטיבציה הזאת מתאיינת עם יותר מידע ובגרות נפשית שמאפשרת להבין אותו. באופן דומה, ייתכן למשל מצב שבו ילד אומר שהוא רוצה להיות ילדה כי ‘הוא גם רוצה ללדת ילדים כשיהיה גדול’.בנוסף, ילדים רבים אומרים שהם רוצים להיות בני המין השני, מפני שהם רוצים משהו שהם לא מכירים דרך אחרת להשיג; הם כמובן לא זקוקים למדיקליזציה אלא לסיוע בהגעה אל דרכים אחרות להשיג את מטרותיהם. זאת יכולה להיות למשל ילדה שאומרת שהיא רוצה להיות בן, כי לבנים במקומות רבים יש הרבה יותר דרגות חופש בנוגע למה שמותר להם (כמו שאחת מאיתנו ציינה – כי לבנים הרשו לטפס על עצים והיו להם צעצועים יותר מגניבים), או ילד שאומר שהוא רוצה להיות בת, כי הוא רוצה לשחק בצעצועים “של בנות” ולאהוב דברים “של בנות” מבלי שיצחקו עליו, או ילד ששמע מאחרים שהוא “בת” בגלל הדברים שהוא אוהב. לפגוע בבריאות הפיזית של ילד או של מבוגר בגלל סטריאוטיפים מגדריים זה להוסיף חטא על פשע. ורוד, נסיכות, בובות, ריקוד – כל אלה הם דברים שגם בנים יכולים לאהוב, ובנות יכולות להיות “טומבוי” וזה לא הופך אותן לפחות ילדות… אין בזה כל רע.ילדים הרבה פעמים רוצים דברים באופן זמני וחולף – רוב הילדים שרוצים להיות אסטרונאוטים, כבאים, או סופרמן לא נעשים אף אחד מהדברים האלו, וזה בסדר גמור. אחת מאיתנו רצתה כילדה שישנו את שמה כך שיקראו לה סיגלית (בעקבות מעשה בחמישה בלונים) ובכתה מאד כשלא כך קרה, וכך גם אחיה שרצה ששמו ישונה לחוליו. ילדים יודעים מה הם רוצים אך הם לא בהכרח יודעים מדוע, וזה לא בהכרח לטובתם לקבל זאת, בטח לא כאשר הדבר כרוך בפוטנציאל לשינויים פיזיים בלתי הפיכים.
- ילדים הרבה פעמים רוצים דברים באופן זמני וחולף. רוב הילדים שרוצים להיות אסטרונאוטים, כבאים או סופרמן, לא נעשים אף אחד מהדברים הללו, וזה בסדר גמור. אחת מאיתנו רצתה כילדה שישנו את שמה ל”סיגלית” (בעקבות הספר מעשה בחמישה בלונים) ובכתה מאד כשזה לא קרה, ואילו אחיה רצה שישנו את שמו ל”חוליו”. ילדים יודעים מה הם רוצים, אך הם לא בהכרח יודעים מדוע, וזה לא בהכרח לטובתם לקבל זאת.
- כמו שכל הורה יודע, ילדים יכולים לבכות בקלות בשל תסכול בגלל מגוון סיבות, חלקן עמוקות רק בעיני המבוגרים. כך למשל אני זוכרת איך לפני כמה שנים זוג ידידים הומואים היו שבורים כשבנם המאומץ בכה במשך כמה ימים שהוא רוצה שתהיה לו אמא, ונרגעו רק אחרי כשבועיים כשהוא התחיל לבכות מרה שהוא רוצה שיהיה לו סוס.
- ילדים (וגם מבוגרים), לא מבינים את כל ההשלכות, וכשהם כן מבינים את ההשלכות – הרצון יכול להשתנות. למשל, השבח לאל על שההורים שלי לא שמו אותי בפנימיה כשבכיתי שאני רוצה לעבור לפנימיה בתור ילדה אחרי שקראתי את הספר אליפים, והשבח לאל גם על שלא רשמו אותי לסמינר הוראה רק בגלל שביסודי רציתי מאד להיות מורה, כמו אן שרלי. כך למשל גבר צעיר שאני מכירה, שכילד רצה להיות רופא, שינה את דעתו כשהשתחרר מהצבא והתחיל להבין יותר לעומק במה זה כרוך וכיצד זה מתנגש עם החיים שהוא רוצה לעצמו (הוא רצה הרבה זמן פנוי כדי לקחת חלק פעיל בגידול ילדיו העתידיים).
- לרצות להיות X לא הופך אותנו ל-X. הרצון של ילד להיות בת לא הופך אותו לבת, כמו שרצונו של אדם להיות גבוה לא הופך אותו לגבוה, או שרצונו של בן חמישים להיות בן שלושים – גם אם הרצון חזק – לא הופך אותו לבן שלושים.
- העדויות מהשטח מראות כי רצון קבוע עד כדי מצוקה קלינית במעבר מגדרי יכול בפני עצמו לנבוע ממצבים קליניים נוספים. למשל, טראומה מינית, אבל, או קושי רגשי. כלומר, הרצון עצמו עשוי להיות תולדה של מצוקה רגשית בבסיס, וכאשר רצים לתת מענה לסימפטום מבלי לבדוק ולתת מענה לשורש הבעיה, הסבל משתמר. מחקר על דיטרנזישנרים (צעירים שהתחילו או סיימו תהליך ל”שינוי מין” וחזרו בהם) הראה שכ-70% מהם תלו את הסיבה לעצירת השינוי בכך שהשינוי לא העלים את הדיספוריה המגדרית. למרבה הצער, בשלב זה אצל רבים מהם כבר ישנם שינויים בלתי הפיכים. ראו קישור למאמר כאן. בהקשר זה אחת מאיתנו זוכרת שקראה על ילדה שכשנתיים לאחר שאמה נפטרה הודיעה שהיא בן, ואביה כתב בגאווה על הבן הטרנס שלו. בגילאים כל כך צעירים (גילה של הילדה חד ספרתי) מספיק שהיא שמעה את האבא או מבוגר אחר אומר משהו כמו “איזה קשה זה לאבא לגדל לבד בת, מילא אם היתה בן”. במקרה כזה, במקום לשמוע שאוהבים אותה ודואגים לה בכל מצב, מאששים את זה שרק אם היא בן יש פתאום פרץ התלהבות וגאווה ממנה, ואבא סוף סוף שמח קצת. לאב ללא ספק יש כוונות טובות והוא ממהר לתת את מה שהוא חושב שיהווה מענה לבת שלו, אך כשלא מבררים לעומק במה באמת מדובר (חוסר רצון להכביד? רצון להיות יותר דומה לאבא? פחד שאם היא תהיה בת אז היא בסכנה למות כמו אמא? משהו אחר?) בעצם מסלילים ילדה לחיים של סבל ונזקים פיזיים ונפשיים לשארית חייה (כתוצאה ממדיקליזציה) עם פוטנציאל נוסף לנזקים בתחומי חיים נוספים. אפילו שינוי חברתי בגילאים כל כך צעירים פוגע בילדים מכיוון שהוא מסליל אותם לשינוי המדיקלי.
- הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות – לחצו כאן לסרטון שהכין אדם טרנסג’נדר שמסביר מדוע יש מבוגרים טרנסג’נדרים הממליצים לא רק להימנע ממדיקליזציה של ילדים, אלא גם ממעבר חברתי כל עוד הם בגיל שלא מאפשר להם להבין את ההשלכות. תפקידנו כמבוגרים הוא ‘לראות מעבר לפינה’, את מה שקטינים עדיין לא מסוגלים לראות. אם כמבוגרים הם יהיו שייכים לאחוז הזעום שהתועלת מבחינתו (לאחר הבנה לעומק של ההשלכות) עולה על הנזק, הם יוכלו לבחור בכך:
- גם אם לא מדובר ברצון חולף או במחשבה חולפת אלא במצוקה עקבית – כלומר דיספוריה מגדרית של ממש, מצוקה קלינית מהסוג שגורמת להורה לפנות לסיוע מקצועי – כל המחקרים שבוצעו החל מתחילת שנות השבעים עד ימינו אנו בנושא מראים את אותו הממצא: ללא התערבות רפואית, בקרב כ-70%-90% מהילדים עם דיספוריה מגדרית היא חולפת מעצמה ללא הורמונים לאחר גיל ההתבגרות (התהליך ההורמונלי של הבשלת מערכות בגוף). רוב הילדים עם דיספוריה מגדרית הינם הומוסקסואלים או לסביות וזו הסיבה לדיספוריה שלהם, שחולפת ברוב המקרים עם הגיל (בכפוף לכך שאין התערבות של בלוקרים).
סיכום של מספר מחקרים משנות השבעים עד הפרסום ב-2016:
Sexology Today!: Do trans- kids stay trans- when they grow up?
המחקר שפורסם ב-2021:
Frontiers | A Follow-Up Study of Boys With Gender Identity Disorder | Psychiatry (frontiersin.org)
לעומת זאת, אם חלילה ישנה התערבות של בלוקרים, נמנע גיל ההתבגרות שמסייע “להפטר” מהדיספוריה; לכן, קרוב ל-100% מהילדים והמתבגרים שקיבלו בלוקרים בשל העדר שיפור המשיכו להורמונים של המין השני:
ומחקר נוסף:
לסיכום:
לילדים אין יכולת להבין עדיין את ההשלכות ובמה מדובר, שלא לדבר על כך שילדים יכולים לקנות בקלות את התעמולה ש’אפשר לשנות מין’ (כמובן שלא ניתן – אפשר רק לעשות שינויים קוסמטיים, מסוכנים ובעלי השלכות רפואיות מזיקות ומתמשכות לאורך כל החיים, מה שגורר השלכות על המצב הנפשי, החברתי, התעסוקתי והזוגי).
ילדים זקוקים למבוגרים מתפקדים סביבם, שיכילו את התסכול שלהם, יבררו את מקורו, יתנו אינפורמציה ויגנו על זכותם של הילדים לתחביבים ויאפשרו להם להתבגר ולגדול באופן שלא יפגע בהם, עד שיהיו מבוגרים ותהיה להם יכולת קוגנטיבית בשלה יותר לקבלת החלטות.
עוד לפני שמשקללים את ההשלכות החברתיות / תעסוקתיות / זוגיות, לתהליך השינוי יש נזקים רפואיים קשים וחמורים שילדים לא יכולים להבין או לתת להם הסכמה מודעת. הקישור הבא שהוקם על ידי אדם טרנסג’נדר מרכז קישורים עדכניים ומתעדכנים בנושא:
וממצאים אחרונים מראים שיש גם נזקים קוגנטיביים כתוצאה מהמדיקליזציה בתהליך השינוי:
אין ילד שנולד בגוף הלא נכון. זהו תהליך למבוגרים שיש לשקול במקרי קצה בלבד – האחוז הזעום של מבוגרים עם בעיה קלינית מאובחנת של דיספוריה מגדרית שפתרונות אחרים (יש מגוון טיפולים לדיספוריה מגדרית, שינוי מגדרי הוא רק אחד מהם) לא צלחו במקרה שלהם.
