הזוועות הבלתי הפיכות והמגואלות בדם של ניתוח מאשרר מגדר נחשפות.
מאת: TT Exulansic
14.06.2023, תרגום מאת נעמה עציץ.
מקור:
אידיאולוגיית המגדר – האמונה שלפעמים גברים הם נשים ופעמים אחרות נשים הן גברים – השיגה דריסת רגל מכיוון שאנשים סומכים באופן טבעי על רשויות הרפואה, במיוחד מנתחים. אנשים מאמינים שהם יודעים מה הם עושים, ושאם מטופלים היו נפגעים הם בוודאי היו מדווחים על כך. תומכי אידיאולוגיית המגדר טוענים שכמות המתחרטים על ביצוע של מעבר מגדרי כירורגי היא פחות מאחוז, זאת בניגוד לשיעור החרטה של 20 אחוז למשל על ניתוחים בברך, אבל האם שיעור החרטה הנמוך הזה לכאורה משקף את המציאות?
במקום שזו תהיה הוכחה לכך שמשחק אוריגמי באיברי המין הוא הצלחה מסחררת, מה שזה בעצם משקף זה שהמטופלים שעברו את ההליכים הניסיוניים הללו אינם מסוגלים, מאיזושהי סיבה, להביע חרטה, דבר סביר שניתן לצפות לו בעקבות התערבות כירורגית מבוססת ראיות.
האם יכול להיות שישנם גורמים מסוימים, כולל איבוד תמיכה של הקהילה ואובדן המוניטין והמעמד ברגע שאדם הופך להיות ידוע כ”טרנספוב” ש”אף פעם לא באמת היה טרנס” – מרתיעים את המטופלים מלהיות פתוחים לגבי החרטה שלהם? האם ייתכן שמחלת נפש או חוסר בגרות רגשית מונעות מאנשים אלה לבחון באופן רציונלי את מצבם או להכיר ברגשותיהם ולתת להם שם?
לאחר שבחנתי עשרות נרטיבים כאלה ממקור ראשון של אנשים ש”לא מתחרטים על הניתוח שלהם” אבל בכל זאת מזהירים מפניהם אנשים אחרים באינטרנט, הגעתי למסקנה שהמטופלים האלה חוששים מתגובות נגד אם יגידו את האמת האותנטית שלהם בקול רם. אפילו אנשים שסובלים מסיבוכים נוראיים הדורשים תיקונים בלתי נתפסים, מטופלים שהמנתחים עצמם משוווים ל”לחמניה פתוחה עם נקניקיה”, כפי שחשף אשטון וויליאמס – נמנעים מלומר, “אני מתחרטת שכרתו לי את עור היד ותפרו לי אותו לאזור הערווה. זה היה טיפשי מצידי להשתוקק להשתין בעמידה בכל מחיר”. במקום זאת, הן חולמות על היום שבו הכל יהיה שווה את זה, היום שבו הן יביטו לאחור על הקשיים ויראו בהם “מהמורה בדרך”.
אנשים עם ניתוחים מאשררי מגדר מתמודדים עם בוז של הקהילה במידה והם דנים ברמות הכאב שלהם, בנזק שנגרם להם, לגופם, לארנק שלהם, לקריירה או לללימודים שלהם, ולתפקוד המיני-אורולוגי שלהם. עלות הזמן המושקע בהרחבות (נ”ע: של תעלת נרתיק מלאכותי), בטיפול בשקית קולוסטומיה (נ”ע: שקית לריקון מעי המחוברת לגוף) או במימון של תיקונים היא משמעותית. ועדיין, מטופלים שדנים בנושא העלויות נחשבים כתורמים “למניעת טיפול רפואי מציל חיים מילדים טרנסים”. הערה צפויה כתגובה לשיח כירורגי כזה היא: “זהירות! הסיפור שלכם עשוי לשמש טרנספובים כדי לפגוע בטרנסים.” ה”מתחרטים”, כפי שחלק מכנים אותם, בין אם ביצעו מעבר חוזר או לא, מואשמים שהם “סיס” (נ”ע: מזדהים עם מינם הביולוגי, משומש לפעמים כמילת גנאי), מכיוון שרק “טרנסים אמיתיים” יפיקו רווח מההתערבויות הרפואיות הללו, מה שהופך התערבויות אלה למבחן אמונה. אותו מעגל חברתי שמפרסם מסמכים המכילים מידע מזהה של פעילים המתנגדים לאידיאולוגיית המגדר, מוכן להכפיש אפילו את חברי הקהילה הטרנסית שתרמו, פשוטו כמשמעו, ליטרת בשר מגופם לאותה התעללות. בהתחשב בכך שמדובר בתנועה הממוקדת מאוד בנושאים של הכלה וסובלנות, הם ממהרים לבוז ולהתרחק מאותם אלה שהוגדרו כלא-מאמינים.
פרסום פרטים אישיים גורם לסערות מהם סבלו רבים מאיתנו, כולל אני. דרך התנהלות זו שואפת לגרום לפיטורים שלנו מהעבודה, לסילוק שלנו מהמסגרת הביתית ולמחיקת תחושת הביטחון האישי שלנו כעונש על התנהגות שגויה ופושעת. השמות והכתובות שלי ושל בני משפחתי הופצו. בתור טרנס לשעבר שהפכה למבקרת קולנית של האידיאולוגיה והדרישות הנלוות לה, קיבלתי איומים וניסיונות הפחדה שונים, כמו גם תלונות מקצועיות חסרות בסיס של אזרחים ממדינות זרות ושיחות טלפון מטרידות. חברים ותיקים כינו אותי חשוכה בגלל הביקורת של על נושא המגדר, למרות שאין לי בעיה לסייע ולהתיידד עם טרנסים.
חיקויים כירורגיים
אז מה הם בעצם הניתוחים האלה? בואו נדון בהם יותר לעומק.
תיאור גרפי של ניתוח לשינוי מין יופיע בהמשך, לשיקולכם.
רבות מההתערבויות הכירורגיות הללו תוכננו במקור עבור אנשים עם הפרעות בהתפתחות המינית, חלקם קטינים. לאור ניסיונות החקיקה לאסור התערבויות אלו, חשוב שלאנשים הזקוקים להם רפואית עדיין תהיה גישה אליהם. עם זאת, להתערבויות אלו יש את אותם הסיבוכים, ללא קשר לנסיבות ביצוען. קיים שיעור סיבוכים משמעותי בניתוחים לבניית איברי מין, המבוצעים מכל סיבה שהיא. להלן דיון על ניתוחים אלה המבוצעים בטרנסג’נדרים. כל הניתוחים הללו נכנסים לקטגוריה הכללית של “ניתוח תחתון”.
כריתת נרתיק (Vaginectomy) – מבוצעת על נשים ביולוגיות המזדהות כטרנס, כהליך בודד או כחלק מהליך אחר. באמצעות אזמל או לייזר, כורתים בניתוח את הקיר הפנימי של הנרתיק. לאחר מכן תופרים את הבשר הנותר יחד כך שהצלקות ייסגרו. בדרך כלל אומרים למטופלות שניתוח זה מבטל את הצורך בבדיקות פאפ שגרתיות לבדיקת סרטן צוואר הרחם. ניתוח לכריתת נרתיק עשוי לכלול או לא לכלול גם כריתת רחם (הסרת הרחם), כולל הסרת צוואר הרחם.
כריתת רחם (Hysterectomy) – ניתוח להסרת הרחם. ניתוח זה, הנחשב כ”לא הכרחי מבחינה רפואית”, נועד ליצור הקלה בדיספוריה (מונח יווני שפירושו “מצב רוח רע”) אצל נשים המזדהות כטרנס. במקרים רבים, הליך זה הופך להכרחי מבחינה רפואית בעקבות מתן טסטוסטרון הגורם להיווצרות שרירנים ברחם וכתוצאה מכך לכאב. שרירנים אלה עלולים להיווצר לאחר שנים ספורות בלבד של נטילת טסטוסטרון, כפי שהוכח על ידי בחינת רחמים שהוסרו מנשים המזדהות כטרנס. ילדה שקיבלה טסטוסטרון בחטיבת הביניים, עשויה להזדקק לכריתת רחם לפני שהיא מסיימת את התיכון. טסטוסטרון (טרטוגן אנושי ידוע, כלומר, חומר הגורם למומים מולדים) יכול גם לשנות את רקמת רירית הרחם (הרקמה המופרשת בזמן הווסת), מה שמעלה את הסיכון לסרטן רירית הרחם. נתון זה אושר על ידי בדיקה מיקרוסקופית של רחמים שהוסרו מנשים צעירות המזדהות כטרנס. השחלות מצטלקות גם הן עקב חשיפה למינונים גבוהים של טסטוסטרון. בנוסף לכאבים, שרירנים עלולים לגרום לדימום מוגזם ולבעיות פוריות, כמו אי-פוריות בשל בעיות ברחם ואובדן הריון. ניתוח לכריתת רחם עשוי לכלול או לא לכלול גם כריתת שחלות (Oophorectomy). כל אחד מהליכים אלה עלול להכניס את האישה אל גיל מעבר מוקדם ולגרום לה לסיכון מוגבר לדמנציה מוקדמת.
ניתוק דגדגן מוגדל (Metoidioplasty) – ניתוח המבוצע בנשים המזדהות כטרנס ועוברות שינוי מנקבה לזכר. ניתן להיפטר מהרקמה הוגינלית או להשתמש בה להארכת השופכה. הדגדגן, שעבר הגדלה בלתי הפיכה בעקבות נטילת טסטוסטרון קוסמטי, מופרד מרקמת החיבור שמחזיקה אותו במקומו, מה שמאפשר לראש הדגדגן לבלוט החוצה מהגוף כשהוא זקוף. לאחר מכן, נתפרות השפתיים הפנימיות זו לזו באופן חלקי או מלא, ומחברים אותן לראש הדגדגן המוארך, כאשר באמצע משאירים צינור שדרכו יכולה האישה להשלים את טקס הטרנס הקדוש של “לעשות פיפי בעמידה”.
ניתוח פאלופלסטי (Phalloplasty) – מונח המתייחס לבניית ניאו-פלוס (נ”ע: איבר מין זכרי מלאכותי) באמצעות עור ממקומות אחרים בגוף. עור זה עשוי להילקח מהאמה הרדיאלית ולהיות בעל קפל חופשי, הוא עשוי להילקח מהבטן ולהיות בעל קפל עור מסובב (לא חופשי), או להילקח מהרגל או מהגב. כאשר משתילים עור מהרגל התוצאה יוצאת בדרך כלל עם עובי מוגזם. כתוצאה מכך נוצר איבר עם היקף שהוגדר על ידי מטופלות כ”גודל של פחית משקה קל”. מצב זה מצריך מספר הליכים להצרת ההיקף, כולל שאיבת שומן. כמובן, אם האישה עולה במשקל, הניאו-פאלוס שלה עלול להתרחב שוב. מטופלות שעברו ניתוח כזה מתמודדות גם עם סוגיית ה”התכווצות”, שכן היעדר מבנה רקמת חיבור של הפין גורם לכך שעם הזמן, העור המושתל משתנה בגודלו ובצורתו והופך לקטן יותר. דבר זה תועד בתמונות על ידי מטופלות והמטפלים שלהן. תמונות אלו פורסמו בכתבי-עת שעברו ביקורת עמיתים ובפלטפורמות מדיה חברתית כמו Reddit. חוסר מבנה רקמת חיבור גורם גם לנטייה לפצעי לחץ פנימיים, מה שמוביל להיצרות שבה העור בתוך הצינור הופך דלקתי ומצולק, חוסם את זרימת השתן ומחייב חיבור לקטטר שנכנס לתוך שלפוחית השתן דרך הבטן, כמו גם קטטר בתוך צינור העור כדי לשמור אותו פתוח.
בחלק מהמקרים, פגיעות חוזרות ונשנות בשלפוחית השתן עצמה גורמות להיווצרות חוזרת ונשנית של אבנים בשלפוחית השתן, מה שעשוי להוביל בסופו של דבר לאובדן של השלפוחית ולצורך בשקית אורוסטומיה קבועה (נ”ע: שקית לניקוז השתן המחוברת לגוף). בנוסף, נשים שעוברות כריתת נרתיק עלולות לסבול מפיסטולה, שהיא חיבור לא רגיל בין שני אזורים בגוף. אצל ריאן, אישה שראיינתי, נוצרה פיסטולה בין חלל הנרתיק שנכרת, השופכה המקורית והמעי הגס, מה שמאפשר לחיידקים מהמעי הגס לזהם שוב ושוב את השופכה ושלפוחית השתן. כדי למנוע אלח דם, הרופאים של ריאן ניתבו מחדש את המעי לסטומה (נ”ע: פתח מלאכותי) של חתך בצד הבטן, אליו חוברה שקית קולוסטומיה לאיסוף הצואה. הליך זה הפחית את תדירות הזיהומים, אך לא עצר אותם. בזמן ביצוע הראיון, חיה ריאן חצי-חיים בשל מוגבלות עיכול חמורה זו במשך שנה וחצי, והסוף לא נראה באופק.
שיעורי הסיבוכים הכוללים של פאלופלסטיקה גבוהים יותר ב 60-100% כאשר הם מבוצעים על נשים לעומת גברים, תלוי באופי הסיבוך, עם מחקרים שנמנעים מלספק שיעור סיבוכים כולל ולא רק תת-סוגי סיבוכים. המחקרים שכן מספקים את הנתון הזה טוענים לשיעור סיבוכים גבוה של 76%. “העדויות הנוכחיות בנוגע לטכניקות הניתוח השונות של פאלופלסטיקה והתוצאות הצפויות שלהן לאחר הניתוח הן חלשות.” אפילו ללא סיבוכים, “גברים טרנסים” רבות סובלות מדליפת שתן שלאחר ריקון ומשוות את זה ל”אקדח שפריץ” שעליהן “לחלוב”. במחקר מסוים נמצא שתופעה זו מתרחשת אצל 72% מהנשים שעברו ניתוח פאלופלסטי.
במקרה מסוים, אישה אומללה שעברה ניתוח פאלופלסטי נזקקה לשמונה ניתוחים (ועוד היד נטויה), כולל הניתוח הראשוני וכל התיקונים. היא גם בילתה חמישה שבועות בבית החולים, מתוכם שבועיים ביחידה לטיפול נמרץ במהלך נגיף הקורונה כשהיא מחוברת למכשיר הנשמה, מכיוון שעור הזרוע שלה בניאו-פאלוס הפך באופן צפוי לספטי (נ”ע: הלם זיהומי). היא כמעט איבדה את רגלה בעקבות קריש דם ענק שנוצר כתוצאה משילוב של גורמים, כולל אלח דם ובילוי זמן ממושך ללא תנועה. ככל הנראה, הקריש היה בחלקו תוצאה של הרעלת טסטוסטרון, מה שגרם לה, כפי שציינה בסרטון וידאו ששלחה לי, להפסיק את הטיפול בטסטוסטרון זמן קצר לאחר אותו אירוע. עם זאת, היא עדיין מצפה להשתלת התקן זיקפה בצינור העור המושתל שלה. מכשירי זיקפה אלו, הפועלים בתוך קפל עור הזרוע המושתל, הם בדרך כלל מבוססי בלון (מה שמצריך השתלת משאבה בעור שפתי הנרתיק אשר נותח כך שייראה כמו שק אשכים) או מוט שמכניסים פנימה. בני או בנות זוג של נשים שעברו ניתוחי פאלופלסטיקה והסכימו להופיע בסרטונים, מצהירים שזה לא עובד טוב בעת קיום יחסי מין. מציאות זו עלולה להשאיר את המנותחות מדוכדכות.
בנוסף לפאלופלסטיקה, לעתים קרובות עוברות נשים אלו הליכים קוסמטיים נוספים, כך שצינור העור (נ”ע: הפין המלאכותי שלהן) יחקה ככל האפשר פין אמיתי. הליכים אלה עשויים לכלול “קעקוע רפואי”, שנועד ליצור מראה של ורידים או של עטרה מרחוק. הן עשויות לעבור גם התערבויות כירורגיות נוספות במטרה ליצור את הצורה הקוסמטית של הפין. עצבים מהאזור שממנו נלקח העור להשתלה, עשויים גם כן להיות מושתלים ומחוברים (בדומה להלחמה) לעצב הדגדגן עצמו, מה שעלול לדרוש ניתוק של עצב הדגדגן מקצה הדגדגן וכתוצאה מכך אובדן התחושה של הדגדגן (זאת בנוסף לאובדן המתרחש כאשר “קוברים” את הדגדגן בניתוח הפאלופלסטי). הליך זה עשוי ליצור רמה מסוימת של תחושה בחלקים של צינור העור, אולם מכיוון שמדובר בצינור-עור של זרוע או רגל, לא קיימת בו התחושה הארוגנית או הספציפית שיש לפין אמיתי. המטופלות מתארות שיש להן תחושה קלה בקצה או בבסיס, זאת בתנאי שהן יכולות להרגיש מגע באיבר.
הן בניתוח פאלופלסטי והן בניתוח דגדגן מוגדל, מספר גדל והולך של מטופלות מבקשות להשאיר את הנרתיק שלהן פתוח ונגיש, מה שידוע כפרוצדורה “משמרת נרתיק” (נ”ע: “vagina-sparing”). מטופלת אחת שעברה ניתוח דגדגן מוגדל ושמרה על הנרתיק, נכנסה בהמשך להריון מקיום יחסי מין הטרוסקסואלים עם בעלה. היא שיתפה בסרטון וידאו ש”לא חשבנו שזה אפשרי והיינו מאוד מופתעים”, כי במוחה, היא הייתה גבר הומו שמקיים יחסי מין עם גבר אחר. העובר אותו נשאה נחשף לטסטוסטרון הקוסמטי שהיא נטלה. היא חידשה את המרשם לטסטוסטרון בניגוד לייעוץ הרפואי שקיבלה זמן קצר לאחר שהיא נאלצה ללדת בטרם עת. לבתה היו בעיות התפתחותיות, כולל עיכובים מוטוריים ועיכוב בדיבור, כמו גם פלגיוצפליה (תסמונת הראש השטוח), מה שדרש שימוש בקסדה מיוחדת על בסיס מרשם רפואי.
במהלך ניתוחים פאלופלסטים, ניתוח דגדגן מוגדל וניתוחי כריתת נרתיק, עשויה להידרש השתלת רירית, זאת במטרה לספק את הממברנה הרירית הקיימת באיברי המין הרגילים. ההשלכות של הליך זה כוללות נזק עצבי, צלקות ופגיעה ביכולת ללעוס, לשלוט בשרירי הפה או לדבר ברור.
ניתוח להארכת השופכה – הליך שנעשה במהלך ניתוח דגדגן מוגדל, כמו גם בניתוחי פאלופלסטיקה. המטרה היא לחבר את מה שמכונה “השופכה מלידה”, הידועה גם בשם השופכה, לצינור העור המוארך, כך שהאישה תוכל להשתין דרך קצה צינור העור. ניתן לבצע הליך זה בדרכים שונות. הרופא עשוי להשתמש ברקמה מהנרתיק. הוא עשוי גם להשתיל קשית בזרוע המטופלת למשך מספר חודשים, בתקווה שיווצר “צינור” מסביב לקשית, שלאחר מכן יושתל עם שאר עור הזרוע בניתוח פאלופלסטי רדיאלי של האמה. המנתח עשוי גם להשתמש בעור מהחלק הפנימי של הלחי (שתל רירית) או להשתמש בשדיים הכרותים (“ניתוח עליון”) כדי ליצור את השופכה החדשה. מכיוון שרקמה זו לא התפתחה לצורך הובלת שתן דרך צינור עור, לניאו-שופכה ולניאו-פאלוס אין את המבנה הפנימי לקיים את עצמם ויש להם נטייה להצטלק יחדיו וכן ליצור חורים או קווים ללא מוצא, עם כיסים בהם מצטבר שתן וזיהומים חיידקיים יכולים לשגשג. בניאו-פאלוס הזה לא עובר זרע באופן קבוע כמו אצל גברים בריאים, וגם אין לו מתח ולחץ נורמליים של זרם שתן זכרי בריא, מה שהופך את הזיהומים בניאו-דרכי השתן הללו לקלים יותר להתפתחות וקשים יותר לריפוי. זיהומים אלו יוצרים מצבים מעודדי דלקת כרונית בשלפוחית השתן והכליות, משם זיהומים יכולים להפוך לאחד או יותר מסוגי אלח דם (זיהום חיידקי מערכתי שמסתובב בדם לאורך הגוף). אלח דם עלול לגרום לנזק מוחי ולנזקים באיברים אחרים וכן לחייב קטיעה של גפיים.
מחלקת גברים
ניתוח נרתיק לטרנסג’נדרים – הליך שבו משתמשים ברקמה מהפין, שק האשכים, הפה, חלקים אחרים של מערכת העיכול, לעיתים מחזיר או מדג אמנון, כדי לרפד חור שנחפר באגן של גבר. מטופלים כמו ג’אז ג’נינגס, כוכב הילדים של התוכנית “אני ג’אז”, יתחילו לעתים קרובות עם היפוך הפין, שבו עיקר החלק הפנימי של הפין והעטרה מוסרים, עור הפין מופרד ועובר היפוך, את השופכה פותחים ומחברים לעור הפין כדי ליצור תעלה רחבה יותר, אותה תופרים לאחר מכן לאחורי דופן האגן. שלא כמו נרתיק של אישה, עור הפין ועור השופכה אינם גמישים כל כך, מה שמאפשר למבנים אלו לעמוד בפני הלחצים של מתן שתן, כמו גם הצפה של זרימת דם המתרחשת במהלך הזקפה. ברגע שהרקמות הללו מוסרות, מנותקות ועוברות היפוך, הנטייה של התעלה הזו היא להיות דלקתית. מדובר ברקמה דלקתית עם הסתיידות שמותחת צלקות. הרופאים רוצים שהרקמה תצטלק לכיוון החלק הפנימי של האגן (אחרת התוצאה היא צניחה של הניאו-ואגינה), אבל נטייה זו להצטלקות פירושה גם ניסיון של הרקמה להתכווץ ולהקטין את האורך וההיקף.
כדי לפצות על כך, הרופאים מייעצים לגברים שעוברים ניתוח נרתיק לבצע הרחבות באמצעות מוט באורך קבוע ובהיקף משתנה. הרחבה כרוכה בשכיבה לאחור והחדרת מוט זה לנאו-ואגינה בניסיון להרחיב את הנפח הפנימי או לפחות למנוע קריסה. תהליך זה גוזל זמן רב, ונראה כי משטרי ההרחבה משתנים מאוד ממטופל למטופל, החל משעה אחת כמה פעמים בשבוע ועד מספר פעמים ביום של שעה כל פעם. תהליך זה הוא בדרך כלל כואב ועשוי להיות לא יעיל. כמו ההיצרות שנוצרת בניאו-שופכה של הניאו-פאלוס, כך גם תעלת הפין המהופך לא תוכננה להישען על גבי עצמה לזמן ארוך. עם זאת, זה בלתי נמנע. לכן הרקמה בתוך תעלה זו נוטה להיצרות, או מה שהרופאים מכנים “היצרות נרתיקית” כדי לגרום לביטוח לספק מימון לתיקון כתוצאה מנמק לחץ (הנטייה של הרקמה היא להפוך דלקתית, למות ולהצטלק לכיוון רקמות באזור כתוצאה מתקופות ממושכות של לחץ).
זה עשוי להפוך את הרחבת התעלה לבלתי אפשרית. כתוצאה מכך, תעלת הפין המהופך הופכת למעין כיס חם ולח שאינו מנקה את עצמו, אשר מהווה סביבה אידיאלית לחיידקים הנמצאים כעת בצמוד לשופכה המקוצרת ויכולים לגרום לזיהומים כרוניים ואלח דם. בנוסף, ההרחבה, שלעיתים מבוצעת על ידי רופאים בהרדמה כדי שניתן יהיה להשתמש בכוח רב יותר, עלולה לגרום לקרעים או פיסטולות בין הניאו-ואגינה למבנים אחרים כגון השופכה או פי הטבעת. גבר אומלל שעבר ניתוח נרתיק כזה וראיינתי אותו, גילה שנוצרה לו פיסטולה רקטו-נרתיקית כשהוא הפליץ דרכה. פיסטולה זו נגרמה לכאורה בעקבות ההרחבה שבוצעה בהרדמה על ידי המנתח.
בשלב זה, רופאי מגדר עשויים להמליץ על תיקון. תיקון זה עשוי להיות מה שמכונה “ניתוח נרתיק המעי הגס”. בניתוח נרתיק המעי הגס, מסירים חתיכה של 20 ס”מ מהמעי הגס, את המעי הגס הנותר מנתבים מחדש אל פי הטבעת ומחברים אותו מחדש (מה שיוצר סיכון לפיסטולות וזיהום פנימי שעלולים להופיע שנים מאוחר יותר). את חתיכת המעי הגס שהסירו תופרים באופן סגור בקצה אחד (נ”ע: החלק העמוק של תעלת הנרתיק המלאכותי) ומשתמשים בה להחלפת העור של תעלת הפין המהופך, שהפכה מצולקת, מצומקת, מכווצת ורוויית פיסטולות. הליך זה ידוע בשם “סיכה עצמית”, אבל כפי שהסביר אחד מטופל שעבר אותו, מה שהרופאים עשויים לא לומר זה שהסיכה (נ”ע: הריריות) הזו קשורה לצריכת מזון, ולא לעוררות מינית.
אורכיקטומיה (Orchiectomy) – הסרת האשכים. כריתה אורכיקטומית מבוצעת בדרך כלל במטרה לחסל מקור ביולוגי של הורמונים זכריים לא רצויים וכדי לעשות שימוש ברקמת האשכים, לרבות חלק מהעור הנקרא “וגינה” (בלטינית “נדן”), במטרה להשתמש בו כריפוד לניאו-ואגינה.
ניתוח לביטול מין (Nullification) – כינוי לפרוצדורה המבוצעת בגברים או בנשים ומביאה לתוצאה שמזכירה הטלת מומים באברי מין נשיים. הפין, הפות, הנרתיק והאשכים, בהתאם למטופל או המטופלת, מוסרים לחלוטין, והרקמה שמעליה נתפרת יחד כך שנוצר משטח חלק עם חור קטן למתן שתן. הליך זה עשוי להתבקש כאשר ההזדהות המגדרית היא “סריס”. סריס הוא מונח המתייחס באופן מסורתי לזכר מסורס ללא איבר מין, אך בעידן המודרני הזה, כמובן, מין אינו מגדר ולכן הזהות המגדרית המכונה “סריס”, אינה מוגבלת “למין המוקצה בלידה”.
מי המרוויחים?
כאילו לא די בזוועות הניתוחים עצמם, המציאות היא שההתערבויות הללו יקרות להפליא, קוסמטיות לחלוטין ומיותרות מבחינה רפואית, אך בכל זאת מכוסות על ידי הביטוח (כולל ביטוחים ממומנים מכספי משלם המיסים, מכיוון שאי-מימון ניתוחים אלה שנדרשו על ידי השדולה הטרנסית, נחשבים ל”אפליה” הנתפסת כשוות ערך לאי-כיסוי טיפול רפואי הכרחי לנפגעי תאונות דרכים). חלק מהמטופלים שיתפו חשבוניות רפואיות בסך מאות אלפי דולרים שהצטברו תוך שנים ספורות, לפעמים תוך חודשים, אפילו במהלך מגיפת הקורונה, חלקם תוך שהם מתפארים על כך ששילמו עד מקסימום סכום ההשתתפות העצמית שלהם, למשל, 5,000 דולר. רבים ממהרים לעבור שינויים קוסמטיים רבים ככל האפשר לפני שהם יהיו מבוגרים מכדי להשתתף בביטוח הוריהם (השתתפות שמסתיימת בדרך כלל בגיל 26). אתם מוזמנים לנסות להיזכר בתקופה שבה אתם או אדם אהוב עליכם קיבלו סירוב או דחייה לכיסוי כספי של טיפול הכרחי רפואית, כגון טיפול הכרחי להתניידות, לעצמאות או להפחתת כאב כרוני. האם הביטוח שלכם כיסה תרופות וניתוחים הקשורים למעבר מגדרי באותה התקופה?
ניתוחי מגדר הם התערבויות רפואיות מיותרות שאינן מיועדות לאבחון או לטיפול בבעיה רפואית. הן מבוצעות על רקמות בריאות פיזית בגלל סיבות הקשורות לזהות מגדרית או מצוקה פסיכולוגית סובייקטיבית הנתפסת כקשורה לתחושת הזהות המגדרית (אלה שתי סיבות שונות שרק אחת מהן מצריכה אבחנה של דיספוריה מגדרית, מונח המתייחס רק למצוקה שאדם עם קונפליקט עלול לחוות). לא כל אדם המזדהה כטרנס ומקבל התערבויות אלו מאובחן באופן מקצועי או חווה מצוקה סובייקטיבית. גם כאשר לא קיימת מצוקה (דיספוריה), עדיין קיימת גישה להליכים אלו באמצעות תהליך אורווליאני (נ”ע: תהליך חברתי הרסני) הנקרא “מודל הסכמה מדעת”, תהליך שאינו דורש אבחון פסיכולוגי כדי לשלול הפרעות הזיה או לאשר אבחנה של דיספוריה מגדרית.
כאשר התערבויות אלה מבוצעות על מבצעי מעבר חוזר, אנשים שלא חווים עוד קונפליקט בין מינם הביולוגי למגדר, ייתכן שההתערבויות הללו לא יהיו מסובסדות. למעשה, פעילי טרנס נלחמים כדי להוציא את הסבסוד המובטח למבצעי מעבר חוזר מתוך סט החוקים של “טיפול רפואי לטרנסים”. ניתוחים מאשררי מגדר, או כפי שחלק מכנים זאת “לובוטומיית מין”, הם מסובכים ובוגדניים. הם מכילים מורכבות אינסופית של שינויי גוף אנושי ההופכים את המטופל מאדם ליצור לא ברור. כשאנשים טיפשים ומבולבלים קונים נכויות – שבשונה מהבריאות שהייתה להם פעם, נכויות אלה הן בלתי הפיכות – מי שמממן הליכים אלו, הן ההליכים הניתוחים המיידיים והן ההליכים המבוצעים אחר כך לאורך כל החיים, הוא בסופו של דבר הציבור משלם המסים ורוכש הביטוחים.