בכל שם אחר

בכל שם אחר

מאת הלנה, דיטרנזישיונרית (טרנסית לשעבר). הופיע במקור כאן. תורגם על ידי נעמה עציץ.

שמי הלנה, ונכון לכתיבת שורות אלה אני אישה בת 23 שכנערה האמינה שהיא טרנסג’נדר. 

בשנים שחלפו מאז המעבר חזרה למין הביולוגי המקורי שלי (הפסקתי טיפול בטסטוסטרון וכבר לא רואה את עצמי כטרנסג’נדר), התעניינתי לבדוק מדוע בעשור האחרון, כמעט בכל מדינה דוברת אנגלית, ישנה עלייה מטאורית בקרב מתבגרים המאמינים שהם טרנסג’נדרים ותרים אחר התערבויות תרופתיות וכירורגיות קוסמטיות. כאן אני רוצה לעבור על איך ומדוע הגעתי לראות את עצמי כטרנסג’נדר, על תהליך המעבר להיות טרנסג’נדר ועל האירועים שהובילו אותי לבצע מעבר חוזר.

הגרסה הקצרה של סיפור המעבר שלי למי שרוצה את הפרטים, היא שכאשר הייתי בת חמש עשרה, התוודעתי לאידיאולוגיה מגדרית באתר שנקרא ‘טאמבלר’ (Tumblr) והתחלתי לקרוא לעצמי א-בינארית (נ”ע: נקרא גם ג’נדרקוויר, מי שזהותו המגדרית אינה בהכרח גבר או אשה). במהלך השנים הבאות, המשכתי להיכנס עמוק יותר ויותר אל תוך נושא הזהות הטרנסית, וכאשר הייתי בת שמונה-עשרה, ראיתי את עצמי כ”גבר טרנס”, הידוע גם בשם “FtM”.

זמן קצר לאחר יום ההולדת השמונה-עשרה שלי, קבעתי תור בסניף של הארגון ‘הורות מתוכננת’ (Planned Parenthood) כדי להתחיל בנטילת טסטוסטרון. בפגישה הראשונה שלי קיבלתי מרשם לטסטוסטרון, אותו המשכתי ליטול במשך שנה וחצי. לטסטוסטרון הייתה השפעה שלילית ביותר על הבריאות הנפשית שלי, ולבסוף, כאשר הגעתי לגיל תשע-עשרה נאלצתי להודות שהיה זה אסון, זה קרה מתישהו בסביבות פברואר או מרץ 2018. כשהיציאה מהאשליה קרתה במלואה והגיעה ההתפכחות, הפסקתי את הטיפול בטסטוסטרון והתחלתי בתהליך של החזרת חיי למסלול. זה לא היה קל, החוויה דרדרה את חיי בדרכים שלא יכולתי לצפות מראש, כשעוד הייתי נערה בת חמש-עשרה שרק שיחקה עם כינויי מגדר בטאמבלר.

אבל מה מוביל ילדה ללא היסטוריה של אי-נוחות עם צעצועים ובגדי “ילדות” סטריאוטיפיים וללא הרצון הקל ביותר להיות ילד בילדות – לרצות להיות “גבר” באמצעות זריקות הורמונליות כשהיא מתקרבת לגיל ההתבגרות?

מתוך בלבול כה עמוק המוביל לצעדים כה דרסטיים, נשמע כאילו מצב כזה צריך להיות נדיר ולהוות סימן להפרעה נפשית כלשהי. האם הסיפור שלי היה במקרה? האם הייתי סוג של טיפשה שהאמינה בטעות שהיא טרנס כי היא למעשה משוגעת או פשוט חסרת אחריות?

האמת היא שחלה עלייה קיצונית בקרב מתבגרים, במיוחד בקרב בנות, שמאמינים שהם טרנסג’נדרים. 

נתוני הפניות של NHS בבריטניה מראים עלייה של 4000% בהפניות לשירותי מגדר לילדים (לא שגיאת הקלדה).

מה שמכונה “דיספוריה מגדרית”, הייתה פעם אבחנה נדירה מאוד שתיארה בעיקר בנים בגיל ההתבגרות וגברים בוגרים, מאובחנת כיום לרוב אצל בנות מתבגרות. פעילים בתחום יטענו שהמספרים העצומים הללו הם תוצאה של שיפור הקבלה החברתית, ושסוף סוף אנשים טרנסים יוצאים מהמחבוא וחיים כעצמם האותנטי. אם זה היה נכון, אפשר היה לצפות לראות שיעורים דומים של זהות טרנסג’נדרית בכל קבוצות הגיל ובין שני המינים, אך נראה כי הנקבות המתבגרות מרגישות את ה’קבלה החברתית המכילה והחמה’ הזו באופן לא פרופורציונלי. 

בהתחשב בזה שה”קבלה החברתית” משמעותה כעת מינוני-על של הורמוני מין של המין השני ו”סידור מחדש” של איברי גוף בריאים בניתוח – כדאי לבדוק לעומק אילו גורמים הם אלה שדוחפים אוכלוסייה זו, הזועקת להיכנס מתחת לסכין הניתוחים.

איך זה קרה?

הלנה בילדותה

בתור ילדה, אף אחד לא היה מצמיד לי את התווית של טרנסית עתידית. 

אף פעם לא הייתי גברית במיוחד, לא הייתי ‘טומבוי’ (נ”ע: ילדה עם מאפיינים זכריים). שנאתי ספורט, התנגחויות ושנאתי להתלכלך. אהבתי ברביות, להתלבש ולקבל ערכות איפור כמתנת חג המולד. כמובן, אף אחד אינו סטריאוטיפ-מגדרי מהלך, אז בהחלט היו דברים של “בנים” שנהניתי מהם, אבל הנקודה שלי היא שפעילויות טיפוסיות לנשים וזה שנראיתי נערה, לא גרמו לי למצוקה כלשהי לפני שהכרתי את האידיאולוגיה המגדרית. 

מצד שני, בגיל צעיר התחלתי לחוות כמה קשיים רגשיים עמוקים שלא קשורים למגדר ושהפכו חמורים יותר עם הזמן. סבלתי מאובדן קשה כשהייתי בת שבע, ושאר בני משפחתי נקטו בגישה של “לא מדברים על זה”, אז הצער שלי נמשך כמו פצע נגוע. המשפחה שלי גם הייתה עסוקה מאוד בתדמית, בעיקר בדיאטה ומשקל, וזה התחיל להשפיע בצורה מובהקת על איך שאני רואה את עצמי (וגם על אחי). 

עד גיל שלוש-עשרה נהגתי להתבודד, פגעתי בעצמי ופיתחתי הפרעת אכילה. בכיתה ח’, איבדתי קשר עם רוב חברי בית הספר, והייתי מרוכזת בעצמי ועסוקה מדי בהפרעת האכילה שלי מכדי להחזיר את עצמי חברתית שוב “החוצה”. התחלתי להבריז מבית הספר, לבלות את ארוחת הצהריים בשירותים, ובאופן כללי פשוט להוריד פרופיל ולנסות לעבור את היום בלי שיבחינו בי.

במהלך תקופה זו פיתחתי אובססיה לרוק קלאסי, ותוך כדי חיפוש באינטרנט אחר תמונות של אלביס פרסלי הצעיר מצאתי אתר בשם טאמבלר (Tumblr). מיד שמתי לב שבטאמבלר היו הרבה חשבונות שמפרסמים על אמנים משנות ה-50, ה-60 וה-70, והכי טוב, הן היו בנות נוער אחרות. פתחתי חשבון והתחלתי לפרסם סריקות של כמה מגזיני פופ וינטג’ שקניתי מ-eBay, ועד מהרה החשבונות האלה עקבו אחריי בחזרה. בין שיתוף תמונות, ציורים וסיפורי פאן, הבנות האלה פרסמו פוסטים על חייהן וחשפו פרטים עמוקים על המאבקים שלהן. רבות היו מנודות חברתית, כמוני, הן גם נאבקו בדברים כמו פגיעה עצמית והפרעות אכילה. 

למצוא קהילה של אנשים בעלי דעות דומות הרגיש מדהים, ומהר מאוד התחלתי לבלות כמעט כל רגע פנוי בטאמבלר, או לשלוח הודעות לחברים שפגשתי שם. אם נותרה לי מוטיבציה לשלב את עצמי בחיים האמיתיים, איבדתי את זה כאן. בבית הספר, הייתי יושבת בחלק האחורי של הכיתה, גוללת בטאמבלר ומדברת עם חברים מטאמבלר מבלי להשתתף בשיעור. כשחזרתי הביתה, הייתי פותחת טאמבלר במחשב הנייד שלי או קופצת לסקייפ כדי לתקשר עם בנות מהצד השני של כדור הארץ, מתעלמת לגמרי משיעורי הבית והלימודים. כפי שאתם יכולים לדמיין, הממוצע שלי בתיכון היה רע. טאמבלר נשאר איתי כשעברתי בין תחומי עניין שונים, מרוק קלאסי להארי פוטר, לוואן דיירקשן וג’סטין ביבר, כל איטרציה נכללה בקהילה של אינספור בנות אינטנסיביות ואובססיביות אחרות כמוני. הייתי מאוהבת בעולם החדש שלי, ואפילו עכשיו אני מסתכלת אחורה על הזמנים האלה שביליתי בטאמבלר והבנות שפגשתי, בחיבה רבה.

הלנה בגיל 15 – לפני שהזדהתה כטרנס אבל בשיא ההתמכרות לטאמבלר

עם זאת, טאמבלר לא היה רק ​​מקום לפרסם אמנות ולהכיר חברים. בהיותה פלטפורמה כל כך מבודדת עם בסיס משתמשים הומוגני למדי לא רק מבחינה דמוגרפית (בעיקר נערות מתבגרות, שרבות מהן לבנות ומעמד בינוני עד גבוה), אלא במיוחד מבחינת סוג האישיות, היא פיתחה תרבות משלה, נבדלת מתרבות הנוער של האוכלוסייה הכללית. מכיוון שרבים מהמשתמשים בה היו כמוני, כלומר משתמשים בטאמבלר כבריחה לאורך כל היום אל מציאותית חלופית מהעולם האמיתי, יש להבין את ה”תרבות” הזו במובן הכי מילולי של המילה. צריך לחשוב על טאמבלר, במיוחד בין השנים 2009-2016, כעל מדינת איים מבודדת שאנשיה ממעטים ליצור אינטראקציה עם העולם החיצון, ולכן יש להם שפה, מנהגים, היררכיה והיסטוריה שהיא לגמרי ייחודית ובהתחלה בלתי מובנת לאנשים ממדינות אחרות, כמו ביקור באי. יש בזה משהו שכמעט “נועד” עבור סוג מסוים של אדם, ושמעתי כל כך הרבה פעמים מאנשים רגילים (בהיעדר מילה טובה יותר) שהם “ניסו טמבלר, אבל לא הצליחו להבין את זה”.

"כולנו קראנו את בעל זבוב, נכון? חבורת נערים צעירים נתקעת על אי וכל הדחפים העמוקים והמודחקים ביותר שלהם צצים על פני השטח כשהם מנסים נואשות לארגן ולנהל את החברה הקטנטנה של עשר האנשים שהם. הרומן מסתיים בשפיכות דמים, שכן המחבר משער כי חוסר הבשלות, התמוטטות התקשורת וקשיי קבלת ההחלטות שניתן למצוא אצל קבוצת נערים מתבגרים, ייצרו מרחב הרס.  האם זה היה נגמר אחרת, היו ששאלו, לו הסיפור היה על קבוצת בנות? מה היה קורה אילו כל הנערות המתבגרות, המוטרדות, המבודדות, המתעבות את עצמן, המדוכאות ועם הקיצוניות הרגשית - היו תקועות לבדן על אי? טאמבלר. טאמבלר היה קורה."

~ציטוט מתוך סדרה שהתחלתי מזמן, ולצערי טרם סיימתי.

היבט מרכזי בתרבות הטאמבלר תמיד היה אידיאולוגיית הצדק החברתי. דברים שבאים כעת לידי ביטוי בציבור הרחב ואנו עדים להם בפלטפורמות כמו טוויטר וטיקטוק, דברים כמו הפרעת זהות דיסוציאטיבית משחקי תפקידים אונליין, דמי-סקסואלים, כינויי גוף מומצאים, otherkin, וכל מה שרואים ב-@LibsOfTikTok, קיימים מזמן בצורה זהה להפליא בטאמבלר. היררכיית הדיכוי של זהויות גזעיות ומגדריות שנכתבת כעת בחוק ברבות מהמדינות הרציניות-לשעבר שלנו הייתה דת המדינה של הרפובליקה העממית של טאמבלר, הרבה לפני שהדוד שלך שאוהב פוליטיקה הכיר את המונח “CRT” (תורת הגזע הקריטית). כאופייני לדתות הפועלות ככת, התמסרות גלויה לדת היא חובה. האנשים החיצוניים לכת שיבינו את הדרך שבה הדינמיקה החברתית עבדה באתר זה, יהיו אולי שורדי סיינטולוגיה או עדי יהוה. בטאמבלר המצב היה כזה שכל טענה להיות “מדוכא” תצבור אמינות חברתית, בעוד שכל סטטוס “פריבילגי” היה הצדקה להתעללות מילולית. כאדם “פריבילגי”, ציפו ממך כל הזמן להתרפס ולהתנצל, לא הייתה לך זכות דיבור בכל נושא הקשור לאותה קבוצה “מדוכאת”, ולא יכולת להתנגד בשום צורה לכל התעללות שהוטחה כלפיך בגלל הגזע, המגדר או המיניות שלך.

מצאתי את עצמי בסוג של מלכוד. מצד אחד, מצאתי מה שהרגיש כמו קבוצת החברים המושלמת שהבינה אותי ברמה אינטואיטיבית, שהצלחתי לדבר איתם בפתיחות על הדברים שאהבתי והפכו אותי ל”מוזרה” בחיים האמיתיים. אבל מצד שני, הייתי “ילדת סיס-הטרו לבנה” (נ”ע: המילה cishet מתייחסת לאדם שהוא הטרוסקסואל ומזדהה עם מינו הביולוגי בו זמנית) בסביבה שבה זה היה אחד הדברים הגרועים ביותר. 

מכיוון שמשתמשי טאמבלר הם בעיקר נקבות ביולוגיות, “ילדה סיס-הטרו לבנה” משתייכת לקבוצה הפריבילגית ביותר ולכן הרעה ביותר מטבעה. באווירה כזו, אתה מרגיש אשם ואחראי לכל הזוועות בעולם. שום קושי שאת עשויה אי פעם לחוות לא יכול להיות גרוע כמו הדעות הקדומות ורצח העם שמיעוטים גזעיים והלהט”ב מתמודדים איתו מידי יום. כעת הכניסו כאן אימוג’י מוחא כפיים, כי להט”בים ומיעוטים גזעיים אפילו לא יכולים לצאת מהבתים שלהם מבלי להירצח על ידי “אנשי סיס-הטרו” בדיוק כמוכם!

זה מובן שכל צעיר שנחשף לסוג זה של מערכת אמונות יגדל להתרעם עמוקות על היותו לבן, “סיס” (נ”ע: מזדהה עם מינו הביולוגי), סטרייט או גבר (ביולוגי). היופי של אידיאולוגיה מגדרית הוא שהיא מספקת דרך לשחק בתוך המערכת הזו, כך שתוכלי “להוריד מהגב שלך” חלק מההגדרות הללו, ובכך תוכלי ליהנות מקבלה של חבר’ה צעירים בעלי דעות דומות. את לא יכולה לשנות את הגזע שלך ולהעמיד פנים שאת בעל מיניות שונה זה מאוד לא נוח בפועל, אבל את יכול לשנות את המגדר שלך לחלוטין בקלי קלות: פשוט צריך לכתוב “היא/הם” ב”אודות” שלך ברשת החברתית. ברגע שאת משנה את ההגדרה שלך, את הופכת מחלאה “סיס-הטרו” לבנה, מדכאת, פריבילגית, רעה, קנאית, אנוכית ומגעילה – לאדם טרנסי, מקובל, שראוי לחגיגה ולפינוק מיוחד כדי לפצות על הדחיקה והדיכוי שאתה כביכול מתמודד איתו. עכשיו כבר לא מצפים ממך להתרפס ולהראות לכולם כמה אתה מבקר את הפריבילגיה שלך, אתה יכול להירגע קצת ולדבר על החיים שלך בלי לתהות אם אתה מסית את תשומת הלב ממאבקים של קבוצות מוחלשות או דורך עליהן, כי אתה בעצמך חלק מהן. 

עם הכינויים החדשים מגיע לעתים קרובות גל של אישורים חיוביים מחברים ועוקבים, והתת מודע קולט במהירות שיש דרך להפוך את העסקה של להיות בטאמבלר לעוד יותר מוצלחת.

אלה התמריצים שחשתי ושגרמו לי לסרוק את המחשבות והזיכרונות שלי אחר דברים שעשויים להוות עדות נוספת לכך שעמוק בפנים אני לא באמת בת:

  • אני שונאת את הגוף שלי – אז זה בטח בגלל שאני לא אוהבת להיות בת. 
  • בנים מעולם לא התעניינו בי כמו בבנות אחרות – ובכן, אולי אני אהיה מושך בתור בן, ואז אוכל להיות כמו כל ה”בנים הטרנסיים ההומואים” החמודים האלה שראיתי אותם יוצאים זה עם זה באינטרנט. 
  • אין לי הרבה חברים – זה כנראה בגלל שלהיות ילדה זה לא ה”אני האותנטי” שלי, וזה מפריע לי בחיי החברה.
  • בנוסף, אנשים הפכו נחמדים אליי יותר מאז שאמרתי שאני טרנסית – אז זה חייב להיות אינדיקציה שלהיות טרנסית זה הדבר הנכון לעשות כדי להכיר חברים. 
  • מיניות נשית אמורה להתבטא כמיניות-יתר וכמיניות-פורנו – אז אלה דברים שאמורים להיות “מעצימים” לנשים, להיות שחקנית פורנו, להיות זונה או לקיים יחסי מין מסוכנים ומפחידים עם גברים רבים ושונים. 
  • שמעתי שאי הנוחות שלי עם הדברים האלה עשתה אותי “ונילית” (נ”ע: קרה מבחינה מינית), ולבחורה שהיא ונילית אין סיכוי באמת להצליח לרצות גבר כשהיא מתחרה מול נשים “מועצמות” כאלה. 
  • כנראה לא באמת נועדתי להיות ילדה – כי אם הייתי, כל זה לא היה כל כך מפחיד ומבלבל. 
  • הרגשתי שלמשפחה שלי לא אכפת ממני, הם לא שמים לב אליי – זה בטח בגלל שהם תמיד ידעו בתת מודע שאני טרנס והם טרנספובים. זאת אומרת, הם כן צחקו על קייטלין ג’נר פעם אחת. הם שונאים אותי! רק חכו עד שאגיד להם שאני הולכת להתחיל טסטוסטרון, אז הם יצטרכו לשים לב אליי.

נחשבתי גם נערת-בנים, אבל במובן של הסטוקרית והחנונה המוזרה, לא במובן של אהובה על בנים. 

תמיד הייתי מאוהבת באיזה ילד שבחיים לא אדבר איתו, בין אם הוא סלבריטאי, דמות בדיונית, או מישהו שראיתי בבית הספר. כשהייתי מאוהבת, זה היה לגמרי שולט במוחי. הייתי מתאהב בכל פרט קטן של איך הם נראים, דיברו, צחקו וזזו. היו לי בראש עולמות פנטזיה משוכללים עד לדקויות של מה שנדבר זה עם זה בנסיעה חזרה מלידה של התינוק השלישי שלנו בבית החולים. היה לי מוח חד-מסלול וחשקתי לאלמנט פנטזיה אינטנסיבי. זה הוביל אותי לעולם הפאנפיקשן, בעיקר זיווגים גברים/זכרים. מה יכול להיות יותר טוב מבנים? בנים כפולים! אבל הם נכתבו על ידי בנות כך שהן הגיוניות ומרגישות מוכרות במקום שונות ומפחידות. אהבתי את הכמות הבלתי מוגבלת של תוכן יצירתי ומרגש שבנות אחרות כתבו על הדמויות האהובות עלי. לא הייתי סופר בעניין של פאנפיק אירוטי, ואם כן קראתי אותו, זה תמיד היה בהקשר של סיפור ארוך יותר, מכוון יותר למערכות יחסים, אבל גם אירוטיקה טהורה הייתה פופולרית (לעיתים קרובות נושאת נושאים כבדים וכבדים…). התחלתי להזדהות עם הייצוגים האלה של בנים שנכתבו על ידי נשים צעירות אחרות, והנושאים בתוך פאנפיקציה גברית/גברית היו כל כך מרגשים מכל דבר אחר במדיה המיינסטרים, המופקת מקצועית, או אפילו פאנפיק הטרוסקסואלי לצורך העניין. נראה שהזיווג בן אותו המין נתן לכותבים ולקוראים את החופש לחקור את הדמויות הללו ואת מערכות היחסים שלהן מבלי להיות מוגבלים על ידי הנורמות שמגיעות עם דינמיקה הטרוסקסואלית. זה הפך למרחב הדמדומים הזה שבו יכולתי לחקור מה מעניין אותי בבנים ובפנטזיות על מערכות יחסים, לחבר את זה לכל מה שהייתה האובססיה התקשורתית שלי באותה תקופה, בלי הלחץ של אינטראקציה עם בנים אמיתיים, שכן בנים אמיתיים גרמו לי לבושה עד כאב.

לא הייתי לבד במצב המנטלי-רגשי הזה שהוביל אותי לבצע על עצמי סוג של “שילוח” (נ”ע: הסבר בהמשך) ושל פאנפיקציה (נ”ע: נקרא בעברית ‘ספרות חובבים, כינוי לסופר חובב שמחקה יצירה ספרותית שהוא מעריץ ושנכתבה על ידי אחר, תוך הוספת דברים ליצירה מתוך עצמו), ובהחלט לא הייתי לבד ברצון להפוך לבן בעקבות שקיעה אל תוך תוכן מהסוג הזה. 

“שילוח” (Shipping) היא המילה המתארת התעניינות ב”שידוך” בין שתי דמויות או אנשים (נ”ע: על פי הבנתי, מדובר על דמויות לא מציאותיות או אנשים מפורסמים ש”משדכים” עם אחד מחברי הקהילה), ולכל “ספינת שילוח” (Ship) יש קהילה המורכבת מ”שולחים” (Shippers) מסורים וכן אנשים עם עניין מזדמן ב”להשתדך”. היותנו מעורבים בקהילות אלו, המורכבות בעיקר מנערות בעלות זהות טרנסית, יצרה לופ שבה היינו אובססיביים לגבי הדמויות הגבריות או הסלבריטאים הללו, חולקים פנטזיות, אמנות וכתיבה, מאשרים את קיומן של פנטזיות אלו ומערבים אחד את השני בתחומי העניין הללו (נ”ע: על פי הבנתי, היא מתארת כאן סוג של יצירת עולם-פנטזיה של “זוגיות וירטאלית” המתוחזק על ידי הקהילה בשיתוף פעולה).

היבט אחרון שאדון בו הוא המושג “קנון-ראש” (נ”ע: הסבר מקדים –  המושג קנון-ראש הוא בהקשר של קנון ספרותי, כלומר גרסה רשמית של סיפור קיים, ששונה במכוון מגרסתו הרשמית/מקורית אל גרסת פנטזיה, המבוססת על תפיסות פנימיות של אינדיבידואלים בקהילה).

בסיפור רגיל, ה”קאנון” הוא ציר הזמן והעובדות של הסיפור כפי שמעביר המחבר הרשמי או הראיות ההיסטוריות. “קאנון-ראש” הוא מקומות בסיפור בהם התפיסה האישית של אדם מסוים מהקהילה והעדפותיו לסיפור, חורגות מהקאנון הרשמי (נ”ע: כלומר שונות מהסיפור המקורי). לדוגמה, אם בסיפור הקנוני (נ”ע: בסיפור הרשמי) של הארי פוטר הארי הוא נער אנגלי שלומד בבית ספר לקוסמים, אדם יכול ליצור “קאנון-ראש” שבו הארי הוא בעצם שחור, א-בינארי ונושר מבית הספר לקוסמים כדי להיות שף מקצועי. המושג “קנון-ראש” פותח עולם שלם של אפשרויות השלכה על דמות, ועירבוב הפנטזיה של האינדיבידואל עם סיפורה של דמות בדיונית לחלוטין ביקום בדיוני. ב”קאנון-הראש” שלי, הארי פוטר, אליו התחברתי והוא היה דמות משמעותית עבורי, נולד נקבה והיה א-בינארי או גבר טרנס, תלוי באיזו נקודה בחיי הייתם שואלים אותי. כשצפיתי בסרטי הארי פוטר, שבהם ללא ספק מגלם את הארי שחקן זכר, או קראתי את הספרים, שם בשום מקום בטקסט לא מופיע שהארי הוא טרנסג’נדר, עדיין פירשתי את הסיפור דרך העיניים שלי שבה הוא היה מה שאני רציתי שהוא יהיה, וכך עוד יותר יכולתי לראות את עצמי בו.

המוח של המתבגר נמצא בשלב התפתחותי שנועד לשלב חוויות מהחיים בתהליך גיבוש הזהות שלו, ובילוי זמן כה רב בתוך עולם-פנטזיה מבלי להיבנות באמצעות חוויות חברתיות אמיתיות, עלול להוביל לכך שההזדהות עם הפנטזיה הופכת בלתי ניתנת להבחנה.

התפיסה שלי את עצמי כטרנס נוצרה כשאני בעצם בתוך מאבקים רגשיים משמעותיים, פנטזיה עמוקה, התאהבות רגשית ואינטלקטואלית בגברים (אנשים אמיתיים, דמויות בדיוניות והרעיון של גברים בכלל), פאנפיקציה (נ”ע: במובן של חיקוי תוך יצירה עצמית), יחד עם תמריצים חברתיים ואידיאולוגיים להפוך לטרנס ותוך כדי מחוויות ונקודות מבט שאולי היו מאתגרות את ההשקפות שפיתחתי על עצמי ועל העולם. 

סיפורה של כל ילדה הוא אינדיבידואלי ושונה מבחינת הספציפיות של פרט כזה או אחר בסיפור, אך במובן הרחב ביותר של התופעה אלו הם הגורמים הבסיסיים המרכיבים את “ההדבקה החברתית” הטרנסית, שתוארה על ידי אנשים כמו החוקרת ליסה ליטמן ואביגיל שרייר בספרה “נזק בלתי הפיך”, וזה נכון בייחוד כשאנחנו מדברים על בנות שנמשכות לגברים. מה שאמרתי כאן בקושי מגרד את פני השטח.

מפנטזיה למציאות

במהלך שלוש השנים שהזדהיתי כטרנס לפני שהגעתי לבגרות חוקית, שמרתי את החלק הזה בחיי בתוך גבולות האתר טאמבלר ושיתפתי רק מעט חברי בית-ספר שפגשתי לאחר שהחלפתי תיכון, גם הם היו משתמשי טאמבלר מושבעים וכולם מלבד אחד הזדהו כטרנסים. גזרתי את השיער שלי, לבשתי בגדים רחבים כדי להסתיר את גופי, וקיבלתי במתנה “ביינדר” (נ”ע: באנגלית binder, סוג של מחוך שמקיף את אזור החזה ונועד ללחוץ אותו אל הגוף בכדי ליצור אשליה של חזה שטוח) מחברה שהכרתי בטאמבלר, אבל לא דיברתי עם ההורים שלי על כל זה עד לשנה האחרונה שלי בתיכון. בשלב זה, הזדהיתי לחלוטין כ”ילד טרנס”, חשקתי בגוף גברי ורציתי לעבור טיפול תרופתי להחלפת מגדר.

כשסיפרתי לאמא שלי על כל זה, זה היה מתוך דחף. היה לי תכנון שלם שבו אספר לה הכל, על איך תמיד הייתי טרנס ופשוט לא ידעתי את זה, תכננתי למסור לה חבילה גדולה של מאמרים מודפסים מארגונים פרו-טרנסים על המשמעות של מילים שונות והסיבה אני חייבת לעבור את השינוי הזה. מסיבה כלשהי שאני עדיין לא ממש מבינה, ביום קודר אחד נסענו חזרה מהמכולת ופשוט פלטתי את זה באמצע השיחה. אמרתי לה שיש לי כינוי זכרי ואני הולכת לעבור שינוי. מיד רציתי לדחוף משהו לתוך פי בחרטה אבל זה היה מאוחר מדי, והדממה המביכה החלה הגיעה. במשך מה שנראה כמו נצח, אימי נסעה בדממה. בהיתי על הדשבורד של האוטו בעיניים פעורות ולב פועם. לבסוף, היא הגיבה במילה: “לא”.

הלנה בתיכון כשהחלה להזדהות כטרנס, ועברה בין מראה גברי ונשי

“לא, אני לא הולכת לקרוא לך ככה. את הלנה ואת ילדה.” היא אמרה ושמרה את מבטה אל הכביש שלפנינו.

מרוקנת ומנסה להימנע מעימות, אני זוכרת שאמרתי משהו עם אופי של פאסיב-אגרסיב כמו “אם את מרגישה ככה, אז אני מניחה ש…” וסיימנו את הנסיעה שלנו בשתיקה.

למחרת, הלכתי לספריית בית הספר והדפסתי את כל המאמרים ששמרתי ל”יציאה” המתוכננת שלי. כשהגעתי הביתה, שרבטתי מכתב ארוך על נייר שהיה בעצם “מכתב היציאה” שלי, חיכיתי שהיא תחזור הביתה מאוחר ותלך לישון, ואז החלקתי לה את המכתב מתחת לדלת חדרה בזמן שישנה. למחרת, חיכיתי בכיליון עיניים לדבר איתה, ותהיתי מה היא חושבת על כל המאמרים. האם הם שכנעו אותה? הם היו חייבים, נכון? הראיתי לה שמומחים הסכימו בבירור שאנשים טרנסים כמוני קיימים.

כשחזרתי מבית הספר יום למחרת, המכתב היה מונח בתוך הפח במטבח.

הייתי מבולבלת ובמתח לגבי מה שיקרה כשהיא תחזור הביתה. האם היא תצעק עליי? מה היא חשבה על המכתב? תהיתי אם היא כבר קראה חומר “טרנספובי” שנוגד את המאמרים ששלחתי לה. קיוויתי שהיא קראה את המכתב שלי ויכלה לראות מעבר לכל טרנספוביה ולהבין שזה אני האמיתי שלי. אבל היא לא צעקה עליי. במקום זאת, התחמקנו אחת מהשניה במשך כמה ימים ואז התנהגנו שתינו כאילו כלום לא קרה מעולם.

זה נמשך כך חודשים, עד לעימות גורלי. למרבה האירוניה, הוא קרה באותו המסלול שבו נסענו הביתה בפעם הקודמת. אני לא זוכרת איך התחיל הוויכוח, אבל איכשהו, נכנסנו לזה בעקבות ההתעקשות שלי שאני טרנסג’נדר.

“אני לא מבינה למה את לא יכולה להיות סתם אישה גברית”, היא אמרה. עניתי, “כי אני לא אישה גברית! אני ילד טרנס!” היא לא הבינה שהנושא הוא לא של גבריות מודחקת שמנסה להשתחרר, זו הייתה הבנה שאני חלק מקבוצת הזהות הטרנסג’נדרית, וכל גבריות שעסקתי בה הייתה קשורה לזהות זו.

נוצרו בינינו צעקות ובכי שהסלימו. היא אמרה לי שיצאתי מדעתי ואני צריכה לראות פסיכיאטר. אמרתי לה שהיא אדם ששונא טראנסים ורוצה שהם ימותו. חזרנו לא לדבר הרבה אחרי זה.

ליבי היה שבור. עכשיו כשאני מבוגרת יותר ורואה את הדברים אחרת, אני מבינה איזה מאבק זה היה לאמא ​​שלי אל מול מה שאני דרשתי. מעולם לא הייתה לנו מערכת יחסים קרובה, היא יכולה להיות קצת מרוחקת רגשית. אני כבר לא עושה לה דמוניזציה בגלל זה, אבל בזמנו פירשתי את חוסר הרצון שלה לקבל את זהותי החדשה כסוג של התעלמות ממה שהרגשתי ודחייה של מי שאני. להיות טרנס ולרצות לממש את המעבר, היה אז ניסיון נואש שלי להתמודד עם האומללות שלי, וכשאימי דחתה את הזהות הטרנסית שלי, זה הרגיש לי כאילו היא אומרת לי שלא מגיע לי להרגיש טוב, כאילו שהיא רוצה שאמשיך להרגיש כמו שאני מרגישה, ומה שהרגשתי היה אובדנות, בדידות ותיעוב עצמי. הלוואי שהיא הייתה מגיבה עם יותר חמלה וסקרנות, אבל היא עשתה את הטוב ביותר עם הכלים שהיו לה. זו ציפייה בלתי סבירה מרוב ההורים, להגיב בצורה מושלמת למשהו מוזר כמו זהות טרנסג’נדרית בלתי צפויה והרעיון של התערבות רפואית בלתי הפיכה, במיוחד כאשר בני נוער, כולל אני, נמצאים תחת השפעת אידיאולוגיה מזיקה שהופכת את האפשרות לאותנטיות לכמעט בלתי אפשרית.

כדי להוסיף שמן למדורה, הלכתי ליועצת בית הספר שלי ואמרתי לה שאני מאוד בדיכאון (מה שהיה נכון), כי ההורים שלי לא יקבלו אותי כטרנסית (לא כל כך נכון). היא אישרה לחלוטין את התפיסה שלי ואמרה לי כמה היא מצטערת שההורים שלי לא תומכים בי יותר. היא הסתכלה איתי באינטרנט על מרפאת המגדר של בית החולים המקומי לילדים ואמרה שהיא תתקשר כדי לראות כמה ארוכה רשימת ההמתנה שלהם. יצרנו גם תוכנית תקציבית שנועדה לסייע לי לשלם עבור טסטוסטרון באמצעות “מרפאת הסכמה מדעת” (נ”ע: חלק משרותיו של ארגון המסייע לאנשים לבצע מעבר מגדרי), אם אחליט לחכות עד שאגיע לגיל שמונה עשרה. בינתיים, היא אמרה שעלי לדבר עם הפסיכולוגית של בית הספר כדי לעזור לי להתמודד עם משפחתי הטרנספובית. שאלתי את אמא שלי אם אני יכול להפסיק לראות את המטפל שפגשתי מדי פעם ולעבור לפסיכולוגית של בית הספר. אמא שלי, שלא ידעה שבית הספר מאשר את הרצון שלי להיות טרנס ועוזר לי להרכיב תוכניות למעבר מאחורי גבה – הסכימה.

גם הפסיכולוגית הייתה מאוד מקבלת, גם היא אמרה לי כמה עצוב שההורים שלי לא תומכים בי ונתנה תוקף לכך שאני בן אמיתי. אחרי שנים של פגיעה עצמית, דיכאון והתמודדות חבויה עם הפרעת אכילה, זה הרגיש נחמד שכל המבוגרים האלה מתעניינים פתאום ב”בריאות הנפשית” שלי. זו הייתה רק הוכחה נוספת עבורי שלהיות טרנס זה הכרטיס שלי לאושר, כל מי שדרש ממני לשקול בזהירות את החלטותיי רק רצה לפגוע בי ולעצור אותי. הפסיכולוגית העלתה את הרעיון של פגישה משפחתית כדי לפתור את העניינים ביני לבין אמא שלי, וברגע שהרגשתי בטוחה שהיא בצד שלי, הסכמתי. קיוויתי שמפגש פנים אל פנים עם פסיכולוג ישכנע סוף סוף את אמא שלי לקבל את העובדה שאני טרנסג’נדר ברצינות. בפגישה שלנו, הפסיכולוגית ואני די “התלבשנו” על אמא שלי ואמרנו לה שאני צריכה לעבור את השינוי כדי להיות מאושרת, ושצעירים טרנסים נמצאים בסיכון גבוה להתאבדות אם לא תינתן להם “גישה” להורמונים וניתוחים . כצפוי, אמא שלי לא הגיבה טוב ושנינו יצאנו מהפגישה בתחושת מרירות.

מתישהו במהלך הקיץ, אמא שלי סיפרה לאבא שלי על “העניין הטרנסי” שלי והוא אמר לי בשלווה שהוא לא חושב שאני בן, אבל הוא גם לא מתכוון להילחם איתי על זה כי הוא יכול לראות שזה לא עבד כל כך טוב לאמא שלי, הוא אפילו נתן לי לנהוג ברכב הידני שלו, במחשבה שאולי ארצה לעשות משהו “גברי”. לא הצלחתי להבין איך לנהוג ברכב ידני וממש התעצבנתי שלא הצלחתי לבצע בקלות משהו שנחשב “גברי”. אני חושבת שהוא ניסה להראות לי שאני לא צריכה להיות טרנס כדי ליהנות מ”דברים של בחורים”, אבל המטרה התפספסה. מערכת האמונות המוזרה הזו שמצאתי באינטרנט היא שגרמה לי לרצות להיות טרנס, לא כמיהה מודחקת לעשות “דברים של בחורים”. מעולם לא התעניינתי כל כך ב”דברים של בחורים”. אבא שלי ואני לא דיברנו על זה עוד הרבה חוץ מזה.

זמן קצר לאחר מכן מלאו לי שמונה עשרה. יש לי יום הולדת ביולי, ובמהלך הקיץ לאחר סיום הלימודים התחלתי להתרכז ב”לעבור” כזכר, כחלק מההכנה לטסטוסטרון ולתוכנית שלי “לחיות כגבר” בקולג’. יצאתי וקניתי מה שחשבתי שהם “בגדי בנים” שיתאימו לגופי הנשי בעל הקימורים ומעט עודף המשקל – נעלי ריצה, מכנסי כדורסל וקפוצ’ונים. אוף, אני מתכווצת רק מלחשוב על זה. זה לא היה הסגנון שלי, אבל רציתי שאנשים יחשבו שאני בן. האמנתי שברגע שהטסטוסטרון ישנה את הגוף שלי, אוכל להיות יותר יצירתית עם התלבושות שלי.

אני רוצה לשתף אתכם לגבי הציפיות שלי בנוגע לאיך הטסטוסטרון אמור היה לשנות את הגוף שלי. 

אני נקבה, בערך מטר שישים, ובאותו זמן כנראה שקלתי בערך 68 קילו. אין לי את הגוף הכי מקומר, אבל אני בהחלט נושאת הרבה משקל ברגליים ובידיים וכמעט כלום במותניים. אפילו עם שינוי של חלוקת השומן בגוף הנגרם על ידי הטסטוסטרון, אין סיכוי שהטסטוסטרון יכול היה לתת לי את מה שרציתי: מבנה גוף גברי גבוה, רזה וגרום. במהלך ההתבגרות אצל זכרים מולדים, טסטוסטרון מסוגל לחטב את הגוף הגברי בזמן שהעצמות עדיין גדלות, וזו חלק מהסיבה לכך שמבנה גוף זה לא היה מציאותי בשבילי. טסטוסטרון גם לא יכול לשנות את גובהה של נקבה, או ליצור עצמות רגליים מוארכות, כך שלא משנה מה אני אעשה, לעולם לא אהיה גבוהה או עם גפיים ארוכות ודקות. באופן כללי נאבקתי זמן רב עם המשקל שלי, אז הציפייה שלי להיראות גרומה הייתה לא מציאותית גם בהקשר הזה. הייתי מסתכלת על “טינספו” גברי (מונח פרו-אנורקסיה לדימויים של אנשים רזים מאוד המשמש כהשראה להגבלת מזון) ו”יעדי מעבר” (מושג דומה בחוגי טרנס שבהם אנשים מסתכלים על תמונות מהמין השני שאותו הם רוצים לחקות באמצעות סגנון, הורמונים וניתוחים), מה שגרם לנתק עצום בין איך שהגוף שלי באמת נראה לבין מה שחשבתי שיכול בקסם כלשהו לקרות בעתיד. סוג זה של אובססיה ופנטזיה לא מציאותית לגבי שינויים בגוף, היא אחת מהדרכים הרבות שבהן זהות טרנסית דומה לאנורקסיה, אשר כרוכה גם באובססיה לא בריאה כלפי מטרות גוף לא מציאותיות. ביליתי הרבה מזמני לפני שהייתי טרנס בהסתכלות על תוכן פרו-אנורקסיה הרודף אחרי האידיאל של גוף [נשי] דק במיוחד ואנדרוגיני. הדיאטה המגבילה שלי הובילה לאכילה מוגזמת, ושכנעתי את עצמי שהטסטוסטרון יעשה את מה שלא יכולתי לעשות בעצמי על ידי הרעבה עצמית.

אלו תמונות שצפיתי בהן מדי יום ואלו היו “יעדי המעבר שלי”. שימו לב שהפנים נחתכו מהתמונות. התמונות מחפיצות באופן דומה לתמונות “ת’ינספו” וכך הצופה יכולה לשלב את התפיסה העצמית שלה עם הגוף בתמונה. גם אנימה וטאמבלר שיחקו תפקיד חשוב. אם תחפשו “טאמבלר לבוש ומראה של בן” או “טאמבלר מראה גברי רך” תמצאו אינספור דוגמאות נוספות של המראה הפופולרי בקרב נערות המזדהות כטרנסים. במקרה אותם בנים יפים ואנדרוגנים הם סוג הגברים שאליו נערות בגיל ההתבגרות נוטות להימשך.

כעת, כאדם מעל גיל שמונה עשרה ובוגרת על פי חוק, יכולתי לנסות להשיג טסטוסטרון בלי שההורים שלי או החוקים יעכבו אותי. חיפשתי באזור שלי אחר האפשרות הזו, אבל ב-2016 לא היו מרפאות מגדר של מודל “הסכמה מדעת”. “הסכמה מדעת” היא מודל הטיפול לפיו מישהו בגיל החוקי בהתאם למדינתו (בארה”ב) המעוניין בהתערבות רפואית, חייב לחתום את שמו רק על כתב ויתור משפטי המודיע לו על סיכונים מסוימים, כדי לרכוש התערבויות רפואיות אלו. אין טיפול, אין סקר פסיכולוגי, או במקרה שלי אפילו סקר בריאותי גופני, שהיה מעורב במודל ההסכמה מדעת. לכל היותר, ניתן היה לדחות מועמד מסיבה כלשהי לפי שיקול דעת אישי של האדם המסוים שמטפל באותו מקרה. בעוד שבעבר, אנשים שרצו לעבור שינוי מהסוג הזה נאלצו לעיתים קרובות להיות בטיפול אצל מומחים במשך שנים לפני שנרשמו להם הורמונים או שהם נותחו, כיום בארה”ב, “הסכמה מדעת” היא השיטה הפופולרית ביותר להפצת הורמונים וניתוחי מין אצל מבוגרים בחוק. ישנם אפילו שירותי בריאות טלפונית מקוונים שישלחו לך הורמונים, כך שאתה אפילו לא צריך לצאת מהבית שלך כדי לקבל אותם. נכון שאתם פשוט אוהבים חדשנות?

מכיוון שלא היו מרפאות הסכמה מדעת באזור שלי שיכולתי למצוא בחיפוש מהיר בגוגל, החלטתי לבדוק האם הארגון “הורות מתוכננת” מציע זאת, מכיוון ששמעתי דברים מלהיבים על “הורות מתוכננת” מאנשים בטאמבלר. המקום הכי קרוב אליי שהציע “הסכמה מדעת” לטיפול הורמונלי היה בשיקגו, שש שעות נסיעה מעיר הולדתי. חשבתי לספר להורים שלי שאני בחוץ עם חברים ולעשות את הנסיעה לשיקגו וחזרה ביום אחד. הוצאתי רישיון נהיגה רק כמה חודשים לפני כן, ומעולם לא נהגתי נסיעה כה ארוכה. בנסיעה חזרה הביתה, נקלעתי לסופת רעמים אימתנית עד כדי כך שלא יכולתי לראות עשרה מטרים מולי והרוחות הרעידו את המכונית. עכשיו, כשאני מבוגרת יותר והספקתי לעשות הרבה נסיעות ארוכות, אני מבינה שהיה זה דבר טיפשי לעשות, אבל עשיתי אז הרבה דברים מטופשים.

התור שלי והזריקה הראשונה שלי של טסטוסטרון, הייתה ב-15 באוגוסט 2016. בדיוק מלאו לי שמונה עשרה.

בגיל 18, בניסיון “לעבור” כזכר. חבשתי את הכובע כל הזמן כי לא ידעתי איך להסתפר בצורה גברית אופיינית. את החולצה גנבתי מאחי.

התעוררתי מוקדם בבוקר הפגישה, שנקבעה לסביבות הצהריים. אספתי את מאות הדולרים שלי במזומן, לבשתי את מדי מכנסי הכדורסל והקפוצ’ון שלי, ונכנסתי למכונית. הנחתי שההורים שלי יתעוררו ויצאו לעבודה מבלי לבוא לחדר שלי ושלחתי להם הודעת טקסט שאני הולכת לבית של חברה בהמשך היום. אמא שלי התקשרה אליי במהלך הנסיעה ואז נזכרתי שהיה לי לתור לרופא שיניים באותו יום, אז המצאתי לה סיפור על איך אני בדרך לטיפול אצל רופא השיניים ואיך אני בדיוק פונה למרפאה, ואמרתי לה שאהיה מאוחר יותר בבית של החברה. היא איחלה לי בהצלחה אצל רופא השיניים, ונפרדנו. אני עדיין מתקשה להודות בפניה מה באמת עשיתי באותו היום, ושלא טיפלו לי בבעיית השיניים במשך זמן רב.

זו הייתה הפעם השנייה שלי בשיקגו (הראשונה הייתה בטיול הבוגרים שלי בתיכון), וכשהשתלבתי בכביש, הנוף העירוני ריגש אותי. הרגשתי חיבה כלפי העיר, מתוך אמונה שהמקום הזה עם אורח החיים האולטרה-מודרני והערכים הפרוגרסיביים שלו, עומד להעביר אותי לחיים חדשים לגמרי. כשיצאתי לרחוב לאסאל, נתקלתי בכמה פוסטרים ושלטים הקשורים ללהט”ב, והרגשתי שהתחושות שלי מקבלות אישור. המקום הזה קיבל אותי בברכה, הוא מהווה לי אישור. לא יכולתי לחכות להגיע לפגישה שלי.

איחרתי, כי לא לקחתי בחשבון את כל הנושא של מציאת חניה. אם אי פעם הייתם בשיקגו אתם יודעים שזה אסון שם מהבחינה הזו. מול פתח הדלת, עמדה אישה מאחורי זכוכית ולידה דלת נעולה. היא ביקשה תעודה מזהה ואני זוכרת שחשבתי כמה נהדר שהארגון “הורות מתוכננת” שומר על נשים וטרנסיות מפני שונאים אלימים שעלולים לנסות להיכנס למרפאה. לאחר אישור הפגישה שלי, התבקשתי למלא טפסים באזור הקבלה. כשסיימתי את מילוי טפסי הקבלה שלי, הסתכלתי סביבי על האנשים שהיו איתי בחדר, בעיקר נשים וכמה זוגות, רובם שחורים והיספנים. אני זוכרת שחשבתי כמה מגניב היה לראות כל כך הרבה גיוון במקום כל כך נהדר ומועיל כמו “הורות מתוכננת”. בהיותי משתמשת טאמבלר מאזור לבן ברובו, הייתי באופוריה מהמחשבה על מקום שמקבל אנשים טרנסים ופונה לאנשים כהי עור ועניים. אני חושבת שהרגשתי שהחיבור הזה אישר את הסטטוס שלי כ”שולי”, זה עדיין היה חשוב לי מאוד.

תוך זמן קצר קראו בשמי (בשם הטרנס שלי). הרמתי את מבטי וראיתי אישה גבוהה וגדולה עם שיער חום באורך הכתפיים, אוחזת בקלסר. כשצעדנו במסדרונות המרפאה, היא הציגה את עצמה כעובדת סוציאלית ואמרה לי שנעשה שיחת הבהרה קצרה כדי שנבין מה אני מעוניינת להשיג באמצעות “הורות מתוכננת”. אמרתי לה שנסעתי שש שעות כל הדרך מעיר הולדתי, ואני חושבת שהיא הגיבה באיזו הערה על כך שאני כנראה מאוד נחושה במטרה. כשהגענו לחדר היא סימנה לי לשבת והתחלנו בתהליך הקליטה. תהליך זה כלל קומץ שאלות בסיסיות, אותן תוכל לראות למטה, יחד עם ההערות שלה על התשובות שלי.

הטופס שמילאה הלנה במרפאה עם הערות של העובדת הסוציאלית.

אני זוכרת שהתהליך לקח בערך 20 דקות, ואז העובדת הסוציאלית אמרה לי שהיא תדבר על העניין שלי עם האחות והן יחליטו אם אני מועמדת טובה לטסטוסטרון. חיכיתי לבד כמה דקות בדאגה, ואז העובדת הסוציאלית חזרה. היא אמרה לי שאני מועמדת מושלמת לטסטוסטרון ומכיוון שנסעתי כל כך רחוק ונראיתי “כל כך בטוחה”, הן אפילו החליטו לעקוף את המדיניות האופיינית שלהם של לקיחת דגימות דם והמתנה לתוצאות הבדיקה לפני רישום ההורמונים, ויתנו לי את המרשם שלי כבר באותו היום.

באקסטזה, פרצתי בבכי של שמחה והתקשרתי לחברה שלי שהייתה גם היא טרנסית (נכון לאז, היום היא כבר לא) שהם הולכים לתת לי את הזריקה הראשונה שלי באותו היום. אני וחברה שלי צרחנו אחת לשניה בטלפון וכשנרגענו ניתקנו את השיחה. העובדת הסוציאלית סימנה לי להיכנס לחדר אחר ושם פגשתי את האחות שהגישה לי את מסמך ה”הסכמה מדעת” וביקשה ממני לקרוא אותו. העפתי בו מבט, בידיעה שכבר קיבלתי את ההחלטה שלי ואף רשמיות מטופשת לא תעצור אותי. אני ואנשי המקצוע כבר ידענו מה הכי טוב בשבילי. חתמתי על המסמך.

טופס ההסכמה מדעת החתום במלואו. טסטוסטרון מוצג כטיפול קוסמטי בעיקרו בעוד שהוא מעורב בתהליכים פיזיולוגיים רבים והכמות המומלצת לגברים ונשים שונה. ראו דיון מפורט בתוכן המסמך כאן.

עכשיו, כשכל שטות האחריות המשפטית טופלה, הגיע הזמן להגיע לחלק המרגש: המינון. בדרך כלל, נשים שמתחילות משטר העלאת טסטוסטרון מתחילות במינון נמוך יחסית ונמצאות תחת פיקוח במשך מספר שבועות או חודשים, ואז המינון עשוי לעלות. בהתחשב בכך שאפילו לא עשיתי בדיקת דם, בדיעבד, התחלה במינון נמוך הייתה הדרך האחראית יותר לעשות את זה. זה לא מה שקרה במקרה שלי. כשהאחות הציעה מינון נמוך יותר בתור התחלה, אני התנגדתי ואמרתי שאני מאמינה שיש לי “אסטרוגן גבוה יותר מרוב ה-AFABs” (אנשים “שהוגדרו נקבה בלידה”), תוך ציון גודל הירכיים והשדיים שלי כראיה. האחות קיבלה את הטענה ושאלה אותי באיזה מינון ארצה להתחיל. בעצבנות, אמרתי משהו בסגנון, “טוב, מה הכי גבוה שאנחנו יכולים לתת לי?”

רוב הנשים שהכרתי ושעברו שינוי מהסוג הזה, אמרו לי שהן התחילו ב-25 מ”ג, או אפילו פחות. כמה מחברותיי המזדהות כטרנסים ושעדיין מטופלות בטסטוסטרון ונראות להפליא כמו זכרים מלידה, מקבלות רק 50 מ”ג. לי רשמו 100 מ”ג של טסטוסטרון, להזרקה עצמית לשריר הירך שלי מדי שבוע, החל מאותו היום.

המסמך הרפואי שמראה שנרשם לי טסטוסטרון בפגישה הראשונה ללא בדיקת דם (התוצאות לוקחות לפחות כמה ימים) ובמינון הגבוה ביותר המומלץ על פי הנחיות UCSF.

לא היו מילים שיכלו להכין אותי למה שעתיד לבוא.

הכל מתחיל להשתבש

יומיים אחרי שהתחלתי עם הטסטוסטרון היה היום הראשון שלי בקולג’. בסוף השבוע הקודם אמרתי לאמא שלי שביקשתי מהאוניברסיטה שירשמו אותי בשם הגברי שבחרתי, ושכדי למנוע בלבול היא צריכה להשתמש בשם הזה ולו רק באינטראקציה מולם. היא הסכימה להשתמש בשם הזכרי שלי כשהיא ואבי הורידו אותי במעונות, כך שלפחות אוכל להתחיל את היום הראשון שלי בקולג’ ממקום טוב, גם אם היא לא הייתה במקום הזה בעצמה. הייתי מרוצה מזה והרגשתי שאני סוף סוף גורמת לה להבין.

ב-17 באוגוסט, 2016, הוריי ואחי הורידו אותי בקולג’ ועזרו לי לשאת את כל הדברים החדשים שלי למעונות מבלי לדעת על מסע הטסטוסטרון שלי. החבאתי את הבקבוקונים והמחטים שלי עמוק בשקעים של שקית בגדים שהתעקשתי שהורי ישאירו לי לפרוק אותה בעצמי מאוחר יותר. הסדינים שלי היו עם דוגמא משובצת סטנדרטית באדום וכחול כהה מ”וולמארט”, ציוד בית הספר שלי היה תערובת של אפור וכחול והקישוט היחיד שלי במעונות היה פוסטר של מלחמת הכוכבים. ארון הבגדים שלי היה קומץ מכנסי טרנינג, קפוצ’ונים וחולצות טריקו, רובם מוולמארט או ממחלקת הגברים של TJ Maxx. חלפו הימים של עטי ג’ל נוצצים, מחברות מכוסות במדבקות חתולים ושל חדר שינה עם שמיכת קטיפה פרחונית, שטיח רך ופוסטר של וואן דיירקשן. הגיע הזמן “להתנהג כמו בן”, כי אם אתנהג כמוני, אף אחד לא יאמין שאני טרנס.

השותפה שלי לחדר הייתה עוד בחורה שהייתה טרנס ואני אקרא לה “הוא”, כי ככה אני זוכרת אותה. לימים למדתי שהוא אחד האנשים הצעירים ביותר במדינה שלי שנטלו בלוקרים (חוסמים) להורמוני גיל ההתבגרות וטסטוסטרון. במקום הלימודים שלי הייתה מדיניות של “זיהוי עצמי”, ובמקור הייתי אמורה להיות בחדר עם גבר אמיתי, אבל כשחיפשתי אותו בפייסבוק ראיתי שהוא בחור ספורטיבי מאוד והרעיון לישון לידו הפחיד אותי למוות. אני בטוחה שגם הוא לא היה שמח להגיע ללימודים ולגלות שהוא בחדר עם בחורה. אז יצאתי מהחדר המקורי שלי שהיה אמור להיות איתו, ושאלתי את ההנהלה אם הם יכולים למצוא לי בחורה טרנס כשותפה לחדר. באותו היום, היום הראשון שלי שם, פחדתי לפגוש טרנס אחרת ובו זמנית הרגשתי נבוכה להציג את ההורים שלי לכל העולם הטרנסי החדש הזה, כשרק לפני כמה חודשים לא היה להם מושג שאני רוצה להיות טרנס בכלל. כולנו עברנו תהליך של העמדת פנים שהכל נורמלי, עד שאמא שלי קראה לי בטעות “היא” ליד השותף שלי וזה הביט בי בעיניים מבינות, מסמן לי שהוא שם לב לאלימות הנוראה שהתרחשה זה עתה. מצב הרוח שלי התכווץ בשארית הביקור של הוריי, ונתתי לשניהם יחס שלילי עד שהם נסעו חזרה הביתה. באותו לילה, השותף שלי ואני התחלנו לדבר, והוא אמר שהוא מצטער שהורי היו כל כך טרנספוביים ולא מקבלים. הוא אמר לי שאמא שלו מאוד תמכה בו בהיותו טרנס, ונלחמה בשיניים כדי להשיג לו “גישה” לאפשרות לביצוע מעבר בגיל שקשה להשיג. התמלאתי קנאה.

השבוע ההוא היה עמוס באירועים והכרתי חבורה של חברים טרנסים חדשים. השותף שלי לדירה הכיר לי את האקסית שלו שהוא עדיין מיודד איתה, שבאותה תקופה גם הייתה טרנס, ובסופו של דבר החברות איתה הפכה למערכת היחסים הכי קרובה שלי במשך כמעט ארבע שנים (אני אקרא לה “ג’יימי”, ו”היא”, כי ככה אני מכירה אותה עכשיו). היא ואני התחברנו מיד והפכנו בלתי נפרדות במשך שנים, אפילו הרבה אחרי שכבר לא הייתה בינינו מערכת יחסים רומנטית. אני מחשיבה את עצמי הטרוסקסואלית ולא הייתי יוצאת עכשיו עם גבר טרנס (נ”ע: אשה במקור), אבל בזמנו כ”גבר טרנס הומו” ותחת השפעת אידיאולוגיה מגדרית שאומרת לך שמין ביולוגי אינו אמיתי, ואת חווה עליות של טסטוסטרון, שכנעתי את עצמי שאני נמשכת לבחורה הזו שנראתה כמו בן באותה התקופה, והפכה במהירות לחברה הכי קרובה שלי. מכיוון שבתוכי ידעתי שהיא נקבה ביולוגית, היא לא הפחידה אותי כמו גברים אמיתיים.

בתמרון עצמי קלאסי, שכחתי את אחד הפריטים החשובים ביותר בבית: המחשב הנייד שלי. השבוע הראשון היה רק ​​שבוע התמצאות במקום הלימודים החדש, אז לא הייתי צריכה אותו, אבל נאלצתי לנסוע חזרה לעיר הולדתי כדי לקחת את המחשב הנייד שלי לפני יום שני. ביום שישי או שבת נפרדתי מחבריי ונסעתי שעתיים חזרה לבית הוריי. כשעצרתי ליד הבית ראיתי את אמא שלי שבדיוק הגיעה הביתה מהעבודה.  בירכנו בנוקשות זו את זו ונכנסנו הביתה דרך המוסך. תהיתי במתח אם אחד מההורים שלי עלול להבחין שהתחלתי בנטילת טסטוסטרון, למרות ששבוע זה לא מספיק זמן כדי שיהיו השפעות נראות לעין.

כשצעדתי מהמטבח למדרגות אמא שלי קראה לי “הלנה” ואני הסתובבתי, אמרתי לה שהיא צריכה לכבד אותי עכשיו ולהשתמש ב”שמי האמיתי” (השם הטרנס שלי). היא צעקה אחרי כשעליתי למעלה לחדר שלי, וכשאספתי את המחשב הנייד והכבל של המטען שלי היא הסתערה מאחורי. שישה חודשים של תסכול וזעם עצורים נשפכו ממנה, והיא נכנסה בי במלוא הכעס העצור בה. אני לא מספרת את זה כדי לעשות לה דמוניזציה, אני מבינה למה דברים קרו כמו שהם קרו, אבל זה חלק חשוב בסיפור. המריבה הגיעה למקומות אפלים, היא אמרה דברים שלא אחזור עליהם, אבל היא פגעה בי מאוד. כשהיא צעקה, ישבתי על המיטה שלי, בוהה ברצפה ולחשתי “בסדר, בסדר” שוב ושוב. אחד הדברים האחרונים שהיא אמרה היה שאסור לי לחזור עד שאני אבין שאני בת. בין אם היא התכוונה לזה מילולית או לא, כבר היה לי נרטיב בראש שהורים טרנספובים מתנערים מהילדים הטרנסים שלהם, אז ככה הבנתי את זה. בנוסף, חשבתי שלעולם לא אפסיק להיות טרנסית.

היא יצאה מהחדר, ואני התחלתי להיכנס לפאניקה. תוך נשימת יתר, תפסתי את המחשב הנייד שלי וכמה דברים נוספים, ופניתי לדלת. כשצעדתי לכיוון היציאה החתול הזקן והמתוק שלי, פאף, עמד במעבר, כמו שהוא תמיד היה עושה לפני שהוא היה עולה למעלה כשהייתי הולכת לישון. הוא היה החבר הקטן שלי ותמיד ישן לידי. בלילה לפני שיצאתי לקולג’ בכיתי ואמרתי לו שאני אחזור לישון לידו כל הזמן, אבל לא עשיתי זאת.

דמעות זלגו על פניי, טפחתי על ראשו של פאף ונתתי לו נשיקה קטנה לשלום.

רעדתי כשהנעתי את המכונית שלי ונסעתי לתחנת דלק קרובה. שם, הרשיתי לעצמי להישבר והתקשרתי לחברה [טרנס] שלי מטאמבלר. בכיתי בטלפון ואמרתי לה שאמא שלי פשוט התנערה ממני, ואני לא יודעת מה לעשות. היא עזרה לי להיזכר שהשארתי כסף בקופסה בחדר שלי והציעה לי להתקשר לבן משפחה שיביא לי אותו, זה מה שעשיתי. ברגע שהיה לי את הכסף התחלתי בנסיעה חזרה לאוניברסיטה שלי, נכנסתי באחת בלילה לחדר, זרקתי את החפצים שלי על הרצפה ונכנסתי לישון במיטת הקומותיים העליונה שלי.

הימים האפלים

כל מה שהגיע בעקבות המריבה הזו עם אמי הרגיש לי חשוך, והדברים נותרו חשוכים במשך זמן רב. לא אשעמם אתכם בכל הסיפור, אבל בואו נגיד שהיו רצף של אירועים מורידי מוטיבציה, מלחיצים וכואבים שקרו בקצב מהיר. הייתה הרבה דרמה, איבדתי כמעט את כל החברים החדשים שלי, והתחלתי להרגיש ממש ממש בתחתית, שוב. תוך חודש עברתי לבית הלהט”ב בקמפוס בגלל בעיות עם השותפה לחדר, ושלושת האנשים האחרים שגרו שם איתי היו כל המעגל החברתי שלי. ישבנו יחד בעיקר כדי לעשן גראס ולשתות, והמצב שלי בלימודים התדרדר. כמו כן, אחד מהפרופסורים ללימודי מגדר בקמפוס, “עזר” לי להתמודד עם היותי “מודרת” על ידי הוריי, והמליץ לי לנסות להשתחרר מהתלות הכלכלית שלי, מה שיצר בהמשך בעיות כלכליות שהוסיפו ללחץ. אני זוכרת שהרגשתי קהות חושים במשך חודשים, וכאשר הייתי מחוברת יותר רגשתי אז הרגשתי כעס. אני עדיין לא בטוחה כמה מזה נבע מהטסטוסטרון וכמה מהמצב הכללי של חיי.

הכעס התחיל כמין כעס מעורפל. מצאתי את עצמי מרגישה יותר עצבנית ופחות מסוגלת להכיל את הדברים הקטנים שהפריעו לי באנשים אחרים. לא היה לי נוח עם הנטייה החדשה שלי לכופף את עצמי בשביל אחרים, אז התחלתי לבודד את עצמי, מנסה להסתיר את האדם הנורא הזה שחשבתי שאני הופכת להיות. לא יצרתי את הקשר בין זה לבין הטסטוסטרון, רק חשבתי שאני אדם רע. לא התחשק לי להיות ליד אנשים, וכשהייתי לידם הרגשתי כל כך לא עצמי בעקבות זה שלא ידעתי איך להתמודד איתם. אפילו חמש שנים אחרי, אני עדיין מרגישה שהניסיון הזה פגע בהערכה העצמית שלי וביכולות החברתיות שלי בצורה משמעותית. זה בהחלט שינה אותי כאדם.

עדיין קשה לי מאוד לחשוב על השנים שהגיעו אחרי ועוד יותר לכתוב עליהן ולחשוף אותה לעיני כל. הדבר החיובי בתקופה הנוראה הזו הוא שאימצתי חתול, קורנדוג שמו, בתחילת 2017, והוא היה לצידי בכל הדבר זה. אני זוכרת את עצמי כקליפת אדם, מפלצת, מישהי שלא זיהתה את התחושות בגוף שלה יותר. כדי להחמיר את המצב, זריקות הטסטוסטרון עצמן גרמו למצוקה משמעותית גם לי וגם לג’יימי; לקח לנו שעות של בכי והיפר-ונטילציה כדי להכניס את המחטים לבשרנו פעם בשבוע. תמיד היו לי בעיות רגשיות, אבל זה היה שונה. בתיכון, תמיד נאחזתי בעתיד כשאהיה בקולג’ ואבצע את המעבר הזה. חלק ממני באמת ובתמים האמין שהטסטוסטרון איכשהו יהפוך אותי לארכיטיפ הגברי ואני אהיה חתיך, יהיו לי הרבה חברים ואהבה זוגית. זה לא ממש הסתדר. הייתי בודדה, שקועה במערכות יחסים רעילות ומלחיצות, הייתי על תנאי בלימודים, בצרות עם החוק עקב שימוש בחומרים אסורים, והרגשתי אחוזה באיזשהו שד. היום אני מבינה שלפחות חלקית, הייתה זו ההשפעה החמורה של הטסטוסטרון במוחי. כשהמימוש של פנטזיית-העתיד הישנה שלי התדרדר במהירות, אבל עדיין לא הבנתי את הבעיות הבסיסיות בחיי, התחלתי לחשוב  על אפשרות בריחה אחרת.

ג’יימי, שהייתה במצב דומה של התדרדרות נפשית, עדיין התמודדה בצורה קשה עם הטראומה של גדילה במשפחה לא מתפקדת. לילה אחד היא הציעה שנברח, שפשוט ניקח איתנו את מה שנצליח להכניס למכונית ונעבור לעיר חדשה לגמרי, כזו שתאמץ את הטרנספורמציה שלנו ותאפשר לנו לממש את הפוטנציאל האמיתי שלנו. אמרתי לה שאני מכירה בדיוק מקום כזה…

שיקגו.

וכך זמן לא רב לפני סוף שנת הלימודים ההיא, סיפרנו למעט המכרים שהיו לנו שאנחנו עוברות דירה והם איחלו לנו בהצלחה, נרגשים לשמוע שאנחנו יוצאות מהפרברים וממשיכות לדברים טובים יותר. אני זוכרת שהרגשתי נבוכה כשאמרתי להם, כאילו יש איזה דיסוננס קוגניטיבי בין העובדה שהרדיפה אחרי להיות טרנס רק החמירה את החיים שלי עד עכשיו, לבין העובדה שעשיתי שוב החלטה דרסטית מאותה הסיבה.

עזבתי את עבודת המזון-המהיר המחורבנת שלי, לא ביטלתי את הרשמתי לאוניברסיטה, הם בכל מקרה עמדו להעיף אותי. ביקרתי אצל אמא שלי כדי ליידע אותה על התוכניות שלי (היינו במצב של דיבור מתוח בשלב זה), ושבקרוב אהיה בדרך לשיקגו. הספקנו לשכור דירת סטודיו קטנה, ושתינו פנינו למקומות לימודים בעיר. למרות זאת, לא נרשמתי ללימודים בסופו של דבר, כי זמן לא רב לאחר שהתמקמנו בדירה החדשה, הבריאות הנפשית שלי החמירה עוד יותר.

מה שחשבתי שיהיה התחלה חדשה התברר כעוד גרסה של אותו הדבר. הייתי מבודדת והרגשתי אי נוחות אפילו ליצור קשר עין עם אנשים אחרים. לא השגתי עבודה, לא הלכתי ללימודים, לא פגשתי אנשים, ולרוב אפילו לא יצאתי מהמיטה. בערך בזמן הזה התחיל לקרות לי משהו ממש מוזר, ואת החלק הזה אני משייכת במידה רבה לטסטוסטרון.

כשמספרים לך על טסטוסטרון, לרוב ממסגרים את זה כדבר קוסמטי. “בטח, אולי תרגישי עצבנית יותר, כנראה שיהיה לך חשק מיני גבוה יותר, ויש את כל העניין הזה לגבי סיכון מוגבר למחלות לב וסרטן, אבל לרוב זה פשוט שינוי של יחסי השומן וקבלת קול עמוק.” מסמך ה”הסכמה מדעת” שלי אף הזהיר אותי מפני “שינויים במצב הרוח”. אבל אני לא יודעת אם משהו היה יכול להכין אותי למה שקרה בפועל.

אני נזכרת במהלך החודשים הראשונים שלאחר הזריקה הראשונה שלי, בתחושה הכללית של חוסר תחושה, חנק וחוסר יכולת לזהות את הרגשות שלי, כשהתקפי כעס קלים-להתפרץ התרחשו לאורך כל הדרך. משהו שלפני כן היה גורם לי בעיקר להיות עצובה או אפילו מתוסכלת, גרם כעת לכל תא בגוף שלי לעלות על גדותיו מזעם, והכעס היה באיכות שונה מאיך שחוויתי כעס קודם. בעבר אם הרגשתי כעס הייתי עשויה לבכות, או אולי הייתי צועקת, אולי טרקתי דלת לפעמים, אבל לעתים רחוקות, אם בכלל, הרגשתי דחף להחצין את זה מבחינה פיזית. בזמן שהייתי על טסטוסטרון, הכעס דרש ביטוי מוחצן. הרגשתי שהגוף שלי יתפוצץ אם לא אוכל להכות או לזרוק משהו, וזה הפחיד אותי. בכי כבר לא היה אופציה, לפחות בהתחלה, שכן בכי כמעט בלתי אפשרי. כשהייתי מוצפת רגשית, במקום לבכות בקלות כמו קודם, התחלתי להרגיש כעס קיצוני, ובמקום להרביץ לאחרים או למשהו בסביבתי, נהגתי להכות את עצמי. הייתי נאבק בכעס על ידי שליחת אגרוף אל עצמי ובסופו של דבר, אחרי שהיה מספיק כאב, יכולתי לבכות. וכשבכיתי, זה היה נמשך שעות, הרבה פעמים הייתי נרדמת ולא זוכרת הרבה ממה שקרה כשהתעוררתי. היו לי התמוטטויות מהסוג הזה בערך פעם בשבוע, והיו לי קבוע חבורות בראש ובגוף, במקומות בהם הייתי מכה את עצמי.

יום אחד, הייתה לי התמוטטות כזו ובמקום להכות את עצמי כרגיל, פגעתי בעצמי באופן די רציני עם סכין מטבח. כשנרגעתי מספיק כך שג’יימי הצליחה לדבר איתי, היא שידלה אותי ללכת לחדר המיון. אני יכולה רק לדמיין כמה טראומטי זה היה בשבילה להיות סביבי בתקופה הזו. עדיין, בשלב זה, לא קישרתי את הדברים לטסטוסטרון. שתינו פשוט חשבנו שאני אדם חולה נפש ברמה קשה; למרות שמעולם לא חוויתי דבר חמור כזה לפני הטסטוסטרון (וגם לא שוב מאז!).

באותו לילה נבדקתי במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים ונשארתי באשפוז שבעה ימים. שם, לא נעשה בירור לגבי מינון הטסטוסטרון הגבוה שלי או האם ייתכן שהשפיע על ההתנהגות שלי. במקום זאת, אובחנתי עם הפרעת אישיות גבולית, דיכאון ופסיכוזה חריפה, שבגינן נרשמו לי ארבע תרופות פסיכיאטריות שונות. עם שחרורי, נטלתי בצייתנות את התרופות שנקבעו לי ואף הרגשתי שקיבלתי סוג של אישור למה שעבר עליי, בעקבות העובדה שרשמו לי תרופות “אנטי פסיכוטיות”. הייתי אסירת תודה על כך שסוף סוף אובחנתי כחולת נפש קשה וקיבלתי תרופות חזקות שיתקנו את הכימיה הפגומה של המוח שלי ויאפשרו לי לחיות חיים טובים יותר. במהלך השבועות הבאים, השתתפתי שלוש פעמים בשבוע בתוכנית טיפול קבוצתי של שלוש שעות ביום. בטיפול הקבוצתי האינטנסיבי הזה, דיברנו על מיינדפולנס וכיצד להתנהל עם דרישות עבודה תוך כדי חיים עם “מחלת נפש”, אך נעדרה עבודה פסיכולוגית עמוקה יותר. ושוב, העובדה שהייתי נקבה ביולוגית צעירה הנוטלת מינון מטורף של טסטוסטרון סינתטי – נותר ללא מענה לחלוטין. לאורך כל ההתנסויות הטיפוליות שלי בבריאות הנפש בזמן ההזדהות הטרנסית שלי, הטיפול בטסטוסטרון מעולם לא הועלה כמקור פוטנציאלי לתסמינים של הנפשיים שלי, והרצון שלי להיות “בן” מעולם לא הוטל בספק ולא עלתה האפשרות שאולי זה כתוצאה מבעיות רגשיות קיימות. תמיד נעשה שימוש בשם ובכינויים המועדפים שלי, ללא היסוס או שאלה, ואני “אושררתי” על ידי כל איש מקצוע שראיתי בתקופה זו. עדיין לא פיתחתי את הספקנות בנוגע לתעשיות בריאות הנפש והרפואה שיש לי היום, נכון לאז ראיתי בזה סיבה עוד יותר טובה לא לפקפק בזהות שלי כטרנסית.

מצבי לא השתפר בעקבות השתתפותי בתוכנית הטיפולית. עדיין הייתי מובטלת, השתמשתי בחומרים (כולל כמה מהתרופות שנקבעו לי), לא יכולתי לקום מהמיטה ברוב הימים, דיברתי על התאבדות בקבוצה והיו לי “התקפים”. בסופו של דבר, הפסיכיאטרים והמטפלים בתכנית החוץ הושיבו אותי ואמרו לי שאני צריכה לחזור לאשפוז. עשיתי זאת, והפעם נשארתי מאושפזת בערך חצי שבוע. כשיצאתי, החלטתי שהתוכניות האלה לא עוזרות לי ושאחרי שאסיים איתן, אני הולכת לקבוע עם מטפל אחר (במרכז הלהט”ב המקומי), למצוא עבודה ולנסות להכיר כמה חברים, האחרון קרה בפועל רק אחרי המעבר חזרה למגדר המקורי שלי.

במשך ששת החודשים הבאים עבדתי בחנות עוגיות קטנה, הרבה פעמים בשעות מגוחכות, כולל משמרות לילה בנות 10 שעות, תכופות לא חזרתי הביתה עד כמעט 5 בבוקר. מיותר לציין שזה לא היה חיובי גם לרווחה הנפשית שלי, אבל במקום הזה התחילו להתרחש כמה שינויים. התחלתי ליצור אינטראקציה עם אנשים באופן קבוע, ולמרות שלא הכרתי חברים ארוכי טווח, זה היה מועיל להכיר אפילו רק כמה שמות ופנים, להיות זבוב על הקיר ולהקשיב לדרמה בחייהם של חברי לעבודה. עמית לעבודה, טרנס, יידע אותי לארגון שנתן מענקים עבור ניתוחי טרנס, אותם הביטוח שלי באותה תקופה לא כיסה. הוא הראה לי את האתר שבו מגישים את הבקשה, אבל כל פעם דחיתי את זה. מוזר, בהתחשב בעובדה שדיברתי בפומבי על כמה רציתי את הניתוח. אז למעשה מעולם לא עברתי ניתוחים, אני אסירת תודה על כך.

במהלך משמרות הלילה הבודדות, היה לי הרבה זמן להרהר. במובנים מסוימים זה היה קצת מטורף, אבל יחד עם הפיזור בתוך הנוירוטיות הכללית שלי, היו רגעים של בהירות. אני זוכרת שהחלטתי להוריד את הביינדר שלי (נ”ע: לוחץ-חזה) בפעם הראשונה, זה היה רק ​​אני ועוד עובד אחד ותמיד ישבנו מאחור, והדבר המזוין הזה כאב. זה הרגיש הרבה יותר טבעי ששום דבר לא מכווץ את החזה שלי מתחת לחולצת העבודה שלי. התחלתי לדלג על זריקות טסטוסטרון כי הן עוררו בי הרבה חרדה, אז הזרקתי רק פעם או פעמיים בחודש. יחד עם הפחתה זו, ה”התקפים” שלי פחתו באופן דרמטי. אני זוכר שגלשתי באתרי סאברדיט לטרנסים בתקווה שאקבל כמה תשובות לגבי מה לעשות אם המעבר המגדרי לא משפר את הבריאות הנפשית שלי. היו הרבה פוסטים ששאלו את השאלה הזו, וללא ספק התשובה הנפוצה ביותר הייתה “פשוט להמשיך” ושיום אחד, כשהשינוי כבר יהיה טוב מספיק, הכל יהיה שווה את זה. היו פעמים בהן התבוננתי אחורה ותהיתי לגבי כמעט כל בחירה שעשיתי בחיי, למשל בנוגע למערכת היחסים שבה הייתי והמעבר לשיקגו. חשבתי איך כל הדברים האלה שקפצתי עליהם נואשת מתוך מחשבה שהם יצילו אותי, לא עשו כך. הדבר היחיד בו לא פקפקתי לגמרי, הייתה הבחירה שלי להיות טרנסג’נדר. זה דרש עימות יותר רציני עם המציאות.

ההחלטה מגיעה מבפנים

לא לכולם יש את הרגע הזה שבו הם מבינים שהם רוצים לבטל את המעבר המגדרי, אבל לי היה. הוא התרחש אחרי כמה שבועות של מחשבות מזדמנות על הזמנים של לפני המעבר, על הבגדים הנוחים שנהגתי ללבוש ואיך לא דאגתי אם הדברים ה”נשיים” שאהבתי יגרמו לאנשים “להטיל ספק שאני טרנס”. חשבתי על כמה אני מתעבת את האופן שבו בגדי גברים יושבים עלי ואת האופן שבו סגנונות גבריים נראים עליי באופן כללי. אני זוכרת שקיוויתי שהחברה הייתה מקבלת יותר את ה”גברים שאינם מתאימים למגדר”, כמוני. גם רציתי “לא להיות טרנס”, ואפילו נזכרתי שפרסמתי פוסט ב-reddit בעניין הזה וכתבתי על כך שלמרות שלהיות טרנס אימלל אותי, ידעתי שזה מי שאני באמת, ושאחרי שאעבור ניתוחים זה בטח ירגיש לי נכון.

לאחר שדיברתי עם כל כך הרבה טרנסים לשעבר, אני מבינה כעת כי סוג זה של חשיבה נפוץ בשבועות או בחודשים שלפני המעבר חזרה למגדר המקורי. ה”א-הא!” שלי, הרגע שבו הבנתי, קרה בפברואר 2018, כשג’יימי עשתה סרטון מונטאז’ המורכב מתמונות שלנו באופן כרונולוגי מהיום שבו נפגשנו (יומיים אחרי שהתחלתי עם הטסטוסטרון) ועד לא מזמן, יחד עם מוזיקה. כשצפיתי בסרטון, ראיתי איך הפנים שלי השתנו מצעירות, מלאות תקווה, ובעיקר מוכרות לי, אל פנים עייפות, חסרות הבעה וזרות.

למעלה: תמונות מתחילת המעבר. למטה: תמונות מהחודשים האחרונים לפני החזרה למגדר המקורי

התחלתי להתייפח ללא שליטה. בהתחלה, ג’יימי חשבה שאני בוכה כי אהבתי את הסרטון כל כך, אמרתי לה במהירות שזה משהו אחר, אך לא אמרתי מה. בכיתי, ובכיתי, ובכיתי. כל זיכרון שעוררו התמונות האלה הבזיק לנגד עיניי, כל הכאב שהשתקף מעיניי – צץ כעת בצורה חיה. ראיתי איך התמימות הפכה לייסורים והבנתי שאני בדרך הלא נכונה כבר הרבה מאוד זמן. לא ידעתי. לא ידעתי שזה יהיה ככה. הייתי רק ילדה.

איך יכולתי להיות כל כך טיפשה?

לא יכולתי להביא את עצמי לספר לג’יימי מה אני באמת חושבת. ידעתי שהיא כנראה תתחרפן ותנסה לגרום לי להפוך את הרגשות האלה להגיוניים, אבל זה היה מאוחר מדי בשביל זה עכשיו. הסכר נשבר. במקום זאת, נזפתי בשקט בעצמי ושקעתי בקטסטרופה פנימית, עד שאזרתי אומץ ואמרתי למטפלת המאוד פרו-להט”ב שלי: להיות טרנס הייתה טעות ענקית.

אני זוכרת את תגובתה בבירור: “אבל את תמיד מספרת לי על הדיספוריה הנוראה שלך!”

“אני יודעת, אבל אני… אני לא חושבת שזה מה שזה” עניתי והתחלתי לספר לה את המחשבות שלי, שעוד היו בתהליך הבנה, על איך פיתחתי את ה”דיספוריה” לאחר שגיליתי על זהויות מגדריות באינטרנט בתור נערה, בזמן שנאבקתי עם כל כך הרבה בעיות רגשיות אחרות במשך זמן רב, ושבדיעבד כנראה נסחפתי, וחשבתי שלהיות טרנס זה ההסבר והפתרון לכל הבעיות שלי. היא לא ממש שמעה אותי, והטילה ספק בדברים שאמרתי מהזווית של “את מנסה לשכנע את עצמך לא להיות טרנס כי טרנספוביה גורמת לך לשנוא את עצמך”. אירוני שאף אחד מעולם לא הטיל כזה ספק ברצון שלי להיות טרנס.

זה היה הרגע הראשון בו התחלתי להבין שמשהו לא בסדר בתנועת הטרנס, ובמוסדות בכלל. חוויתי את ההבנה המאסיבית הזו וזה היה מייסר, אבל לפחות זה היה משהו אמיתי, סוף סוף. והנה נתקלתי בכל הרציונליזציות האלה למה זה מכל הדברים, דווקא הרצון להפסיק להיות טרנס הוא סימפטום פסיכולוגי. לא ההשפעות של הטסטוסטרון, לא האמונה שלי שכל הבעיות שלי ייפתרו על ידי מעבר מגדרי, לא הסלידה שלי מלהיות נקבה, אלא דווקא העובדה שעכשיו ידעתי שהמעבר היה טעות.

יצאתי מהמפגש הזה בתחושת תסכול ואני לא חושבת שאי פעם חזרתי. ישבתי במכונית מחוץ לבניין, אמרתי לג’יימי שאני מתחרטת על המעבר שלי ושאני מטילה ספק בזהות הטרנסית שלי באופן כללי, והיא הייתה נסערת מאוד. היא הגיבה בכעס, ואמרה שאני בטח מבולבלת, וכמו המטפלת שלי, היא האשימה אותי שיש לי את המחשבות האלה בגלל בעיה פסיכולוגית בסיסית כלשהי, כאילו שרק אדם לא שפוי יתחרט אי פעם על היותו טרנס.

התגובה הקשה שלה לא הייתה משהו חריג אלא משהו שכיח בקהילה הטרנסית. מצד אחד יש רצון לעודד שאלות מגדריות אצל אלה שעדיין לא הטילו ספק במגדר שלהם (יש אנשים שמכנים זאת “פיצוח ביצה”), ומצד שני, יש פחד עז שאחרים ישנו את דעתם לגבי היותם טרנס או רצונם לבצע את המעבר המגדרי. ברגע שמישהו מטיל ספק במינו, יש דחיפה לעודד אותו לנקוט בצעדים לקראת מעבר מגדרי חברתי ורפואי. ברגע שהוא מתחיל, קשה לו יותר לשנות את דעתו ולחזור לחיות כפי שהיה חי קודם לכן. אני אישית כעסתי מאוד והרגשתי יאוש כאשר חברים בעבר הביעו ספקות לגבי האפשרות להזדהות כטרנסג’נדרים, ונהגתי לעודד שאלות מגדריות וזהות טרנסית אצל חברים שלי שעדיין לא הזדהו כטרנסג’נדרים. אני מתחרטת על כך מאוד עכשיו, מכיוון שחלק מהחברים האלה המשיכו למעבר מגדרי רפואי, ואני כבר לא מאמינה שזה היה לטובתם. בקהילה הטרנסית, אנשים מתמודדים עם הספקות והדיסוננס הקוגניטיבי של העמדת הפנים שהם מישהו שהם לא – על ידי עידוד אחרים לעשות את אותו הדבר. זו גם הסיבה שכל כך הרבה טרנסים מבוגרים דוגלים במעבר מגדרי של ילדים. אם ילד תמים וטהור יכול “להיות טרנס”, זה מאמת גם את הזהות ואת מערכת האמונות שלהם. כמות עצומה של אנרגיה מנטלית מוקדשת להשגת אישור ציבורי, ויחד עם זאת השתקה של כל דבר המעורר קונפליקט פנימי שתמיד קיים שם באחורי התודעה.

כשאדם שלם עם עצמו ומתבטא באופן טבעי, הוא לא מנסה לנהל באופן נואש את הכל ואת כולם.

בערך באותו הזמן, ג’יימי ואני התכוננו לטיול שאמא שלי הזמינה אותנו אליו, איתה ועם אחי, הפעם בתנאים סימפטיים. השיחה הדרמטית שלנו במכונית התרחשה שבוע קודם לכן ושתינו הרגשנו צורך להתנהג כאילו הכל בסדר, אחרי שעבדתי כל כך קשה כדי שאמא שלי תקבל את המעבר שלי. הרגשתי אשמה ומושפלת. להיות במקום אחר הרגיש לי קצת כמו קרקע ניטרלית שבה נוכל לנהל שיחות בצורה חופשית יותר ועם פחות שיפוטיות. עשינו צעידות ארוכות כדי לדבר על המעברים המגדריים, על הזהויות הטרנסיות שלנו, וכדי להרהר על חיינו עד לנקודה זו. במהלך ההליכות האלה, ג’יימי גם כן הודתה בפני עצמה ובפניי, שהיא לא רוצה להיות טרנסית יותר. הרגשנו הרוסות, מפוחדות, מבולבלות ומלאות חרטה, אבל הרבה יותר חופשיות.

כשחזרנו לשיקגו, היינו צריכות כעת להבין מה לעשות הלאה. אף אחת מהמשפחות שלנו לא ידעה מה אנחנו מרגישות, ושתינו פחדנו לספר להם. ישנה כמות עצומה של בושה בהבנה כמה פגיעה וכאוס נגרם לאחרים, במרדף אחר רעיונות שכעת נראים לך מגוחכים והרסניים. את חושבת על כל ההחלטות שקיבלת שלא היו קשורות ישירות למעבר המגדרי שלך אלא התקבלו תוך כדי מאמץ הרדיפה הגדול אחרי הפנטזיה. את מרגישה כאילו התעוררת פתאום בתוך בור שכרית לעצמך, בור שהינו עמוק מדיי בתוכו מכדי לטפס ממנו החוצה. את מרגישה לכודה, לחוצה אל הפינה, בפאניקה ובבושה עמוקה. החרטה מגיעה עם המון הלקאה עצמית, ובאותה העת, לא הייתה קיימת קהילת הטרנסים-לשעבר הגדולה שיש היום כדי לעזור ​לנו להבין שאנו לא לבד. אני זוכרת שחיפשתי מידע על חרטה של טרנסים באינטרנט, ומצאתי מאמר אחד של לסבית מבוגרת. אמנם היה לנו במשותף מעבר מגדרי-חוזר, אבל כל שאר החוויות שלה היו שונות ולא יכולתי לראות את עצמי בסיפור שלה. הרגשתי כמו צליפת שוט רגשית חזקה, כאילו התעוררתי זה עתה מתקופה של חמש שנים בהן סבלתי מאיבוד זיכרון לגבי איך הגעתי למקום שבו הייתי. הייתי רעבה לרמזים שיעזרו לי להבין את המקום בו אני נמצאת.

התחלתי לחפש על הנושא באינטרנט יחד עם מילות מפתח כמו “חרטה”, חיפשתי כל דבר שעשוי להדהד עם מה שחוויתי. ידעתי שהנרטיב הטרנסי הסטנדרטי שגוי, לפחות במקרה שלי, אבל התבוננות בסיפורם של אחרים עדיין הפחידה אותי. למעשה, קראתי לעצמי באותו הזמן א-בינארית ובחרתי בשם ניטרלי מבחינה מגדרית, מכיוון שעדיין נרתעתי באופן רפלקסיבי מלהיות אני עצמי, “ילדת סיס” מטונפת. זה הרגיש מאוד לא נוח, יותר לא נוח אפילו מאשר להיות FtM (“מנקבה לזכר”) והפסקתי את זה די מהר. ברגע שהסכר נפרץ, אותם טריקים ישנים של הונאה עצמית כבר לא היו נסבלים עבורי. אני זוכרת שמצאתי את הפורום reddit r/detrans, שבאותו זמן היו לו רק כ-100 מנויים, אם אני זוכרת נכון (כיום יש לו עשרות אלפים). זה נתן לי רמז לעובדה שלפחות קומץ אנשים בחוץ חשו גם כן חרטה על המעבר שלהם.

כשהבנתי את המשמעות של המעבר המגדרי שלי, רציתי מיד לחזור להיראות כמו בת. בגדי הגברים, השיער הקצר ושפם הטסטוסטרון הקטן והדביק שלי עשו לי בחילה. קניתי כמה בגדים בסיסיים, כמו חותלות וחולצות עם שרוולים ארוכים בגזרת נשים, דברים פשוטים שפעם אהבתי ללבוש לפני שעברתי את השינוי. קניתי גם איפור זול ופאה. למרות שכל אלו הפכו את ההשתקפות שלי במראה לפחות צורמת, הרגשתי כמו גבר בדראג. זו הייתה תחושה ממש גועלית  ולא נוחה. לא ידעתי אם אי פעם ארגיש נורמלי. ההבנה שהפנטזיה האסקפיסטית שלי שקיוויתי שתציל אותי מסבל הנעורים שלי הייתה הונאה, שאבה אותי ישר לתוך האומללות הישנה ההיא. ההשלכות של ההחלטות שלי החריפו את זה עוד יותר. הרגשתי לכודה לגמרי, חסרת תקווה.

איכשהו, המשכתי לבחור עבודות שבהן היו לי בסופו של דבר משמרות שלמות לבד, מה ששוב הקשה על הדברים במובנים מסוימים, אבל גם אפשר לי לעשות הרבה חיפושים באינטרנט. במשמרות הבודדות האלה מצאתי סאברדיט בשם r/GenderCritical. בהתחלה, השפה ה”טרנספובית” (כמו לקרוא לנשים טרנסיות “גברים”) החרידה אותי. הרגשתי כל כך אשמה על כך שאפילו קראתי את המילים האלה, אבל לא יכולתי להפסיק. זו הייתה החשיפה הראשונה שלי לפרספקטיבה כלפי נושאים טרנסיים שלא הייתה הנרטיב המיינסטרים, שכעת ידעתי שלא היה נכון עבורי. חיפשתי בסאברדיט נושאים של ביטול מעבר מגדרי וחרטה, וראיתי נשים צעירות אחרות מפרסמות סיפורים דומים לשלי. פרסמתי פוסט והגיע גל של תגובות חיוביות ומעודדות. מישהי המליצה ​​לי על הספר “מחיקה נשית” (Female Erasure) מאת רות בארט, שהציג הן עובדות מאירות שסותרות את הנרטיב הטרנס והן דימוי חלופי וחיובי של נשיות. אני עדיין זוכרת את הרגע הזה כשעמדתי כפופה מעל האייפד בזמן שעבדתי לבד בחנות השייקים, הייתה לי הבנה מרגיזה שלא רק שאני לא היחידה שעוברת את זה אלא שזו הייתה תופעה. עברתי מניפולציות, ניצלו אותי והייתי חלק מקהילה דמוית כת.

לזמן קצר התלהבתי מפמיניזם רדיקלי, והפרספקטיבה הפמיניסטית הביקורתית מגדרית מאוד משכה אותי. עדיין הייתי מאוד מבולבלת ורגילה לקבל אישור חיצוני, אז ניסיתי להתאים את עצמי לנרטיב “לסבית שעוברת מעבר מגדרי בגלל הומופוביה מופנמת ושנאת נשים”, נרטיב שהיה שכיח בחוגים של ביקורת מגדר. עם הזמן, למדתי לגבש את האמונות וההבנות שלי לגבי עצמי, והתרחקתי בהדרגה מהפמיניזם הרדיקלי, זה היה לקפוץ רחוק מאידיאולוגיה מגדרית.

ב -r/GenderCritical גיליתי על קבוצות הורים ותומכים בביקורת מגדר, כמו 4thWaveNow ולילי מיינארד (שעבורה כתבתי את המאמר הזה בשלב מוקדם של המעבר חזרה שלי). מצאתי שם הרבה מידע על אקטיביזם טרנסי, שחיתות, לכידה רגולטורית וממסדית, ועוד ביקורות לא אידיאולוגיות על התנועה הטרנסית שלא היו מזווית פמיניסטית חזקה. גיליתי על “דיספוריה מגדרית מהירה” (ROGD), שהוא מונח שטבעה החוקרת ליסה ליטמן. הוא מתאר דפוסים מסוימים שהורים דיווחו שקדמו להצהרה הפתאומית של ילדיהם המתבגרים שהם טרנסג’נדרים, בעיקר מתבגרים שלא הראו אי התאמה מגדרית מובהקת בילדותם. קראתי את המחקר שלה, ושמרתי לי כמעט כל פסקה.

  • בעיות בריאות נפשיות שהתקיימו מראש – יש. 
  • קבוצת חברים שבה מספר אנשים החלו להזדהות כטרנסים באותו זמן – יש.
  • ירידה בבריאות הנפש וביחסי הורה-ילד מאז ההזדהות כטרנסית – יש. 
  • הבעת חוסר אמון/אהבה כלפי אנשים שאינם טרנסג’נדרים והימנעות מבילוי בקרב חברים שאינם טרנסג’נדרים – יש. 
  • בידוד עצמי מהמשפחה – יש. 
  • נתינת אמון בנוגע למידע מגדרי המגיע ממקורות פרו-טרנסג’נדרים בלבד – יש. 
  • שימוש מוגבר במדיה החברתית ממש לפני ההזדהות החדשה כטרנס – יש.

הייתי בשוק. זה הייתי אני! ואולי יותר חשוב, זה היה… כולם! כל אותן נשים ביולוגיות צעירות שהייתי מיודדת איתן באינטרנט ובחיים הפיזיים שהזדהו כטרנס, מתאימות גם לתיאור המדויק הזה.

תוך כדי מחקר על תופעה זו, למדתי שבשנים שהתחלתי להזדהות כטרנס, הדמוגרפיה של אנשים המבקשים לעבור שינוי מגדרי השתנתה באופן דרמטי. למדתי שדיספוריה מגדרית הופיעה בעבר בעיקר בבנים לפני גיל ההתבגרות ובגברים בוגרים. למדתי שכבר נערך מחקר על הגברים האלה ושיש להם היסטוריה ומניעים שונים לגמרי ממני ומהבנות האחרות שמתאימות לתיאור של דיספוריה מגדרית מהירה (ROGD).

לבסוף, ראיתי שד”ר ליטמן הפכה למטרה בעקבות המחקר שלה. היא ספגה אש מפעילים שזעמו בנוגע לראיות שלה במחקר, אשר סתרו את הנרטיב הטרנסי בו הם כל כך תלויים בו רגשית. המוסד שלה הפנה לה עורף ולא היה מוכן להתייצב מול הפעילים.

הייתי מעוצבנת.

כעסתי על כך שמידע זה נמנע ממני על ידי הקהילה, מידע המציג דינמיקה דומה לזו של כתות או קבוצות דתיות קיצוניות, הבנתי את זה כעת. כעסתי על כך שאנשי הטיפול המקצועיים לא הבינו או לא התאמצו לקרוא את המידע הזה על דיספוריה מגדרית והדמוגרפיה שלה. כעסתי על כך שקיבלתי אישור בכל שלב, ורצונותיי הוטלו בספק רק כאשר התחלתי להביע חרטה על היותי טרנס. כעסתי על כך שאנשים שעשו ניסיון אמיתי להבין את המצב החדש הפכו למטרה, וכעסתי על כך שאני עצמי הייתי הופכת אותם למטרה עד לא מזמן אילו הייתי יודעת עליהם.

קיבלתי מהמצב הזה השראה ואיתחלתי מחדש את חשבון הטוויטר הישן עם 25 העוקבים שיצרתי במכללה ונטשתי. התחלתי להקליד בזעם שרשור המדבר בעד הרעיון של ROGD, וסיפרתי פרטים על מסלול החיים שלי כדי לגבות אותו. לא ידעתי אם מישהו יראה את הפוסט שלי, אבל רציתי להוציא את המחשבות האלה החוצה. מסתבר שאנשים ראו את זה, והתחלתי לקיים אינטראקציה עם אנשים אחרים שהחליטו להפסיק את המעבר המגדרי שלהם, עם הורים ועם אנשים מבקרי מגדר. זה היה ממריץ להיחשף לכמות כל כך גדולה של אנשים שהושפעו מהתופעה הזו שגם לי כל כך הזיקה. התמלאתי תשוקה להבין אותה (ואת החוויות שלי) בצורה הכי יסודית שיכולתי, ולהחליף רעיונות עם אחרים שגם כן הלכו לאיבוד בתוך הבלבול.

כשהתחלתי להרגיש מחוזקת מהידיעה שזו תופעה קיימת ולא כשל אישי, החלטתי שאספר להורים שלי כשאראה אותם בפעם הבאה. מתישהו באביב 2018, הם הזמינו אותי לבקר אותם בעיר הולדתי. ככל שיום הטיסה שלי התקרב, כך הרגשתי איך אני הופכת יותר ויותר מתוחה, ובאותו יום הייתי שבר כלי. לשדה התעופה בעיר הולדתי יש מסדרון ארוך, לוקח אולי 10 דקות לעבור מהטרמינל לאזור של איסוף הכבודה. אני זוכרת בבירור את ההליכה שלי במסדרון הזה ואיך ראיתי את ההורים שלי כשתי נקודות קטנות בסוף. הנקודות גדלו והדמות שלהן הפכה בהדרגה לחדה. בכל צעד הרגשתי יותר פחד, הלב שלי דפק בחזה, הבטן התהפכה והרגשתי סחרחורת מתגברת. במרחק של כ-50 מטר היה לי בלאק אאוט ולא ראיתי לכמה שניות! עד כדי כך פחדתי להודות בפני ההורים שלי ששיניתי את דעתי!

כשסיפרתי להם, זה היה באותו לילה בארוחת הערב. זו הייתה שיחה מביכה, אבל לפחות הם לא אמרו “אמרתי לך”. הם לא דיברו הרבה; אולי הם לא ידעו מה להגיד. הם כן אמרו שהם שמחים לשמוע את דבריי ושהם חושבים שביטול המעבר המגדרי הוא ההחלטה הנכונה. אחי די שתק לאורך השיחה, ומאוחר יותר באותו לילה שמעתי אותו אומר לחבריו למשחקים בדיסקורד, “נו, אחותי כבר לא טרנס”.

למרבה המזל, במקרה שלי לא קיימת ההתמודדות הקשה של לחיות עם נזקים גופניים קבועים, משהו שצעירים רבים אחרים עם היסטוריה דומה לשלי לא יכולים לומר. מה שלי נותר לעשות זה להשלים עם ההחלטות השגויות שעשיתי, החלטות שהפכו את ההתמודדויות הרגשיות שלי להרבה יותר כואבות, ואת היכולת שלי להסתגל חברתית ולקיים מערכות יחסים בריאות – להרבה יותר קשה. באופן כללי, ההחלטות שעשיתי לקחו את חיי לכיוון לא צפוי שהיה קשה מאוד לצאת ממנו. במובנים רבים, אני עדיין מנסה לצאת מזה. השנים שלאחר החלטתי לבטל את המעבר המגדרי, היו עמוסות באתגרים כאשר כל התמודדות הביאה איתה דרישה להתבגרות בזק. אני מאוד אסירת תודה על כך ואני גדלה לשמוח ולכבד את עצמי באמת, אבל זה גם הפך את מציאת המקום שלי בעולם לקשה. המשכתי להיאבק ברבות מהבעיות המקוריות שהובילו אותי להזדהות כטרנס מלכתחילה, כמו קשיים חברתיים, חרדות מאי התאמה, דימוי גוף ירוד, תחושת אבל לא פתורה מהילדות, בושה וקונפליקטים במשפחתי.

לחיות את החיים באשליה ולהתאמץ כל כך כדי לרדוף אחרי שקר, מרחיק אותנו מפתרון אמיתי של בעיות אנושיות טבעיות. גם אילו לטסטוסטרון עצמו לא הייתה השפעה כה מזיקה על נפשי ועל חיי, עצם האקט של זהות טרנסית ושינוי מגדרי, היה עבורי מעשה של פגיעה עצמית עצומה. רגשות ותחושות גוף הם דרכו של הלא מודע לתקשר עם החלק שלנו שחווה מידע מחשבתי מודע, בנוגע לאופן בו הסביבה והאנשים סביבנו משפיעים עלינו. על מנת להתמודד ולהתגבר על רגשות כואבים, עלינו להכיר תחילה ברגש הליבה ולחוש חמלה כלפי עצמנו על כך שאנו מרגישים את הרגש הזה, יחד עם ההקשר שבעקבותיו הוא נמצא בתוכנו. הזהות הטרנסית לקחה אותי רחוק מהמקום הזה אל מקום שבו האשמתי והענשתי את הגוף שלי על הרגשות שהיו בי. זה העמיק את הניתוק בתוכי והרחיק אותי עוד יותר מהיכולת להבין את הסיבות שהובילו אותי לחוש כזה עצב, פחד ורגשות של אבל. המעבר המגדרי לא הפך את בריאותי הנפשית לטובה יותר, הוא החמיר אותה מאוד. זה היה כמו לומר לילדה הפגועה בתוכי “לכי תזדייני”. זה היה כמו להגיד לה שהיא שהיא לא חשובה. זה היה כמו להגיד לה שאני שונאת אותה ורוצה להשמיד אותה. זה היה מעשה של מלחמה נגד עצמי.

למלחמה נגד עצמך יש מחיר. יש אחר כך שריפות לכבות, יש אפר ופסולת לנקות, יש ערים שצריך לבנות מחדש ויש קרקע שצריך לדשן, כדי שהחיים יתקיימו שוב. כאשר הרגע עברת מלחמה, הצרכים הללו של ההשתקמות מרגישים בלתי מושגים; הגוף והנפש מותשים מדי. הייתי צריכה להתחיל לא בפעולה אלא בהפניית תשומת הלב פנימה, תוך למידה כיצד לכבד את אותם הרגשות שניסיתי להדחיק ולחנוק. עם כל העמקה של תחושת חמלה לעצמי, יכולתי ליישם צעד אחד של פעולה שיניע אותי קדימה בעולם החיצוני. זה היה תהליך הריפוי וההחלמה שלי משנים שלא רק שהן התבזבזו, אלא גם משכו אותי כל כך עמוק למטה עד שכמעט טבעתי.

לעתים קרובות הרגשתי כאילו שההתעוררות מה”כישוף”, העבירה אותי אחורה בזמן אל האני בת החמש עשרה שלי. כאילו כל השנים של להיות טרנס לא באמת היו אני, והאני האמיתי שלי ששכב רדום מתחת להכל, יכול סוף סוף לעמוד זקוף, כעת כשהאישיות המזויפת התפוררה לה. בהיותי ה”אני האמיתי” שוב, שנים אחרי המעבר חזרה, אני עדיין לא יכולה להאמין לחלוטין שחייתי תחת הפרסונה השקרית הזו, זה לא באמת מרגיש שזאת הייתה אני. זה מצער אותי שהרגשתי צורך לדחות את עצמי במידה כזו שתגרום לי להתנתק לחלוטין ממי שהייתי, במיוחד שאני די מחבבת את עצמי עכשיו. אני מכירה בכך שרבות מהתכונות שלי, שהקשו על היבטים מסוימים בחיי, גם הופכות אותי לייחודית בצורה עוצמתית ביותר.

תמונות אחרי החזרה להזדהות כאישה. המצב כיום הרבה יותר טוב מבעבר, אבל עדיין דרך ארוכה לפניי.

אני מאמינה בכל מאודי היום שהתמודדות עם מצוקה היא הדרך היחידה שבה אדם באמת יכול להגיע לאושר ולהרגיש טוב עם עצמו, אבל יש דבר כזה פגיעה מיותרת. אני מתלבטת אם החוויות שלי הן כאלה, אני מניחה שנותר לי רק לקוות שהתגמול יהיה מתוק, כאשר אתגבר בצורה מלאה יותר על האתגרים שלי.

הסיפור שלי הוא לא מקרה. אני לא בעייתית במיוחד או חסרת אחריות, אבל אני בת מזל, כי יש אחרים שהנזק שנגרם להם היה גרוע הרבה יותר. למרות שיש בתוכנו הרבה כוח פנימי להתמודדות, אנו במצב היום שבו כל צעיר שנאבק באיזושהי עוצמה בהערכה עצמית, ברכישת חברים, בדרישות להתאים את עצמו לתפקידי מגדר סטריאוטיפים או בהתמודדות עם בעיות של דימוי גוף – מהווה מטרה וחשוף לניסויים רפואיים שעשויים להרוס לצמיתות את התפקוד של גופו, לפני שניתנה לו ההזדמנות לבנות זהות וכוח פנימי בעזרת האמצעים הרגילים הקיימים להתמודדות עם אתגרי החיים. הייתי עדה ממקור ראשון למקרים בהם הנזק הרפואי והפסיכולוגי שחוו אנשים מסוימים, הוא הרבה מעבר למה שיכול להיחשב כמידה נורמטיבית של מצוקה.

3 Comments

  1. נטלי

    זה קצת מזכיר לי את סוגיית הפרעת קשב והריכוז. לפני שנים ארוכות, לאחר שדיווחתי לחברה על רגישות יתרה לרעש, היא סיפרה לי שלאחר שאובחנה עם הפרעת קשב וריכוז, ונטלה ריטלין, היא חדלה להיות רגישה לרעש. היות והרעש הסביבתי הציק לי מאד, הייתי מוכנה לכל פתרון. הלכתי לאותו פסיכיאטר שבכמה דקות אבחן אותי עם הפרעת קשב וריכוז. התחלתי עם ריטלין, שבסופו של דבר רק החמיר את הרגישות שלי לרעשים, ואף הגביר באופן קיצוני את רמת החרדה. במקביל נכנסתי לקבוצות אינטרנטיות של הפרעת קשב וריכוז ואימצתי לעצמי זהות של מופרעת קשב וריכוז.

    קצת למעלה מעשור לאחר האבחון, עברתי 3 סוגי תרופות. אלו תרופות שיצרו בהתחלה קסם של תפקוד עילאי, סופר-וומני ומושלם, אך בחלוף חודשים ספורים הייתה דעיכה בהשפעה, והתרופות לא עזרו כבר. במקרה האחרון של ויונס, רק נוצרה תלות, כלומר אני נוטלת כעת ויואנס, כי בלעדיה אני לא מסוגלת לקום מן המיטה ולתפקד באופן מינימלי, אבל היא מזמן לא הופכת אותי לסופר וומן.

    כשאני חושבת על מה שמספרים (ובעיקר לא מספרים לנו) על תרופות להפרעת קשב וריכוז, וכמה הן לא מטפלות בבעיה, המוח מסתגל אליהן ומפתח עמידות כלפיהן, והן מייצרות תופעות לוואי, ואפילו מחמירות את המצב הקוגניטיבי לטווח הרחוק, אני חושבת על הטסטורון לנערות שמשוכנעות שהן “טרנסיות”. מילה במילה בשינויים המתחייבים. זה כאילו קהילה שלמה של אנשים שאימצו את נרטיב הפרעת הקשב – וקהילה שלמה של “אנשי מקצוע” שותפים להונאה העצמית של תרופות.

    כיום, בחלוף 11 שנים של נסיון 3 סוגי תרופות להפרעת קשב, כאשר כל תרופה יצרה קסם של תפקוד עילאי מספר חודשים ואז דעכה, אני יכולה לומר בודאות – שהתרופות הן סוג של אחיזת עיניים. שאני בדיוק באותו מקום כמו לפני האבחון ולפני נטילת התרופות, ואף יותר גרוע, כי כעת אני עמידה לתרופות. אם לפני 11 שנה, טרם אובחנתי, היו מספרים לי שהתרופות עוזרות לזמן קצר בלבד של מספר חודשים, ולאחר מכן השפעתן דועכת, ואם לפני 11 שנה טרם אובחנתי, היו מספרים לי שהפתרונות לשיפור הריכוז טמונים בפעילות אימון מוחי, ספורט, מדיטציה, תזונה ושעות שינה סדירות, הייתי יכולה, להשקיע את כל 11 השנים האחרונות בהתמדה בספורט, מדיטציה, אימון מוחי וכיו”ב.

    התרופות יצרו אשליה של שיפור מצב, הן שפרו את המצב לפרק זמן קצר מאד, שלאחריו הייתה הרעה במצב הקוגניטיבי והתפקודי. כשקראתי את מה שהמספרת הלנה כתבה על טסטורון לנערה שנדמה לה שהיא “טרנסית” פשוט הזדהתי עם כך שנגררתי אחרי נרטיב שמגובה באסמכתאות רפואיות כביכול.

    אני יודעת שהתגובה שלי אינה מגיבה ישירות לנושא המאמר, אבל, אני חושבת שתחום הפרעת הקשב והריכוז דומה להפליא לתחום הטראנסי, בכך שמדובר בזהות שהפכה להיות מאד פופולרית, וכאשר הקהילה הרפואית מצמידה לזהות הזו הצדקות רפואיות.

    אחת האמונות הרווחות בקשר להפרעת קשב וריכוז היא – שזו הפרעה “נוירולוגית, מולדת, לכל החיים”. לענ”ד זו אמונת סרק. אני עוסקת הרבה באימון מוחי ורואה כיצד לאחר אימון מוחי אינטנסיבי, כישורים קוגניטיביים שלי משתפרים, מה שסותר את התזה כי מדובר בהפרעה “מולדת, נוירולוגית, לכל החיים”.

    זיכרון העבודה שלי, שאומרים שהוא דפוק לנצח כחלק מהפרעת הקשב, השתפר פלאים בעקבות אימוני זיכרון פשוטים שביצעתי באמצעות משחקי זיכרון שזמינים באינטרנט.

    כיום יש לי ספק לגבי חלק מהנחות היסוד ה”מקובלות” “מדעית” לעניין הפרעת קשב וריכוז, ובפרט לגבי תפקידן של התרופות, והרעיון שזו הפרעה “מולדת, נוירולוגית, ולכל החיים”.

    המחשבות האלו עלו בי בעקבות ההצגה בסיפור של איזו אמונה קולקטיבית שגויה בדבר – דיספוריה מגדרית שהיא עובדה “מדעית”, ונהיה אחר הרעיון של דיספוריה מגדרית, אמונה ל”אותנטיות” של הדובר, רק כשהוא מספר את הנרטיב הרשמי של אידיאולוגית המגדר, והטלת ספק בו כאשר הוא מבטא את האותנטיות של עצמו, כשאינה תואמת את אידיאולוגית המגדר.

    כשאני התחלתי להטיל ספק בכל הנרטיב הרשמי של “מומחים” להפרעות קשב וקהילות רשמיות של הפרעות קשב, וסיפרתי שלפני האבחון והריטלין היו לי הצלחות לא מעטות, קיבלתי תגובות שפקפקו בתובנות האלו. סיפרו לי ש”לא באמת הצלחתי” לפני האבחון והריטלין, או שזו לא הייתה הצלחה אמיתית ושלמה…

    הרבה מהתגובות שקיבלתי – כשהתחלתי להטיל ספק בנרטיב הרשמי של “הפרעת קשב וריכוז” הזכירו לי כת, שבה אנשים החליטו על נרטיב מסוים, וכל דבר שהם ישמעו, הם ישבצו בנרטיב שהם החליטו עליו מראש. הבנתי שהתמונה מורכבת בהרבה מן הנרטיב הפשטני שכל עסקני הקשב והריכוז למיניהם מנסים לקדם…… וצריך להתבונן בעינים פקוחות ולא במשקפיים שמגובות בנרטיב שאימצת מראש.

  2. פינגבק:ההנגאובר של הטסטוסטרון – ג׳נדר קריטיקל ישראל

התגובות סגורות.