מאת: קורינה קון
11 באפריל, 2022, תרגום מאת נעמה עציץ
מקור:
קורינה קון הוא מפתח תוכנה באינדיאנפוליס וחבר בארגון Gender Care Consumer Advocacy Network למען מטופלי מגדר.
כשהייתי בן 19 עברתי ניתוח לשינוי מין, או מה שנקרא כיום ניתוח מאשרר מגדר. הצעיר התמים שהיה אובססיבי לגבי המעבר לנשיות לא יכול היה לדמיין את עצמו מגיע לגיל העמידה. כעת, אני קרוב יותר לגיל 50, בוחן בקפידה את חשבון הפנסיה שלי, עושה דיאטה ומתעמל, בתקווה שאפרוש בבריאות.
מבחינת סדרי העדיפויות והאינטרסים שלי היום, אותו גלגול צעיר יותר של עצמי יכול היה להיות מצידי אדם אחר, עם זאת, זה היה האדם שגזר עליי חיים שלמים הנפרדים מאלו של שאר בני גילי.
ישנם היום ויכוחים רבים לגבי טיפול בטרנסג’נדרים, במיוחד בצעירים. אנשים אחרים עשויים להרגיש אחרת ממני בנוגע לבחירות שעשו, אבל אני יודע היום שלא הייתי מספיק מבוגר כדי לקבל את ההחלטה הזו. בהתחשב בהשפעות התרבותיות החזקות היום שמאירות על הנושא הזה בזרקור נעים, חשבתי שהשיתוף שלי בנוגע למה שהלוואי שהייתי יודע עשוי לעזור לצעירים ולהוריהם.
פעם האמנתי שכאישה יש לי סיכוי טוב יותר להצליח למצוא אהבה מאשר כגבר, אבל למען האמת, מעטים הם הגברים הסטרייטים המעוניינים לנהל מערכת יחסים פיזית עם אדם שנולד במין שלהם. כאשר חוויתי התאהבויות בתיכון כלפי בנים מהכיתה, האמנתי שהדרך היחידה בה הרגשות יוכלו לקבל ביטוי הדדי היא אם אשנה את הגוף שלי.
התברר שחלק מאותם בנים היו גם הומואים. מה היה עשוי להתרחש לו הייתי מתוודה לגבי עצמי? ההומופוביה שהשתוללה בבית הספר שלי במהלך משבר האיידס גדעה כל אפשרות כזו. היום, השלמתי עם עצמי לגבי כך שלעולם לא אמצא זוגיות. קשה להודות בזה, אבל זה הדבר הכי בריא שאני יכול לעשות.
בתור נער, חשתי דחיה מהמחשבה להביא ילדים ביולוגיים לעולם, אבל בחזון שלי לגבי העתיד דמיינתי שאני מתחתן עם גבר ומאמץ ילד. היה קל להקריב את היכולת שלי להתרבות במרדף אחר הגשמת החלום שלי. שנים לאחר מכן, הופתעתי מהכאב שחשתי כאשר חבריי ואחותי הצעירה הקימו משפחות משלהם.
בתור המתבגר שהייתי – אדם עם דיספוריה מגדרית, אבל גם עם חרדה ודיכאון – ההקרבות שהיה עליי להקריב נראו לי לא רלוונטיים. הגורם החמור ביותר לחרדה היה הגוף שלי. לא הייתי מוכן להתבגרות, וגם לא לדחף המיני החזק האופייני לגילי ולמין שלי.
הניתוח שחרר אותי מהדחפים של הגוף שלי, אבל הרס אברי הרבייה שלי הכניס אותי לסוג אחר של שעבוד. מיום הניתוח הפכתי לחולה הנזקק לטיפול רפואי, וכך אשאר כל חיי. אני חייב לבחור בין הסיכונים של נטילת אסטרוגן חוץ-גופי, הכוללים תסחיף ורידי ושבץ, לבין הסיכונים באי- נטילת דבר, הכוללים ניוון של בריאות העצם. ועם כל אחת מהאפשרויות הסיכון שלי לדמנציה הוא גבוה יותר, תופעת לוואי של חסימת טסטוסטרון.
מה חיפשתי בתמורה להקרבות שלי? תחושה של שלמות ומושלמות. כשנכנסתי לניתוח הייתי עדיין בתול, האמנתי שזה הופך את הבחירה שלי לרצינית ואותנטית יותר. בחרתי בשינוי בלתי הפיך עוד לפני שהתחלתי להבין את המיניות שלי. המנתח החשיב את הניתוח שלי כהצלחה, אבל יחסי המין לא הפכו אף פעם למהנים. כשאני מספר על כך לחברים הם נעצבים על האובדן, אבל בעיניי זה מופשט, אני לא יכול להתאבל על היעדרו של דבר שמעולם לא היה לי.
איפה היו ההורים שלי בכל זה? הם היו מודעים למה שאני עושה, אבל בשלב הזה ניתקתי אותם מהחיים שלי. לא הייתי צריך הורים שיטילו בי ספק או יעלו ציפיות ריאליות, במיוחד כשמצאתי את כל מה שאני צריך באינטרנט. בתחילת שנות ה-90 היה משהו שנקרא Internet Relay Chat. זה היה פורום אינטרנטי שאפשר לי להכיר זרים בעלי דעות דומות לשלי והיוו מקור בלתי נדלה לאישרור וקבלה.
אני מזועזע מלחשוב עד כמה המדיה החברתית של היום, עם בני הנוער המבולבלים, היא מעוותת. אני גם מודאג מהאופן שבו דמויות סמכות מאפשרות בקלות את המעבר המגדרי. אני הייתי צריך לשכנע שני מטפלים, אנדוקרינולוג ומנתח לתת לי את מה שאני רוצה. אף אחד מהם לא היה נתון ללחץ מקצועי “לאשרר” את הבחירה שלי, כפי שקורה היום.
יכול להיות שהייתי מבצע מעבר מגדרי גם אם הייתי מחכה כמה שנים. אם לא הייתי עובר, סביר להניח שהייתי סובל בעולם בדרכים אחרות. במילים אחרות, אני עדיין מתלבט כמה חרטה עליי להרגיש, אבל אני בסדר עם ההרגשה הלא חד-משמעית הזו.
איזו עצה יש לי לצעירים המתעניינים במעבר מגדרי? הלמידה כיצד לחיות בשלום בגוף שלנו היא התמודדות נפוצה. טרנדים של דיאטות, עיצובי בגדים וניתוחים קוסמטיים – הם כולם סימנים לכך שישנם מיליוני אנשים שבשלב כלשהו בחייהם מתקשים לקבל את ההשתקפות של עצמם במראה. האפשרות לקיים יחסי-מין עשויה להראות מפחידה, אבל יחסי מין הם דבר חיוני במערכות יחסים בריאות. תנו לזה הזדמנות, לפני שתשנו את הגוף שלכם לצמיתות.
ויותר מכל – האטו את הקצב. ייתכן שעדיין תחליטו לבצע את השינוי, אבל אם תחוו את העולם דרך הנוכחות בגוף שלכם כפי שהוא – אולי תגלו שאתם אוהבים אותו יותר ממה שחשבתם שאפשר.