1 באפריל, 2015, מאת: וולט הייר, תרגום מאת נעמה עציץ.
מקור:
תחושת ההקלה שסיפקו לי הניתוח והחיים כאישה הייתה זמנית בלבד. עמוק מתחת לאיפור ולבגדי הנשים הסתתר הילד הקטן שנפגע מטראומת ילדות, ודאג שאדע על קיומו.
הייתה סצנה מכריעה. אמא חופפת שיער ארוך של ילד, הילד מסובב לאט את ראשו כדי להביט בה. בקול מהוסס, הוא שואל, “האם היית אוהבת אותי אם הייתי ילדה?” האמא גידלה את הילד שלה להיות ילדה טרנסית.
באותו שבריר שנייה, שבתי אל ילדותי. זכרתי את סבתא שלי עומדת לידי, מדריכה אותי ומלבישה אותי בשמלת שיפון סגולה. הילד ההוא בסרט התיעודי הזוהר על הורים שמגדלים ילדים טרנסג’נדרים העז לשאול שאלה שתמיד רציתי לשאול: מדוע היא לא אהבה אותי כפי שהייתי?
הילד ההוא והשאלה שלו רודפים אותי. מה יהיה עם הילדים הטרנסים של 2015 בעוד שישים שנה? סרטים תיעודיים וסיפורים בחדשות נותנים לנו רק תמונת מצב של רגע בזמן. הם נערכים באופן כזה שיוצר רומנטיזציה ונירמול לרעיון המעבר מגדרי, כדי לשכנע אותנו שהורים נאורים צריכים לעזור לילדיהם להגשים את חלומם להיות במגדר השני.
אני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי. אני רוצה שתהיה לכם הזדמנות לראות חיים של ילד טרנס, לא בספיישל טלוויזיה מהוקצע, אלא לאורך יותר משבעה עשורים של חיים, עם כל הבלבול, הכאב וההשלמה.
הילד הטרנס
לא אמא שלי אלא סבתא שלי הייתה זו שהלבישה אותי בשמלת שיפון סגולה שהיא תפרה בשבילי. השמלה הזו הולידה חיים מלאי דיספוריה מגדרית, התעללות מינית, שימוש באלכוהול וסמים, ולבסוף, ניתוח מיותר לשינוי מין. חיי נקרעו לגזרים על ידי מבוגר שבטחתי בו ונהנה להלביש אותי כילדה.
לאמא ואבא שלי לא היה מושג שכאשר הם משאירים את הבן שלהם לסוף שבוע אצל סבתא, סבתא מלבישה אותו בבגדי בנות. סבתא אמרה לי שזה הסוד הקטן שלנו. סבתי לא העניקה לי אישור כילד, אבל היא העניקה לי שבחים והביעה את שביעות רצונה כשהייתי לבוש כילדה. רגשות אופוריה שטפו אותי יחד עם שבחיה, ואחריהם הגיעו דיכאון וחוסר ביטחון לגבי היותי בן. מעשיה נטעו בי את הרעיון שנולדתי בגוף הלא נכון. היא הזינה ועודדה את הרעיון הזה ועם הזמן הוא קיבל חיים משלו.
כל כך התרגלתי ללבוש את השמלה הסגולה בבית של סבתא, שלקחתי את השמלה מבלי לספר לה איתי הביתה כדי שאוכל ללבוש אותה בסתר גם שם. החבאתי אותו בחלק האחורי של המגירה בשידה שלי. כשאמא שלי מצאה אותה היה פיצוץ של צעקות וצרחות בין אמא שלי לאבא. אבי היה מבועת מזה שהילד שלו לא מתפתח לגבר, אז הוא הגביר את המשמעת שלו. הרגשתי מבודד מפני שבעיניים שלי אחי הבכור לא קיבל את אותם העונשים והיחס קשה כמוני. חוסר ההגינות כאב לי יותר מכל דבר אחר.
למרבה המזל, ההורים שלי החליטו שלעולם לא יורשה לי ללכת לבית של סבתא שוב בלעדיהם. הם לא ידעו שאני מפחד לפגוש את סבתא כי חשפתי את הסוד שלה.
ההשפעה של הדוד פרד
הסיוט הגרוע ביותר שלי התממש כאשר אחיו המאומץ הצעיר של אבא שלי, הדוד פרד, גילה את סוד השמלה והחל להקניט אותי. הוא הוריד לי את המכנסיים, התגרה וצחק עלי. בגיל תשע בלבד לא יכולתי להשיב מלחמה, אז פניתי לאכילה כדרך להתמודד עם החרדה. ההקנטות של פרד הפכו ארוחה של שישה כריכי טונה וליטר חלב לדרך שבאמצעותה דיכאתי את הכאב.
יום אחד לקח אותי הדוד פרד במכוניתו בדרך עפר אל מעלה הגבעה שליד הבית שלי וניסה להוריד לי את כל הבגדים. ברחתי, מבועת ממה שעלול לקרות. רצתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי. היא הביטה בי במבט מאשים ואמרה, “אתה שקרן. פרד לעולם לא יעשה את זה.” כשאבא שלי הגיע הביתה היא סיפרה לו מה אמרתי והוא הלך לדבר עם פרד. אבל פרד פטר את זה כסיפור מעשיות ואבא שלי האמין לו ולא לי. לא ראיתי שום תועלת לספר לאנשים על מה שפרד עושה, אז מרגע זה ואילך שמרתי על שתיקה בנוגע להתעללות המתמשכת שלו.
הלכתי לבית הספר לבוש בתור ילד, אבל בראשי השמלה הסגולה המשיכה לחיות. ראיתי את עצמי לבוש בה, עומד מול המראה בבית של סבתא. הייתי קטן אבל הצטיינתי בכדורגל ובענפי ספורט אחרים. הדרך שלי להתמודד עם הבלבול המגדרי הייתה לעבוד קשה בכל מה שעסקתי בו. כיסחתי מדשאות, חילקתי עיתונים ומילאתי דלק. לאחר סיום התיכון עבדתי בחנות רכבים ואחרי זה הלכתי לשיעורי שרטוט כדי שאוכל להתקבל לעבודה בתחום התעופה והחלל. לאחר זמן קצר, התקבלתי לעבודה בפרויקט משימת החלל של אפולו כמהנדס תכנון שותף. מתוך התלהבות מתמדת לקראת האתגר הבא, החלפתי תפקיד והתחלתי לעבוד בתעשיית הרכב בחברת רכב אמריקאית גדולה, כשאני עולה במהירות במעלה הסולם הארגוני. אפילו התחתנתי. היה לי הכל, קריירה מבטיחה עם פוטנציאל בלתי מוגבל ומשפחה נהדרת.
אבל היה לי גם סוד. אחרי שלושים ושש שנים, עדיין לא הצלחתי להתגבר על התחושה העיקשת שאני בעצם אישה. הזרעים שזרעה סבתא פיתחו שורשים עמוקים. ללא ידיעת אשתי, התחלתי לממש את הרצון שלי להיות אישה. התלבשתי כאישה בפומבי ונהניתי מזה. התחלתי אפילו לקחת הורמונים נשיים כדי לגרום לי למראה נשי יותר. מי חשב שתקווה של סבתא שמאמצע שנות הארבעים קיוותה לנכדה – תוביל לכך?
כניסת האלכוהול לחיי הייתה כמו לשפוך שמן למדורה; השתייה העצימה בי את התשוקה הזו. אשתי, שחשה נבגדת בעקבות הסודות ששמרתי ממנה ומאסה בהתקפי השתייה שלי שיצאו מכלל שליטה – הגישה בקשה לגירושין.
החיים כאישה
חיפשתי פסיכולוג מגדר מוערך, והוא הבטיח לי במהירות שברור שאני סובל מדיספוריה מגדרית. שינוי מגדרי, הוא אמר לי, היה התרופה. מתוך האמונה שאין לי מה להפסיד וההתרגשות שסוף סוף יכולתי להגשים את חלום חיי – עברתי שינוי כירורגי בגיל ארבעים ושתיים. הזהות החדשה שלי בתור לורה ג’נסן, נקבה, אושרה באופן חוקי בתעודת הלידה שלי, בכרטיס הביטוח הלאומי וברישיון הנהיגה שלי. עכשיו הייתי אישה בעיני כולם.
נראה היה שהקונפליקט המגדרי התפוגג לו, ובאופן כללי הייתי שמח, לזמן מה.
את מה שקרה אחר כך קשה לי לתאר. ההקלה שסיפקו לי הניתוח והחיים כאישה הייתה זמנית בלבד. עמוק מתחת לאיפור וללבוש הנשי הסתתר ילד קטן שנשא בתוכו פגיעות מאירועי ילדות טראומטיים, והוא דאג שאדע על קיומו. התברר שלהיות נקבה היה רק כיסוי, לא ריפוי.
ידעתי שאני לא אישה אמיתית, לא משנה מה היה כתוב בתעודת הזהות שלי. נקטתי בצעדים קיצוניים כדי לפתור את הקונפליקט המגדרי שלי, אבל החלפת המגדר לא עבדה. זה היה ברור שמדובר במסכה. הרגשתי ששיקרו לי. איך לעזאזל הגעתי למצב הזה? איך הפכתי לאישה מזויפת? הלכתי לפסיכולוגית מגדר אחרת והיא הבטיחה לי שאהיה בסדר, אני פשוט צריך לתת לזהות החדשה שלי כלורה יותר זמן. היה מאחורי עבר של חיים חבוטים ושבורים, והחיים בתור לורה לא יכלו לעשות דבר כדי למחוק או לפתור את זה. הרגשתי אבוד ומדוכא, שתיתי הרבה אלכוהול ושקלתי להתאבד.
בסוף שלוש שנים של חיים בתור לורה, השתייה המוגזמת שלי הובילה אותי אל שפל חדש. שם, בנקודת השפל שלי, במקום להתאבד פניתי לעזרה והלכתי אל פגישה של מכורים לאלכוהול. הספונסר שלי, שהיה חבל הצלה של תמיכה ואמון, הדריך אותי כיצד לחיות חיים ללא אלכוהול.
הפסקת השתייה הייתה נקודת המפנה הראשונה מתוך כמה נקודות מפנה בחיי כטרנס.
בתור לורה, נרשמתי לתוכנית בת שנתיים באוניברסיטה כדי ללמוד על הפסיכולוגיה של שימוש בסמים ואלכוהול. השגתי ציונים גבוהים יותר מחבריי לכיתה, שרבים מהם היו בעלי דוקטורט. ובכל זאת, נאבקתי בזהות המגדרית שלי. הכל היה כל כך תמוה. מה היה הטעם בשינוי מגדרי אם לא כדי לפתור את הקונפליקט? אחרי שמונה שנים של חיים כאישה, לא הייתה לי שלווה. נראה היה שהבלבול המגדרי שלי רק החמיר.
במהלך ההתמחות בבית חולים פסיכיאטרי, עבדתי לצד רופא במחלקה סגורה. לאחר שהתבונן בי, הוא לקח אותי הצידה ואמר לי שאני מראה סימנים של הפרעה דיסוציאטיבית. האם הוא צדק? האם הוא מצא את המפתח שיפתח ילדות אבודה? במקום ללכת לפסיכולוגים שהיו אקטיביסטים של מעבר מגדרי, כמו זה שאישר לי לעבור ניתוח, ביקשתי חוות דעת של כמה פסיכולוגים ופסיכיאטרים “רגילים”, כאלה שלא תפסו את כל ההפרעות המגדריות כטרנסג’נדריות. הם הסכימו: אני מתאים לקריטריונים של הפרעה דיסוציאטיבית.
זה היה מטורף. עכשיו זה היה ברור שפיתחתי הפרעה דיסוציאטיבית בילדותי כדי לברוח מהטראומה של ההלבשה החוזרת ונשנית של סבתי וההתעללות המינית מצד דודי. זה היה צריך להיות מאובחן ומטופל באמצעות פסיכותרפיה. במקום זאת, המומחה למגדר מעולם לא לקח בחשבון את ילדותי הקשה או אפילו את האלכוהוליזם שלי, הוא ראה רק זהות טרנסג’נדרית, מה שהוביל במהירות להורמונים וניתוח בלתי הפיך. שנים אחר כך, כשהתעמתתי עם הפסיכולוג ההוא, הוא הודה שהוא לא היה צריך לאשר לי את הניתוח.
להפוך שלם
לחזור לשלמות כגבר, לאחר שעברת ניתוח מגדרי מיותר וחיית כאישה ברמה החוקית והחברתית במשך שנים, לא היה דבר קל. נאלצתי להודות בפני עצמי שהפנייה שלי למומחה מגדר כאשר התחילו הבעיות הייתה טעות גדולה. נאלצתי לחיות עם המציאות שחלקים מגופי אינם עוד. לא ניתן היה לשחזר את איברי המין המלאים שלי. זו הייתה התוצאה העצובה של שימוש בניתוח כדי לטפל בהפרעות פסיכולוגיות. היה דרוש טיפול פסיכותרפי אינטנסיבי כדי לפתור את ההפרעה הדיסוציאטיבית שלי שהחלה בילדות.
אבל היה לי בסיס איתן להתחיל איתו את מסע השיקום שלי. חייתי חיים נקיים מסמים ואלכוהול והייתי מוכן להפוך לגבר שנועדתי להיות.
בגיל חמישים ושש חוויתי משהו שהיה מעבר לחלומותיי הפרועים ביותר: התאהבתי, התחתנתי והתחלתי לחוות מחדש את החיים כגבר. זה לקח יותר מחמישים שנה, אבל סוף סוף הצלחתי למוסס את כל הנזק שעשתה שמלת השיפון הסגולה ההיא. היום, אני בן שבעים וארבע ונשוי לאשתי מזה שמונה עשרה שנים, עם עשרים ותשע שנים של פיכחון.
מעבר מגדרי הוא רווח לטווח קצר, עם כאב לטווח ארוך. השלכותיו כוללות תמותה מוקדמת, חרטה, מחלות נפש והתאבדות. במקום לעודד ניתוח מיותר והרסני, בואו נאשר ונאהב את הצעירים שלנו בדיוק כפי שהם.