ברחבי ארה”ב ישנן מעל 100 מרפאות מגדר לילדים, נהגתי לעבוד באחת מהן. מה שקורה לילדים הוא מזעזע, מבחינה מוסרית ורפואית.
9 בפברואר 2023, מאת: ג’יימי ריד. תרגום: נעמה עציץ.
קישור למקור: https://www.thefp.com/p/i-thought-i-was-saving-trans-kids
אני ילידת סנט לואיס (מיזורי), בת 42, אישה קווירית המשתייכת לצד השמאלי של המפה הפוליטית ותומכת ברני סנדרס (נ”ע: פוליטיקאי אמריקאי). השקפת העולם שלי עיצבה עמוקות את הקריירה שלי. את חיי המקצועיים ביליתי במתן ייעוץ לאוכלוסיות חלשות: ילדים באומנה, מיעוטים מיניים ועניים.
במשך כמעט ארבע שנים עבדתי במחלקה למחלות זיהומיות בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון, עם בני נוער וצעירים שהיו חיוביים לאיידס. רבים מהם היו טרנסים או בעלי אי-התאמה מגדרית אחרת ויכולתי להזדהות איתם. במהלך הילדות וההתבגרות שלי, היו לי הרבה ספקות מגדריות בנוגע לעצמי. היום אני נשואה לטרנס (נ”ע: אישה ביולוגית שביצעה מעבר מגדרי לגבר) ויחד אנחנו מגדלים את שני הילדים הביולוגיים שלי מנישואיי הקודמים ואת שלושת ילדי האומנה שאנחנו מקוות לאמץ.
כל זה הוביל אותי לעבוד ב-2018 כמנהלת תיקים במרכז הטרנסג’נדרים של אוניברסיטת וושינגטון בבית החולים לילדים של סנט לואיס, שהוקם שנה קודם לכן.
ההנחה של המרכז הייתה שככל שנקדים לטפל בילדים עם דיספוריה מגדרית, כך נוכל למנוע מהם יותר ייסורים בהמשך. הנחת היסוד הזו הייתה משותפת לרופאים ולמטפלים של המרכז. בהתחשב במומחיותם, הנחתי שעדויות רבות תומכות בקונצנזוס זה.
במהלך ארבע השנים בהן עבדתי בקליניקה כמנהלת תיקים, הייתי אחראית על קליטה ופיקוח של מטופלים – בסביבות אלף צעירים במצוקה נכנסו בדלתותינו. רובם קיבלו מרשמים להורמונים שעלולים היו להיות בעלי השלכות משנות חיים, כולל עקרות.
בנובמבר של שנה שעברה עזבתי את המרפאה, לא יכולתי יותר לקחת חלק במה שקורה שם. כשעזבתי, הייתי בטוחה שהדרך בה מערכת הרפואה האמריקאית מטפלת בפציינטים אלו היא הפוכה מהשבועה של “לא לגרום נזק”. במקום זאת, אנו פוגעים לצמיתות במטופלים הפגיעים שנמצאים תחת טיפולנו.
היום אני פותחת את הפה.
אני עושה זאת מתוך ידיעה עד כמה רעיל הוא השיח הציבורי סביב הסוגיה השנויה במחלוקת זו והדרכים בהן ניתן לעשות שימוש לרעה בשיתוף שלי. אני עושה זאת מתוך הידיעה שאני מעמידה את עצמי בסיכון אישי ומקצועי רציני.
כמעט כל האנשים בחיי המליצו לי להוריד את הראש, אבל אני לא יכולה לעשות זאת במצפון נקי, כי מה שקורה לעשרות ילדים חשוב הרבה יותר מהנוחות שלי, ומה שקורה להם הוא מזעזע מבחינה מוסרית ורפואית.
שערי הסכר נפרצים
זמן קצר לאחר הגעתי למרכז הטרנסג’נדרים, הופתעתי מהיעדרם של פרוטוקולים רשמיים לטיפול. הרופאים שניהלו את המרכז היו למעשה הסמכות הבלעדית.
בהתחלה, אוכלוסיית המטופלים נטתה לעבר מה שהיו בעבר המקרים ה”מסורתיים” של ילד עם דיספוריה מגדרית: ילד ממין זכר, לעתים קרובות צעיר, שרצה להיות ולהציג את עצמו כילדה.
עד 2015 לערך, מספר קטן מאוד מהנערים הללו היוו את אוכלוסיית המקרים של דיספוריה מגדרית בילדים, ואז החלה להיות עלייה דרמטית ברחבי העולם המערבי באוכלוסייה חדשה: נערות מתבגרות, רבות מהן ללא היסטוריה קודמת של מצוקה מגדרית, שהצהירו לפתע שהן טרנסג’נדרים ודרשו טיפול מיידי בטסטוסטרון.
בהחלט נתקלתי בזה במרכז. אחד התפקידים שלי היה לבצע קליטה של מטופלים חדשים ובני משפחותיהם. כשהתחלתי היו כנראה 10 שיחות כאלה בחודש, כשעזבתי היו 50, וכ- 70% מהמטופלים החדשים היו בנות. לפעמים היו מגיעות חבורות של בנות מאותו התיכון.
זה הדאיג אותי, אבל לא הרגשתי שאני בעמדה להביע דאגה כלשהי. היינו צוות של שמונה בערך, ורק אדם אחד נוסף הציף את סוגי השאלות שהיו לי. כל מי שהביע ספק – הסתכן שיקראו לו טרנספוב.
הבנות שהגיעו אלינו סבלו ממחלות נלוות רבות: דיכאון, חרדה, הפרעות קשב וריכוז, הפרעות אכילה, השמנת יתר. רבות אובחנו עם אוטיזם או סבלו מתסמינים דמויי אוטיזם. בדיווח מהשנה שעברה לגבי מרכז טרנסג’נדרים בריטי לילדים, נמצא כי שליש מהמטופלים שהופנו לשם היו על הספקטרום האוטיסטי.
לעתים קרובות, המטופלים שלנו הצהירו שיש להם הפרעות שאיש לא סבר שיש להם. היו לנו מטופלים שאמרו שיש להם תסמונת טורט (אבל לא היה להם); שיש להם טיקים (אבל לא היו להם); שיש להם כמה אישויות (אבל לא היו להם).
הרופאים זיהו באופן פרטני את האבחנות העצמיות הכוזבות הללו כביטוי של הדבקה חברתית. הם אפילו הכירו בכך שבהתאבדות יש אלמנט של הדבקה חברתית, אבל כאשר אמרתי שקבוצות הבנות הללו שמציפות את מרכז השירות שלנו נראות כאילו בעיות המגדר שלהן עשויות להיות ביטוי של הדבקה חברתית – הרופאים אמרו שזהות מגדרית היא שיקוף של משהו מולד.
כדי להתחיל במעבר המגדרי, היו זקוקות הבנות הללו למכתב תמיכה ממטפל, בדרך כלל כזה שאנחנו המלצנו עליו, אותו הן נאלצו לפגוש רק פעם או פעמיים בשביל לקבל את האור הירוק. כדי להפוך את התהליך ליעיל יותר, הצענו למטפלים תבנית של מכתב תמיכה במעבר מגדרי. התחנה הבאה הייתה ביקור יחיד אצל אנדוקרינולוג לקבלת מרשם לטסטוסטרון.
זה כל מה שנדרש.
כאשר נקבה נוטלת טסטוסטרון, ניתן לראות את ההשפעות העמוקות והקבועות של ההורמון בתוך מספר חודשים. הקול מעמיק, הזקן צומח, שומן הגוף מתפזר בצורה חדשה. החשק המיני מתפוצץ, התוקפנות גוברת ומצב הרוח עלול להיות בלתי צפוי. המטופלים שלנו מקבלים מידע לגבי כמה מתופעות הלוואי, ביניהן עקרות, אבל אחרי שעבדתי במרכז, התחלתי להאמין שבני נוער פשוט לא מסוגלים להבין לגמרי מה זה אומר לקבל את ההחלטה להיות עקרים בעודם קטינים.
תופעות לוואי
מפגשים רבים עם מטופלים הדגישו בפני, עד כמה הצעירים הללו הבינו אך מעט את ההשפעות העמוקות שיביא איתו השינוי המגדרי על גופם ונפשם, אבל המרכז המעיט בחשיבות ההשלכות השליליות והדגיש את הצורך במעבר המגדרי. כפי שנאמר באתר האינטרנט של המרכז:
לאי-הטיפול בדיספוריה מגדרית יש מספר השלכות, מפגיעה עצמית ועד התאבדות. אך כאשר מסירים את הדיספוריה המגדרית באמצעות כך שאתם מאפשרים לילד להיות מי שהוא או היא, ניתן לראות שזה עובר. המחקרים שיש לנו מראים שהילדים האלה מתפקדים לעתים קרובות מבחינה פסיכו-סוציאלית כמו חבריהם או יותר טוב.
אין מחקרים אמינים שמראים זאת. ואכן, חוויותיהם של רבים ממטופלי המרכז מוכיחות עד כמה הטענות הללו שקריות.
הנה דוגמה: ביום שישי, 1 במאי 2020, עמית שלח לי אימייל לגבי מטופל זכר בן 15: “יקירתי, אני מודאג מכך ש[המטופל] לא מבין מה עושה ביקאלוטאמיד.” עניתי לו: “בכנות, אני לא חושבת שצריך להתחיל [בטיפול] עכשיו.”
ביקאלוטאמיד זו תרופה המשמשת לטיפול בסרטן ערמונית גרורתי (נ”ע: וסירוס כירורגי). אחת מתופעות הלוואי שלה היא שהיא הופכת את גופם של גברים הנוטלים אותה לנשי, כולל מראה השדיים. המרכז רשם תרופה זו כחוסם גיל ההתבגרות לבנים. כמו עם רוב התרופות לסרטן, לביקאלוטאמיד יש רשימה ארוכה של תופעות לוואי, והמטופל הזה חווה אחת מהן: רעילות בכבד. הוא נשלח ליחידה אחרת של בית החולים להערכה והפסיק מיד את התרופה. לאחר מכן, אמו שלחה הודעה אלקטרונית למרכז הטרנסג’נדרים ואמרה שיש לנו מזל שמשפחתה היא לא מאלה שיתבעו.
ההבנה הכה מעטה של המטופלים לגבי מה שהם נכנסו אליו הומחשה בשיחה שקיבלנו למרכז בשנת 2020 ממטופלת בת 17 שנטלה טסטוסטרון. היא אמרה שהיא מדממת מהנרתיק. תוך פחות משעה נספגה בדם תחבושת עבה במיוחד, הג’ינס שלה והמגבת שכרכה סביב מותניה. האחות במרכז אמרה לה לגשת מיד למיון.
מאוחר יותר גילינו שהנערה קיימה יחסי מין, ומכיוון שטסטוסטרון מדלל את רקמות הנרתיק, תעלת הנרתיק שלה נקרעה. היה עליה לקבל הרדמה ולעבור ניתוח לתיקון הנזק. היא לא הייתה המקרה היחיד של קרע בנרתיק עליו שמענו.
בנות אחרות חוו השפעות שליליות מהטסטוסטרון על הדגדגן שלהן, שמתרחב וגדל אל מה שנראה כמו מיקרו-פאלוס, פין זעיר. נתתי ייעוץ למטופלת שהדגדגן המוגדל השתרע אל מתחת לפות שלה, והוא נשחק והתחכך בכאב בג’ינס שלה. המלצתי לה לקנות בגד תחתון מהסוג שגברים המתלבשים כנשים נוהגים ללבוש. בסוף השיחה איתה חשבתי לעצמי, “וואו, פגענו בילדה הזו”.
ישנם מצבים נדירים בהם תינוקות נולדים עם איברי מין לא טיפוסיים, אלה מקרים הדורשים טיפול מתוחכם וחמלה, אבל מרפאות כמו זו שבה עבדתי, יוצרות קבוצה שלמה של ילדים עם איברי מין לא טיפוסיים ורוב בני הנוער האלה אפילו לא קיימו יחסי מין עדיין. לא היה להם מושג מי הם הולכים להיות כמבוגרים. עם זאת, כל מה שנדרש מהם כדי לשנות את עצמם לצמיתות הייתה שיחה קצרה או שתיים עם מטפל.
נטילת מנות גבוהות של טסטוסטרון או אסטרוגן, המספיקות כדי להערים על הגוף שלכם ולחקות את המין הנגדי, משפיעות על כל הגוף. אני בספק אם כל הורה שאי פעם הסכים לתת לילדה שלו טסטוסטרון (טיפול לכל החיים) יודע שהוא גם דוחף את ביתו אל נטילת תרופות ללחץ דם, תרופות לכולסטרול ואולי גם דום נשימה בשינה וסוכרת.
לפעמים ההבנה של ההורים לגבי מה שהם הסכימו לעשות לילדיהם מגיעה בכפייה:
“אני מבטל את הסכמתי לטיפול רפואי זה.
הציונים שלו ירדו, היה לו ביקור רפואי-התנהגותי באשפוז ועכשיו הוא מקבל 5 תרופות שונות, לקסיפרו, טרזדון, בוספר וכו’. הוא כעת צל חיוור של מי שהוא נהג להיות ומלא חרדה.מי יודע אם זה בגלל הבלוקרים או התרופות.
אני מבטל את הסכמתי, אני רוצה שנטילת הבלוקרים תיפסק. תודה”.
חולים מוזנחים וחולי נפש
מלבד נערות מתבגרות, פנתה אלינו עוד קבוצה חדשה: צעירים מהיחידה הפסיכיאטרית האשפוזית, או ממחלקת המיון, של בית החולים לילדים בסנט לואיס. בריאותם הנפשית של הילדים האלה הייתה מדאיגה מאוד, הם היו עם אבחנות כמו סכיזופרניה, פוסט טראומה, הפרעה דו קוטבית ועוד. לעתים קרובות הם כבר היו על מלאי של תרופות.
זה היה טרגי, אבל לא מפתיע בהתחשב בטראומה העמוקה שחלקם עברו. אולם לא משנה כמה סבל או כאב ילד עבר, או כמה מעט טיפול ואהבה הוא קיבל, הרופאים שלנו ראו במעבר המגדרי את הפתרון, אפילו עם כל ההוצאות והקושי הכרוך בכך.
היו שבועות שזה הרגיש כאילו כמעט כל התיקים שלנו היו של צעירים בעייתיים.
לדוגמה, נער אחד הגיע אלינו בקיץ 2022 כשהיה בן 17 והתגורר במוסד סגור בגלל שהתעלל מינית בכלבים. הייתה לו ילדות איומה: אמו הייתה מכורה לסמים, אביו היה בכלא, והוא גדל באומנה. לא משנה איזה טיפול הוא קיבל, זה לא עבד.
בתהליך הקליטה שלו למדתי מעובד אחר שכאשר הוא יצא מהמוסד, הוא מתכנן לחזור לבצע את הפגיעות הללו מכיוון שהוא האמין שהכלבים רצו בזה.
איפשהו בדרך הוא הביע רצון להיות נקבה, אז בסופו של דבר הוא הגיע למרכז שלנו. משם הוא הלך לפסיכולוג בבית החולים שהיה ידוע כמי שמאשרר כמעט את כל מי שמבקש מעבר מגדרי. ואז הרופא שלנו המליץ לו על הורמונים נשיים. באותו הזמן תהיתי אם זה נעשה כסוג של סירוס כימי.
אותה מחשבה עלתה לי שוב במקרה אחר באביב 2022. היה זה גבר צעיר עם הפרעה טורדנית-כפייתית אינטנסיבית, שהתבטאה ברצון לחתוך את איבר מינו לאחר שאונן. המטופל הזה לא ביטא דיספוריה מגדרית, אבל גם הוא קיבל הורמונים. שאלתי את הרופא לפי איזה פרוטוקול הוא עוקב, אבל מעולם לא קיבלתי תשובה ישירה.
במקום ההורים
היבט מטריד נוסף של המרכז היה חוסר ההתייחסות לזכויות ההורים, והדרך בה הרופאים ראו את עצמם כמקבלי החלטות מושכלים יותר לגבי גורלם של ילדים אלה.
במיזורי נדרשת הסכמה של הורה אחד בלבד לטיפול בילד, אך כאשר הייתה מחלוקת בין ההורים, נראה היה שהמרכז תמיד לוקח את הצד של ההורה המאשרר.
בשנת 2019 התגברו החששות שלי בנוגע לגישה זו כלפיי הורים שמתנגדים, כאשר אחד הרופאים שלנו העיד בדיון משמורת נגד אב שהתנגד לרצונה של האם לאפשר לבתם בת ה-11 להתחיל בנטילת חוסמי גיל התבגרות.
עשיתי איתם את שיחת הקבלה והאם הטרידה את שלוות נפשי. היא והאב היו בתהליך גירושין, והאם תיארה את הבת כ”סוג של טומבוי”. אז עכשיו האם הייתה משוכנעת שהילדה שלה טרנס. אבל כששאלתי האם בתה אימצה שם של בן, האם היא מוטרדת לגבי הגוף שלה, האם היא אומרת שהיא מרגישה כילד, האמא אמרה שלא. הסברתי לה שהילדה פשוט לא עומדת בקריטריונים.
ואז, חודש לאחר מכן, האם שוב התקשרה ואמרה שבתה משתמשת כעת בשם של בן ושהיא חווה מצוקה עם גופה ורוצה לעבור מגדר. הפעם נקבע תור לאמא ולבת. המטפלים שלנו החליטו שהילדה טרנס ורשמו לה חוסמי גיל התבגרות כדי למנוע את התפתחותה התקינה.
האב סירב בתוקף. הוא אמר שהכל מגיע מהאמא והתפתח מאבק משמורת. לאחר הדיון בו העיד הרופא שלנו בעד המעבר המגדרי, השופט צידד באם.
“אני רוצה את השדיים שלי בחזרה”
מכיוון שאני הייתי אשת הקבלה הראשית, הייתה לי הפרספקטיבה הרחבה ביותר על המטופלים הקיימים והפוטנציאליים שלנו. בשנת 2019, הבחנתי בקבוצה חדשה של אנשים: נוטשי מעבר מגדרי ומבצעי מעבר חוזר. הנוטשים בחרו שלא להשלים את תהליך המעבר המגדרי, ומבצעי המעבר החוזר הם טרנסג’נדרים שהחליטו לחזור למין הביולוגי שלהם. (נ”ע: טרנסים לשעבר/מתחרטי מעבר מגדרי)
הקולגה היחיד שאיתו יכולתי לחלוק את חששותיי הסכים איתי שעלינו לעקוב אחר נוטשים ומתחרטים. חשבנו שהרופאים ירצו לאסוף את הנתונים האלה ולהבין אותם, כדי שהם יוכלו להבין מה הם פספסו.
טעינו.
רופא אחד תהה בקול, מדוע שיקדיש זמן למישהו שכבר לא המטופל שלו.
אבל אנחנו בכל זאת יצרנו מסמך. קראנו לו רשימת הדגל האדום. היה זה מסמך אלקטרוני באקסל בו עקבנו אחר סוג המטופלים שהדאיגו אותנו.
אחד המקרים העצובים ביותר של מעבר מגדרי שהייתי עדה לו, היה של נערה מתבגרת, שכמו כל כך הרבה מהמטופלים שלנו, גם היא הגיעה ממשפחה לא יציבה. מצב המגורים שלה לא היה ברור והייתה לה היסטוריה של שימוש בסמים. הרוב המכריע של המטופלים שלנו הם לבנים, אבל הילדה הזו הייתה שחורה. היא קיבלה הורמונים במרכז כשהייתה בסביבות גיל 16. כאשר הייתה בת 18 היא עברה כריתת שד כפולה, מה שמכונה “ניתוח עליון”.
שלושה חודשים לאחר מכן היא התקשרה למשרד המנתח כדי לומר שהיא חוזרת לשם הלידה שלה ולכינויים נקביים. “אני רוצה את השדיים שלי בחזרה”, היא אמרה לאחות באופן שובר לב. משרד המנתח יצר קשר עם משרדנו כי הם לא ידעו מה לומר לבחורה הזו.
אני והקולגה שלי החלטנו שננסה לעזור לה. לקח לנו זמן להתחקות אחריה, וכאשר מצאנו אותה וידאנו שהיא במצב נפשי טוב, שהיא לא אובדנית או משתמשת בסמים. בפעם האחרונה ששמעתי, היא הייתה בהריון. כמובן, היא לעולם לא תוכל להניק את הילד שלה.
‘עלו על הסיפון – או רדו’
החששות שלי לגבי מה שקורה במרכז התחילו להשתלט על חיי. באביב 2020 הרגשתי חובה רפואית ומוסרית לעשות משהו בנידון, אז דיברתי על זה במשרד ושלחתי הרבה מיילים.
הנה דוגמה אחת: ב-6 בינואר 2022, קיבלתי מייל ממטפל שהיה בצוות שביקש ממני עזרה עם מקרה של זכר טרנסג’נדר בן 16 החי במדינה אחרת. “ההורים פתוחים לכך שהנער יפגוש מטפל, אך אינם תומכים במעבר מגדרי והנער אינו רוצה שהוריו יהיו מודעים לזהותו המגדרית. קשה לי למצוא לו מטפל מאשרר מגדר”.
השבתי לו:
“אני לא מסכימה מבחינה אתית לקשר בין מטופל קטין למטפל שיאשרר אותו מגדרית כאשר נושא המגדר מהווה מוקד הטיפול, מבלי שהדבר ידון עם ההורים והם יתנו את הסכמתם לטיפול מסוג זה.”
בכל שנותיי עבודתי בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וושינגטון קיבלתי ביקורות חיוביות, אבל ב-2021 זה השתנה. הציון שקיבלתי היה מתחת לממוצע בנוגע ל”שיקול דעת” ול”יחסי עבודה/רוח שיתופית”. למרות שתוארתי כ”אחראית, מצפונית, עובדת קשה ופרודוקטיבית”, ההערכה ציינה גם: “לפעמים ג’יימי מגיבה בצורה לא נאותה להוראות ההנהלה, עם התגוננות ועוינות”.
הדברים הגיעו לשיאם בטיול של חצי יום בקיץ 2022. מול אנשי הצוות, אמרו הרופאים שאני והקולגה שלי צריכים להפסיק להטיל ספק ב”רפואה והמדע” וגם בסמכותם. ואז, איש מנהלה אמר לנו שעלינו “לעלות על הסיפון – או לרדת”. היה ברור שמטרת הטיול הייתה להעביר לנו את המסר הזה.
אוניברסיטת וושינגטון מספקת תוכנית תשלום נדיבה של שכר לימוד לעובדים ותיקים. אני חיה על המשכורת שלי ואין לי כסף לחסוך לחמש שנות שכר לימוד בקולג’ בשביל הילדים שלי. הייתי חייבת לשמור על העבודה שלי, ואני גם מרגישה נאמנות לאוניברסיטת וושינגטון.
אבל באותו הרגע שם, החלטתי שאני חייבת לצאת מהמרכז לטרנסג’נדרים, וכדי לעשות זאת, אני צריכה להוריד את הראש ולשפר את ביקורת הביצועים הבאה שלי.
הצלחתי לקבל הערכה טובה ולהשיג עבודה בביצוע מחקר בחלק אחר של בית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון. בנובמבר 2022 הודעתי על התפטרותי ועזבתי את המרכז לטרנסג’נדרים.
מה הייתי רוצה שיקרה
במשך שבועיים ניסיתי לשים הכל מאחוריי והתמקמתי בעבודה החדשה שלי כרכזת מחקר קליני בניהול מחקרים בנוגע לילדים שעוברים השתלת מח עצם.
ואז נתקלתי בהערות של ד”ר רייצ’ל לוין, אישה טרנסג’נדרית (נ”ע: גבר ביולוגי) שמשמש כפקיד בכיר במחלקת הבריאות והשירותים הפדרליים. במאמר נכתב: “לוין, עוזר שר הבריאות של ארה”ב, אמר שהמרפאות פועלות בזהירות, ושאף ילד אמריקאי לא מקבל תרופות או הורמונים לדיספוריה מגדרית מבלי שהוא צריך”.
הייתי המומה וחשתי בחילה. זה לא היה נכון, ואני יודעת את זה מניסיון ממקור ראשון.
אז התחלתי לכתוב כל מה שיכולתי על החוויה שלי במרכז לטרנסג’נדרים. לפני שבועיים, הבאתי את דאגותיי והמסמכים שלי לידיעת התובע הכללי של מיזורי. הוא רפובליקני, אני פרוגרסיבית, אבל בטיחות הילדים לא צריכה להיות עניין של מלחמות חברתיות.
לקריאת המכתב של ג’יימי ריד אל התובע הכללי של מיזורי לחצו כאן.
בהתחשב בסודיות ובהיעדר הסטנדרטים המחמירים המאפיינים מעבר מגדרי של בני נוער ברחבי ארה”ב, אני מאמינה שכדי להבטיח את שלומם של הילדים האמריקאים אנו זקוקים להקפאת הניתוחים והטיפול ההורמונלי בצעירים עם דיספוריה מגדרית.
לפי רויטרס, ב-15 השנים האחרונות, ממצב שבו לא היו מרפאות מגדר לילדים בארה”ב כלל, ישנן היום מעל 100 כאלה. יש לבצע בחינה יסודית כדי לגלות מה נעשה למטופלים במרפאות הללו ומדוע, ומה הן ההשלכות לטווח הארוך.
יש דרך ברורה בה עלינו לצעוד. רק בשנה שעברה סגרה אנגליה את מרכז טביסטוק, מרפאת המגדר היחידה לנוער במדינה, לאחר שבוצעה חקירה שחשפה שם שיטות מפוקפקות ויחס לקוי לחולים. גם שבדיה ופינלנד חקרו את המעבר המגדרי בילדים. הם מצאו שאין מספיק ראיות לכך שהוא מסייע ושישנו סיכון גדול לנזק, וריסנו מאוד את הגישה הטיפולית שלהם.
חלק מהמבקרים תיארו את סוג הטיפול המוצע במקומות כמו המרכז לטרנסג’נדרים שבו עבדתי, כסוג של ניסוי לאומי. אבל זה לא דבר תקין.
ניסויים אמורים להיות מתוכננים בקפידה. השערות אמורות להיבדק בצורה אתית. לעיתים קרובות אמרו הרופאים שלצידם עבדתי במרכז לטרנסג’נדרים בנוגע לטיפול במטופלים שלנו: “אנחנו בונים את המטוס בזמן שאנחנו מטיסים אותו”. אף אחד לא צריך לטוס במטוס מסוג כזה.