מתוך הבלוג של ניר מנוסי. המקור כאן.
[הערה לגבי התמונה: המצולם הוא ילד בן 10]
כל הארץ דגלים דגלים והמונים בירושלים ובתל-אביב פוקדים את מצעדי הגאווה. רבים מאד מהצועדים באים פשוט כדי לתמוך במה שנראה להם עשיית צדק חברתי בסיסי – שוויון זכויות לכל. אין ברצוני להיכנס לכל הנושא המורכב הזה, אך כן חשוב לי לנצל את השעה להפנות את תשומת הלב לכמה תופעות לוואי חמורות ביותר של מהפכת הלהט”ב, שהמודעות אליהן, בעיקר בארץ, נמוכה מדי.
כל התופעות שאמנה כאן קשורות לאות הרביעית מתוך LGBT (בעברית השלישית), שגם נוספה אחרי שלוש הקודמות: T בשביל “טרנסג’נדר”. טרנסג’נדר, לא מספיק יודעים, אינו מונח לאדם ש”שינה את מינו”, אלא פשוט אדם החווה את עצמו מבחינה נפשית כשייך למין ההפוך מגופו, דבר שלפני כמה שנים קיבל את הכינוי “דיספוריה מגדרית”. חלק מהטרנסג’נדרים הולכים עד הסוף עם ניתוחים והורמונים, חלק רק מבקשים שיפנו אליהם בשם גוף המין השני, וחלק איפה שהוא באמצע. אך לפי הגישה השלטת, די בעדות על חווית הדיספוריה (אין כל מדידה אובייקטיבית שאפשר לעשות כדי לאבחן אותה) כדי להקרא טרנסג’נדר.
ברצוני להצביע על ארבע תופעות מדאיגות המתרחשות כעת סביב נושא הטרנסג’נדר, ושכולן, עד כמה שידוע לי, במגמת עלייה.
א. אקס-טרנסג’נדרים והאצבע הקלה על ההדק
יש לא מעט אקס-טרנסג’נדרים – קרי, אנשים שעשו de-transition, חזרו להזדהות עם מינם הביולוגי – ומדבריהם עולה תמונה מדאיגה מאד של האופן בו הממסד הפסיכולוגי והרפואי מתייחס היום לאנשים הבאים ומעידים על הזדהותם עם המין השני. הם מספרים על פסיכולוגים ורופאים שמהר מאד, מהר מדי, פסקו שבעייתם היא דיספוריה מגדרית, וממילא שהפתרון לכל סבלם הוא לצאת למסע של שינוי המגדר, או כפי שהוא נקרא היום gender reassignment (“מינוי מחדש של המגדר” או “השמה מגדרית מחדש”, ביטויים אליהם נתייחס בהמשך). מדובר במסע שלם, המתחיל משינוי לבוש והבקשה שיפנו אליך בשם הגוף של המגדר השני, ממשיך בנטילה יומיומית של הורמונים המחוללים שינויים מרחיקי לכת בגוף (צמיחת שדיים וניוון שרירים אצל גבר; צמיחת שיער פנים, גדילת שרירים ונשירת שיער ראש אצל אשה), ושיאו בניתוחים יקרים ומסובכים (הסרת שיער בלייזר, כריתת האיבר הזכרי ובניית נרתיק מלאכותי אצל גברים; כריתת שדיים, כריתת רחם ולעתים בניית איבר זכרי פרוסטטי אצל נשים).
אך מסקנתם של אקס-טרנסג’נדרים אלו הוא שהדיספוריה המגדרית כלל לא היתה מקור סבלם האמיתי. הם סבלו מבעיות נפשיות אחרות, לא מטופלות, הקשורות בחרדה, טראומה, תיעוב עצמי, נטיות אובדניות, ועוד. הדחף שלהם להחליף את מינם הגופני נבע מרצון עמוק יותר לברוח ממציאותם, ‘לברוא’ מציאות ואישיות חלופיות בהן הסבל שהם חווים לא קיים. הרופאים והמטפלים לא דיברו אתם על כך, ולא השקיעו מאמץ בחיפוש הגורמים האלו. הם הזדרזו לפסוק שבעייתם היא דיספוריה ותקנתם שינוי מין, וכך העלו אותם על מסלול תעייה ואובדן דרך של שנים ללא טיפול בבעיותיהם האמיתיות. ברוב המקרים האלו השינויים שנעשו בגופם בלתי הפיכים. המראה של גבר המספר שכרתו את אבר מינו וכעת מתחרט על כך, ושל אשה שרירית שכעת חובשת פאה כי שערה נשר מרוב טסטוסטרון, מכמיר לב. הידעתם כי שיעורי ההתאבדות הגבוהים בקרב טרנסג‘נדרים מתרחשים רובם ככולם אחרי תהליך השינוי?
סיפוריהם של האקס-טרנסג‘נדרים מעלים את השאלה, כמה עוד אנשים ילכו בדרך זו? כמה עוד אנשים יגלו בדרך הקשה – או גרוע מכך, לא יגלו אף פעם – שהמקור האמיתי של בעיותיהם אינו שהם נולדו ב“גוף הלא נכון“, אלא במישור אחר לגמרי? הנתיב לתיקון האמיתי, עולה מדבריהם, אינו עובר דרך שינוי חיצוני של הגוף, אלא דרך מפגש נוקב ועבודת עומק עם הנפש.
לפרטים נוספים, ראו: https://sexchangeregret.com; https://www.youtube.com/watch?v=0R7DXnqkfJw; https://www.youtube.com/watch?v=NHKOdwGAvu8&t=137s
ב. ילדים טרנסג’נדרים והפקרות ההורים
יותר ויותר ילדים בארה”ב, בגילאים יותר ויותר צעירים, מזדהים כטרנסג’נדרים. אם ילד או ילדה טוענים שהם בעצם בני המין השני, הגישה השלטת של הממסד הרפואי והפסיכולוגי היום היא לאשר את חווייתם, לא רק במובן של להקשיב להם אלא במובן של להאמין להם ולעודד אותם, ואז להוציאם לדרך של שינוי מגדרם. לפני גיל ההתבגרות זה אומר שמשנים להם את שמם ולבושם, ומבקשים מהסביבה לפנות אליהם כאל בני המין השני. כשגיל ההתבגרות מתקרב מתחילים להזריק להם “חוסמי התבגרות” או “בְּלוֹקֶרִים” (puberty blockers) המעכבים את שינויי ההתבגרות. לאחר מכן, אם הם עקביים בדרישתם (ואחרי שנים בהם הם מזדהים עם המין השני רוב הסיכויים שכך יהיה) מתחילים לתת להם הורמונים של המין השני. השפעתם של כל ההורמונים האלה, במיוחד בגילאים צעירים, חזקה יותר ובמישורים מסוימים בלתי-הפיכה.
צריך להיות אדם תלוש לגמרי מהמציאות כדי לא להבין שיש כאן תנועה דו-סטרית בין הילדים והסביבה הבוגרת שלהם. ישנה תופעה ידועה הנקראת יאטרוגנסיס (iatrogenesis): מחלה הנגרמת לחולה על ידי המטפל המכניס לו רעיונות לראש. בתקופות שונים עוברים ילדים כל מיני תנודות וגלים לגבי הדימוי העצמי שלהם, מלחשוב שהם בן המין השני ועד לחשוב שהם גיבור-על. אנשים רבים חשבו בגילאים שונים שמא הם דומים יותר לבני המין השני, ואחר כך זה עבר להם. אלא שפעם הסביבה לא הדהדה מחשבות אלו בכזו עוצמה. היום כן. ההורים והמורים המודאגים מיד מייחסים משקל כביר לכל גילוי של גינונים ומאפיינים של המין השני, ולעתים אף שואלים בעצמם את הילדים שמא הם מרגישים כך. ילדים רבים הנהנים מתשומת הלב משתפים פעולה, ולפני שיודעים מה קורה התחיל כדור שלג שקשה להחזירו אחורה.
לכל זה נוסף אלמנט ה’טרנד’. סדרות ריאליטי המוקדשות לנושא, שערי מגזינים יוקרתיים, סרטוני יוטיוב רבים, סדרות דוקו אוהדות ועוד – כל אלו תורמים להעלאת קרנה של הטרנסג’נדריות כתופעה ‘עמוקה’, ‘מיוחדת’ ואפילו מגניבה. אלמנט הטרנד עוזר לתופעה להתפשט, ואכן היא מתפשטת בקצב מסחרר. לפי נתונים של המרכז האמריקאי למניעת מחלות, 2% מתלמידי התיכון בארה”ב מזדהים כטרנסג’נדרים, ועוד ועוד קליניקות לשינוי מין צצות ברחבי ארה“ב. האם מאז ומעולם אלו היו המספרים ופשוט לא ידענו להקשיב? או שמא נוצרה פה מגמה, אופנה, רצון להיות מגניב ומיוחד ולקבל תשומת לב מהתקשורת ומהסביבה? צפייה בשלל הסרטונים המציגים לראווה ילדים טרנסג’נדרים, חלקם לבושים כמלכות דראג חושניות ומופיעים בכנסים, מקשה מאד על הנסיון לראות כאן תופעה טבעית בלבד.
התוצאה היא תאטרון אבסורד שבו ילדים צעירים בגילאים שאינם יכולים להצביע, לנהוג, לעשן, לשתות או לקיים יחסים מחליטים על מינם, וכל הסביבה משתחווה להם. ’מם‘ אינטרנטי משעשע מציג תמונה של ילד טרנסג’נדר עם הכיתוב “קטן מדי כדי להחליט באיזו שעה הולך לישון, גדול מספיק כדי לבחור את מינו”. זה היה מצחיק אם זה לא היה עצוב. ומפחיד. ילדים זקוקים למבוגרים כדי שלא יתרגשו מהדמיונות ומצבי הרוח שלהם, כדי שיאפסו אותם ויכוונו אותם עד שיגדלו ויהפכו להיות אנשים בוגרים, מציאותיים ואחראים. אך כאן אנו עדים להפקרות הורית נוראית, ועוד בשם הדאגה לילד. לא מן הנמנע שבשנים בקרובות נחזה בגל של התאבדויות מילדים אלו, וכן מקרים של ילדים התובעים את הוריהם באומרם: איך נתתם לי להתבלבל כך, ולבלבל אתכם, כשהייתי בן 7? איך נתתם לי לקחת הורמונים כשהייתי בגיל 10? איך נתתם לי לכרות לעצמי את השדיים כשהייתי בת 13?
לפרטים נוספים ראו: https://www.youtube.com/watch?v=bnP_WoeNuwA; https://www.youtube.com/watch?v=msTGBJpfULE; https://psmag.com/social-justice/why-transgender-kids-should-wait-to-transition
ג. מגדרֵי המלך החדשים ודיבור כפוי
בסיפורו הנודע של האנס כריסטיאן אנדרסן שני נוכלים מצליחים לגרום לעיר שלמה להעמיד פנים שמלכם העירום לבוש בגדים מפוארים, וכל זאת מחשש להצטייר כטיפשים. בספר 1984 משרטט ג’ורג’ אורוול דיוקן של חברה טוטליטרית בה אנשים מחויבים לשוחח ב”ניוספיק”, שפה מלאכותית מוכוונת אג’נדה, וכתוצאה מאבדים את היכולת לבטא את דעתם ואף לגבש אותה. במחזה “ציד המכשפות” המחיש ארתור מילר כיצד אפקט העדר והרצון למצוא חן בעיני הכלל מביא להוקעתן ורדיפתן של נשים חפות מפשע.
תופעות אלו כולן מתממשות היום סביב הנושא הטרנסג’נדרי. איכשהו ההגדרות המילוניות הפשוטות שהאנושות משתמשת בהם משחר היותה – לפיהם “גבר” פירושו ‘אדם ממין זכר’ ו”אשה” פירושה ‘אדם ממין נקבה’ – נזנחים לטובת הגדרה חדשה: גבר הוא מי שמרגיש/ה גבר, אשה היא מי שמרגיש/ה אשה. במקום בגדי המלך החדשים יש לנו כעת את מגדרֵי המלך החדשים. כולם רואים מי גבר ומי אשה, אך מחשש להצטייר כ”חשוכים” ו”פרימיטיבים” משתפים כולם פעולה עם העמדת הפנים. כאשר קם אדם וצועק “המלך הוא עירום (ורואים מה מינו…)”, מוקיעים אותו כולם כ”טרנספוב”. אך כל חטאו של הילד הוא שהוא עומד על כך שהמשמעות הפשוטה של המלים ’גבר‘ ו‘אשה‘ תהיה, ובכן, המשמעות הפשוטה שלהן. אפשר אולי להשתמש במלים אלו בהשאלה בכל מיני צורות, ולהכיר בכך שיש אנשים שאינם מזדהים עם מינם, אך לא לשכתב את השפה מיסודה.
וזה לא רק שמות גוף. הניוספיק מביא עמו שלל מונחים משונים שלאט לאט מוחדרים לשפת האנשים. המונח המשונה שהובא לעיל, gender re-assignment, “מינוי מחדש של המגדר”, נשען על הטענה, שאין אלא לכנותה הזויה, שכאשר תינוק נולד אין מזהים את מינו אלא “ממנים” אותו להיות זכר או נקבה, כאילו מדובר בחייל שממנים אותו לתפקיד מסוים על בסיס ניחוש של תכונות האופי שלו. אך מין אינו תוצר של מינוי שאנו יוצרים. הוא עובדה ביולוגית שאנו פשוט מכירים בה.
כל זה היה נסבל אילו היה נותר בגדר לחץ חברתי בעלמא. אך במקומות רבים הוא הפך לאיסור המעוגן בחוק, או לפחות שעבירה עליו גוררת השלכות חמורות. במדינות מסוימות, אנשים הפונים לטרנסג’נדר בשם גוף שהוא לא רצה בו עשויים להיקנס בעלות של 250,000$. במקומות אחרים הם יאבדו את עבודתם. שמות הגוף שמחייבים אנשים להשתמש בהם אינם רק “היא” לגבר ו”הוא” לאשה, אלא גם מלים מומצאות לגמרי כמו “ve”, “xe” ו-“ze” (אל תשאלו אותי מה זה אומר). מאיסור של אמירת דברי הסתה עברנו לאיסור של משהו עמום הרבה יותר שנקרא “דיבור שנאה” (מי מחליט מה נחשב לדיבור שנאה?), וממנו לדיבור כפוי. זהו דבר חסר תקדים בתרבות המערב: היו בעבר חוקים שאסרו אמירות מסוימות, אך מעולם לא היו חוקים שחייבו אנשים להגיד דברים שהם לא רוצים. יש כאן קווים טוטליטריים שאסור בשום אופן לחצות.
לפרטים נוספים ראו: https://www.youtube.com/watch?v=cn5opUFNs-I; https://www.youtube.com/watch?v=s_UbmaZQx74
ד. הפגיעה בנשים
סטיבן ווד הבריטי הורשע באונס ומעשים מגונים והוכנס לכלא מספר פעמים. בספטמבר 2017, באחת משהיותיו בבית הכלא, הכריז ווד כי הוא אשה הכלואה בגוף של גבר, הוכר כ”אשה טרנסג’נדרית” והועבר לכלא נשים. במשך שלושת החודשים ששהה שם תקף ווד מינית שתי אסירות ודקר שלישית.
טמיקה ברנטס היא לוחמת MMA (אמנויות מלחמה מעורבות). ב-2014 היא מצאה את עצמה בזירה מול יריב מיוחד במינו (תרתי משמע): פאלון פוקס, “אשה טרנסג’נדרית” (קרי, גבר המזדהה כאשה) המתהדר בתואר “הלוחמת הטרנסג’נדרית הראשונה בענף” והידוע בכינוי “מלכת החרבות”. פוקס גרם לברנטס זעזוע מוח, וכן שבר בגולגולת שדרש שבעה תפרים. בעקבות הקרב אמרה ברנטס “מעולם לא הרגשתי שגוברים עלי בעוצמה כזו”.
אהבת חייה של סלינה סול, תלמידת תיכון בקונטיקט, ארה”ב, היא אתלטיקה. כל יום אחרי הלימודים היא מתאמנת בריצות למרחקים קצרים במטרה להגיע למקום הגבוה ביותר. אך מכיוון שקונטיקט היא מדינה “מתקדמת” המעניקה לכל ספורטאי את הזכות להתחרות לפי המגדר שהוא מזדהה איתו, לקבוצה של סול הצטרפו שני “בחורות טרנסיות” (שוב, גברים המזדהים כנשים), שבאופן טבעי, ועקבי, לוקחים תמיד את שני המקומות הראשונים. “זה מאד מייאש לעלות על המסלול”, מסבירה סול, “כשאת יודעת בוודאות שאין לך סיכוי להגיע לשני המקומות הראשונים, לא משנה כמה תתאמצי”.
הטרנסג’נדרים הם יקירי הפרוגרסיבים החדשים. אך האימוץ המוחלט של הנרטיב שלהם פוגע ביקירות הדור הקודם – הנשים. אפקט ‘מגדרי המלך החדשים’ הביא למצב בו במקומות רבים מחוייבים לראות בגברים המזדהים כנשים נשים לכל דבר. הפגיעה הברורה ביותר היא בעולם הספורט, שבו ענף אחר ענף גברים כאלו מתחרים בתחרויות נשים ולוקחים את המקומות הראשונים. אך אם המגמות הנוכחיות ימשיכו נראה תופעות נוספות: גברים המוצבים כשותפות לדירה של סטודנטיות במעונות סטודנטים מבלי שהסטודנטית רשאית להתנגד, גברים הנכנסים בהיתר גמור לחדרי הלבשה של נשים לצפות בהן מתלבשות, גברים הנכנסים לשירותים ציבוריים של נשים, וכן הלאה.
לפרטים נוספים: https://www.wsj.com/articles/the-transgender-war-on-women-11553640683
* * *
דיספוריה מגדרית היא תופעה ממשית, ויש להתייחס אליה בתבונה וברגישות מירביות. אך כחברה, עלינו גם לנהל שיחת עומק לגבי טיבה, אופני ההתמודדות השונים עמה והשלכותיהם. העובדות מצביעות על כך שהפן האישי והנפשי שלה מעוגן בהקשר רחב יותר – השקפתי, ציבורי וחינוכי – התובע אף הוא התייחסות רצינית ולקיחת אחריות.
הנתונים דלעיל הובאו כשירות לציבור. עשו עמם מה שאתם רוצים – הכרתם היא מחובתנו. חובה גם לדעת שהארגונים הלהט”בים, רובם ככולם, מקדמים את המגמות האלו. הם מזדרזים להגדיר אנשים המבולבלים לגבי מינם כטרנסג’נדרים. הם לא מתנגדים לתופעת הילדים הטרנסג’נדרים ומעודדים נערים ונערות לצאת מהארון כטרנסג’נדרים. הם מכנים כל מי שחולק על הנחותיהם “טרנספובים” ובכך מבטלים את טענותיהם ופוטרים עצמם מלענות להם (אם זה לא יקרה עם הפוסט הזה, זה רק בגלל שאני מטרפד זאת כעת). כדאי לחשוב על כל זה לפני שאתם מצטרפים למצעדים, מזוהים ככל שתהיו עם מטרות אחרות שלהם.
אני רוצה לסיים בפניה ללהט“בים עצמם. אני בטוח שלא כולכם שאננים מול התופעות שמניתי. אני בטוח שלפחות חלקן מבהילות אתכם בדיוק כפי שהם מבהילות אותי. מכם אני מצפה לצאת באמירות ברורות של התנגדות למה שתיארתי כאן, ולתת את הדעת כיצד יש ביכולתכם לתרום למיגורן.
להט”בים, אתם בצומת T. עשו בחירה נכונה.