המודרניזציה של רפואת מגדר – דעה של רופאת ילדים

הרפואה הפוסט-מודרנית עשויה להידמות באופן שטחי לרפואה המודרנית, אך היא מבקשת לפרק את הפילוסופיה הבסיסית שלה.

מאת: אריקה לי, 21 ביוני 2023. תרגום מאת נעמה עציץ.

מקור: https://www.realityslaststand.com/p/a-pediatricians-manifesto-for-the

מבוא

הניצול לרעה של אתיקה וחוסר הכבוד למדע המתרחשים במרפאות המגדר העכשוויות, מהוות כבר זמן רב נושא לדיון אינטנסיבי. במאמר זה, מתארת ד”ר לי שמונה דרכים שבהן העיסוק ברפואה במרפאות המגדר האמריקאיות הנוכחיות הוא חריג ביותר. בהמשך היא מסבירה את התנהגותם של אנשי המקצוע בקליניקות אלה על ידי דוקטרינת הצדק החברתי הביקורתי, ומציינת כי אידיאולוגיה ודוקטרינה מהפוסטמודרניזם משפיעות וקובעות את התנהגויותיהם של העוסקים ברפואת מגדר.

ד”ר אריקה לי היא רופאת ילדים ממדינת וושינגטון. היא למדה בבית ספר לרפואה באוניברסיטת קליפורניה דייוויס ועברה התמחות ברפואת ילדים כללית בלוס אנג’לס. כיום היא מלמדת סטודנטים לרפואה בשלושה בתי ספר ומלמדת מתמחים מארבע תוכניות התמחות. היא הוסמכה לטפל בילדים בבתי חולים על ידי המועצה האמריקאית לרפואת ילדים, והיא בעלת התמחות המזדהה כרופאה כללית. ד”ר לי נלהבת לסייע למתמחים בהתמודדות עם בעיות קליניות על ידי מיפוי שרשרת תהליכי סיבה ותוצאה, כך שניתן לבחון כל צומת בשרשרת כהזדמנות פוטנציאלית לשבור את הפתולוגיה.

הפסיקו לקרוא למקצוע שלי “רפואה מערבית”

“הוא קיבל את התרופות שלו נגד כאב ואת התרופות הפסיכיאטריות שלו”, אמרה האחות. במהלך חילופי משמרות בבית החולים לילדים, האחות שסיימה משמרת סיפקה דיווח לאחות שהגיעה בנוגע לחולים הנמצאים תחת טיפולן. “הוא קיבל אישור רפואי”, המשיכה האחות, “הצוות הפסיכיאטרי יבדוק אותו ויקבע אם הוא צריך לעבור למחלקה הפסיכיאטרית בגלל ניסיון ההתאבדות שלו. ו…” האחות עצרה. “הרגע נתתי לו טמפון בשביל… אלוהים, זה כל כך מוזר להגיד את זה. היום היא קיבלה מחזור”.

זה נוסח של שיחה אמיתית ששמעתי. אני רופאת ילדים המתמחה בטיפול בילדים המאושפזים בבית החולים. אחת הסיבות השכיחות ביותר שנערה מתבגרת המזדהה כטרנס מתאשפזת בבית החולים היא עקב ניסיון התאבדות באמצעות מנת יתר של תרופות. שבע שנות הכשרה קפדנית שעברתי בבית הספר לרפואה והתמחות ברפואת ילדים היו מלאות בלמידה של עקרונות הרפואה המודרנית. עם זאת, אני נאבקת יותר ויותר עם התחושה שהמקצוע שלי מתרחק מהמודרניות שלו. אני מאמינה שהרפואה הופכת “קווירית” או עוברת פוסט מודרניזציה. תנו לי להבהיר.

קיימים מטא-נרטיבים מגוונים בנוגע לבריאות וריפוי ברחבי העולם. הצורה העיקרית של רפואה אלופתית, המכונה בדרך כלל “רפואה מערבית”, סותרת ככל הנראה “רפואה מזרחית” או אלטרנטיבות אחרות. סיווג זה מצביע על שוויון בין הרפואה ה”מערבית” ל”מזרחית” או ל”אלטרנטיבית”, מה שמרמז שכל המטא-נרטיבים השונים הללו תקפים באותה מידה. עם זאת, אני טוענת שזה נכון יותר לסווג את הרפואה ברחבי העולם לשלוש קטגוריות: “פרה-מודרנית”, “מודרנית” ו”פוסט מודרנית”. ההבחנה צריכה להתבסס על הפילוסופיה הבסיסית ולא על גיאוגרפיה או מוצא אתני.

דוגמאות לרפואה פרה-מודרנית יכללו פרקטיקות כמו ייחוס מחלות לכישוף, צריכה של איבר מין של נמר כדי להגביר את הגבריות, או קניבליזציה של חלקי גופם של אנשים לבקנים כדי להשיג בריאות ומזל טוב. פרקטיקות אלו, ששורשיהן באמונות טפלות ולא בראיות אמפיריות, היו פעם נפוצות ברחבי העולם, כולל בעולם המערבי, והן קיימות עד היום בצורות שונות. מצד שני, הרפואה המודרנית, המיושמת בדרך כלל בבית החולים או במרפאות המקומיות, היא תוצר של הנאורות, תוך מתן עדיפות לתבונה, למדע ולריבונות הפרט. היא חורגת מגבולות גיאוגרפיים ומפערים אתניים ומועילה לאנושות ברחבי העולם.

נראה שלרפואה הפוסט-מודרנית יש דריסת רגל מסוימת במערב, במיוחד בארצות הברית, שם היא הפכה לממוסדת. הדבר חדש יחסית אבל מוטמע במספר רב של ארגוני רפואה אמריקאים ובתי ספר לרפואה. למרות שהרפואה הפוסט-מודרנית ממנפת את אותן טכנולוגיות כמו הרפואה המודרנית, ובכך דומה לה באופן שטחי, היא שואפת ביסודה לפרק את הפילוסופיה הבסיסית של הרפואה המודרנית. בעוד שהרפואה הפוסט-מודרנית מופצת ברחבי בתי ספר לרפואה אמריקאיים באמצעות ביורוקרטיות של מגוון, שוויון והכלה, שום דבר לא ממחיש את הפוסט-מודרניות יותר מאידיאולוגיית המגדר שמניעה את מודל הטיפול האמריקאי “מאשרר המגדר”.

אני רוצה לתמוך נחרצות ברפואה המודרנית ולהפציר בקוראים להתנגד לשינוי האידיאולוגי אל עבר הפוסט-מודרניזציה או ה”קווירינג” של המקצוע שלי. חשוב להבהיר שאני תומכת איתנה בזכויות האזרח של להט”בים, שכן אני תומכת בזכויות האזרח של כל האמריקאים, ואני תומכת נחרצות בטיפול רפואי מודרני באיכות גבוהה למיעוטים מיניים. עם זאת, אני דוחה את רפואת היתר בילדים המופצת על ידי פעילי מגדר רבים. בבסיסה, הרפואה הפוסט-מודרנית רחוקה מהרפואה המודרנית כמו שריפת מכשפות. הרפואה הפוסט-מודרנית היא בעלת סיכונים רציניים לרווחת המטופלים ויש להתנגד לה בתוקף.

הפיכת הנורמות של הרפואה המודרנית לקוויריות

מה זה אומר להפוך תחום אקדמי או מקצועי ל”קווירי”? זה אומר לשבש, לפרק, לבקר, ובסופו של דבר לבטל את הנורמות שלו. דיוויד הלפרין, תיאורטיקן קווירי נודע, טוען כי “קוויר הוא בהגדרה כל מה שעומד בסתירה לנורמלי, לגיטימי ודומיננטי. אין בהכרח דבר ספציפי אליו הוא מתייחס. זוהי זהות ללא מהות”. כמו צעירים עם דיספוריה מגדרית, כך גם הרפואה המודרנית מתחבטת בזהות שלה ומנסה לשמור על מהות הנאורות שלה. הרפואה הטרנסג’נדרית, כפי שנהוגה כיום בארצות הברית, פירקה והשחיתה נורמות רבות של הרפואה המודרנית.

מדע קווירי רפואי

נורמה בסיסית אחת של הרפואה היא סטנדרט של טיפול למצבים נפוצים הנשען על הנחיות שנקבעו. טיפול איכותי מותנה בטיפול עקבי. התכתבתי עם אנשים שהיו מרוצים מהטיפול המגדרי שהם קיבלו ותיארו אותו כנבון ולא נחפז, אבל זה שרק חלק מהחולים מקבלים טיפול טוב – זה לא מספיק. הקפדה על הנחיות עוזרת להפחית את המחלוקות ומטפחת איכות טיפול עקבית. הנחיות אלו אינן מקיפות רק ראיות אמפיריות, אלא מחייבות סקירה שיטתית של הספרות המדעית כדי להימנע מאישוש מוטה. במילים אחרות, מחברי ההנחיות אינם רשאים לבחור מחקרים שרק מאששים את הדעות הקדומות שלהם. הנחיות טיפול ספציפיות לנושא מסוים נוצרות על ידי ארגוני רפואה גדולים כמו האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP), להם היסטוריה של מתן הנחיות חשובות לגבי מצבים כמו ברונכיוליטיס ודלקות בדרכי השתן. הקווים המנחים תמיד משקפים את עוצמת הראיות, ואז מנסחים המלצות ממוקדות מטרה. כל המלצה במסגרת הנחיות אלו מוערכת בקפדנות, וכל השיקולים וחשיבות ההחלטות מצוינים במפורש.

למרות הטענה של התקשורת המיינסטרימית, ה-AAP וארגוני רפואה חשובים אחרים באמריקה לא פרסמו הנחיות לטיפול בטרנסג’נדרים. למעשה, הנהלת ה-AAP סירבה להזמין סקירה שיטתית בנושא, למרות עצומות של חבריה לעשות זאת. בפגישה הלאומית ב-2022 בשיקגו, הנהלת AAP לא אפשרה להעלות את החלטה 27 להצבעה על ידי חבריה הרשומים. כתוצאה מכך, ל-AAP אין בסיס ליצירת הנחיות טיפוליות. במקום זאת, פרסם ה-AAP “הצהרות” טיפול בטרנסג’נדרים המבוססות על דקלום של רטוריקה אקטיביסטית ומופצות לאחר מכן על ידי ארגונים כמו GLAAD, בטענה ש”המדע מבוסס“.

זה לא נורמלי.

היבט משמעותי ברפואה המודרנית טמון בקביעת הגורם לתסמינים של המטופל. כשאני מלמדת סטודנטים לרפואה ומתמחים, אני כמעט תמיד מתחיל בשאלה “מהי אבחנה?” אני מגדירה אבחנה כ”הסבר הולם לסימנים והתסמינים של המטופל”. לרוב, תהליך זה דורש נתונים אובייקטיביים מרובים המושגים באמצעות בדיקות, במטרה לאשר שהסבר מסוים הוא נכון ולשלול תוצאות של בדיקות אחרות. אני מסבירה שלעתים קרובות יש שרשרת של סיבתיות המובילה לתסמיני המטופל, והאחריות שלנו היא לזהות כל צומת סיבתית שאנחנו יכולים להשפיע דרכה על המצב.

לאחר תיעוד יסודי של הסימנים והתסמינים של המטופל, אנו ממשיכים לסווג את האבחנה. האם הסימפטום קל, בינוני או חמור? כרוני או אקוטי? סוג 1, 2 או 3? הניואנסים הללו עוזרים להתאים את הטיפול ומספקים מידע רלוונטי על הפרוגנוזה. אם המחלה אינה מתקדמת כמצופה על פי המעקב, חובה עלינו לבצע הערכה מחודשת של האבחנה או הסיווג הראשוניים שלנו. אולי ההסבר שלנו היה שגוי או שהתעלמנו מסיבוך. במילים אחרות, המציאות מטילה עלינו אחריות.

באופן מוזר, כאשר עוסקים בדיספוריה מגדרית, נראה כי מתעלמים מהחיפוש אחר הסיבה למצב, או שזה נחשב כלא חשוב. נכון לעכשיו, אין הבדל בין הפרעת זהות מגדרית אינהרנטית לבין דיספוריה מגדרית משנית. כמו כן, אין נתונים אובייקטיביים שניתן להשיג באמצעות בדיקות שיכולות לשלול את האבחנה הטרנסג’נדרית. ללא קשר למין הביולוגי של הנער/ה, היסטוריה של חוסר תפקוד משפחתי, טראומה מינית, הגיל בו התחילה הזהות הטרנסג’נדרית, האפשרות להדבקה חברתית או אוטיזם – הטיפול זהה – מתן חוסמי גיל התבגרות והורמונים חוצי מין.

כשהשתתפתי בכנס המגדר של 2023 בחסות משותפת של בית החולים לילדים של סיאטל ושוודיה, הקשבתי ל-7 שעות של תוכן שהוקדש לאפשרויות הטיפול, מבלי שהוקדש זמן לדיון על הקריטריונים לאבחון, הסיווגים השונים או בדיקות מאשרות (נ”ע: את האבחנה). ברפואה הפוסט-מודרנית, הרופאים מקבלים אבחון עצמי של ילד שאינו מספק תובנות לגבי הסיבות לאבחנה הזו ושאינו ניתן להפרכה, ובכל זאת הם איכשהו קובעים לו טיפול עם סיכון גבוה.

זה לא נורמלי.

הרפואה המודרנית עושה מאמצים רבים כדי לשקול את היחסיות והמוחלטות של התוויות הנגד הקיימות בכל הטיפולים. לדוגמה, לפני שרושמים אסטרוגן בצורה של גלולות למניעת הריון, הרופאים בודקים גורמי סיכון כמו מיגרנות, עישון והפרעות קרישה. לאלה שנשללת מהן אפשרות זו, ניתן להציע אפשרויות חלופיות למניעת הריון. אפילו אלה התומכים במעבר רפואי בילדים אמורים להסכים שיש צורך לסנן מטופלים עם ‘תסמונת מינכהאוזן על ידי מיופה כוח’ (נ”ע: נקראת גם ‘הפרעה עובדתית המוטלת על אחר’) או הפרעת המרה. למרבה הצער, זה לא תמיד כך. גם ג’יימי ריד וגם אנשי צוות אחרים ממרפאת טביסטוק היו עדים למקרים של ‘מינכהאוזן על ידי מיופה כוח’, אבל המטופלים עדיין נחשבו כשירים למעבר מגדרי. גב’ ריד תיעדה גם מקרה שבו מטופל עם הפרעת המרה שהזדהה כעיוור למרות שהוא יכול לראות, נחשב מתאים למעבר מגדרי רפואי.

זה לא נורמלי.

לבסוף, הרפואה המודרנית מבדילה בין תוצאות חיוביות שגויות לתוצאות שליליות שגויות (המכונות שגיאות מסוג I ושגיאות מסוג II), תוך התחשבות בכך שתוצאות חיוביות שגויות הן הרבה יותר מזיקות מכיוון שהן עלולות להוביל להתערבויות שיגרמו לנזקים. ברפואה שהיא נורמלית, אנו מחשיבים טעויות מסוימות כטעויות של “לעולם לא לעשות”, כמו כריתת האיבר הלא נכון. שגיאה כזו היא לחלוטין בלתי מתקבלת על הדעת, ללא קשר לתדירות בה היא מתרחשת. כאשר אירוע כזה אכן מתרחש, כל שלב בתהליך מתן הטיפול נבדק בקפידה כדי להבטיח את בטיחות המטופל. אין מדובר בפגיעה בזכויות של קטועי גפיים. אנחנו לא מבצעים “רצח עם” נגד נכים. זה פשוט אמצעי זהירות הכרחי כדי להבטיח שההליכים הנכונים בלבד יבוצעו על המטופלים הנכונים.

אם נוכל לזהות באופן חסר ספק את אלו שבוודאות ירוויחו ממעבר מגדרי רפואי ולסנן את אלו שלא, מעבר רפואי יוכל להיות דרך פעולה סבירה. עם זאת, בהתחשב בסיכונים החמורים של הטיפול, אפילו קיומו של מתחרט אחד אמור להדליק לנו נורות אזהרה לגבי קריטריוני האבחון הנוכחיים שמובילים ליותר מדי תוצאות חיוביות שגויות. תוצאות כוזבות אלו מתרחשות עקב הכמות הגדולה (נ”ע: של צעירים המזדהים כטרנס) הנוצרת באופן מלאכותי בעקבות הדבקה חברתית וכתוצאה מחוסר הספציפיות של הקריטריונים האבחוניים. עלינו לבצע הערכה מחודשת של הקריטריונים הללו במטרה למנוע תוצאות חיוביות שגויות, גם אם זה אומר שישנו סיכון לתוצאות שליליות שגויות. זוהי המהות העיקרון “אל תזיק”. זהו הציווי המוסרי שחל על יחידים, לא קבוצות. כאשר מדובר בטיפולים עם סיכון גבוה לפגיעה, עלינו להימנע ממתן טיפול למיעוט המטופלים שעלול להיות בעל תוצאות חיוביות כוזבות, גם אם זה אומר שאנו מטפלים בפחות מטופלים בעלי תוצאות חיוביות אמיתיות.

אתיקה רפואית קווירית

טיפול מודרני בילדים שם דגש חזק על שיתוף פעולה עם ההורים והאפוטרופוסים. כמו כל רופא ילדים, אני נתקלת לפעמים בחילוקי דעות עם ההורים של המטופלים שלי. בעבודה עם בני נוער, אנו שואפים לשמור על לכידות משפחתית, גם אם ההורים לא נראים לנו כל כך הגיוניים. לא יעלה על הדעת ליצור חיץ מכוון בין מטופלת בגיל ההתבגרות להוריה, שלא לדבר על סחיטה רגשית של הורים עם אמירות כמו “האם תעדיפו בן חי או בת מתה?” לא יעלה על הדעת להעמיד אמא ואבא גרושים זה מול זה, תוך שימוש בהורה שיותר מוכן להעביר את ילדו מעבר רפואי כאמצעי לחץ מול ההורה ההססן. לא יעלה על הדעת שרופאי ילדים יתייחסו להורים שאינם מסכימים לחוסמי גיל ההתבגרות כאילו ההורים היו “מתעללים, חסרי השכלה ומוכנים לפגוע בילדיהם”.

זה לא נורמלי.

הרפואה המודרנית כוללת את קיומן של ועידות תחלואה ותמותה (M&Ms) המבצעות חשבון נפש בכל פעם שמקרה מסתיים רע. נטישה של מטופלים זוכה לגינוי חריף. כאשר מדובר במטופלים שהינם בוגרים צעירים כמו קלואי קול, העוברים מעבר חוזר ומתמודדים עם סיבוכים קשים כתוצאה מכריתת שד כפולה ונטילת הורמונים חוצי מין, כל רופא אחראי יתנצל בכנות וייקח אחריות. “את עדיין המטופלת שלי,” רופא כזה היה מרגיע. בדרך כלל מקרה כזה יגרום לקיום כנס שמטרתו לשפר את העבודה שלהם.

במקום זאת, כאשר מתרחשת תוצאה טראגית כמו זו של קלואי קול, הרפואה הפוסט-מודרנית משחקת משחקי מילים. במהלך סימפוזיון המגדר של 2023 בחסות משותפת של בית החולים לילדים בסיאטל ושוודיה, הודיעו לי שאסור לי להשתמש במילה “מבצע מעבר חוזר” (detransitioner) כי היא “מזיקה לקהילה”. במקום זאת, קיבלתי הוראה לומר “אנשים ששינו את מטרות המגדר שלהם”. לרפואה הפוסט-מודרנית נוח באופן מוזר לנטוש מבצעי מעבר חוזר כמו קלואי קול. “המנתח שלי לא יודע מה לעשות איתי”, היא התוודתה במהלך ראיון עם ג’ורדן פיטרסון. כפי שחשפה האנה בארנס בספרה “זמן לחשוב”, לעיתים קרובות מרפאות מגדר מאבדות את הקשר עם מבצעי המעבר החוזר, שלרוב לא משאירים מספר ליצירת קשר.

אתם יודעים מה אני הולכת להגיד.

הרפואה המודרנית, לעומת זאת, נמנעת מלהעניק למטופלים תקוות שווא. טיפלתי בילדים רבים עם תחזיות לא חיוביות, הן בטיפול נמרץ והן במחלקה לסרטן, השיחות סביב תוצאות שליליות ומוות קורעות את הלב, אבל זו חובתנו לספר למשפחות את האמת. אני לא זוכרת מצב שבו היה נראה לי מתאים להשתמש בדימוי של חד קרן בצבעי קשת תוך כדי שיחות קשות כל כך. הרפואה הקווירית משתמשת בדימויים כאלה כדי לשדל.. אופס, כדי “לחנך” ילדים המתמודדים עם חוסר תפקוד משפחתי, אוטיזם, טראומה מינית ומחלות פסיכיאטריות מורכבות נלוות המתבטאות בדיסמורפיה חמורה בגוף. המקרים הללו מורכבים ומאתגרים, וההבטחה שהכל ישתפר ברגע שגופם יישר קו עם “זהותם המגדרית” היא ראויה לגינוי.

לבסוף, יש את סוגיית היכולת של הילדים לספק הסכמה מדעת, נושא שנדון בהרחבה. במהלך ההכשרה וההתמחות שלי נתקלתי בעשרות ילדים חולי סרטן. עבורם, כימותרפיה יכולה באמת להציל חיים. עם זאת, גם במקרים אלה, איננו סבורים שהילדים מסוגלים לספק הסכמה משלהם לכימותרפיה. אנחנו לא מטילים על הילדים את הנטל של לשקול מצבי אי ודאות וסיכונים; רק מבוגרים מקבלים את האחריות להתמודדות עם תוצאות כאלה.

הרפואה המודרנית פיתחה נורמות בגלל סיבות ראויות. בעוד שנעשו זוועות בשם הרפואה המודרנית, הנורמות משמשות כמנגנונים חיוניים לתיקון עצמי. הן מספקות בלמים ואיזונים, מבטיחות שהניסיונות שלנו לשפר את הבריאות והחיים לא יהפכו לקטסטרופות שמקורן בחזיונות של אוטופיה. פלישתן של אידיאולוגיות פוסט-מודרניות לרפואה המודרנית עלולה לשחוק את הנורמות הללו. היא מקדמת את מטרותיה על ידי כך שהיא מפחידה רופאים שיביעו התנגדות, תוך שימוש בשפה מטעה כדי להטעות את הציבור. זה לא ייפסק אלא אם כן נעצור את זה. כדי לעצור את זה עלינו להבין מדוע מתרחשות ההתעללויות הללו, וכיצד חדרה אידיאולוגיה כה מזיקה למוסדות הרפואיים שלנו.

אידיאולוגיה והתנהגות: מדוע ההתעללות מתרחשת

לרעיונות יש השלכות. ניתן להסביר את כל ההתעללויות לעיל על ידי התייחסות לדוקטרינות בתוך אידיאולוגיית הצדק החברתי הפוסט-מודרני.

המדע חייב ליפול

הפוסטמודרניזם מציג יקום מוסרי שבו הן המדע והן המציאות האובייקטיבית צריכים בסופו של דבר להתפורר. ברט ויינשטיין מעיד כי במהלך ההתמוטטות של אוורגרין סטייט קולג’ ב-2017, סטודנטית שחורה הותקפה על ידי סטודנטים שמאלנים רדיקלים ונמנע ממנה ללכת למעבדה שלה. סוג זה של התנהגות אקטיביסטית והניסיון הבוטה לפרק את המדע במרפאות המגדר באים מאותה דוקטרינה פוסט-מודרנית.

הגדרת הפוסטמודרניזם היא מאתגרת, אך כמה עקרונות מרכזיים שהיא מקיפה הם “ספקנות לגבי מציאות אובייקטיבית, תפיסת השפה כמבנה של ידע, ‘יצירתו’ של הפרט והתפקיד שמשחק הכוח בכל אלה”. האנציקלופדיה בריטניקה מרחיבה הגדרה זו על ידי הוספת “חשד כללי להיגיון” בהגדרתה. לפי ג’יימס לינדזי והלן פלקרוז, על פי הפוסטמודרניזם, “השיטה המדעית… אינה נתפסת כדרך טובה יותר להפקת ידע ולהעניק לגיטימציה מכל דרך אחרת, אלא כגישה תרבותית אחת מבין רבות המושחתת על ידי הגיון מוטה, כמו כל אחת אחרת.” המדע, תוצר של מחשבה מערבית, נתפס כמבנה מדכא המקיים ומפיץ את העליונות הלבנה, ולכן שליטתו על “דרכים אחרות של ידע” נחשבת לא לגיטימית.

היעדר פגיעה אישית

נקודת המבט הפוסט-מודרנית על אתיקה שופכת אור על התנהגותם של כמה מהעוסקים ברפואת המגדר האמריקאית. בתור חסידים נלהבים של קונסטרוקציוניזם ויחסיות תרבותית, הפוסט-מודרניסטים מביעים ספקנות עמוקה כלפי קיומן של אמות מידה אתיות אוניברסליות. הם גם הכריזו שהרעיון של הפרט הריבוני הוא מבנה של תרבות מערבית מדכאת. רובין דיאנג’לו, מחברת הספר White Fragility (נ”ע: “שבריריות לבנה”) והמחברת השותפה שלה אוזלם סנסוי, טוענות כי “אידיאל האוטונומיה האינדיבידואלית העומדת בבסיס ההומניזם הליברלי (הרעיון שאנשים חופשיים לקבל החלטות רציונליות עצמאיות שקובעות את גורלם) נתפס כמנגנון לשמירה על המודרים במקומם על ידי טשטוש מערכות מבניות גדולות יותר של אי שוויון”.

כאשר מפסיקים לקחת בחשבון את התפיסות האוניברסליות והאינדיבידואליות, אזי החששות של הרפואה המודרנית לגבי תחלואה, תמותה, יצירת תקוות שווא ונטישת חולים – נעלמים. מה שהופך לעניין העיקרי הוא הטרנסיות כמעמד, כקבוצה וכמושג. האם הקבוצה הזו תשיג כוח? על פי אידיאולוגיית המגדר אין דבר כזה כבוד הפרט, ולכן אין כל פגיעה שיכולה להיגרם ליחידים. יש רק צדק חברתי קולקטיבי.

בפוסט-מודרניזם, לשפה יש כוח עצום. דבר זה ניכר במרפאות המגדר בהן רופאים מקבלים הוראה להחליף את המונח “דה-טרנזישיונר” (נ”ע: “טרנס לשעבר” או “מבצע מעבר חוזר”) ב”אנשים ששינו את מטרות המגדר שלהם”. קיומם של מבצעי מעבר חוזר מייצג קטסטרופות של רשלנות רפואית, אבל בעולם פוסט-מודרני, השפה בונה את המציאות עצמה. על ידי מניפולציות על השפה, כגון הימנעות משימוש במילה “דה-טרנזישיונר” והטענה שהשימוש בה פוגע ב”קהילה”, חסיד פוסט-מודרני עוקף בנוחות את ההכרה בנזק אינדיבידואלי, ומטיל את האשמה במקום זאת על הילד המבקש מעבר רפואי ועל ההורים שמסכימים.

ניתוח אינסופי של דינמיקת כוח

פוסט-מודרניסטים בוחנים באובססיביות את דינמיקת הכוח, ומעניקים פריבילגיות לקבוצות שהם תופסים כבעלות כוח. פריבילגיות אלה נתפסות כחטא, והשתייכות למעמד המדוכא נתפס כמעלה טובה. כתוצאה מכך, אנשים טרנסים, הנתפסים כיותר מדוכאים, נתפסים כסמכות למוסר ולידע. מעמדם הקבוצתי המדוכא מצייד אותם בידע ייחודי, בלתי ניתן לערעור, שאינו יכול להגיע משום מקום אובייקטיבי או להיות מעורער על ידי המציאות. הספרות המדעית של ‘הצדק החברתי הביקורתי’ עמוסה באוטו-אתנוגרפיות (כלומר דעות סובייקטיביות הנגזרות מניסיונו האישי של המחבר) המתיימרות לייצג ידע לגיטימי על החברה. לעומת זאת, ברפואה המודרנית, אפילו “הניסיון הקליני שלי” אינו גובר על ראיות של סקירות שיטתיות של הספרות המדעית. תעדוף הסובייקטיביות על פני האובייקטיביות הוא הסיבה לכך שמרפאות מגדר אמריקאיות רבות חסרות בבדיקות או בקריטריונים אבחוניים אובייקטיביים שיכולים לאשר או להפריך את האבחנה של דיספוריה מגדרית. במצב כזה, הידע של המטופלת, הנגזר מהרגשות הפנימיים שלה, הוא מוחלט ובלתי ניתן לערעור.

טשטוש גבולות

הפוסט-מודרניזם אלרגי לקטגוריזציה. טשטוש הגבולות הוא אחד הנושאים המרכזיים שלו. הוא מתעב את כל ההיררכיות וסדרי העדיפויות. כתוצאה מכך, אנשי המקצוע מתנהגים כאילו אין הבחנה משמעותית בין זהויות טרנסיות שהחלו בגיל הינקות או בגיל ההתבגרות, אלו הנובעות מהדבקה חברתית או אוטיזם, או בין מקרים אמיתיים למלאכותיים. באופן קיצוני יותר, הם מאמינים שכלל לא קיים קו מפריד בין נקבות לזכרים ביולוגיים, הם רואים במין ביולוגי מבנה חברתי, בדיוק כמו “מגדר”. ג’ודית באטלר כותבת: “אם יש עוררין על אופיו הבלתי משתנה של המין, אולי המסגרת הזו שמכונה ‘מין’ היא הבנייה תרבותית כמו מגדר. אולי זה תמיד היה מגדר, וכתוצאה מכך ההבחנה בין מין למגדר מתבררת כלא קיימת כלל”.

נכון לעכשיו, תיאורטיקנים קווירים עובדים על פירוק הבינאריות של ההגדרות ‘סיס’ ו’טרנס’. אולי קיים רעיון קווירי קיצוני האומר שאין כלל הבדל בין עזרה לבין פגיעה בחולים.

ילדים יכולים לתת הסכמה

התיאוריה הקווירית שמה לה כיעד עיקרי את ה’סיס-הטרונורמטיביות’, כלומר הדרך העיקרית בה בני אדם מתרבים ומקימים משפחות. לכן משפחות טבעיות/רגילות נתפסות כמקור לדיכוי ויש לפרק את הרעיון של המשפחה הגרעינית. במאמר אקדמי יוצא דופן שפורסם בכתב העת Curriculum Enquiry על ‘שעת סיפור עם דראג קווין’, התיאורטיקנים הקוויריים הרפר קינן וליל מיס הוט מס מציינים: “שעת סיפור עם דראג קווין עשוי להיות “ידידותי למשפחות”, במובן הזה שהוא מזמין ונגיש למשפחות עם ילדים, אבל הוא לא כל כך ‘נקי’ ומהווה היכרות עם אפשרויות של יחסי קרבה חלופיות”.

רפואת ילדים רגילה מתייחסת בדרך כלל לפגיעה מכוונת במשפחות כטאבו. עם זאת, עדותה של ג’יימי ריד לגבי כך שמרפאות מגדר מסוימות מערערות באופן שיטתי על תפקידם של ההורים הביולוגיים, מתיישבת עם שאיפתה של התיאוריה הקווירית ליצור מבנים חלופיים של משפחות ודמויות הוריות.

התיאוריה הקווירית מקדמת גם את הרעיון של ילדים המדריכים את הוריהם ואת המבוגרים סביבם. גישה זו עולה בקנה אחד עם מה שלינדזי ופלקרוז מכנים “העיקרון הפוליטי הפוסט-מודרני”, אותו הם מתארים כ”אמונה שהחברה מורכבת ממערכות כוח והיררכיות המחליטות מה ניתן יהיה לדעת וכיצד”. מערכות כוח והיררכיות כאלה נתפסות כשרירותיות ולא לגיטימיות. על פי השיטה הנוכחית, לילדים יש בדרך כלל פחות כוח ממבוגרים והם ממוקמים נמוך יותר בהיררכיה החברתית. הפסיכיאטר האמריקני צ’סטר פירס, הידוע כמי שהמציא את המושג “מיקרואגרסיות”, מכנה זאת “ילדנות” – פרקטיקה מפלה הדומה לגזענות אך מכוונת נגד ילדים על ידי מבוגרים. כדי שצדק חברתי אמיתי יתרחש, יש להגדיר מחדש את היחסים ההיררכיים בין מבוגרים לילדים או להפוך אותם. לפי פרספקטיבה זו, לרופא הפוסט-מודרני יש חובה מוסרית להפחית תופעה זו על ידי העלאת יכולתם של ילדים להסכים להליכים רפואיים וביטול התנגדות ההורים.

סיכום

תיארתי את ההתעללויות המתרחשות בכמה ממרפאות מגדר אמריקאיות המתנגדות לעקרונות ולנורמות הבסיסיות של מדע ואתיקת הרפואה המודרנית. הסברתי בקצרה גם את המסגרת התיאורטית הפוסט-מודרנית שמזינה את ההתעללויות הללו. הרופאים של ימינו חייבים להתמודד עם התיאוריה הקווירית הפוסט-מודרנית כאידיאולוגיה של עליונות המבצעת מניפולציות על הנטייה הטבעית של האנשים לחמלה. אידיאולוגיה זו זכתה לדריסת רגל טפילית מובהקת במוסדות הרפואה שלנו. בניגוד לרפואה המודרנית, הרפואה הפוסט-מודרנית חסרה גם במנגנון לתיקון עצמי ובעקרונות הגבלה.

מן ההכרח שלא נאפשר לאידיאולוגיה הדורסנית הזו לערער את שלמותה של הרפואה המודרנית ואת אמון הציבור בה. בעוד שהרפואה הפוסט-מודרנית עשויה להידמות באופן שטחי למקבילתה המודרנית בשל הגישה לטכנולוגיה עכשווית, היא מנוגדת לה באופן מהותי.

אם אתם רופאים – אתם חייבים לדבר, להשכיל את הסובבים אתכם ולהתמסר לשירות המטופלים ולשימור הנורמות של המקצוע שלנו.