פמיניסטית ג’נדר קריטיקלית ישראלית מתארת את תהליך ההתפכחות שלה

פמיניסטית ג’נדר קריטיקלית ישראלית מתארת את תהליך ההתפכחות שלה

נכתב על ידי אנונימית

“לא תמיד חשבתי ככה. פעם גם אני חשבתי כמוך”, זה מה שאני אומרת תמיד כדי לרכך את ההלם שנופל על כל מי שנחשף בפעם הראשונה לדעות הלא צפויות שלי. “לקח לי הרבה זמן להבין שהבדיחה על חשבוני”. אני ישראלית בשנות ה20 לחיי, פמיניסטית מלידה וג’נדר קריטיקלית בערך שנה, וזה היה חתיכת תהליך. גדלתי בשנות ה2000 בסביבה חילונית, שמאלנית ופמיניסטית. בתור ילדה תמיד חשבו שאני בן; התעקשתי להסתפר קצוץ, לנצח את הבנים בכדורגל, ולהפגין סלידה כל פעם שברבי או משהו ורוד נקרה בדרכי. למזלי הרב זה היה לפני שכת ה”נפש לא נכונה בגוף הלא נכון” שבתה קהלים “נאורים” בהמוניהם, כלומר בתקופה שסטריאוטיפים מגדריים עדיין נחשבו כמשהו לא פמיניסטי, ולי אפשרו להיות מי שאני: בת שאוהבת דברים “של בנים”. אם הייתי גדלה בתור אותה ילדה קטנה אבל בעידן הנוכחי, ובסביבה שבה פרופגנדה טרנסית נחשבת “פרוגרסיבית”, סיכוי גבוה מאוד שהייתי מוסללת לחיים בתור “גבר טרנס”.

להיות “פרוגרסיבית” היה חלק חשוב בזהות שלי במשך השנים. בגן התעקשתי שבנות לא פחות חכמות מבנים, בחטיבת הביניים עמדתי נגד בריונים שהציקו לחבר ההומו הראשון (אבל לא האחרון) שיצא מהארון בשכבה, ובתיכון הצטרפתי לתנועה פוליטית שמאלנית. כל חיי הבעתי את דעותיי בקולניות בכל מסגרת שהייתי בה, וכתוצאה זכיתי בהערכה רבה מהסביבה. אני רוצה לחשוב שזה בגלל שאני כריזמטית במיוחד, אבל זה כנראה פשוט בגלל שגזענות, סקסיזם והומופוביה נחשבו (בצדק) כדברים רעים בסביבה שגדלתי בה.

ואז נושא הטרנס נכנס לחיי. בניגוד לגזלייטינג מפעילי מגדר שאוהבים לטעון ש”תמיד היו ילדים טרנסג’נדרים, מגדרים א-בינאריים ומיליונים עם דיספוריה מגדרית”, הרעיון שיש דבר כזה “להיוולד בגוף הלא נכון” לא היה קיים או מדובר בילדותי ונעוריי. הכרנו את דנה אינטרנשיונל, אבל זה היה כל כך זניח שאף אחד לא הקדיש לזה הרבה מחשבה או דיבורים. התחלתי להיחשף לנושא בעיקר באינטרנט בשפה האנגלית. זה תמיד בא מ”נאורים” כמוני- חילונים ושמאלנים, וזה תמיד הוצג כמאבק צודק נגד דיכוי, כמו המאבקים של נשים, הומוסקסואלים או שחורים. מעולם לא חשבתי להטיל ברעיונות או באנשים שהציגו אותם ספק; אלה הרי היו ה”טובים” וה”נאורים” שכמותם רציתי להיות, וה”מאבק הטרנסי” הוא המשך טבעי של מאבקים לזכויות של קבוצות מוחלשות.

גם אחרי שנחשפתי לרעיונות האלה באינטרנט, במשך שנים הנושא המשיך להיות מאוד לא רלוונטי לחיי ולסביבה שלי. הנאמנות שלי ל”מאבק הטרנסי” התחזקה מאוד כשהתחלתי להכיר טרנסים בני גילי כשעזבתי את היישוב שבו גדלתי. בדיעבד, אני חושבת שבאופן חצי מודע פשוט זיהיתי את העניין הזה כהזדמנות לשדר לכולם סביבי כמה נאורה ופרוגרסיבית אני, במחשבה שזה יגרום לדמויות החדשות בחיי לראות אותי באור חיובי. זה עבד. במהלך האינטרקציה הארוכה בינינו עלו בי הרבה שאלות וספקות, אבל למדתי להדחיק אותם ולהיות בסדר עם הסתירות האינסופיות ברעיונות שהוצגו בפניי. “מה אכפת לי?” אמרתי לעצמי תמיד, “הרעיונות האלה לא פוגעים באף אחד, אבל הטלת הספק פוגעת בטרנסג’נדרים”.

אני חברה בקבוצת הפייסבוק “שיח פמיניסטי” בערך מאז שקיבלתי מחזור. הקבוצה ליוותה אותי בהתפתחות שלי מנערה לאישה צעירה, ולמדתי המון מהדיונים בה. ככל שנושא אידיאולוגיית המגדר נהיה יותר נוכח בה, חבריי החדשים התחילו להתגאות בזה שעזבו את הקבוצה אחד אחרי השני. “שיח פמיניסטי? יותר כמו שיח טרפי”, “אלה לא פמיניסטיות, אלה פאשיסטיות ששונאות טרנסים”. היה בזה משהו אדג’י, להיות כל כך פמיניסטית, שהפמיניסטיות האחרות לא מספיק פמיניסטיות בשבילי. “כן, הן טרפיות, שיח טרפי” גם אני התחלתי לדקלם את המנטרה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לעזוב את הקבוצה – התפשרתי ביני ובין עצמי על דילוג על הפוסטים ה”טרפיים”.

יום אחד, מתוך סקרנות ושיעמום, החלטתי להתחיל לקרוא אותם. פתאום נחשפתי לכתבות ועדויות מהעולם על דרכים שונות שבהן “זכויות טרנסים” נוצלו לרעת נשים- מניצחון של גברים בספורט נשים, ועד גברים שניצלו את ה”זהות הטרנסית” שלהם כדי להטריד נשים. הזדעזעתי. זה היה מנוגד לחלוטין לאמונה שלי, שלאף אחד לא נגרם נזק מתמיכה ב”זכויות טרנסג’נדרים”. “אבל רגע,” ניסיתי מיד להרגיע את עצמי, “אלה לא נשים טרנסיות אמיתיות. אלה גברים שמעמידים פנים שהם נשים!”. מרוב שנים של הדחקה, לקח לי רגע להבין ש”גברים שמעמידים פנים שהם נשים” זאת ממש ההגדרה של מה זה אומר להיות “אישה טרנסית”. בנושא הזה חשוב מאוד להבהיר: אני ממש לא חושבת שרוב הטרנסים הם אנשים מסוכנים ואלימים. להפך, אני חושבת שרובם המוחלט הם בעצמם קורבנות של כת המגדר. לא, האמונה הכוזבת ש”נולדתי בגוף הלא נכון” לא הופכת אנשים למרושעים או אלימים. מה שכן, לא יכלתי יותר להתכחש לעובדה שמה שמקודם כ”זכויות טרנסים” זה תחום פרוץ שניתן בקלות רבה לנצל אותו לרעה.

פתאום נזכרתי בסיטואציה שבה מישהי שהכרתי התרברבה בפני חברינו הטרנסים “כן, גם אני מרגישה מאוד קווירית ופלואידית”. זאת הייתה בחורה טיפוסית, כזאת שאוהבת שמלות וגברים, לכן לא עצרתי את עצמי מלשאול “מה זה בכלל אומר? מה הופך אותך לכזאת?”. כולם כעסו עליי אבל לא קיבלתי תשובה לשאלה. התחלתי לחשוב באופן ביקורתי על הסתירות האינסופיות באידיאולוגיה שקידמתי בעצמי. איך אפשר מצד אחד לומר שכל אספקט של “מגדר” הוא תוצאה של תפיסות חברתיות, ובו זמנית לטעון שזהות טרנסית לא יכולה להיות תוצאה של הדבקה חברתית? איך אפשר מצד אחד לומר שמגדר זה דבר פלואידי וגמיש, ובו זמנית להשתמש בו כטיעון בעד הליכים רפואיים בלתי הפיכים? מה זה בכלל אומר “להרגיש אישה” או “להרגיש גבר”? האם להיות אישה או גבר זה לא פשוט עניין של מציאות? ולמה כל פעם שגבר מנסה להסביר שהוא “אישה כמו כל אישה אחרת”, הוא מסביר שזה בגלל שהוא מזדהה עם אותם סטריאוטיפים מגדריים שפמיניסטיות נלחמו נגדם במשך שנים? האם הרעיון שלסביות הן טרנספוביות אלא אם כן הן פתוחות ליחסים עם “נשים טרנסיות” לא עומד בסתירה מוחלטת לטבע של מה זה אומר להיות לסבית? אלה רק חלק מהשאלות שפתאום צפו אצלי.

זאת הייתה ההתחלה של תהליך התפכחות ארוך וכואב, אך הכרחי. למדתי להפסיק לעשות לעצמי גזלייטינג ולהכיר בעובדה שאנשים לא באמת יכולים לשנות מין. התחלתי לקרוא על הנזקים המגוונים שאידיאולוגיית המגדר גורמת – הליכים רפואיים בלתי הפיכים בילדים ומבוגרים, סיכון של נשים במצבים פגיעים, ניכוס של הזדמנויות שנשים נלחמו משחר ההיסטוריה כדי לקבל.

לקרוא על דברים נוראיים שקורים במדינות אחרות לא בהכרח היה החלק הכי קשה. אני חושבת שאחד המכשולים הגדולים שהתגברתי עליהם היה הכרה בזה שאנשים שהאדרתי כ”נאורים”, “פרוגרסיביים” ו”בצד הנכון של ההיסטוריה” הפיצו שקרים ותמכו בדברים שפוגעים בנשים וילדים (ולא רק). נאלצתי לוותר על קטלוג של אנשים כ”נאורים” או “רשעים” לפי שייכות פוליטית שטחית, כלומר נאלצתי לוותר על מנגנון מחשבה שהפך את החיים שלי לפשוטים יותר (זה גרם לי באופן כללי להטיל ספק בהמון דברים שהאמנתי בהם באופן עיוור). ונאלצתי להכיר בזה שאם אני באמת רוצה להיות מישהי שמגנה על חלשים, אם אני באמת רוצה להיות לוחמת בעד זכויות נשים, ילדים והומוסקסואלים, אני צריכה לשחרר מהשקרים ששיתפתי איתם פעולה ולהתחיל להתנגד להם, בניגוד מוחלט למה שמצופה ממני בסביבה שלי.

אני יודעת שחלק מהקוראים יחשבו שזה מוגזם או לא רלוונטי לישראל. במובן מסוים, זה נכון שהנושא הזה עוד לא תופס אצלנו את הנפח בחברה ובפוליטיקה שהוא תופס במדינות אחרות (ארה”ב, בריטניה ועוד). אבל אם תתחילו להתעניין בנושא, תגלו שאנחנו בשלב די מתקדם של החרא הזה – גם בישראלים מספר מתגבר של קטינים מקבלים בלוקרים והורמונים (כריתת שדיים לקטינות מבוצעת באופן פרטי), אידיאולוגיה קווירית עושה את דרכה לתוך מערכת החינוך, וגם פוליטיקאים משתמשים בנושא הזה כדי לאותת לבוחרים שהם “מהטובים” וה”נאורים”, בדיוק כמו שאני ניסיתי לאותת לסובבים אותי עד לא מזמן (ראו ערך מרב מיכאלי).

אני חוששת שזה רק עניין של זמן עד שנשמע על גל של דטרנזישיונרים ישראלים, שלא לדבר על ניצול של “זהות טרנסית” כדי להטריד נשים (כבר שמעתי כמה סיפורים פרטיים, בעיקר מלסביות). תודה רבה למי שקרא עד פה. יש הרבה מה לספר ולכתוב, אולי אני אכתוב עוד טורים בעתיד. התקווה שלי היא שהסיפור האישי שלי יעזור לעוד אנשים לפתוח את העיניים ולהתחיל לחשוב באופן ביקורתי גם על רעיונות שמסווים את עצמם כ”צדק חברתי”, במיוחד בנות הדור שלי או צעירות ממני ששבויות במחשבה שהכת הזאת היא חלק בלתי נפרד מפמיניזם. “ג’נדר קריטיקל ישראל” זה מקום טוב להתחיל.