דיספוריה הורית

אומרים שצריך כפר כדי לגדל ילד. מה קורה כשה”כפר” הזה מנסה לשכנע את בתך האוטיסטית שהיא “נולדה בגוף הלא נכון”?

מאת: אנונימית

6 ביולי 2023, תרגום מאת נעמה עציץ.

מקור: https://quillette.com/2023/07/06/a-state-of-parental-dysphoria/

המחברת היא הורה מקולומביה הבריטית וחברה בקבוצת ‘הורים עם אמיתות לא נוחות על טרנס’ (Pitt).

מאמר זה הוא מתוך הספר החדש שיצא לאור – ”הורים עם אמיתות לא נוחות על טרנס: סיפורים מהעורף במאבק להציל את ילדינו’, בעריכת ג’וזי א’ ודינה ס. עם הקדמה מאת סטלה או’מאלי.

לינק להזמנת הספר.

אני סובלת מדיספוריה הורית.

דיספוריה הורית היא מצב חדש עם שכיחות שגדלה ככל שהטרנד הטרנסג’נדרי שמחנכים אליו את ילדינו תופס תאוצה. מדובר במצב של אי נוחות עם העצמי שלך ועם השקפת המציאות שלך, הנובעת מההכרזה הפתאומית של ילדך שהוא טרנסג’נדר. דיספוריה הורית נובעת בדרך כלל מהלחץ החברתי העצום לתמוך ללא עוררין ב”מסע המגדרי” של ילדם, עדמעבר חברתי למגדר הנגדי או לזהות א-בינארית, נטילת הורמונים צולבים וניתוחים, ועד בכלל.

דיספוריה הורית כרוכה בצורך הממושך לשתוק לגבי משהו שאת יודעת שיוביל לטרגדיה, כי אינך רוצה לאבד את ילדתך, חבריך, משפחתך המורחבת ונישואיך – כל מה שבנית בעמל. את עושה זאת כדי לשמור על הסיכוי הקטן להשפיע, כדי לשמור על ילדתך קרוב מספיק כך שתוכל לעזור לה בסופו של דבר למצוא את דרכה אל מחוץ לאשליה הזו. זה לחיות עם פחד – פחד מאובדן, פחד מהתרחקות, פחד מאיבוד שפיות דעתך, פחד לאבד את היושרה שלך על ידי הכחשת האינסטינקטים שלך. אלה שסובלים מהמצב הזה, כולל אני, יודעים שזו התחושה הנוראה ביותר שחווים בחיים.

אם אתם סובלים מדיספוריה הורית אתם רוצה לומר, “לא ‘נולדת בגוף הלא נכון’ – זה בלתי אפשרי”. אבל אתם גם יודעים שהילד שלכם כל כך רוצה להאמין בזה שאתם לא בטוחים אם לשקר או לומר את האמת לגבי הדרך בה אתם רואים את הדברים. לכן, במקום זאת, אתם אומרים מעט מאוד ובכל יום מתפללים שילדכם ימצא שלווה בגופו לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שהוא יתכחש ויהרוס את התפקוד המיני והפוריות שלו וירעיל את גופו בהורמונים סינתטיים.

אלו הדמעות שאתם חונקים בזמן שאתם עושים כמיטב יכולתכם לתמוך בילדכם, למרות מאמציו להדוף אתכם. זה עוצר לכם את הנשימה, בעוד שאין לכם מושג כיצד להמשיך. זו הרגשה של חוסר תקווה שמעולם לא הרגשתם בעבר.

זו תחושת האימה בזמן שהילד השני שלך, זה שממלא את תפקיד שוטר הכינויים בבית, אומר לכם שאתם אלה שלא אוהבים ולא תומכים. זו הבושה שמגיעה עם ההבנה שאיבדתם את היכולת להיות המבוגר בחדר. זו התחושה שהערכים הליברליים והפרוגרסיביים שהנחלתם לילדיכם מנוצלים נגדכם בצורה שלא יכולתם לצפות בחיים. זה מייאש, מערער את היציבות והרסני.

דיספוריה הורית היא הדבר שמתרחש אחרי שאיש מקצוע ממליץ לך לפנות אל ילדתך בשמה חדש, השם שמייצג עבורך את הסמל לכאב העמוק שלה, השם שסביר יותר שמקורו בפוקימון מאשר במורשת המשפחתית שניסית להעביר לה.

זה הדיסוננס של הצורך לאשר את ההחלטה למעבר מגדרי בבית הספר, החלטה שהתקבלה על ידי ילדה שעוברת תקופה מבלבלת וקשה בחייה. זו החוויה החוץ-גופית של לשמוע את ילדתך אומרת, “אני לא האדם שגידלת – אני מישהו אחר לגמרי.” זו הבדידות של להיות האדם היחיד שחושב שכל העניין הזה מזיק לילדה שלך ולא מהווה דבר “אמיץ” ו”משחרר”.

למעשה, הדיספוריה ההורית הזו היא טירוף. זה מטורף לחיות איתה ודרכה. זה גורם לכם לאבד בהדרגה את הקשר שלכם למציאות, טיפין טיפין, מיום ליום.

כולנו אמורים לרצות לדעת מדוע כל כך הרבה ילדים מצהירים על זהות טרנסית. אל לנו פשוט לקבל זאת כנורמלי, בטח שלא ללמד זאת ולא לעגן זאת בחוק, עד שמישהו יוכיח באמצעות מחקרים אורכיים בלתי ניתנים לערעור שכל העניין הזה אמין מלכתחילה. רבים מהצעירים הללו מולכים שולל על ידי אותם אנשים שאמורים להגן עליהם. רופאים ופסיכולוגים אינם מומחים שאפשר לסמוך עליהם יותר.

מורים ובתי ספר לא רק בגדו בתלמידים הפגיעים ביותר שלהם בכך שעודדו אותם לצעוד בשביל של הקרבה עצמית, אלא גם הרסו את הקשר המקודש שהם מחזיקים עם ההורים כדי להבטיח צמיחה והתפתחות בריאה של הילדים.

לחוות דיספוריה הורית זה לומר שאת טועה בזמן שאת יודעת שהאינסטינקטים שלך מגיעים מהמקום האימהי העמוק ביותר של אמא – האינסטינקט להגן על הילד שלה.

הילדים שלנו, החברים שלנו והחברה שלנו עוברים עידוד להאמין באידיאולוגיה מזיקה, והם אפילו לא מודעים לכך שזה קורה. למרות שזה קשה, אני בוחרת לטפל בדיספוריה ההורית שלי במקום לחיות איתה, “לאשרר” או “לאמת” אותה. זה אומר שאני חייבת להמשיך לדבר. אסור לי להפסיק להאמין שניתן לרפא את הדיספוריה של בתי, כמו גם את שלי; שהתופעה התרבותית הזו תחלוף, כמו שכל הטרנדים חולפים; ושהילדים שלנו יחזרו אלינו, בתקווה שבמקשה אחת.

המצב גרוע במיוחד עבור הורים לילדים על הספקטרום האוטיסטי, הורים כמוני, שניסו להגן על ילדיהם הפגיע ממילא.

הפרעת הספקטרום האוטיסטי (ASD) משתנה מאוד מילד לילד, אך מאפיינים נפוצים כוללים חשיבה של שחור-לבן, אתגרים תחושתיים וקשיים בפירוש רמזים חברתיים, עיבוד שפה, תכנון, קואורדינציה פיזית ותפיסת הגוף. עבור בנות על הספקטרום, תהליך הווסת עשוי להיות קשה מאוד להסתגלות ולניהול, במיוחד אם למחזורים שלהן נלווים שינויים הורמונליים קיצוניים, חוסר איזון או אנדומטריוזיס. זהו לא דבר נדיר שלאנשים על הספקטרום יש בעיות עיכול ורגישות למזון שגורמים לאי נוחות כרונית בבטן. אתגרי תקשורת הקשורים לאוטיזם וקשרים לקויים של גוף-נפש עשויים להקשות על צעירים על הספקטרום לבטא את הסימפטומים הגופניים שלהם. בקיצור, ישנן סיבות רבות לכך שנוער עם אוטיזם עשוי להרגיש לא בנוח עם הגוף שלו, עוד לפני שהוא נחשף למושגים מבלבלים כמו זהות מגדרית.

ילדים על הספקטרום הם פגיעים במיוחד אל מול רעיונות תיאורטיים כמו הרעיון שאדם יכול להיוולד בגוף הלא נכון או שההזדהות במין ההופכי ומעבר מגדרי יכולים להקל על הכאב הנפשי ואי הנוחות הפיזית שהם חווים. אידיאולוגיית המגדר נמנעת בצורה נוחה מלדון במובן מאליו – שלא ניתן לשנות את המין הביולוגי של האדם ושההתערבויות הרפואיות הן קוסמטיות בלבד וכרוכות בסיכונים בריאותיים שרבים מהם עדיין לא ידועים בגלל המחסור מחקר.

כאדם שגדל בקנדה, הרווחתי מה”כפר”. לפני שהתחלתי את הגן, השכנה שלי נהגה לקרוא לי ספרים באנגלית כי ההורים המהגרים שלי לא יכלו. הפעם הראשונה שאי פעם נעלתי זוג מחליקי קרח או ביקרתי במוזיאון הייתה בטיול בית ספר, והספרנית בספרייה הציבורית המקומית שלי היא שעזרה לי למלא בקשה לכרטיס ספרייה. חוויות אלו הצטרפו למאמצים של הוריי להשפיע באופן חיובי על ההתפתחות הכללית שלי.

הדברים כל כך שונים היום. ה”כפר” שבתי ​​ואני חווינו הוא שונה בתכלית, כיום ה”כפר” הוא מאיים ומנסה לפעול נגד המאמצים שלי להגן ולטפח את בתי האוטיסטית בשנות העשרה שלה.

ה”כפר” הזה פירש את אי-ההתאמה שלה לסטריאוטיפים מגדריים, את המוזרות שלה ואת המשיכה החד-מינית שלה – כדברים שצריך לתקן מבחינה רפואית. כדי להיות חלק מהקהילה, היה עליה להתאים אל תוך קופסה ספציפית, גם אם זה אומר לקחת תרופות לכל החיים ולעבור מספר ניתוחים. מכיוון שהיא לא הייתה במיינסטרים, זה לא היה ‘בסדר’ עבורה להישאר במצב הטבעי שלה. בינתיים, אני מקבלת ואוהבת את השונות שלה, ורציתי לתת לה זמן לראות אם היא יכולה לאהוב ולקבל את השונות הזו בעצמה.

“הכפר” התהפך עלי וניסה למנוע ממני למלא את מחויבותי להגן על בתי. התחנה הראשונה הייתה בית הספר הציבורי של בתי, שבו הוכנסה אידיאולוגיית המגדר לתכנית הלימודים נגד בריונות וחינוך מיני, לא בתור מושג תיאורטי – אלא כעובדה. תכנית הלימודים בבית הספר הודיעה לבתי הפגיעה שאנשים שמרגישים לא בנוח עם גופם ושההעדפות, התכונות וההתנהגות שלהם מתאימות לסטריאוטיפים של המין השני – הם טרנסג’נדרים.

התחנה הבאה הייתה הקהילה הרפואית. לאחר שלמדה את המושג טרנס והחליטה שזה חל עליה, פנינו לעזרה מקצועית. כל אחד מהרופאים המעורבים “אישרר” מיד את האבחנה העצמית של בתי לגבי כך שהיא טרנס ואת האמונה שלה שהיא זקוקה לטסטוסטרון וכריתת שד כפולה כדי לשרוד.

זה היה עוד בשנים 2016–2017. הקהילה הרפואית לא רק דחתה את חששותיי לגבי הסיכונים הכרוכים בתהליך והמחסור באבחון שקיים במודל המאשרר, אלא גם אמרה לי שהשאלות שלי אינן תומכות ומזיקות לבריאות הנפשית של בתי. ה”כפר” אמר לי שאני טועה ונוהגת ברשלנות כאשר ניסיתי לשקול את התועלת מול הסיכונים וכאשר ניסיתי לשקול שיטות טיפול אחרות פחות פולשניות.

מהר מאוד למדתי שאני לא יכולה לשאול שאלות באופן בטוח לגבי ההליכים הללו. לא יכולתי גם לדרוש מאנשי המקצוע הללו לבחון את הסיבות השורשיות למצוקה של בתי ולטפל תחילה בכל בעיה קודמת שקיימת, מבלי לקחת את הסיכון שיערבו גורם משירותי הרווחה. בדומה למערכת בית הספר, מערכת הבריאות והשירותים הסוציאליים הטמיעו בילדה שלי עוד יותר את המושג “להיוולד בגוף הלא נכון” ואת הצורך במדיקליזציה.

באותה תקופה, במרפאת המגדר בבית החולים לילדים שבו ביקרה בתי עדיין הכירו במין ביולוגי בטופס ההסכמה שלהם לטסטוסטרון, והבהירו שכל התערבות רפואית יכולה להשפיע עד גבול מסוים ולא עד כדי שינוי ממשי במינו של אדם. הם כללו את המילים הבאות: “למרות שאני חושב על עצמי באופן חלקי או מלא כזכר, אני נקבה מבחינה גנטית, ביולוגית ופיזית.” כיום, השפה בטופסי ההסכמה אינה כוללת עוד את המילים “זכר” ו”נקבה”. כעת הם מתייחסים לתכונות “גבריות” ו”נשיות”, וכתוצאה מכך ישנה אפילו פחות בהירות ואפשרות עוד פחות סבירה להסכמה מדעת.

אפילו בזמן הביקורים של בתי, מידע חשוב הוסתר מהמטופלים ובני משפחותיהם לפני תחילת ההתערבויות הרפואיות. לדוגמה, אף אחד מהרופאים לא אמר לי שלפני ‘המודל המאשרר’ התקיימה ‘גישת ההמתנה הזהירה’ להתמודדות עם בלבול מגדרי, ושבמסגרת גישה זו כ-80 אחוז מהחולים עם דיספוריה מגדרית בילדות הפסיקו לחוות אותה ולבסוף קיבלו את המין הביולוגי שלהם; וכי רבים, אם לא רובם, גדלו להיות הומוסקסואלים, לסביות או ביסקסואלים. מידע זה נשמר ממני גם אחרי שאמרתי להם שהבת שלי לא בטוחה בנטייתה המינית.

מה זה אומר על “כפר” שלא מאפשר לילדים כאלה לממש את נטייתם המינית באופן טבעי, מתוך הידיעה שרבים מהם יגדלו להיות הומוסקסואלים, לסביות או ביסקסואלים?

לא סיפרו לי גם על החפיפה המתועדת של דיספוריה מגדרית עם אוטיזם ומצבים נוספים אחרים, למרות החששות שהבעתי לגבי אופן החשיבה השחור-לבן של בתי, הכישורים החברתיים הלא-בוגרים שלה וההערות הדיסמורפיות לגבי גופה. מה זה אומר על “כפר” שמקבל מידית את הצהרתה של נערה מתבגרת לגבי כך שהיא נער, מבלי לבדוק תחילה אם היא חוותה טראומה מינית, סבלה מהפרעת אכילה או דיסמורפיה גופנית, חוותה מחזורים כואבים או הייתה על הספקטרום האוטיסטי, ומבלי לשאול או לדון דבר ראשון בכל גורם אפשרי אחר למצוקה שלה?

זה אומר ש”תושבי הכפר” בחרו להסיט את המבט מהאמת: שקיימת הומופוביה, שילדים ונשים בוגרות הם הקורבנות העיקריים של תקיפה מינית, שהמדיה החברתית מחמירה בעיות בדימוי גוף, שהקהילה הרפואית לא משקיעה מספיק זמן ואנרגיה לחקור נושאים גינקולוגיים כמו אנדומטריוזיס, ושמוחם של אנשים מסוימים פשוט פועל אחרת.

סמכותם של ההורים מתערערת גם בדרכים נוספות. ישנם מקרים שבהם בתי ספר ממשיכים במעבר חברתי של ילדים למרות התנגדות ההורים שחושבים שגישת המתנה הזהירה היא מה שילדם צריך. הורים שלא אישררו את זהותו המגדרית של ילדם הורחקו ממנו. שני תיקי בית משפט בקולומביה הבריטית פסקו נגד הורים המתנגדים לרפואת מגדר בילדם בשל בעיות קודמות בבריאות הנפש שלא טופלו במסגרת המודל המאשרר. תקשורת המיינסטרים מערערת עוד יותר את סמכות ההורים בכך שהיא מציגה את האישרור כאמצעי היחיד שבאמצעותו הורה יכול להראות אהבה ותמיכה, ובו בזמן היא מסרבת לדווח על המספר ההולך וגדל של המתחרטים.

קשה להגן על ילדך כאשר ה”כפריים” האחרים מחזיקים את ידיך מאחורי הגב.

הדיספוריה המגדרית של בתי נפתרה בהדרגה וללא התערבויות רפואיות במשך תקופה של שנתיים. היא החלה לקבל את הדו-מיניות שלה ולמדה כיצד להתמודד טוב יותר עם האתגרים התחושתיים והחברתיים של האוטיזם. בעולם תקין לא היה צורך שאלחם “בכפר” כדי שאוכל לאפשר לילדה שלי זמן לעשות את זה.