קישור לאתר המקורי, המכיל מידע מפורט על תופעות הלוואי והסיבוכים.
אף על פי שהכאב הפסיכולוגי של בנים עם דיספוריה מגדרית הוא אמיתי ללא ספק, מחקרים מגלים שטיפולים הורמונליים או ניתוחים למעבר מין אינם מספקים הקלה נפשית.
שיעורי תמותה מוגברים
הניתוח מעלה את שיעורי התמותה אפילו יותר מאשר טיפול הורמונלי .
הסתמך על נתוני התמותה מתוך המרשמים הלאומיים של שוודיה, מחקר ארוך טווח (בשנים 1973–2003) גילה כי זכרים המזהים עצמם כטרנסג’נדרים (TIMs) שעברו ניתוח לשינוי מין (SRS) חוו סיכונים מוגברים לתמותה, התנהגות אובדנית ותחלואה פסיכיאטרית בהשוואה לאוכלוסייה הכללית (Dhejne et al., 2011). נתוני התמותה הללו הושוו לאחר מכן לקבוצות ביקורת מהאוכלוסייה שתואמו לפי גיל ומין. כאשר השוו את סיכון התמותה של קבוצה זו לאחר הניתוח לשינוי מין לאנשים שעברו ניתוחים מסיבות אחרות, נמצא גידול משמעותי בסיכון לתמותה: עשר שנים לאחר הניתוח, לזכרים המזדהים כטרנס היה אותו סיכון תמותה כמו לאדם שלא עבר ניתוח אך קיבל טיפול הורמונלי חוצה-מין במשך 30 שנה.
סיבוכי מערכת השתן והמין
אצל רבע מהמטופלים מתפתחת צורה חדשה של דיסמורפיה גופנית; בשלושה‑רבעים מהם מתעוררים סיבוכים משמעותיים, ואצל חצי מהם נדרש ניתוח חוזר .
ממצאים אלו מסוכמים בתקציר של מחקר שפורסם בשנת 2024 (Bayraktar, 2024):
ניתוחי התאמה מגדרית אינם מבוצעים לטיפול באנומליה מולדת או אנטומית, אלא כדי לטפל בבעיות פסיכולוגיות של אנשים טרנסקסואלים. למעשה, אין ראיות חד-משמעיות לכך שבעיות פסיכולוגיות אצל טרנסקסואלים נפתרות באמצעות טיפולים הורמונליים ו/או ניתוחיים להתאמה מגדרית. להפך: קיימות ראיות לכך שבעיות פסיכולוגיות אלו נמשכות גם לאחר ההתערבויות הרפואיות והכירורגיות, ואפילו מחמירות אצל חלק מהטרנסקסואלים, כאשר אצל רבע מהם מתפתחת צורת דיספוריה חדשה כלפי הגוף. בעיות פסיכולוגיות בקרב טרנסג’נדרים אינן נפתרות על ידי ניתוח, ובשלושה רבעים מהמקרים מתפתחים סיבוכים נוספים הקשורים לניתוח. מרביתם המכריע של סיבוכים אלו הם במערכת השתן והמין, ולמעלה ממחציתם מצריכים ניתוחים חוזרים. עם זאת, בשיעור משמעותי מהמקרים התוצאה אינה מוצלחת, וסיבוכים אלו פוגעים באופן ניכר באיכות החיים של הטרנסקסואלים. הנתונים גם מראים שתוחלת החיים של טרנסקסואלים שעברו ניתוח מתקצרת בממוצע ב-25-28 שנים, עקב בעיות פסיכולוגיות, התאבדויות, סיבוכים ניתוחיים, ניתוחים חוזרים, ומחלות הקשורות לשימוש בהורמונים. תוצאות אלו הובילו לעלייה במספר האנשים שמבצעים מעבר מגדרי חוזר ומתחרטים על המעבר הרפואי והכירורגי, והגבירו את הדיונים האתיים בנושא זה.
המאמר המלא זמין בפורמט PDF כאן.
במכתב למערכת שפורסם ב-19 בפברואר 2025, מתאר אותו חוקר (כולל תמונות) מקרה של גבר מזוהה כטרנסג’נדר (TIM) שעבר ניתוח:
“מקרה של מטופל MtF (מזכר לנקבה) שהגיע עם תלונות על קושי במתן שתן וכאב. המטופל, שעבר ניתוח במרכז רפואי אחר, הציג נפיחות, כאב, ורגישות מתחת לפתח השופכה. המטופל סבל לעיתים קרובות מזיהומים, כאב ונפיחות, לא הצליח לקיים יחסי מין, וחווה בעיות שתן מתמשכות (במקרים של MtF, השופכה נחתכת בגובה השופכה הבולברית באזור הפירנאום; לכן, הפתח הגלוי במקרה זה הוא למעשה שופכה בולברית חתוכה. שופכה זו נמצאת במגע מתמשך עם הרקמות הסמוכות ועם האוויר, בדומה לפצע פתוח, דבר שגורם לזיהומים תכופים).”
הוא מסיים את מכתבו בשאלה ובקריאה לקהילת המנתחים:
“אנשים טרנסג’נדרים שעוברים ניתוחי התאמה מגדרית מאבדים את כושר הפוריות שלהם באופן בלתי הפיך, ומאבדים כמעט לגמרי את תפקודם המיני, כאשר גם תפקוד השתן נפגע באופן משמעותי… אז מה הם מרוויחים מכל ההפסדים האלו? כלום (נטען שבריאותם הנפשית משתפרת, אך אין לכך ראיות חד-משמעיות בספרות, ולמעשה קיימות ראיות ההפך). אז מהי הסיבה להתעקשות הזו על ניתוחים כאלו? בתור כירורג/אורולוג מוסמך לבצע ניתוחי התאמה מגדרית, אני רואה בהליכים הללו הליכים בלתי אתיים, ואני עוקב בדאגה אחר הפרקטיקה הרפואית הקיימת. אני כותב תזכורת זו כחלק מהאחריות המקצועית והמוסרית שלי, וממליץ לבחון מחדש את ניתוחי ההתאמה המגדרית אשר פוגעים בטרנסקסואלים. עלינו לפעול לפי העיקרון ‘ראשית, אל תזיק’, והעדיפות הראשונה שלנו צריכה להיות לא להזיק למטופלים שלנו.”
השוואה בין שיעורי דלקות בדרכי השתן (UTI) בקרב גברים המזדהים כטרנס לאחר ניתוח וגינופלסטיקה לבין נשים מלידה, מצאה כי הסיכון לפתח דלקות בדרכי השתן גבוה משמעותית אצל מטופלים טרנסג’נדרים. ההבדל הבולט ביותר נצפה בקרב קבוצת הגיל 40-59, עשר שנים לאחר הניתוח. הכותבים מציינים כי “הגורמים התורמים עשויים לכלול קושי בשמירה על היגיינה פרינאלית של הניאו-נרתיק, היעדר חיידקים מועילים ורירית נרתיקית טבעית, פתח שופכה רחב יותר, שיעור גבוה של היצרות פתח השופכה, והחדרת חיידקים זרים באמצעות מרחיבים ושטיפות”.
סיבוכים לאחר ניתוח
ניתוחים לשינוי מין מאופיינים בשכיחות גבוהה של סיבוכים לאחר ניתוח.
ב-2004 ביקש עיתון הגארדיאן (המהדורה האמריקאית) ממכון המחקר האגרסיבי למודיעין רפואי (ARIF) של אוניברסיטת ברמינגהאם לבחון את ממצאיהם של יותר מ-100 מחקרים עוקבים שנערכו על גברים המזדהים כטרנסג’נדרים לאחר ניתוח להתאמה מגדרית. המסקנה של המכון הייתה כי אף אחד מהמחקרים לא סיפק ראיות חד-משמעיות לכך שהתאמה מגדרית מועילה למטופלים. נמצא כי רוב המחקרים לקויים בתכנונם, וכי גם המחקרים הספורים שאכן עקבו אחרי מספר משמעותי של מטופלים לאורך שנים סבלו מליקויים – החוקרים איבדו קשר עם לפחות מחצית מהמשתתפים, וסיבוכים לא נבדקו. חוויות המטופלים עצמם קשות לקריאה.
המצב לא השתפר במהלך עשרים השנים האחרונות. בשנת 2023 פורסמו נתונים מקליניקת המעקב הראשונה בקנדה לטיפול לאחר ניתוח הבניית נרתיק (Potter ואחרים, 2023), שהראו שכמעט רבע מהגברים המזוהים כטרנסג’נדרים שעברו את הניתוח נזקקו לטיפול בשל סיבוכים כירורגיים או כאב במהלך שלוש השנים הראשונות לאחר הניתוח, ולמעלה ממחציתם חיפשו טיפול כבר בשנה הראשונה. יותר משלוש חמישיות (61.3%) הגיעו ליותר מביקור אחד והציגו יותר משני תסמינים או תלונות.
התסמינים השכיחים שדווחו על ידי מטופלים כללו כאב (53.8%), בעיות בהרחבה (הגוף מזהה את הניאו-וגינה כפצע פתוח ולכן יש צורך להרחיבו לכל החיים, ובשנה הראשונה אף מספר פעמים ביום. ראו כאן מסמך בן שמונה עמודים המתאר את משטר הטיפול לאחר הניתוח) (46.3%), ודימום מאתר הניתוח/הנרתיק (42.5%). בעיות בתפקוד מיני היו גם הן נפוצות (33.8%), כשחוסר אורגזמה (11.3%) וכאב בעת קיום יחסים (11.3%) היו הסיבוכים השכיחים ביותר. התופעות השליליות הנפוצות ביותר שזוהו על ידי צוותים רפואיים כללו גידול יתר של רקמת גרנולציה (38.8%), בעיות בתפקוד השתן (18.8%), ובעיות בריפוי הפצע (12.5%). סקירה מוקדמת יותר של הספרות הרפואית על סיבוכים בניאו-נרתיק במטופלים שעברו את הניתוח מראה שיעור סיבוכים כולל של 32.5% (כלומר, בכשליש מהמקרים) ושיעור ניתוחים חוזרים של 21.7% (יותר מאחד מכל חמישה מקרים) מסיבות שאינן אסתטיות (Dreher ואחרים, 2017).
מאמר נוסף (Mundluru ו-Larson, 2018) דן בסיבוכים שונים בניאו-נרתיק בגברים מזוהים כטרנסג’נדרים: חמישה עשר אחוזים סבלו מהיצרות של השופכה החדשה, דבר שגרם לדלקות בדרכי השתן ולכאב. בעשרה אחוזים מהמקרים התפתחה רקמת צלקת בתוך הניאו-נרתיק, מה שגרם לו להיעשות צר וקצר יותר. אחד מכל עשרה מטופלים סבל מהיצרות כללית של הנרתיק החדש, שפגעה בתפקוד המיני. בעיה משמעותית נוספת הייתה היווצרות “כדורי שיער” בתוך הנרתיק. סיבוכים נוספים כללו צניחת נרתיק (כאשר חלקו העליון של הנרתיק נחלש וצונח לתוך התעלה) ופיסטולה בין פי הטבעת והנרתיק (תעלה לא תקינה בין פי הטבעת לנרתיק, שגורמת להפרשות רקטליות מהנרתיק, כולל במהלך קיום יחסים).
סקירה רטרוספקטיבית של רשומות מטופלים שעברו ניתוח וגינופלסטיקה בין השנים 2016 ל-2023 במרכז רפואי המתמחה בטיפול במקרים מסובכים בפורטלנד, אורגון, מצאה כי רק שישה חודשים לאחר הניתוח 17.5% דיווחו על דלקות בדרכי השתן, ו-5.5% דיווחו על זיהומים באזור הניתוח. מדאיג במיוחד הוא הנתון שלפיו גם בטווח זמן כה קצר “חלק ניכר מהמטופלים נזקקו לטיפול בחדר מיון או לאשפוז”.
תמונת מצב פסיכולוגית
עקב מבנה המחקרים הקיימים, לא נצפה שיפור פסיכולוגי לאחר ניתוחים.
כבר ידענו ממחקר רחב היקף שבוצע בשוודיה, שהתבסס על נתונים שנאספו לאורך עשרות שנים, כי אנשים שעברו ניתוחים לצורך “התאמה מגדרית” התאבדו בשיעור הגבוה פי 19 משיעור ההתאבדויות באוכלוסייה הכללית (Dhejne ואחרים, 2011).
מחקר משנת 2020 טען בתחילה שיש שיפור פסיכולוגי לאחר ניתוח לשינוי מין (Bränström & Pachankis, 2020a); עם זאת, המחברים פרסמו תיקון לאחר ששיטותיהם הסטטיסטיות הועמדו בספק (Bränström & Pachankis, 2020b). בתיקון זה הם הודו כי “התוצאות לא הראו יתרון לניתוח מבחינת ביקורים רפואיים או אשפוזים הקשורים להפרעות מצב רוח או חרדה, או בעקבות ניסיונות התאבדות.” לא רק שאלו שנמנעו מלבצע ניתוח לא היו במצב גרוע יותר, אלא שהם גם ביצעו מחצית מכמות ניסיונות ההתאבדות החמורים, אם כי הבדל זה לא הגיע לרמת מובהקות סטטיסטית.
מחקר מ-2021 זיהה את כלל האנשים בקליפורניה שעברו ניתוח הבניית נרתיק או הבניית איבר זכרי (מטואידיופלסטיקה/פאלופלסטיקה) בין השנים 2012–2018, תוך שימוש במאגרי מידע של משרד תכנון ופיתוח הבריאות של מדינת קליפורניה. נמצא כי אף על פי ששיעור הפניות לפסיכיאטרים היה דומה בין קבוצות הניתוח להבניית נרתיק והבניית פין, ניסיונות התאבדות היו נפוצים יותר בקבוצת הבניית הנרתיק (4.4% לעומת 1.7%).
מדאיג אף יותר: שיעור ניסיונות ההתאבדות הכפיל את עצמו לאחר ניתוח הבניית נרתיק (3.3% לעומת 1.5%, מובהקות סטטיסטית p=0.017), אפקט שלא נצפה לאחר ניתוח הבניית פין.
התרמית של ניתוח הבניית איבר מין נשי (Vulvoplasty)
ד”ר ג’וזף כריזוסטום מוויילס כתב ל-NHS שהניתוחים הללו אינם יוצרים פות אנטומית ותפקודית אמיתית.
“בעבר כתבתי לראש ממשלת בריטניה כדי להביע את דאגתי בנוגע להליכי ניתוח מסוימים שמתבצעים תחת כסות של ‘טיפול מאשר מגדר’ (gender-affirming care) על ידי ה-NHS ומנתחים פרטיים בבריטניה. הליכים אלו כוללים וגינופלסטיקה, פאלופלסטיקה, ולוופלסטיקה, ומסטקטומיה דו-צדדית – כולם ללא התוויה כירורגית. הדאגה המרכזית שלי היא שהניתוחים הללו אינם מספקים למטופלים ואגינות, פינים או ולוות בעלי מבנה ותפקוד אנטומיים אמיתיים, ואינם משנים את מין האדם.
משרד ראש הממשלה העביר את מכתבי למחלקת הבריאות והטיפול החברתי (DHSC), שלא ערערה על טענותיי, אך הפנתה אותי להעלות את הסוגיות הללו מול שירותי הביר אנגליה. בהתאם להנחיה זו, אני פונה כעת אליכם, תוך התמקדות ספציפית בניתוח הבניית הפות. מצורפת טבלה מפורטת המדגימה מדוע אני סבור שההליך הזה מטעה מיסודו ויש לאוסרו בבריטניה.”
על פי המדריך לאנטומיה מעשית של קנינגהם, שבו נעשה שימוש ברחבי העולם, וכן הספר הלימודי “האנטומיה של גריי”, הוולווה מורכבת מהמבנים הבאים:
- אזור ה-Mons pubis (רכס הערווה)
- השפתיים הגדולות (Labia majora)
- השפתיים הקטנות (Labia minora)
- הדגדגן (The clitoris)
- מבוא הנרתיק (Vestibule of the vagina)
- פקעות המבוא (The bulbs of the vestibule)
- פתח הנרתיק (The vaginal orifice)
- פתח השופכה (The urethral orifice)
- בלוטות וסטיבולריות גדולות (בלוטות ברטולין)
הטבלה הבאה מציגה את ההבדלים בין פות ביולוגית נשית לבין ניאו-פות שנוצרת בגברים:
השוואה בין פות ביולוגית לניאו-וולווה (מניתוח הבניית פות)
| מבנה | פות ביולוגית | ניאו-וולווה מניתוח הבניית פות |
| רכס הערווה | בליטה טבעית של עור ושומן מעל עצם הערווה | נדרשות מספר Z-plasties ליצירת בליטה |
| שיער ערווה | מסתיים בקו אופקי באזור החיבור עם דופן הבטן | שיער נמשך כלפי מעלה עד הטבור |
| שפתיים גדולות | קפלים עגולים סביב החריץ הפודנדלי | קפלים מלאכותיים מעור שק האשכים ללא חריץ פודנדלי |
| פני השפתיים הגדולות | צד חיצוני עם פיגמנטציה ושיער, צד פנימי חלק עם בלוטות חלב | קפלים ללא פיגמנטציה או שיער פריך, ללא רקמה שומנית |
| רקמה שומנית וקשר לרצועה עגולה | רקמה שומנית עם חיבור לרצועה העגולה של הרחם | אין רקמה שומנית או רצועה – מבנה לא ניתן לשחזור |
| שפתיים קטנמות | קפלים דקים ללא שומן באורך כ-4 ס”מ | נוצרים מעור הפין – ללא בלוטות, שומן או זקיקים |
| בלוטות חלב בשפתיים הקטנות | קיימות בלוטות חלב המפרישות סבום להגנה | אין בלוטות חלב – אין הפרשת סבום או הגנה |
| וסטיבול (מבוא הנרתיק) | קיים – כולל פתחי נרתיק ושופכה, בלוטות ושקע | לא קיימים וסטיבול, בלוטות קטנות, שקע או פתח נרתיקי |
| דגדגן | מבנה זקפני שלם, שני corpora cavernosa, glans, corona | רקמת גלנס מושתלת, יוצרת צלקת – ללא corona או מבנה תקין |
| פנינים דגדגניות (Clitoral pearls) | קיימות בכשליש מהנשים | אינן קיימות במבנה הסינתטי |
| פתח נרתיק וקרום בתולים | קיימים | לא קיימים פתח נרתיק או קרום בתולים |
| Bulbs of Vestibule (פקעות המבוא) | קיימות מסות זקפניות סגלגלות עם חיפוי שריר | אין פקעות, אין מעטפת שריר או זקפה |
| חיבור בין הפקעות ודגדגן | קיימת קומיסורה שמחוברת לדגדגן | אין קומיסורה ואין חיבור לדגדגן |
| בלוטות ברטולין | קיימות בלוטות ברטולין | בלוטות אינן ניתנות לשחזור – נעדרות |
| שריר bulbospongiosus ורקמה זקפנית | קיים שריר תומך ורקמה זקפנית תפקודית | אין שריר תומך ואין רקמה זקפנית |
| רצועה תומכת לדגדגן (Suspensory ligament) | קיימת רצועה תומכת מהדופן הקדמית | נהרס במהלך הניתוח – אין רצועה תומכת |
התרמית בניתוח וגינופלסטיקה (הבניית נרתיק)
מתוך מכתבו של דר’ כריזוסטום, המצביע על ההבדלים בין נרתיק ביולוגי וכזה שנוצר בניתוח הבניית נרתיק.
“אני מודאג עמוקות מההליך המכונה וגינופלסטיקה, אשר מתבצע על ידי מנתחים פלסטיים ואורולוגים מסוימים במסגרת שירות הבריאות הלאומי (NHS) וגם במגזר הפרטי. לדעתי, הליך זה משווק באופן מטעה לצעירים פגיעים, לעיתים קרובות מתבגרים, תוך הבטחה ליצירת ‘נרתיק חדש’. כדי לשמר את ההטעיה הזו, ההליך נקרא ‘וגינופלסטיקה’, שם המרמז על יצירת נרתיק אמיתי.
מהמחקר שלי כאיש מקצוע רפואי, ברור כי ההליך הזה אינו יוצר נרתיק, אלא רק ‘פצע כירורגי עמוק המצופה בדש עור’. הגוף מזהה את המבנה הזה כפצע ומנסה לרפאו באמצעות תהליך גרנולציה ויצירת רקמת צלקת, מה שגורם לפתח להתכווץ עם הזמן. כדי למנוע סגירה, המטופלים נדרשים לעבור הרחבות תכופות ולעיתים מכאיבות במשך כל חייהם כדי לשמור את החלל הלא-טבעי הזה פתוח.
כדי להמחיש את הפער בין נרתיק טבעי לבין התוצאה של הליך זה, צירפתי בעמודים הבאים טבלה השוואתית. טבלה זו תבהיר עד כמה ניתוח זה סוטה מההבטחות שמציגים תומכיו.”
הטבלה מתארת את ההבדלים הביניהם באופן ברור: נרתיק ביולוגי נשי מופעל על ידי שכבות רקמה ייחודיות ותפקוד אנטומי מורכב, בעוד שהמבנה המלאכותי שנוצר בניתוח ומתואר כלא יותר מפצע כירורגי המכיל מעט מאוד מהמאפיינים הפיזיולוגיים והתחושתיים שמהווים חלק מהמבנה המקורי.
| מאפיין | נרתיק ביולוגי נשי | “נרתיק” מלאכותי מניתוח הבניית נרתיק |
|---|---|---|
| מבנה הכללי | צינור פיברומוסקולרי גמיש ומתכווץ | פצע כירורגי עמוק בדרום האגן שנטוֶה להתכווץ במהלך ההחלמה |
| רירית פנימית | אפיתל רב־שכבתי שטוח, לא קרנית | חושפת אפיתל קרנית (עור) קשיח |
| סביבה לחה | מותאמת כשאת העור רטוב באופן טבעי | מותאמת לסביבה יבשה; רגישות למים – עלולה להיחלש |
| lamina propria | שכבה עשירה בכלי דם וסיבים אלסטיים – מאפשרת גמישות ויכולת התרחבות | חסרה – אין גמישות, הפצע נוטה להצטלק |
| לחות טבעית | מים נכנסים מכלי הדם ושומרים על סביבה לחה | אין מנגנון לחות טבעי |
| בלוטות ורקמת קרטין | רירית נטולת בלוטות וקרטין | קיימות בלוטות זיעה, שומן, זקיקי שיער ושכבת קרטין – עלולים להצטבר ולגרום זיהומים |
| סיכון לריכוך (מקשייה) | הסיכון נמוך – רירית שומרת על לחותה | הסיכון גבוה – הפרשות מצטברות, ריח רע, מורסות וזיהומים |
| גליקוגן | נוכחות גבוהה של גליקוגן | אין כלל גליקוגן |
| חיידקי Lactobacillus & pH | לקטובצילים מפרקים גליקוגן לחומצה לקטית, משמרים pH ~3.5 – מונעים פתוגנים | אין חומציות מבוקרת – חיידקים ופטריות עלולים לגרום לזיהום וסכנה לספסיס (זיהום) ומוות. |
| צוואר הרחם | קיים – מפריש ריר מנקה ומסכך | נעדר – אין ריר צווארי |
| שכבת שריר | קיימת – מאפשרת תחושה ויכולת התכווצות | נעדרת – אין תחושה או כיווץ |
| שכבת adventitia | כוללת רקמת חיבור צפופה, כלי דם וסיבים אלסטיים | נעדרת – אין אספקת דם או גמישות |
| פקעות מקרקע תת־נרתיק | קיימות – רקמה זקפנית מלפני פתח הנרתיק | נעדרות |
| בלוטות ברטולין | קיימות – מפרישות ריר לסיוע בחדירה | נעדרות |
| שריר bulbospongiosus | קיים – עוזר לסגירה ולזקיפות דגדגן | נעדר |
| עצבוב רירית | רשת עצבים עשירה – מעוררת תחושה מינית במהלך יחסי מין | אין עצבים – אין תחושת עוררות מינית |
סיבוכים של הבניית נרתיק (Vaginoplasty)
גברים שעברו ניתוח מדווחים על בעיות שונות כגון ריח, דימום, דליפה, זיהומים ועוד.
מספר מחקרים עדכניים מצביעים על כך שרוב האנשים העוברים ניתוח הבניית נרתיק מדווחים על קשיים ותפקוד מיני לקוי, כולל ריח רע, דליפות, דימומים, זיהומים, ותפקוד מיני לקוי.
Hallarn ואחרים (2023) ערכו סקר שאלונים בקרב קנדים שעברו וגינופלסטיקה לפחות שנה קודם לכן. מרבית הניתוחים בוצעו במונטריאול. יותר ממחצית (57%) חוו לפחות תסמין וגינלי אחד לאחרונה – השכיחים ביותר היו ריח רע (27%) ודימום נרתיקי (21%). הנשאלים דיווחו לעיתים קרובות על ריח לא נעים, דימומים, זיהומים בדרכי השתן, וצמיחת שיער לתוך השופכה. פחות מ-10% השתמשו ב”ניאו-נרתיק” שלהם ל”קיום יחסי מין נרתיקיים חדירים עם אברי המין של בן/בת זוג”. עבור מטופלים אלו, שאינם מקיימים יחסי מין חדירים באופן קבוע, המחקר מציין כי “הרחבה היא פעולה הכרחית למניעת היצרות הנרתיק [כלומר, היצרות של תעלת הנרתיק, המקשה על מתן שתן או קיום יחסי מין], ורוב המרכזים הכירורגיים ממליצים על הרחבה שבועית לאחר שנה מהניתוח, אם המטופל אינו מקיים יחסי מין הכוללים חדירה בקביעות.”
במחקר עוקבה רטרוספקטיבי שכלל 37 מטופלים הולנדים מהמרפאה באמסטרדם, שעברו ניתוח הבניית נרתיק בין השנים 2000-2016, 67% דיווחו באופן קבוע על קשיים בתפקוד מיני, 38% מעולם לא ניסו קיום יחסי מין נרתיקיים עם פין, ו-25% לא חוו אורגזמה. מכתב למערכת שנכתב מאוחר יותר סיכם את הממצאים כך: “מתבגרים העוברים תהליך רפואי/כירורגי של חוסמי התבגרות/אסטרוגן/וגינופלסטיקה במהלך גיל ההתבגרות או הבגרות הצעירה, מדווחים לעיתים קרובות על קשיים חמורים בתפקוד המיני, כולל קושי בהגעה לאורגזמה, כאב בעת קיום יחסי מין, ותחושות של בושה כלפי איברי המין שלהם.“
מטא-אנליזה חדשה בנושא תפקוד מיני לקוי לאחר הניתוח מצאה כי בקרב גברים מזוהים כטרנס (TIMs) שעברו וגינופלסטיקה, צניחת איברי אגן התרחשה בעד 7.5% מהמקרים, דליפת שתן השפיעה על עד 15% מהמטופלים, ותסמינים של גירוי במערכת השתן (כגון תכיפות ודחיפות) הופיעו בעד 20% מהם. 54% מהמטופלים דיווחו על תפקוד מיני לקוי, ועד 75% חוו כאב בעת קיום יחסים או חוסר אורגזמה (אנורגזמיה).
סקירת ספרות רחבה בנושא כאב ותפקוד לקוי לאחר וגינופלסטיקה בקרב TIMs מצאה כי היצרות נרתיק (תעלה נרתיקית צרה או קצרה המקשה או מונעת קיום יחסי מין או מתן שתן) הייתה הסיבוך המדווח ביותר עם שיעורים של עד 42%. תסמיני דליפת שתן נפוצים (לפי הערכת המטא-אנליזה: כ-17%) כללו: דליפה, דחיפות, התכווצות, עצירה, התזה, ואצירת שתן. שיעורי התפקוד הלקוי של מערכת השתן הגיעו לשיעורים גבוהים במיוחד – עד 90%.
כאב דווח באזור הגב התחתון, האגן, הירך, איברי המין (לא בהקשר מיני), ובבטן. עד 40% מהמטופלים דיווחו על כאב אגני שאינו קשור ליחסי מין. באחד המחקרים שכלל 139 מטופלים, 91 מהם דיווחו על כאב בדרגה “בינונית” ו-24 על כאב “חמור”.
השפעות ארוכות טווח של אורכיאקטומי (הסרת אשכים)
ד”ר כריזוסטום מתריע כי הניתוחים גורמים לסיכוני מטבוליזם ומחלות לב, סטולים ושבץ בעתיד. להלן מכתב שכתב למפקח על שירותי הבריאות בווילס (HIW).
מאת:
ד”ר ג’וזף כריזוסטום, MS (כירורגיה כללית), FRCSEd
Barry XXXXX
אל:
HIW ויילס, מחלקת איכות הסיעוד
נושא: השפעות מטבוליות מזיקות ארוכות טווח של סירוס כירורגי דו-צדדי (Orchidectomy) ללא התוויה ניתוחית בקרב צעירים באנגליה וולס
לכל מאן דבעי,
הגיעו לידיי לדיווחים על מטופלים גברים צעירים העוברים ניתוח כריתת אשכים דו צדדית (orchidectomy) ללא כל התוויה כירורגית, במסגרת שירותי הבריאות הלאומיים (NHS) או על ידי מנתחים פרטיים הפועלים תחת מנגנוני מימון חיצוניים, כולל דרך ועדת השירותים המשותפת (JCC) בוולס. מדובר בפרקטיקה מדאיגה הדורשת בדיקה מיידית.
ניתוח סירוס דו-צדדי משמיד את תאי ליידיג, המהווים כ-20% ממסת האשך של גבר בוגר, ואחראיים לסינתזה של טסטוסטרון מכולסטרול. טסטוסטרון, הורמון המין הגברי המרכזי, מווסת תפקודים פיזיולוגיים רבים באמצעות קישור לקולטנים אנדרוגניים ועידוד סינתזת חלבון ברקמות כמו הערמונית, השרירים, העצמות והאשכים. היעדרו גורם להפרעה עמוקה במטבוליזם של שומנים וגלוקוז, מעלה את הסיכון לתסמונת מטבולית, סיבוכים לבביים, ומחלות לב איסכמיות מוקדמות.
מחקרים מראים כי חסר בטסטוסטרון מגביר את פעילות האנזים PCSK9, פוגע בפעולת קולטני ה-LDL בכבד ומוביל לעלייה ברמות הכולסטרול הרע (LDL). מנגנון זה תורם לטרשת עורקים, ומוחמר עוד יותר עקב חסר בטסטוסטרון, שמזרז הצטברות כולסטרול והפרעות מטבוליות. בפועל, ה-NHS חושף את המטופלים שעברו כריתת אשכים לשורת סיבוכים ותופעות לוואי הקשורים להיפרכולסטרולמיה, כולל סוכרת, תת-פעילות של בלוטת התריס ותסמונת נפרוטית.
עדויות מצביעות על כך שחסר בטסטוסטרון קשור לתפקוד לב ירוד, כולל תגובתיות מופחתת למצבי דחק, שינוי בקליטת סובסטרטים מטבוליים, ועלייה בסיכון לאי ספיקת לב – גם אצל מטופלים ללא מחלות לב קיימות. מחקרים אף הדגישו את התועלת שבטיפול בטסטוסטרון להקלה על תסמיני אי ספיקת לב, מה שממחיש את תפקידו המרכזי בשמירה על בריאות הלב.
הנוהג לבצע סירוס אצל צעירים עם דיספוריה מגדרית – מצב פסיכולוגי המופיע ב-DSM-5 אך אינו נחשב כהתוויה ניתוחית בספרי רפואה מקובלים – חושף את המטופלים לסיכונים מטבוליים ולבביים לכל החיים. סיכונים אלו, הכוללים שבץ, התקפי לב ואי ספיקת לב, צפויים להופיע תוך כמה עשורים, ולגרום לנזק שניתן היה למנוע ולעלויות בריאותיות כבדות.
דיספוריה מגדרית דורשת טיפול נפשי, לא הליכים כירורגיים בלתי הפיכים. אני קורא לממשלות בריטניה וויילס להפסיק לאלתר את הפרקטיקה של סירוס צעירים בשל אבחנה פסיכיאטרית. כמו כן, יש לשקול מחדש את מרשמי התרופות האנטי-אנדרוגניות והאסטרוגנים הניתנים לגברים ביולוגיים, שכן תאי גופם מותאמים מלכתחילה להגיב לטסטוסטרון.
ההשלכות ארוכות הטווח של הליכים אלו יביאו לכך שאנשים רבים ידרשו מהמדינה דין וחשבון על שאפשרה קיום פרקטיקות מזיקות כל כך.
סיפור אישי
“מלבד שמירה על היגיינה, אני מבצע הרחבה בערך ארבע פעמים בשנה, כל פעם למשך 20 דקות, וזה אף פעם לא נסגר – רוב הזמן אני לא טורח מעבר לניהול טפטוף השתן אחרי ביקור בשירותים כתוצאה מהשופכה שלי שהוצרה, הכאב החותך מדי פעם, והייאוש מהטיפשות שלי.
האגן שלי מתנהג כאילו ננעץ בו חפץ חד – מנסה להחלים כל הזמן, מבולבל לחלוטין מה לעשות עם העצבים. השופכה שלי עוברת מחזורים של היצרות, מה שאומר שכל שנתיים אני צריך לעבור ניתוח נוסף לפתיחה שלה.
בטלו את דבריי אם בא לכם, ותגידו שזה רק ‘תוצאה ניתוחית גרועה’, אבל זה לא. תאמינו או לא – אפשר לומר שהיה לי מזל, אני מסוגל להגיע לאורגזמה, אבל אין תחושה כלל באזור המפשעה החיצונית. ניסיתי לדקור עם סכינים ומחטים נקיים כדי לבדוק אם אני מרגיש משהו – אבל פשוט אין תחושה. יש אזורים בודדים שבהם יש חיבור עצבי, אבל ברובו הכל רדום. זה לא נדיר.
רוב החברים שלי שעברו ניתוח לשינוי מין לא חשים דבר. כלום.”