9 במרץ 2017
מאת: דון אניס, תרגום מאת נעמה עציץ.
מקור:
הערת המתרגמת: הכתבה נכתבה על ידי תומכים באידאולוגיית המגדר ולכן הניסוח בהתאם. בחרתי להתייחס לאנשים בכתבה על פי מינם האמיתי תוך היצמדות למקור ומבלי לשנות את הדרך בה הכותב מתייחס לנושא. זהו מצב חדש שבו תומכי האידיאולוגיה משתפים בחלקים הקשים של התהליך והמידע הזה חשוב בעיניי, גם אם אינני מסכימה עם הדעה הכללית. מין הוא עובדה ביולוגית שאינה ניתנת לשינוי, גם אם התחושה הסובייקטיבית היא אחרת. הכתבה מדברת בעד עצמה.
שתי נשים טרנסיות (גברים ביולוגים) ושני גברים טרנסים (נשים ביולוגיות) חולקים את סיפוריהם בנוגע למאבק וההישרדות לאחר הניתוח.
בימים האחרונים של שנת 2016, ארז איימי האנטר את מזוודותיו לטיסה ממישיגן לאריזונה יחד עם בן זוגו, כדי לבקר את החותנים ולחגוג את השנה החדשה.
הוא ארז כמה חצאיות, כמה צעיפים קלילים, ג’קט וסוודר ארוך ונוצץ, דברים שלא יהיה לו בהם צורך בבית בתקופה זו של השנה, פלוס שקיות קולוסטומיה נוספות. הוא לא יכל לצאת מהבית בלעדיהן.
למעשה, האנטר לא יכול לנסוע רחוק במטוס או אפילו במכונית בלעדיהן. האישה הטרנסג’נדרית בן ה-56 עבר ניתוח מאשרר מגדר לפני 8 שנים, ולאחר מכן בילה שנתיים נוספות בניסיון לתקן משהו שהשתבש באופן נורא ובלתי צפוי.
הניתוח “לא הפך אותי לאישה”, אמר האנטר למגזין ‘GO’ בצ’אט בפייסבוק. “היה זה עבורי צעד הכרחי לקראת הסרת אי-ההתאמות הטבועות במגדר שלי”.
הצעד הזה שינה את חייו לנצח, בדרכים שהוא לא תיאר לעצמו.
ניתוח הוא אפשרות מסוכנת אך פופולרית יותר ויותר להתמודדות עם דיספוריה מגדרית – התחושה שמין האדם שהוקצה לו בלידה אינו תואם את הזהות המגדרית שלו. רופאים, בתי חולים ומרפאות ברחבי אמריקה שמבצעים את ניתוחי המגדר הללו מדווחים על עלייה בביקוש, כך על פי חדשות NBC. לא ברור אם העלייה היא בגלל שיותר טרנסים יוצאים מהארון – מכון וויליאמס דיווח על 1.4 מיליון מבוגרים אמריקאים שמזדהים כעת כטרנסים – או שהם מחליטים לעבור ניתוח לפני שהנשיא הנבחר דונלד טראמפ והקונגרס בראשות הרפובליקנים יצליחו לבטל את חוק הטיפול הרפואי במחיר בר השגה (Affordable care act) (צוות האתר – שימו לב שהמאמר משנת 2017).
כמובן, לא כל טרנס מבקש או זכאי לניתוח, לרוב בגלל סיבות אישיות או כלכליות, בריאותיות, היעדר כיסוי ביטוחי, או מתוך חשש לאבד עבודה או תמיכה משפחתית.
למי שכן נוקט בהליכי מגדר יש מגוון אפשרויות, החל מטיפול הורמונלי חלופי עבור גברים ונשים טרנסים כאחד, נישוי הפנים, גילוח קנה הנשימה והגדלת חזה לנשים טרנסיות, וכריתת שד כפולה לגברים טרנסים. הניתוחים המכונים באופן בוטה “ניתוחים לשינוי מין” הם הפרוצדורות המורכבות ביותר; שם נפוץ יותר הוא ניתוח להקצאת מין מחודש (SRS), ושם פופולרי יותר בקהילה הטרנסית הוא ניתוח מאשש מגדר, או GCS. וריאציה אחת נוספת היא ניתוח מאשרר מגדר. מאז 2014, רבים מהניתוחים מכוסים על ידי המרכזים של ממשלת ארה”ב לשירותי רפואה ו-Medicaid, אך לא כל הליכי המגדר מכוסים.
“באופן כללי, מטופלים העומדים בהנחיות WPATH למעבר כירורגי יכולים לקבל כיסוי ביטוחי עבור ניתוחים מאשררי מגדר “, אמר ד”ר ג’ס טינג, מנהל הכירורגיה ומרצה בכיר לכירורגיה בבית הספר לרפואה של איכאן במאונט סיני שבעיר ניו יורק. WPATH הוא ראשי תיבות של האגודה המקצועית העולמית לבריאות טרנסג’נדרים. “הכיסוי משתנה ממדינה למדינה.”
למרות טענת הרופאים שלרוב ניתוחי הטרנס יש תוצאות מוצלחות, הסיכון הוא אמיתי והנושא הוא טאבו היסטורי, אך זה משתנה ככל שהניתוחים עצמם הופכים נפוצים יותר.
“הביקוש למעבר מגדרי כירורגי גדל בעשורים האחרונים”, אמר טינג, מבלי לספק מספרים ברורים, והחיפושים באינטרנט מעלים בדרך כלל נתונים ישנים.
לדוגמה, הסטטיסטיקה המצוטטת ב- Surgery Encylopedia אינה מעודכנת כבר מעל תריסר שנים, מה שמצביע על כך שבתחילת המאה, בוצעו בין 100 ל-500 ניתוחי אישרור מגדר בשנה בארה”ב. על פי אותו מקור, המספר העולמי היה פי שניים עד פי חמישה יותר, כאשר רבים בחרו לבצע את הניתוחים שלהם בתאילנד. מכיוון שרבות מהפעולות הללו מבוצעות באופן פרטי, קשה להעריך את המספר הנוכחי בפועל.
סקר הטרנסג’נדרים של ארה”ב לשנת 2015 של המרכז הלאומי לשוויון טרנסג’נדרים מצא ש-25% מתוך יותר מ-27 אלף המשיבים דיווחו שהם עברו ניתוח כלשהו הקשור למעבר מגדרי, מה שמגיע ליותר מ-6,750 ניתוחים. כמו כן, 55% מהנשאלים שקיוו שביטוח הבריאות שלהם ישלם עבור ניתוחים הקשורים למעבר המגדרי בשנה האחרונה, אמרו שבקשתם לכיסוי לא אושרה.
לפי הוול סטריט ג’ורנל, לתוכנית הבריאות הטרנסג’נדרית באוניברסיטת Oregon Health & Science היו 180 מטופלים טרנסג’נדרים ברשימת המתנה בקיץ האחרון, ולמרכז הרפואי של בוסטון לרפואה וכירורגיה של טרנסג’נדרים הייתה רשימת המתנה עם 200 נשים טרנסג’נדריות שהמתינו לניתוח נרתיק (וגינופלסטיה). זהו ניתוח בלתי הפיך שבו מנתח הופך חלקים מהפין ומשק האשכים לנרתיק, דגדגן ושפתיים. בניגוד למה שאומרים באופן גס חסרי הידע – זה לא זהה ל”לחתוך לך את הזין”. השופכה הזכרית מקוצרת כדי לשמש כשופכה נשית. ההיפך הוא הנכון לגבי מטופלות מנשים לגברים. בשני המקרים המנתחים שומרים את קצות העצבים כדי לשמור על התחושה.
או לפחות כך הם מנסים. להאנה סימפסון, 32, לא היה כל כך מזל. הוא איבד כל תחושה וקיבל משהו שהשאיר אותו עם ההרגשה שאינטימיות מינית היא בלתי אפשרית. לוחם זכויות הטרנס והכתב, תושב ניו יורק, חי ללא דגדגן מתפקד.
“כשאני מתעורר בבוקר ומוריד את הפיג’מה כדי להתקלח, אני רואה את חתיכת הרקמה הנוספת הזו שהמנתח שלי השאיר וסירב לטפל בה. זוהי תזכורת תמידית לכך שזה עדיין לא נגמר, זה לא ייצוג אסתטי פונקציונלי של האנטומיה הנשית”, אמר סימפסון ל-GO בראיון טלפוני.
“זה מזכיר לי שזה לא תם ונשלם. זה הופך את הפלרטטנות לקשה יותר. זה הופך את ההתרועעות החברתית לקשה יותר, היציאה החוצה קשה יותר. אפילו להתעורר מרגיש קשה יותר. ואני צריך לעבור את זה כל יום”.
“סיבוכים הם אפשרות בכל ניתוח, לא משנה כמה פשוט הניתוח, והניתוחים מאשררי המגדר הם בהחלט לא פשוטים”, אמר ד”ר מרסי באוורס, מנתח מיומן לאישרור מגדר בסן פרנסיסקו וטרנסית בעצמו. הוא התכתב עם GO במייל.
“ניתוחים אלו כוללים מגוון רחב של פרוצדורות עם שיעורי סיבוכים אינדיבידואליים אשר קשורים לניתוח המסוים ולמנתח. השיעורים יכולים להשתנות בין מקרים נדירים ועד ל-30% בהליכים של הארכת השופכה”, הוא כתב. “למרבה המזל, עם הזמן, רוב סיבוכי החתך נפתרים מעצמם ללא התערבות מעבר לטיפול מקומי בפצעים. למרבה הצער, ניתוחי איברי המין מטילים משקל כבד על ההיבט האמנותי, כשהמורכבות של ההליכים הללו מבלבלת את כולם מלבד המנתחים הדייקנים ביותר.”
טינג הסכים, ונתן אור ירוק לתוכנית החדשה בבית החולים שלו במנהטן. “ניתוח לשינוי מין הוא הליך מורכב ורב-שלבי הדורש הכשרה ומומחיות נרחבת”, אמר. “זו הסיבה שבמרכז הבריאות מאונט סיני, יצרנו מרכז רב-התמחותי לכירורגיה טרנסג’נדרית שבו המטופלים יכולים לקבל את הטיפול הכירורגי האיכותי ביותר במרחב טיפול בעל רגישות תרבותית”.
אנשים חסרי רגישות מבחינה תרבותית, כולל הרבה יותר מדי אנשי מקצוע בתחום הבריאות, נוטים לשאול טרנסג’נדרים, “האם עברתם את ‘הניתוח’?” השאלה הזו מרגיזה מכיוון שלהיות טרנס זה לא “מה שבין הרגליים, אלא מה שבין האוזניים שלך,” כך על פי אמירתה הידועה של צ’אז בונו.
בחודש שעבר, בית הספר לרפואה של Morehouse באטלנטה אירח פאנל שהפגיש סטודנטים לרפואה ותומכי טרנסג’נדרים מהארגון “קמפיין זכויות האדם”, כדי לעזור לסטודנטים להבין טוב יותר את חייהם וצרכי הבריאות של הטרנסים.
אבל גם בתוך הקהילה הטרנסג’נדרית, נושא הסיבוכים הכירורגיים הוא נושא שנדון לעתים קרובות רק בחדרי חדרים. אפילו היום, הנושא מוגבל לרוב לקבוצות מדיה חברתית פרטיות וצ’אטים מקוונים המושכים אליהם רבים.
“לקהילה הטרנסית יש קהילה מקוונת מאוד פעילה שבה יש חילופי מידע פתוח על היכן לעבור ניתוח, מהם הסיבוכים ומי המנתחים”, אמר טינג. “דיונים על טיפול וסיבוכים לאחר ניתוח נפוצים במרחבים מקוונים אלה.”
מבין שלושת המנתחים שהסכימו לדבר עם GO, אף אחד לא יבצע את הניתוח מבלי שהמטופל יסכים לחתום על טופס שהוא מודע לכך שקיימים סיבוכים אפשריים. “התוצאות – כולל סיבוכים פוטנציאליים – הן חלק מכל דיון עם מטופל פוטנציאלי”, אמר טינג.
“עם זאת, מתרחשים סיבוכים. השגת נתוני תוצאות ארוכות טווח, כולל סיבוכים, היא אחת המטרות שלנו. לא קיים תהליך רישום עדכני על ניתוחים טרנסג’נדרים ותוצאותיהם, ותקוותנו היא להקים רישום תוצאות אורך רב מוסדי. בדומה לתוכניות לב והשתלות, תרחיש עתידי שבו נתוני תוצאות יהיו מדווחים בפומבי או מרצון ויהיו זמינים למטופלים פוטנציאליים הוא דבר רצוי”.
אך גם אם ייווצר מסד נתונים, להאנטר זה יהיה מאוחר מדי. האנטר הוא היועץ לקידום טרנסג’נדרים של האיגוד האמריקאי לחירויות האזרח במישיגן וידוע לגביו שלא היה זכר מגיל ארבע.
במקום הנרתיק שתמיד ייחל לו, להאנטר יש מה שהוא מכנה “גוש סיבי בין הרגליים ושקית קולוסטומיה”. כל מה שהוא קרא באינטרנט ובחבילת המידע וכל מה שהמנתחת אמרה לו, הוביל אותו להאמין שהסיכוי לסיבוכים במקרה הטוב הוא רחוק.
“היא אמרה את כמעט כסוג של מחשבה שנייה, שאנחנו צריכים לעבור על ‘הדבר הזה’. הגענו לזה בסוף השיחה, כמו משהו שלא ראוי להזכיר אבל עדיין עשוי לקרות במקרה הגרוע ביותר”, אמר האנטר. “כמובן, היה צורך להעלות את זה, אבל מתוך כמעט ארבע מאות ניתוחים ‘זה קרה רק פעם אחת, אז אנחנו לא דואגים בקשר לזה’. אז לא דאגתי”.
זו הייתה החלטה שרדפה את האנטר, סימפסון ושני גברים טרנסים שגם שיתפו את הסיפורים שלהם לגבי הסיבוכים הכירורגיים.
“למה עשיתי את זה?”
ראיין היא גבר טרנסג’נדר. היא אמרה שתמיד הרגישה בחור ודחתה את התווית ‘לסבית’ כשהייתה צעירה יותר. היא דיברה עם GO בטלפון, ולמרות שביקשה שלא נשתמש בשמה האמיתי או נחשוף מאיזו מדינה היא, היא לא הסתירה את המאבק שלה ברשתות החברתיות, כמו האנטר ואחרים שנתקלו בסיבוכים לאחר “הניתוח התחתון”. ניתוח תחתון הוא ביטוי שרבים בקהילת הטרנסג’נדרים משתמשים בו כדי להתייחס לניתוח הספציפי שעוברים טרנסים מנקבה לזכר. זהו ניתוח פאלופלסטיקה, שבו נעשה שימוש ברקמה מהזרוע ליצירת פאלוס המאפשר לגבר טרנס להטיל שתן באותו האופן כמו מי שנולד כך.
ראיין אמרה שלמרות שעשתה את שיעורי הבית שלה, עדיין היו לה ספקות לפני הניתוח שבוצע על ידי מנתח מפורסם באילינוי. בעוד האנטר בחר לא לחשוף את שם המנתח שלו, ראיין החליטה שאחרים עשויים להפיק תועלת מהניסיון שלה עם המנתח הזה, שסירב להתראיין או להגיב בשמו. המנתח הוא מנהל רפואי במרפאה בשיקגו לגברים ונשים טרנסג’נדרים.
“תהיתי, ‘האם אני עושה את הדבר הנכון?'”, אמרה ראיין. “יש פוטנציאל עצום לסיבוכים”. ואכן היו.
“התחילו לי סיבוכים בדרכי השתן כמעט מיד, תוך פחות משבוע”, אמרה ראיין. היא פיתחה היצרות לא תקינה של השופכה – הצינור המוביל את השתן מהגוף אל מחוץ לגוף דרך שלפוחית השתן.
במהלך ההחלמה שלה היו גם בעיות בעלות אופי עמוק הרבה יותר.
“האכזבה שלי היא שאני לא מרגישה שהתקשורת עם המנתח שלי הייתה שם בכלל”, אמרה ראיין. “הרגשתי נטושה. לא הייתה לי עזרה. תודה לאל על האחות המדהימה, היא הייתה מתת משמים ותמיד הייתה זמינה לי, כי [המנתח] בהחלט לא היה”.
“מצאתי אותו (המנתח) בקבוצה פרטית וסודית שהייתי בה”, בפייסבוק, אמרה ראיין. “וממש אהבתי את העבודה שלו.”
ראיין פנתה למנתח באביב 2016, לאחר “חוויה איומה ונוראה” עם צוות המשרד של מנתח מסן פרנסיסקו שהיא החליטה לא לנקוב בשמו. “הם דחו אותי, לקח להם שישה חודשים לחזור אליי, הם לא ענו לטלפון ולא החזירו טלפונים. אפילו שלחתי דוא”ל לרופא מספר פעמים”, אמרה ראיין, וסיפרה שהיא שמעה מחברים שהייתה מצוקה גדולה שבה ניתוחים מתוכננים בוטלו בשל המעבר של הרופא למערב המדינה. לאחר תשעה חודשים ראיין ויתרה לבסוף וקבעה פגישת ייעוץ עם המנתח בשיקגו.
“הרגשתי ממש טוב בנוגע לפגישת הייעוץ שלנו באפריל”, אמרה ראיין. “היו הרבה פחות אנשים שחוו חוויות שליליות איתו; למעשה, לאנשים שדיברתי איתם היו חוויות ממש טובות. הסתכלתי על תוצאות העבודה שלו והן היו הכי טובות שראיתי”.
לאחר שעברה ניתוח פלופלסטיקה רדיאלי באמה (ניתוח בו לוקחים רקמה מהאמה והופכים אותה לדמוי פין, המתר’), ב-31 במאי, הרופא דרש ממנה לשכב כשישה ימים כשהיא נאלצת לשמור על זווית שהיא לא יותר מ-30 מעלות.
“[המנתח] היה נכנס ונותן מבט אחד מהיר”, אמרה ריאן על הימים שלאחר הניתוח. “בכל פעם הוא היה בחדר פחות משתי דקות. הוא היה אומר, “הממ. נראה טוב,” ויוצא החוצה. “לאורך כמעט כל החודש הראשון לאחר הניתוח היו לי חששות למוגלה וזיהום”, זה היה הניתוח הראשון מבין שניים שבהם ראיין בילתה בבית החולים. המנתח לא נראה מודאג, היא אמרה.
“את גארי הוא בדק אפילו במקלחת,” אמרה ראיין.
גארי היא חברה של ראיין ששוחחה עם מגזין GO בטלפון. היא עברה את אותו הליך עם אותו מנתח. כמו ראיין, גם היא טרנס וגם היא ביקשה שנשתמש בשם בדוי מסיבות משפטיות. מסוף מאי עד אמצע יולי, הייתה גארי לצידה של ראיין, מלבד אותו בוקר אחד במקלחת.
“מכיוון שגארי לא הייתה במיטתה, [המנתח] הלך ובדק אותה במקלחת”, הסבירה ראיין, וגארי המשיכה לספר: “הוא נכנס אליי למקלחת.” היא סיפרה שהרופא הסיר את וילון המקלחת ושאל אותה, “אפשר להציץ?”
“ואני כזה, ‘הממ… אני מתקלחת אבל בסדר'”, נזכרת גארי בצחוק. “האחות שעמדה מאחוריו הסתכלה עליי במבט אימה כשהוא שאל את זה.”
“יש לנו בדיחה כזו שכאשר מישהו מסיט וילון מקלחת, אנו מצפים שהמנתח יעמוד שם”, אמרה ראיין, והעלתה זיכרונות מהסרט הקלאסי פסיכו. “זו הייתה שיחת הקומה למשך ימים.”
לגארי הייתה אותה תלונה על הרופא כמו לראיין: “היינו מאוד מתוסכלות מהטיפול של אחרי הניתוח, במיוחד מחוסר התקשורת. לדוגמה, שלחתי מייל [למנתח] ושאלתי, ‘נראה שיש אזור מתחת לשק האשכים שלי שנפתח, האם זה נורמלי?'”.
כל מי שיקרא הודעה כזו ללא ספק יבהל מהתרחיש, אבל גארי אמרה שתגובתו של הרופא הייתה מאכזבת: “שימי על זה גזה”.
“ואני חשבתי, ‘אתה צוחק עליי?” אמרה גארי. “מעולם לא הטלתי ספק לגבי הצורך שלי לעבור את הניתוח אבל חשבתי לעצמי, ‘זה כל כך קשה, למה עשיתי את זה?’ כששאלתי את עצמי האם זה היה שווה את זה, בכל פעם חשבתי לעצמי, ‘את יודעת מה? זה יהיה שווה את זה. זה פשוט קשה כרגע. זה מסע קשה. את תגיעי לנקודה שבה תהיי בסדר.’ אני מודה שציפיתי שזה יהיה 100% אושר, היו לי חזיונות לגבי איך תהיה ההחלמה. מתברר שזה יותר מורכב”.
“הפכתי מדוכא מאוד ונסגרתי. ויתרתי על עצמי”.
כמו גארי וראיין, האנטר גם בילה את תקופת ההחלמה בחיפוש אחר מנתחים חדשים, והוא עבר מספר ניתוחי שחזור לתיקון פיסטולה רקטו-וגינלית בעקבות קרע קל במעי הגס שלו. פיסטולה היא חור שנוצר בין הנרתיק לפי הטבעת. כאשר היא מתרחשת אצל נשים ממין נקבה, היא בדרך כלל תוצאה של סיבוך בלידה המאפשר לצואה לזרום דרך החור הזה לתוך הנרתיק.
האנטר סיפר שהקרע נוצר בעקבות כלי כירורגי שנקרא מפשק (נ”ע: מרחיב), שבו מנתח מוביל בתחום עשה שימוש תוך כדי “פרוצדורה שבהעדר מקרה כזה היא פרוצדורה ללא רבב”. האנטר בחר לא לציין את שם המנתח. אבל מה שהתרחש היה, שהניסיונות לתקן את מה שהשתבש הסתיימו בצורה נוראית והשאירו את האנטר עם משהו שכלל לא קרוב למה שיש לכל אישה, רחוק מכך.
“למרבה הצער, כל מאמצי התיקון נכשלו”, הוא אמר. “הפכתי מדוכא מאוד ונסגרתי. ויתרתי על עצמי”.
“השנתיים האלה אחרי ניתוח מאשרר המגדר בהן עברתי הליכים (נ”ע: כירורגיים) רבים, היו קשות. לניתוחים הרבים, להרדמה הכללית ולתרופות נגד כאב, יש מחיר כבד על הגוף והנפש. אחד מהניתוחים החמיר את הבעיה והוביל לחיתוך רקמת שריר קריטית. יש לי קולוסטומיה קבועה וללא תעלת נרתיק. אבל, וזה אבל גדול, בזכות הניסיון שלי הצלחתי לעזור לאחרים, כולל כמה רופאים, להבין את הצורך בטיפול משולב לאחר ניתוח. הייתי מדוכא לכמה זמן והיה לי קשה מאוד להיפטר מהאופיואידים, אבל בסופו של דבר, החיים חזרו להיות די שגרתיים. במשך השנתיים פלוס האלה לא יכולתי לעשות הרבה עבודה פיזית, אז עזבתי את המקצוע הקודם שלי כמעצב תאורה ועברתי להסברה ופוליטיקה. באופן אירוני, אני מניח, הקשיים שלי דחפו אותי לקחת ברצינות את מה שכבר ידעתי שהוא ציווי מוסרי, ולחיות אותו. החיים עם קולוסטומיה הופכים לשגרה אך דורשים הסתגלות מסוימת. למדתי לתת לעצמי יותר זמן בבוקר ולאפשר לדברים… כמו שאומרים, לנוע, לפני שאני נכנס לרכב לנסיעה ארוכה או עולה על מטוס”.
אם כבר מדברים על מטוסים, האנטר אמר שבגלל שקית הקולוסטומיה שלו הוא, “תמיד נחשד על ידי האבטחה, בשל החריגות הזו, והם בודקים שאינני נושא חומר נפץ.”
הוא למד לא לראות את עצמו כחסר בדבר: “זה היה פחות עניין של משהו שאני צריך שיהיה לי, ויותר כמו להסיר ממני את מה שחסם אותי מהאותנטיות שלי כאישה.”
“אני אישה, וזה חד משמעי עכשיו”, הכריז סימפסון, שחלק גורל דומה לזה של האנטר, אבל כמעט ויתר על התקווה אחרי סדרה מתסכלת של ניתוחים שהחמירו את המצב במקום לשפר אותו.
“אני אישה שאין לה אנטומיה נשית מתפקדת.”
“מנתח אחד התנער ממני ואמר, ‘טוב, עוללת את זה לעצמך'”.
סימפסון עבר את הניתוח התחתון בפילדלפיה ובחר שלא לציין את שם המנתח. כפי שאופייני למצב, הצלחת הניתוח או העדר הצלחה – לא רואים על ההתחלה. כשסימפסון נזכר בתקופת ההחלמה שלו ביולי 2014, הוא סיפר שהתחושה של השרוולים שהקיפו את שרירי השוקיים שלו, שפעמו ללא הרף כדי להזרים דם, “הייתה כואבת יותר מההחלמה מהניתוח עצמו”.
אבל עד מהרה הגיע כאב אחר לגמרי. לפני שליחתו הביתה, הוסרו ממנו החבישות והוא קיבל הדרכה לטיפול עצמי בנרתיק, שכלל דברים כמו הרחבות והימנעות ממין למשך שלושה חודשים.
“הסתכלתי על זה וראיתי אסימטריה, כבר מהיום הראשון. צד אחד היה נפוח ומוצק מאוד, והצד השני היה הרבה יותר רך; עדיין נפוח אבל היה הבדל במרקם”, אמר סימפסון, שבאותה העת היה בשנה השנייה ללימודי הרפואה שלו.
“אמרו לי שהרקמות עשויות להיות נפוחות ברמות שונות וקשה לחזות את זה, ועליי לתת לזה זמן להחלים. המנתח המסוים הזה רצה לשמור הכל פתוח, בניגוד לשימוש בתחבושות לחץ”, אמר סימפסון. כאשר הוא דיווח שהאי-סימטריה גדלה, המנתח נזף בו על כך שהוא לובש תחתוני ספיגה לאחר הניתוח, בטענה שהלחץ עשוי להחמיר את הנפיחות. “אמרתי שאני לא חושב שזה המקרה כי מספר מנתחים אחרים משתמשים בחבישת לחץ בפרוטוקולים שלהם ולא לבשתי את תחתוני הספיגה להרבה זמן, אנחנו מדברים על עשר דקות. אפילו קרעתי אותם כדי להרחיב אותם ולא הרמתי אותם עד למעלה, ולמחרת החלפתי אותם בזוג גדול יותר.”
“אני רואה את זה מתרפא ואני רואה את זה נמק”, כלומר הרקמה בצד אחד של הפות שלו עומדת למות. “ואני יודע מה קורה, כי אני סטודנט לרפואה. זה היה ברור כבר בשבועות הראשונים שאני אצטרך תיקון, ניתוח שפתי. אמרו לי שזה הולך להתמלא מעצמו, אבל זה לא קרה. היו לי פגישות מעקב, אחרי שבוע, אחרי חודש, ואז אחרי שלושה חודשים. בכל פעם האסימטריה נמשכה וזה היה נראה נורא. יש לי גם בעיות עם תעלת הנרתיק עצמה ועם הפות. הלכתי לעוד מנתח ועוד מנתח ועוד מנתח.. הם לא עושים כלום. אחד מהם, כאשר הוא התנער ממני הוא אמר לי ‘עוללת את זה לעצמך'”.
בעוד שהמקרים של סימפסון והאנטר נחשבים נדירים, אף אחד מהם לא הביע חרטה לגבי הבחירה לעבור את הניתוחים, למרות הסיבוכים.
סימפסון, שאין לו צורך בשקית קולוסטומיה, כן מצא לה שימוש: כאביזר לקמפיין מצליח בטוויטר נגד המלחמה בחוק House Bill 2 של צפון קרוליינה (החוק מכיל סעיף לגבי שימוש בתאי שירותים). הוא קיבל תמיכה מהסופר הטרנסג’נדרית ג’ניפר פיני בוילן, מהאקטיביסט ברין טנהיל, מדוגמן העל ג’ינה רוקרו ועוד, עם הכותרת: “חקיקה של השתנה היא חקיקה של קיום!”
כחלק ממסע האקטיביזם שלו ברחבי העולם ב-2016, ביקר סימפסון גם את ראיין וגארי בשיקגו בקיץ האחרון, בתחילת מה שנראה כתקופת ההחלמה הבלתי נגמרת שלהן.
“אני מרגישה שאיבדתי שלושה וחצי חודשים מחיי”.
גארי אמרה שהיא לא מצטערת שעברה את הניתוח אבל שהייתה לה כמות עצומה של תסכול והיא סבלה ממנו במשך יותר משלושה חודשים.
הדמיה ממצלמה זעירה שהוכנסה לשלפוחית השתן שלה ביולי גילתה שיש לה יש פיסטולה בשלפוחית השתן. “למרות שהוסבר לי שהן נפוצות, זה היה מאוד קשה להתמודד עם הקטטרים הללו.”
לא קטטר אחד. שניים.
“אם הייתי נכנסת עכשיו לחדר הלבשה”, היא אמרה באוגוסט 2016, “לא הייתה לי שום דאגה מבחינה אסתטית, אבל מישהו בוודאי היה תוהה, ‘למה לבחור הזה יש שני קטטרים?'”.
האחד היה צנתר (קטטר) לפין, המכונה גם פולי, שהוחדר לאיבר מינה; הקטר השני, שנקרא קטטר הערווה, הוכנס ליד בטנה של גארי ושימש כקטטר ביטחון למקרה של סיבוכים לאחר הסרת הפולי.
“זה היה מתסכל שהנה אני כאן, שלושה חודשים מאוחר יותר ואני עדיין לא יכולה להשתין בעמידה. היו אמורים להוציא לי את הצנתרים לפני חודש אבל הם אומרים שלא נרפאתי מספיק”, אמרה גארי, נרגזת, באוגוסט האחרון. “אני בדרך כלל לא בוכה, אבל נשברתי שלוש פעמים. זה תערובת של תסכול כעס ומורת רוח. זה קוץ בתחת. זה לא כואב כשלעצמו, זה פשוט מעצבן. אני מרגישה שאיבדתי שלושה חודשים מחיי.”
באמצע ספטמבר הבעיה נפתרה, וגם גארי וגם ראיין אמרו שהן שמחות על קבלת ההחלטה משותפת לעזוב את הרופא הזה, לעזוב את שיקגו ולמצוא מנתח אחר.
“הרגשנו שהסיבוכים שלנו לא מקבלים טיפול”, אמרה גארי, שהייתה לה פיסטולה; לראיין הייתה היצרות שלדעתה לא טופלה כראוי. “יש לנו אנטומיית גוף שונה ובכל זאת יש לנו את אותם סיבוכים. אנחנו מרגישות, בכנות, ש[המנתח שלנו] לא נתן לנו את הטוב ביותר שלו. מעולם לא הייתה לי בעיה בריאותית כל חיי ולהיות בבית חולים 31 יום, זה אומר משהו”.
ריאן וגארי חברות באותה קבוצה בפייסבוק שבה גברים טרנסים יכולים לחלוק את החששות שלהם, הן לפני והן אחרי הניתוח. גארי מוצאת את זה כלא יסולא בפז.
“בעזרת דיונים עם טרנסים אחרים הבנתי שאני לא לבד ושיש הרבה בחורים עם סיבוכים בדרכי השתן”, אמרה גארי. “ולמרות שההחלמה הזו הייתה ממש מאתגרת, היא ‘נורמלית'”.
המנתח שהן בחרו ל”תיקון” היה ד”ר דמיטרי ניקולבסקי מסירקיוז, ניו יורק, שמפתח במהירות מוניטין בקרב קהילת הטרנסג’נדרים.
“מצאתי נישה – תיקונים”, אמר ניקולבסקי ל-GO בראיון טלפוני. הוא אמר שהוא לא עושה ניתוחי אישרור מגדר, לפחות לא כרגע. “הניתוחים המקוריים הרבה יותר קשים”, אמר ניקולבסקי, והוסיף שהוא תמיד מתייעץ עם המנתחים לפני שהוא מתחיל לעבוד על אחד מהמטופלים שלהם. “אני מחמיא להם. הם עושים את הבלתי אפשרי”.
ניקולבסקי אמר שהוא היה המום לגלות את המחסור הנורא במחקר שינחה אותו בזמן שהוא לומד את הטכניקה שלו, שלדבריו לא הייתה קשה יותר מאותם סוגי ניתוחים בגברים שנולדו במין זכר, ובנשים שנולדו במין נקבה. הוא הודה, “אף אחד לא יודע מה ההליך ה’נכון’, בהתחשב בכך שיש רק שלושה מאמרים בעולם העוסקים בנושא זה, שניים משנות התשעים ומאמר עדכני יותר מבלגיה.
“אבל לא משנה מה אתה עושה, עם סיבוכים מסוימים יש לך מעט מאוד הצלחה,” אמר ניקולבסקי.
בעוד שהוא מכיר בכך שרבים מהמטופלים הטרנסג’נדרים שלו חווים שוק וחוסר אמונה לגבי הסיבוכים שהם עוברים, ניקולבסקי אמר שרוב המקרים שבהם הוא נתקל הם, “בתמונה הגדולה כישלונות קטנים, בעיות קלות לאחר ניתוח מורכב”, לגביהן הוא פיתח מיומנות פתירה, כולל במקרה של ריאן וגארי, שנסעו אחת עשרה שעות משיקגו לסירקיוז בקיץ שעבר כדי למצוא את “המנתח המתקן” שלהן. השתיים חיות כיום באותנטיות, ללא הצינורות, חזרו לעבודה, והן משתינות בעמידה, בדיוק כמו כל בחור אחר.
חברם סימפסון לא השתין בעמידה במשך שנים, אבל אחד הסיבוכים שלו הוא שזרימת השתן שלו נוטה קדימה במקום למטה, בעיה נוספת שמבדילה אותו מנשים מלידה. ובכל זאת, הוא אמר, השתנה היא הדאגה הקטנה שלו.
שלושה חודשים לאחר הניתוח שלו, שאל סימפסון את המנתח שלו מה התוכנית לקיום יחסי מין, שזו סיבה מרכזית שבגללה הוא בחר לעבור את הניתוח מלכתחילה. סימפסון הוא הבכור מבין ארבעה ילדים, יהודי עוקצני מניו ג’רזי שמתגאה בכך שהשתמש בכסף מבר המצווה שלו – הטקס שבו הוא הופך לגבר, כדי להפוך לאישה שהוא תמיד הרגיש שהוא. “אני רוצה להיות מסוגל להשתמש בנרתיק שלי אבל אני לא מרגיש שאהיה מסוגל לקיים יחסי מין, משהו שבדרך כלל לוקח שלושה חודשים.”
“אגס הוא לא תפוח.”
תגובתה של המנתחת הדהימה אותו: “‘אם היית במערכת יחסים זה היה דבר אחד. אתה רק רוצה לקיים יחסי מין למען קיום יחסי מין.’ כל מה שיכולתי לחשוב היה, ‘סליחה, אמא?’ לא אמורה להיות לה שום מילה לגבי איך אני משתמש בנרתיק הזה.”
סימפסון רצה חוות דעת שנייה לגבי ביצוע תיקון, אבל רוב המנתחים שאליהם הוא פנה בשלב זה אמרו לו את אותו הדבר: תן לזה להחלים ולראות אם זה משתפר מעצמו. זה לא קרה.
בסופו של דבר, ב-2015 ביצע מנתח מקליפורניה תיקון. לדברי סימפסון התיקון הותיר אותו כשהוא נראה הרוס, ומרגיש שהוא ניזוק ברמה שהיא מעבר לדאגה של לחוות תחושה ביחסי מין.
“יש לי מספר בעיות: אין לי דגדגן, מה שמקשה מאוד להשיג גירוי המוביל לאורגזמה. אין לי שפתיים סימטריות ושלמות משני צידי הנרתיק שלי”, אמר סימפסון. “ויש לי צלקות עצומות בתעלת הנרתיק שצריך לטפל בהן ולהוריד אותן, כדי שתוכל להיות חדירה נוחה. יש לי גם עודף של רקמת שופכה שפשוט נותרה בחוץ. זו “שארית עצבנית” שבולטת מהחלק העליון של הפות שלי. איבדתי את קצות העצבים שהיו מחוברים לקצה הפין שלי. העצבים האלה עדיין מובילים אל מקום שבו הם היו, אבל צריך לחבר להם משהו כדי להשיב את התחושה. אתה יכול לחבר קווי חשמל לבית, אבל אם אתה דופק את כל מתגי האור, מה הטעם?”
סימפסון מקווה למצוא יותר עזרה ככל שיותר רופאים יבצעו יותר הליכים לתיקון סיבוכים. בין המנתחים ברחבי המדינה אליהם הוא פנה, פנה סימפסון גם לד”ר ניקולבסקי עם בקשת עזרה. “לא יכול להיות שאני האדם היחיד שזה קרה לו, בוודאי שלא האדם האחרון”. הוא מאמין שאולי יש פתרון פורץ דרך בעבודה הנעשית על חיילים גברים שנפגעו בהפצצות וזקוקים לשחזור איברי המין. סימפסון גם תומך באופן פעיל בנשים שעברו עינויים באמצעות הטלת מום באיברי המין, דבר שאיתו הוא מזדהה מאוד. “אני מודע להבדל המשמעותי בין הניתוח שלי לבין החוויות של נשים ברחבי העולם הנתונות לזוועה הזו, אבל אני יכול לראות גם הקבלה, ואני לא יכול שלא להזדהות עם מצבן”.
חברים, במיוחד טרנסג’נדריות לפני ניתוח, ניסו לשכנע את סימפסון להמשיך הלאה, להודות על המזל שהיה לו שלפחות היה לו גישה לניתוח, גם אם זה לא הסתיים בטוב. ההפצרות הללו לא עוזרות, אמר סימפסון.
“‘זה בטוח יותר טוב מאשר להיות ללא פין’, הם יגידו. ואני אגיד, ‘לא. יש משהו גרוע יותר מאשר להיות בעל פין, וזה נרתיק לא מתפקד ולא מדויק מבחינה אסתטית'”.
או שהם אומרים לו גם שאיפשהו בחוץ יש מישהו שיאהב אותו בגלל מי שהוא, ולא בגלל איך שהוא נראה מתחת למכנסיים.
“הם יגידו ‘אתה תמצא בן זוג שמבין’. והתגובה שלי היא שאת הניתוח עשיתי בשבילי, לא עשיתי את זה בשביל אף אחד אחר. תחושת אי הנוחות שלי עם התוצאות לא אמורה להיות מושלכת על בן זוגי. ואז הם יגידו, ‘פותות מגיעות בכל הצורות והגדלים.’ אבל כשאתה מחוץ לטווח הטבעי, זה לא עובד ככה. תפוחים מגיעים בכל הצורות והגדלים. אגס הוא לא תפוח.”
כמה מהשיחות הקשות ביותר של סימפסון היו עם אמו המאוד תומכת, שאמרה לו, “אני תומכת בך על היותך אישה. האם יש משהו נוסף שאני יכולה לעשות?”
“אני עונה ‘כלום’, וזה מרחיק אותם כי הם רוצים לעשות משהו”, אמר. “אבל החלק הקשה ביותר הוא הרופאים שאליהם אתה פונה. חלקם מנסים להיות כנים, הם רופאי משפחה, והם אומרים, ‘אין לנו שמץ של מושג בזה, אתה לבד’. הרגשתי כאילו אני כבר מת. אני כבר מתתי. עכשיו אני רק בלימבו של בין לבין, חיי הרוחניים וחיי הפיזיים הסתיימו. לא פעלתי כדי למות אבל גם לא חייתי. תודה לאל שהמשפחה שלי תמכה בי”.
“כרגע אני מתמודד עם כל יום ביומו,” הוא ממשיך. “אני עושה הרבה דברים כדי להסיח את דעתי, כמו לאייש נסיעות לישראל, לכתוב, לטייל… כי אני יודע שאם אחזור למשהו כמו לימודי הרפואה אני אפול שוב לדיכאון. אני בטראומה בכל פעם שאני מתעורר, כשאני ערום, מתקלח או משתמש בשירותים. רק להסתכל על זה זו טראומה. וזה משהו מתמשך שאני סוחב איתי. זה קשור אליי. זה אני. אני לא יכול להסיר את זה ממני ואני לא יכול להסיר את עצמי מזה. וזה הרסני”.
סימפסון אמר שהחרטה היחידה שלו היא בחירת המנתחים ושהוא יכול לקבל את זה. “מה שאני לא יכול לקבל זה את הדרך בה מבטלים אותי. אני אישה שיש לה זכות לאנטומיה מתפקדת. כל אישה, סיסג’נדרית או טרנסג’נדרית, תרגיש כך. מה אנחנו הולכים לעשות בקשר לזה?”
הוא עדיין מחכה לתשובה.